1. בפני תביעה לפיצוי בגין ליקויי בניה.

רקע עובדתי

2. ביום 11.12.12 נחתם הסכם בין הנתבע 1 לבין התובעת (להלן – "ההסכם"), ולפיו רכשו התובעת, ובעלה דאז, בית המצוי ברחוב החרובים 14/3 בפרדס חנה-כרכור (להלן "הבית").

3. החזקה בבית נמסרה לתובעת ולבעלה דאז בחודש פברואר 2013, ומיד לאחר מכן, הוא הושכר לבני הזוג אסנת ומאיר דהן, שגרו בו עד ליום 10.12.15 (להלן – "השוכרים").

בין לבין, התובעת התגרשה, ולטענתה, זכויותיו של הבעל בדירה עברו אליה, באופן שהיא עתה הבעלים הבלעדי של הזכויות בבית. טענה זו של התובעת לא נסתרה, מאחר שהנתבעים לא העלו כל טענה לסתור את היות התובעת הבעלים של מלוא הזכויות בבית.

4. הנתבעת 2 היא חברה בע"מ, והיא זו שבנתה את הבית (להלן - "הנתבעת").

הנתבע 3, הינו עובד של הנתבעת 2.

טענות הצדדים

5. התובעת טוענת כי הבית נבנה באופן לקוי ושטחי, וכי לאחר שרכשה את הבית, התגלו בו ליקויי בניה רבים ומהותיים. לטענתה, יש לחייב את כל הנתבעים בעלות תיקון הליקויים ובגין הנזקים שנגרמו לה.

6. לטענת התובעת, על פי הוראות ההסכם, הנתבע 1 מחויב אישית כלפיה בגין כל הליקויים בבית. הנתבעת 2 מחויבת, מאחר שהיא שבנתה את הבית. באשר לנתבע 3, טוענת התובעת כי מאחר וזה הציג עצמו בפניה כקבלן שבנה את הנכס, וכל התנהלותה בנוגע לבית הייתה מולו, יש לחייב גם אותו באופן אישי בנזקים שנגרמו לה.

7. התובעת טוענת כי לאחר שהתגלו הליקויים, היא פנתה אל הנתבעים ונתנה להם הזדמנויות רבות לתקנם. התובעת טענה בעניין זה, שאמנם הנתבעים הגיעו בתחילה לתקן את הליקויים, אולם התיקונים שעשו היו תיקונים שטחיים בלבד, והליקויים חזרו. לטענתה, לאחר שנתנה לנתבעים הזדמנויות רבות לתקן את הליקויים ואלה לא תוקנו, היא נואשה, ופנתה לקבלן אחר לצורך ביצוע התיקונים.

8. התובעת טוענת, כי בשל מעשי ומחדלי הנתבעים נגרמו לה נזקים רבים, ממוניים ושאינם ממוניים, בסכום כולל של 275,802 ₪.

לתמיכה בטענותיה, צירפה התובעת שלוש חוות דעת.

הראשונה נערכה על ידי המהנדס יוגב פלד ביום 21.06.15, השניה, ניתנה על ידי המהנדס רמי חזז ביום 07.01.16 והשלישית, על ידי יצחק שניר ביום 31.03.16.

9. הנתבעים מכחישים את טענות התובעת, וטוענים כי יש לדחות את התביעה. מעבר לטענות ביחס לליקויים, טוענים הנתבעים 1 ו-3 שיש לדחות את התביעה נגדם גם מטעמים נוספים.

לטענתם, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 1, משום שבהסכם הוא המחה לתובעת את כל זכויותיו וחובותיו מול הנתבעת, שבנתה את הבית. לכן, אין יריבות בינו לבין התובעת, ואילו את התביעה כנגד הנתבע 3 יש לדחות, משום שהנתבע 3 שימש רק כעובד אצל הנתבעת 2, ואין לייחס לו אחריות אישית כלפי התובעת.

10. לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה בחוסר תום לב, שכן הנתבעת מעולם לא התחמקה מאחריות לתיקון הליקויים בבית. לטענתם, נציגים מטעם הנתבעת הגיעו לבית מיד עם פניותיה של התובעת, וביצעו שם תיקונים לבקשת התובעת. לטענת הנתבעים, לאחר שתוקנו ליקויים שעליהם הצביעה התובעת, פנתה התובעת שוב, וביקשה לתקן ליקויים נוספים. לטענת הנתבעים, גם אז הם לא התחמקה הנתבעת מאחריות וביקשה להגיע על מנת לתקנם, אלא שהתובעת, בתירוצים שונים, מנעה מהנתבעת ומנציגיה להגיע ולתקן את הליקויים. הנתבעים טענו עוד, כי ככל שהתובעת היתה מאפשרת לתקן את הליקויים הנוספים כבר בעת שאלה התגלו, הם היו מתוקנים, והדבר גם היה מונע החמרה של מצב הבית.

11. הנתבעים גם טוענים כי הליקויים בבית, אינם ליקויים נרחבים כפי שנטען בכתב התביעה וכי היקפם קטן יותר.

דיון והכרעה

ליקויי הבניה

12. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שקיימים ליקויי בניה בבית. התובעת צירפה שלוש חוות דעת, של שלושה מומחים שונים, ואילו הנתבעים בחרו שלא לצרף חוות דעת מטעמם (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 26.12.17, ש' 10).

13. בחקירתו, אישר הנתבע 3 שהנתבעים אינם חולקים על הליקויים כפי שפורטו בחוות הדעת מטעם התובעת:

ש. בקדם המשפט נשאלה עורכת הדין שלך מדוע לא הוגשו חוות דעת נגדיות או האם יש כוונה כזאת. אני מפנה לפרוטוקול מיום 26/12/17 שו' 10. האם אתה מסכים לזה?

ת. אנחנו הסכמנו. לא היה צורך להגיש חוות דעת נוספות מטעמנו כי הסכמנו לפעול לפי חוות הדעת שהגישה התובעת כדי שנוכל לבוא ולתקן את הליקויים ששרית רצתה. לא התנגדנו לליקויים, לבוא ולתקן את הליקויים ולכן לא חשבתי להכין חוות דעת נגדית כדי לסתור את חוות הדעת של שרית כי רצינו לבוא לתקן. (עמ' 20, ש' 30-36 )

14. בהמשך עדותו הוא ניסה, אמנם, לסגת מההצהרה הגורפת אודות ההסכמה לקיום הליקויים (עמ' 21, ש' 1-3), אולם אין בכך כדי להועיל לנתבעים, שכן הם כלל לא הביאו חוות דעת מטעמם, וגם ויתרו על חקירת מומחי התובעת. מעבר לכך, בליקוי העיקרי, שהוא העדרו של איטום, הודה הנתבע 3 מפורשות:

"שרית טענה שמה שהיה חשוב לה בבית זה נושא הרטיבות והאיטום ואת הנושא הזה הייתי מוכן לתקן ללא שום עוררין עליו. הייתי מוכן לתקן לפי מפקח שהיא תמנה מטעמה שיבוא ויגיד שנעשה א' ב' ג' ונשתמש בחומר הזה והזה, והייתי מוכן לעשות את זה בדיוק בתנאים האלה." (עמ' 21, ש' 6-9).

15. לאור האמור, ובעיקר מאחר שהנתבעים לא ביקשו לזמן לחקירה את מומחי התובעת, וגם לא צירפו חוות דעת נגדית מטעמם, יש לראות אותם כמי שמודים בקיומם של הליקויים כפי שפורטו בחוות הדעת שהגישה התובעת.

זכות הנתבעת 2 לבצע תיקונים בבית

16. התובעת טענה שהנתבעת לא עמדה בחובה המוטלת עליה לתקן את הליקויים שהתגלו בבית. לטענתה, ניתנו לנתבעת מספר רב של הזדמנויות לתיקון הליקויים, אולם היא, ויתר הנתבעים, נמנעו מתיקון יסודי, והסתפקו בתיקונים שטחיים בלבד, שהביאו בסופו של דבר לחזרתם של הליקויים. הנתבעים, לעומת זאת, טוענים שהתובעת היא זו שלא איפשרה לתקן את הליקויים באופן יסודי.

17. לאחר שבחנתי היטב את הראיות ובכלל זה, את התכתובת הענפה שצירפו הצדדים לתצהיריהם, אני מעדיפה במחלוקת זו את גרסת הנתבעים, וקובעת שהתובעת לא נתנה הזדמנות נאותה לתקן את הליקויים.

18. זכות המוכר לתקן את הליקוי, מעוגנת בסעיף 4ב' לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973:

"התגלתה אי התאמה או אי התאמה יסודית הניתנות לתיקון, על הקונה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר".

19. הנטל, להראות שניתנה הזדמנות הוגנת לקבלן לתקן, מוטל על הקונה. א' זמיר, בספרו "חוק המכר (דירות)", תשל"ג-1973, 589 (תשס"ב-2002), מתייחס לשאלה מהי הזדמנות נאותה:

"כללית, קנה המידה ל"הזדמנות נאותה" הוא גמיש ויחסי. תוכנו נקבע לפי נסיבותיו של כל מקרה, במבחן של סבירות אובייקטיבית. בנסיבות רגילות, הזדמנות נאותה לתיקון אי-התאמה כוללת מתן רשות למוכר, או למי שמבצע את התיקון מטעמו, להיכנס לבית, לאתר ולבדוק את אי-ההתאמות ולבצע עבודות בבית".

20. נסיבות המקרה הן שיכריעו. לעיתים, די במתן הזדמנות אחת ויחידה לתקן את אי ההתאמה (שם, עמ' 593). לעיתים, אפילו מתן הודעה לקבלן על הליקויים, ייחשב כמתן הזדמנות לקבלן לבצע את התיקון. ניסיונות חוזרים ונשנים של המוכר לתקן את הליקויים, ללא הועיל, עשויים גם הם לתמוך במסקנה כי ניתנה לו ההזדמנות הנאותה לתקן את הליקויים. הזכות לתקן נתונה רק למוכר שמודה בליקויים ונכון לתקנם (ע"א 472/95 זלוצ'ין נ' דיור לעולה, פ"ד נ(2) 858).

21. אם התערער האמון של הקונה במוכר, הדבר יכול להיחשב לסיבה שלא להתיר לקבלן להמשיך ולתקן. יחד עם זאת, אובדן האמון צריך שיהא בעל בסיס אובייקטיבי, ולא כל אכזבה או כעס של הקונה על עצם אי ההתאמה יספיקו כדי לפטור את הקונה מהחובה לאפשר למוכר לבצע את התיקון (זמיר בספרו לעיל, בעמ' 607).

22. במקרה שבפני, הוכח שכאשר פנתה התובעת אל הנתבעת וביקשה ממנה להגיע ולתקן ליקויים שונים שהתגלו בבית, הנתבעת שיתפה פעולה והגיעה לתקן. וכך העידה התובעת בעניין זה:

ת. אני פניתי וכתוב שפניתי וגם כתוב שהוא שיתף פעולה, אבל כל מה שקשור לאיטום של הבית ולמקור הבעיות של הבית שבית שאין לו שום ולא טיפת איטום עד היסוד, הוא לא היה מוכן לבדוק את זה, לא היה מוכן לטפל ולעשות שום דבר ואת היית נוכחת שם.

ת. את אומרת שהוא שיתף פעולה.

ת. הוא בא וצבע קירות רטובים אחרי שהם התייבשו, כשהיה כתם אחד או שניים או שלושה הוא עלה לגג אבל אני לא יודעת מה הוא עשה שם משום שאני לא עליתי לשם. שהיה טפטוף בתוך הבית הוא עזר אבל זה לא היתה הבעיה. הבן אדם בנה בית בלי איטום. (עמ' 8 ש1 35 עד עמ' 9, ש' 1-7).

23. עדות התובעת עולה בקנה אחד עם עדות הנתבע 3 בעניין הזה:

ש. תאשר לי שזומנת על ידי שרית בטל' מס' פעמים לתקן ליקויים בבית כאשר היתה שוכרת בבית?

ת. כן. ובאתי.

24 . אני דוחה את טענותיה של התובעת, כאילו הנתבעת לא הסכימה לתקן אלא תיקונים קוסמטיים. אני מאמינה לעדות הנתבע 3, לפיה בעת שבוצעו אותם תיקונים הוא לא ידע שהבית נבנה ללא איטום (עמ' 28, ש' 19-31), וכי עובדה זו התבררה לראשונה רק לאחר שהתקבלה חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת (עמ' 24, ש' 3-5). לא רק שעדותו של הנתבע 3 בעניין זה הותירה רושם מהימן, אני מאמינה לעדותו בעניין זה גם משום שרק בחודש יולי 2015 נמסרה לנתבעת חוות דעתו של המומחה יוגב פלד מטעם התובעת, שבה נזכרו ליקויי האיטום (ראו נספח 3 לתצהיר התובעת).

25. יש לבחון לכן אם במקרה שלפניי, אפשרה התובעת לנתבעת לתקן את הליקויים שפורטו באותה חוות דעת. לאחר שמיעת העדויות, ועיון בתכתובות שצורפו לתצהירי הצדדים, הגעתי למסקנה שהתשובה לשאלה זו, שלילית.

26. כאמור, חוות הדעת הראשונה מטעם התובעת, היא מיולי 2015. היא נשלחה לנתבעת במצורף למכתב מיום 14.07.15. במכתב ביקשה התובעת להגיע ולתקן את כל התיקונים, כפי שפורטו בחוות הדעת. את המכתב חתמה התובעת באזהרה, לפיה במידה ולא יגיעו לתקן את הליקויים, ואם לא יסיימו לתקנם עד ליום 10.8.15, תיאלץ היא לבצע את התיקונים באמצעות גורם אחר.

27. ביום 23.07.15 השיבה הנתבעת במכתב מטעמה (נספח 5 לתצהיר התובעת). במכתבה היא הודתה באחריותה לתקן את הליקויים וביקשה לתאם עמה מועדים לביצוע התיקונים. זאת, מאחר שבעבר נתקלה בחוסר שיתוף פעולה של השוכרת, שלא נתנה לבעלי מקצוע להיכנס אל הבית.

28. בתשובתה, במכתב מיום 10.08.15, ציינה התובעת שמאחר שהיא מעוניינת שהעבודות יבוצעו תחת פיקוח של מפקח שתשכור, היא פועלת לגיוס מפקח מתאים, לצד ניסיונותיה לתיאום מול השוכרת. לאור זאת, ביקשה התובעת מהנתבעים לגלות סבלנות:

"בשים לב לאמור לעיל בימים אלו פועלת מרשתי לקידום ביצוע העבודות ע"י מרשיך, ובכלל זאת פועלת לגיוס מפקח תחת פיקוחו יבוצעו העבודות, ולתיאום הדברים עם שוכרת הקוטג', והכל לצורך קבלת שיתוף פעולה מכל המעורבים. לאור ריבוי המעורבים והצרכים השונים של כל אחד מהם, הדברים מתמשכים קצת מעבר למצופה ולפיכך מרשיך מתבקשים להיות סבלניים" (הדגש שלי, ה.א.) (סעיף 3 למכתב).

29. בתגובה למכתב זה, שבו הנתבעים וציינו במכתבם מיום 12.8.15 כי הם מבקשים להתחיל בעבודות התיקון ללא דיחוי. למרות זאת, התובעת התעכבה במתן אישור להתחלת העבודות, עד שביום 18.10.15 נאלץ בא כוח הנתבעים לפנות שוב אל בכ' התובעת, ולציין שהתובעת טרם פנתה לתיאום מועד לתחילת העבודות (נספח 8 לתצהיר התובעת).

30. במכתב מיום 01.11.15 השיבה התובעת כי היא מצאה מפקח וכי בכוונתה "לבצע תיקונים במושכר בזמן הקרוב" וכי היא "תפנה בעת הקרוב למרשך לצורך תיאום ביקור של אנשי המקצוע מטעמה באתר ביצוע העבודות". למרות זאת, רק ביום 28.1.16, לאחר שחלפו כמעט שלושה חודשים, הודיעה התובעת כי השוכרת עזבה את הבית וכי ניתן לכן לבצע את התיקונים (נספח 10 לתצהיר התובעת). במכתב ציינה התובעת כי עתה יש בידה חוות דעת נוספת, מעבר לזו שהועברה לנתבעים ביולי 2015, וכי כתנאי לתחילת העבודות היא דורשת שתוגש תוכנית בכתב תוך פירוט לוחות זמנים לביצועו של כל שלב ושלב. היא גם ציינה כי על תוכנית זו לקבל את אישורו של המפקח מטעמה, לפני שהנתבעים, או מי מהם, יוכל להתחיל בביצוע עבודות התיקון. למכתב צורפה חוות דעת מיום 7.1.16, של רמי חזז, ממשרד בן עזרא.

31. בעקבות מכתב זה התקיימה בפברואר 2016 פגישה, בה נכחו התובעת ובא כוחה וכן הנתבע 3 ובא כוח הנתבעים. הצדדים חלוקים בשאלה מה סוכם באותה פגישה, כשכל אחד מהם טוען להסכמות אחרות. הנתבעת, במכתב מיום 02.03.16, ביקשה מהתובעת להודיע לה על מועד שבו תוכל להתחיל בעבודה, בהתאם לתיקונים שעליהם הסכימו בפגישה שנערכה בין הצדדים. התובעת, מצידה, הכחישה את קיומן של הסכמות כלשהן, וטענה כי הנתבעת רוצה לתקן רק חלק מהליקויים שפורטו בדו"ח מטעמה, ובאופן שאינו יסודי. התובעת חזרה במכתבה על הדרישה להגיש לה לוח זמנים מפורט, שיאושר על ידי גורם מקצועי מטעמה.

הנתבעת השיבה למכתב זה וציינה, כי יש לתת לה להתחיל בביצוע העבודות, לפחות אלה המוסכמות בין הצדדים, וכי אין עליה החובה להסכים לכולן.

התובעת השיבה במכתב מיום 08.03.15, כי היא עומדת על תיקון כל הליקויים המפורטים בד"וח של המומחה.

בתשובה לכך שבה הנתבעת וציינה בפני התובעת, כי היא מוכנה להגיע לתקן את הליקויים, לפחות אלה אשר אינם שנויים במחלוקת, וכי יש לתאם עמה מועדים לצורך כך (מכתב מיום 13.03.15).

התובעת ענתה במכתב נוסף מיום 16.03.16 וציינה כי הנתבעת היא זו שלא נענית לדרישותיה ובהן הגשת לוחות זמנים ותכניות עבודה מפורטות. בשל כך, הוסיפה התובעת, כי היא נאלצת לפנות לגורם אחר שיבצע את העבודות.

32. במכתבים נוספים ששלחה הנתבעת, מיום 16.03.16, מיום 29.05.16, מיום 15.06.16, ומיום 11.07.16 חזרה הנתבעת על רצונה לתקן את הליקויים ודחתה את הטענה כי היא ויתרה על ההזדמנות לתקנם. הנתבעת ביקשה גם, שוב, שהתובעת תתאם עמה מועדים לצורך כך.

33. על מכתבים אלה השיבה התובעת רק ביום 11.07.16 ׁׁ(נספח 28 לתצהיר התובעת). במכתבה, ציינה כי היא נתנה לנתבעת מספר רב של הזדמנויות לתקן את הליקויים, אך הנתבעת לא משתפת פעולה ובחרה שלא לעמוד בדרישות שהציבה לה, כאמור לעיל. לכן, לטענתה, היא נאלצה לפנות לגורם אחר שיבצע את העבודות ועל הנתבעת לפצות אותה בכל ההוצאות והנזקים שנגרמו לה בעקבות כך, בסך של 276,402 ₪. במכתב כלל לא הוזכרה חוות הדעת השלישית, חוות דעתו של שניר, אף שזו הייתה בידי התובעת כבר מיום 31.3.16. לעניין זה עוד אתייחס בהמשך.

34. פירטתי באריכות את התכתובת שבין התובעת לבין הנתבעת, משום שמקריאתה עולה תמונה שונה בתכלית מזו שביקשה התובעת להציג. מההתכתבות ניכר שהתובעת היא שעיכבה את ביצוע התיקונים מנימוקים שונים, העלתה בכל פעם דרישות וחוות דעת חדשות, ובפועל מנעה מהנתבעת את האפשרות להגיע ולתקן את הליקויים. רושם זה אינו נסמך רק על התכתובת, אלא גם על התרשמותי הבלתי אמצעית מעדות התובעת. רק לשם הדוגמא אפנה לאופן שבו חזרה שוב ושוב על טענתה אודות ליקויי האיטום (ראו למשל עדות התובעת בעמ' 9, ש' 7 וש' 12, עמ' 10, ש' 19, עמ' 13, ש' 21-22).

35. מהמכתבים עולה שכבר בתגובה למכתבו הראשון של בכ' התובעת, הודיעו הנתבעים על נכונותם לתקן את הליקויים בבית. במקום לאפשר את ביצוע התיקונים, התנתה התובעת את מתן האפשרות לתקן בשורה של תנאים, ואחר כך הציגה רשימה חדשה של ליקויים (חוות הדעת ממשרד בן עזרא), וכל זאת עוד לפני שאפילו ניתנה לנתבעת אפשרות לבדוק את הבית. התנהלות זו של התובעת אינה יכולה להיחשב כמתן הזדמנות נאותה לתיקון, שכן בעמידתה על אותם תנאים, וללא כל הצדקה, שללה התובעת מהנתבעת את הזכות לתקן.

36. הנתבעת היתה זכאית לבדוק את הבית, בין לצורך ביקורת על טענות המומחה מטעם התובעת, ובין לצורך תיאום עם בעלי מקצוע מטעמה, על מנת שיבצעו את התיקונים. זכותה של הנתבעת לבדוק את הבית הינה זכות בסיסית והינה חלק מהזכות לבצע תיקונים. עמידה על זכות זו אינה יכולה להתפרש כחוסר רצון לבצע תיקונים.

37. לא מצאתי, כי הנתבעת התמהמהה ברצונה לבדוק את הבית, או התנערה מחובתה לבצע תיקונים, כאשר כבר בהתחלה, כאשר נדרשה לכך, ביקשה לתאם מועדים קרובים לצורך ביצוע התיקונים.

38. התובעת היא שביקשה מהנתבעת להמתין עם ביצוע התיקונים וזאת עד שתמצא מפקח, והנתבעת נענתה לבקשה. בפועל, רק במכתבה מיום 28.1.16 הודיעה התובעת שניתן בכלל להתחיל בביצוע העבודות, אך התנתה זאת ברשימה של תנאים, שאותם, כך מסתבר היום, העלתה בחוסר תום לב. זאת, משום שהתברר מעדות התובעת שאת הדרישות האלה היא הציבה רק בפני הנתבעים, וכלל לא עמדה עליהן כשמסרה את ביצוע עבודות התיקון לקבלן אחר:

ש. את יכולה להראות לי תכנית מפורטת שהכין לך הקבלן שתיקן את הליקויים.

ת. תיקנתי את הליקויים עם קבלן איטום שקיבלתי עליו הרבה המלצות ואני סומכת עליו. קבלן בא לעבוד, ואני סומכת עליו, והוא היה צריך להראות לי תכנית עבודה, הוא עבד גם ללא מפקח.

ש. איתו לא התעקשת על מפקח.

ת. לא. כי אני הלכתי והבאתי קבלן איטום מהטובים שיש כדי שיעשה את העבודה. בשביל זה אני לא צריכה מפקח (עמ' 15, ש' 30-36).

39. אני דוחה את טענת התובעת, לפיה הסיבה לדרישתה שהנתבעת תעבוד תחת מפקח מטעמה היא משום שהיא לא סמכה על הנתבעת. מדובר בטענה סתמית, שאין לה כל בסיס. התובעת עצמה הודתה שהנתבעים או מי מטעמם נענה תמיד לבקשותיה לתיקונים, גם ביחס לליקויים שפורטו בחוות הדעת מטעם התובעת.

40. אם היה עיכוב בביצוע התיקונים כפי שפורטו בחוות הדעת, הרי שמקורו בהתנהלות התובעת. אני מאמינה לטענת הנתבעים, לפיה השוכרת שהתגוררה בבית מנעה את האפשרות להיכנס לבית ולהתחיל בתיקונים. הדבר גם עולה ממכתב התובעת מיום 10.08.15, שבו ביקשה מהנתבעים "להיות סבלניים". בנוסף, בכל מכתביה, עד לעזיבת השוכרת, חזרה וביקשה מהנתבעת שלא לפנות בעצמה אל השוכרת וביקשה לתאם עמה בעצמה ואולם, למרות דברים אלה, לא פעלה לצורך תיאום עמה.

41. התובעת הודתה שלא ניתן היה לבצע את תיקונים כל עוד התגוררו בו השוכרים, כי "אי אפשר היה לעשות את השיפוץ הזה כשגרים בבית" (עמ' 12, ש' 18-19) וכי היא בחרה להמתין עם השיפוץ עד שהשוכרים יעזבו את הבית (עמ' 11, ש' 24-26).

42. אוסיף, כי התובעת, מסיבותיה, בחרה שלא להביא לעדות את השוכרת, על מנת שזו תעיד אם התבקשה בכלל לשתף פעולה במהלך ביצוע התיקונים. ההלכה היא כי מחדל זה פועל לחובת התובעת. במיוחד הדבר נכון כאשר התובעת, שטענה שכבר בחודש יולי 2014 פנתה אליה השוכרת וטענה שהבית אינו תקין (עמ' 10, ש' 5), האריכה את חוזה השכירות עם השוכרת פעמיים, לתקופה של כשנה וחצי (עמ' 18, ש' 4), וזאת עד ליום 10.12.15, שבו עזבו השוכרים.

43. כאשר עומתה התובעת עם הסתירה בטענותיה, היו תשובותיה מתחמקות ולא עוררו אמון:

"לשאלת בימ"ש את אומרת שהבית היה במצב כל כך גרוע והיא לא רצתה להשאר בו , אמרת לה שצריכים לבוא לתקן משיבה – כן .היא לא רצתה.

לשאלת בימ"ש - למה זה לא כתוב בתצהיר שלך שהצעת לשוכרת והיא התנגדה לעשות תיקונים שהיא גרה שם משיבה – כי הכל , היא ידעה שאנחנו רוצים לעשות והיו קשיים עם הלוגיסטיקה לעשות דבר כזה. לימים אני יכולה לומר שהיא פשוט לא מצאה בית אחר.

לשאלת בימ"ש - מדוע לא שאלת את הדיירת לעשות תיקונים והדיירת סרבה משיבה – כל העניין של השיפוץ והטיימינג לא מצאתי לנכון לכתוב את זה. אני אומרת שוב כמו שעניתי שנשאלתי למה לא הבאתי את הדיירת ,זה לא קשור אליה.

לשאלת בימ"ש את אמרת שאי אפשר לעשות שיפוץ שהדיירת גרה שם וצריך לחכות שהיא עוזבת משיבה – נכון.

לשאלת בימ"ש - בד בבד היא התלוננה שהבית לא ראוי למגורים, ואת היית צריכה לפנות אליה שהקבלן מוכן לתקן ושהבעיה תיפתר אני אומרת – שהעניין היה איך לבצע את זה. כדי לבצע דבר כזה צריך להרים רצפה ולחפור מסביבה הבית. אי אפשר לעשות את זה כשיש דיירים ואז מהר מאוד הבנתי שהיא ממילא מפנה אז חיכינו עד שהיא תפנה". (עמ' 18, ש' 9-22).

44. אני דוחה את טענת התובעת, שטענה שיש לראות בנתבעים כמי שלא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם לתקן את הליקויים, וזאת משום שהם לא הסכימו לתקן את כל הליקויים שפורטו בחוות הדעת, אלא רק את חלקם. לנתבעים הזכות לבדוק את טענות התובעת בכל הקשור לליקויים שנמצאו בחוות הדעת שהציגה התובעת, ואפילו לתקן רק חלק מהם, ועדיין להיחשב כמי שהביעו נכונות רצינית לתקן (ראו פסק דינו של כב' השופט עמית בת"א (חי') 889/98 אופק נ' שיכון בע"מ, (פורסם בנבו, מיום 1.5.05). ואכן, הנתבעים חזרו והדגישו במכתביהם לתובעת שיש לפחות לאפשר להם לתקן את הליקויים שאינם שנויים במחלוקת בין הצדדים.

45. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, כי הנתבעת הביעה נכונות לבצע תיקון של הליקויים והתובעת, ללא כל סיבה של ממש, סירבה לאפשר לה לבצעם. לאור מסקנה זו יש לבחון את גובה הפיצוי שיגיע לתובעת.

פיצויים

זכאות לפיצוי עבור ליקויים שתוקנו על ידי התובעת.

46. התובעת עותרת לפיצוי בגין ליקויי האיטום שהיו בבית, ותוקנו על ידה באמצעות קבלן אחר, שלו שילמה 51,900 ₪.

47. חוק המכר (דירות) מחייב קונה ליתן למוכר הודעה בדבר קיומם של ליקויים, והזדמנות נאותה לתקנם. החוק אינו מקנה לתובעים זכות תיקון עצמית, אלא במקרים הנקובים בסעיף 4ב(ב) לחוק, דהיינו ליקוי שחזר לאחר שתוקן על ידי המוכר, או ליקוי דחוף שלא תוקן על ידי המוכר תוך זמן סביר מקבלת הודעת הקונה. רק במקרים אלה זכאי הקונה לתקן את הליקוי בעצמו, כשהמוכר יישא בעלויות התיקון.

48. יוצא, שמעיקר הדין, ולאור כל האמור עד כה, ספק אם התובעת זכאית להחזר עבור התשלומים ששילמה בגין העבודות לתיקון האיטום, עבודות שאותן לא איפשרה לנתבעים לבצע. יחד עם זאת, ומאחר שהנתבעים לא הכחישו את העדר האיטום, אני סבורה שיש לפסוק לתובעת פיצוי בגין התשלומים ששילמה לתיקון האיטום. זאת, משום שתוצאה לפיה התובעת לא תקבל פיצוי בגין ליקויים שקיומם אינו במחלוקת, אינה תואמת את עמדת הפסיקה. נקבע, כי תוצאה כזו אינה הוגנת, הואיל והיא מתעלמת מקיומם של ליקויים המצריכים תיקון. לפיכך אומצה בפסיקה הגישה להפחתת סכום הפיצוי, בשיעור הפגיעה שנגרמה למוכר עקב שלילת זכותו לתקן:

"אף בהחלטתו של בית המשפט לפסוק פיצוי בגין אותן עבודות שלא התאפשר למשיבה לבצען, לא מצאתי מקום להתערבותנו. בית המשפט, על פי הראיות שהיו בפניו, סבר כי קיים קושי להידברות בין בעלי הדין, ובמצב זה החליט לזכות את המערערים בפיצוי על מנת שיוכלו לבצע את התיקון בעצמם. עם זאת, ועל מנת שלא תימצא המשיבה חסרה, הגביל בית המשפט את הפיצוי לשיעור עלות תיקונו לו נעשה על ידי המשיבה עצמה, וכך נכון היה לעשות".

ע"א 7799/01 יורם-סלים ואורלי ברזילי נ' שרביב בע"מ, פד נו(5) 725.

49. לטענת התובעת, היא שילמה 51,900 ₪. הנתבעים טענו כי יש להתעלם מקבלות אלה, מאחר שבחקירת התובעת התברר כי בקבלות, שצורפו כנספח 25 לתצהיר התובעת, מוזכר ריצוף כל הבית. אני דוחה טענה זו. עדות התובעת, לפיה מדובר רק על ריצוף קומת הכניסה, לא נסתרה. הנתבעים כלל לא טענו בעניין הזה, וגם לא הביאו כל ראיה לכך שהסכומים שצוינו אינם הגיוניים, או שלו בוצעו אותן עבודות על ידם, הייתה העלות נמוכה יותר.

50. לכן, אני מקבלת את טענות התובעת בעניין זה, וקובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בסכום של 51,900, בגין ליקויי האיטום שהיו בבית.

זכאות לפיצוי עבור תיקונים שטרם תוקנו

51. התובעת טענה כי יש לחייב את הנתבעת בעלות התיקונים שטרם ביצעה, בסך של 37,258 ₪. לטענתה, את החישוב באשר לעלות התיקונים שטרם בוצעו היא עשתה על פי החישוב הבא: היא הפחיתה מסך כל הנזקים על פי חוות הדעת של בן עזרא, את הסכום שנקבע בחוות הדעת לשם ביצועם של אותם תיקונים שתוקנו בפועל. מאחר וסך הנזקים בדו"ח הוא 141,699 ₪, ועל פי חוות הדעת עלות תיקון אותם נזקים שתוקנו על ידה הוערכה בסך 104,441 ₪, נותר הפרש בסך של 37,258 ₪, שאותו היא תובעת.

52. אין בידי לקבל חישוב זה. אכן, כפי שציינה התובעת, בחוות דעתו העריך המומחה מטעמה את עלות תיקון ליקויי האיטום בסכום של 104,441 ₪, אך בפועל, וכפי שמסתבר מהקבלות שצורפו, הייתה עלות התיקון נמוכה יותר. התובעת שילמה עבור תיקון אותם ליקויים רק 51,900 ₪, כמחצית מהסכום בו נקב המומחה. נראה איפה שהסכומים שפורטו בחוות הדעת מופרזים, ואינם משקפים עלויות בפועל. מאחר שעל פי חוות דעת המומחה עלות תיקון הליקויים שטרם תוקנו היא בסך של 37,258 ₪, ומאחר שהתברר שהעלות של אותם תיקונים שבוצעו בפועל עמדה רק על כמחצית מהסכומים שבהם נקב המומחה, אני פוסקת כפיצוי לתובעת רק כמחצית מהסכום הזה, 19,000 ₪.

53. אוסיף, כי חלק ניכר מאותם ליקויים שטרם תוקנו, הינם ליקויים שככל הנראה גם לא יתוקנו בפועל, מאחר שמדובר על הריסת קירות, שבירת דלתות והחלפת כיורים. הפיצוי הוא איפה פיצוי על אי ההתאמה, יותר משנועד לממן את התיקון בפועל. גם מטעם זה מצאתי שיש מקום להפחית מהסכום שבו נקב מומחה התובעת.

דמי השכירות ותשלומי הארנונה

54. התובעת דרשה פיצוי בגין דמי השכירות, שלטענתה יכולה הייתה לקבל לו תוקנו הליקויים על ידי הנתבעים. אני דוחה את דרישתה של התובעת לפיצוי בגין הפסד דמי שכירות בכל התקופה שבו עמד הבית ריק, ובגין תשלום ארנונה בכל התקופה שהבית עמד ריק, שכן כפי שקבעתי לעיל, התובעת היא זו שעיכבה את ביצוע התיקונים.

55. התובעת טענה שהבית עמד ריק החל ממועד יציאתה של השוכרת מהבית, במחצית חודש דצמבר 2015, ועד כניסתם של שוכרים חדשים ביום 1.7.16 (נספח 23 לתצהיר התובעת). התובעת טענה שבתקופה זו כלולים חודשיים שבהם המתינה לפגישה שנערכה עם הנתבעת, פגישה שהתקיימה לבסוף ביום 29.02.16, תקופה נוספת שארכה חודש וחצי שבה היה צורך להמתין לייבוש הבית טרם ביצוע התיקונים, ושלושה חודשים לאחר מכן, שבהם בוצעו התיקונים בבית (עמ' 16 לעדות התובעת, ש' 8-10).

לטענת התובעת, היא העמידה את התביעה בעניין זה על שישה חודשים בלבד, החל מחודש ינואר 2016 ועד לחודש יוני 2016 ודרשה סכום של 34,800 ₪, כאשר סכום השכירות החודשי עמד על 5,800 ₪. לטענת התובעת, על הנתבעים לפצות אותה גם בגין סכום הארנונה ששילמה עבור הבית בתקופה שזה עמד ריק, ובסך הכל בסך 4,493 ₪ (נספח 24 לתצהיר התובעת).

56. הנתבעים לא התייחסו בסיכומיהם לטענות התובעת ביחס להפסד דמי שכירות והחזר תשלומי הארנונה.

57. יחד עם זאת, מהראיות שהוצגו בפני התברר, שעל אף שהשוכרים עזבו את הדירה כבר ביום 10.12.16 (ראו פרוטוקול המסירה מיום 10.12.15, נספח 21 לתצהיר התובעת), רק במכתבה מיום 28.01.16 התובעת הודיעה לנתבעים שהשוכרים עזבו את הבית וכי ניתן להתחיל בביצוע התיקונים.

לכן, לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעים לפצות את התובעת עבור תשלום דמי השכירות והארנונה בגין חודש ינואר 2016.

58. לא מצאתי גם לחייב את הנתבעים לפצות את התובעת בגין חודש פברואר 2016, שכן, טענת התובעת שהיה עליה להמתין לפגישה שנערכה עם הנתבעים רק ביום 29.02.16, דינה להידחות, כאשר כבר קבעתי שעיכוב זה, נגרם לאור התנהלות התובעת עצמה.

59. יחד עם זאת, אני סבורה שיש מקום לפצות את התובעת בגין תקופה מסוימת שנדרשה לצורך ביצוע התיקונים, שכאמור אינם שנויים במחלוקת. למסקנה זו הגעתי משום ששוכנעתי שלאור אופי הליקויים שהתגלו בבית, כאשר המהותי שבהם היה היעדר איטום, לא ניתן היה לבצע את התיקונים בזמן שמתגוררים שוכרים בבית וברור שקיים גם קושי להשכיר את הבית בתקופה שבה מתבצעים התיקונים. באשר לזמן שבו התבצעו התיקונים בפועל, טענה התובעת שנדרשה תקופה של כחודש וחצי בכדי לייבש את הבית ותקופה נוספת של שלושה חודשים לצורך ביצוע התיקונים, אך לא עלה בידיה להוכיח טענה זו, אף שיכולה היתה לעשות זאת על ידי זימון הקבלן שביצע את העבודות. מנגד, גם הנתבעים לא הציגו בפני כל ראיה לכך שהתיקונים ארכו תקופה קצרה יותר ממה שטענה התובעת.

לאור דברים אלה, אני מחליטה, להעמיד את פרק הזמן שבגינו זכאית התובעת לפיצוי, על שלושה חודשים בלבד, ולכן אני מחייבת הנתבעים לפצות את התובעת בסכום של 17,400 ש"ח.

60. לאור קביעה זו, אני מחייבת את הנתבעים לפצות את התובעת גם בגין תשלומי הארנונה שבהם נשאה בתקופה של חודשים אלה. מאחר והתובעת דרשה פיצוי עבור תקופה של חצי שנה והואיל והנתבעים לא התייחסו בסיכומיהם לסכום שאותו דרשה התובעת, אני פוסקת לתובעת מחצית מהסכום שאותו תבעה, בסך של 2245 ₪.

עוגמת נפש

61. התובעת עותרת לפיצוי בסכום של 137,901 ₪, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, לטענתה, עקב הליקויים בבית ולאור הטרחה הרבה שנגרמה לה בשל הצורך לפעול לתיקונם. בעניין ראש נזק זה קבע בית המשפט העליון, כדלקמן:

"מטרתו של הפיצוי הינה להעמיד את הניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא אירעה ההפרה והנזק שנגרם בעקבותיה. בקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת הנפש בגין ליקויי בניה יילקחו בחשבון, בין היתר, טיב הנכס בו נפלו הליקויים - האם מדובר בדירת מגורים, במבנה עסקי או אחר; מה טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בבית; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; עלות תיקון הליקויים ועוד (ראו גם: א' נ' ורדי דיני מכר דירות - ליקויי בניה והבטחת זכויות הרוכשים (2001) עמ' 421).

אני סבורה כי בסופו של יום, אין מנוס מלהתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בעניין זה. אכן, לא אחת עלות תיקונו של ליקוי מסוים אינה משקפת בהכרח את עגמת הנפש הנגרמת בשל ליקוי זה ולא קיים בהכרח מיתאם בין עלות תיקון הנזק לבין עגמת הנפש הנגרמת בעטיו של ליקוי זה (ע"א 611/89, שם, בעמ' 64-65). יחד עם זאת, אף על פי שקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת נפש נתונה לשיקול דעת בית המשפט (ע"א 4445/90 "עמיגור" ניהול נכסים בע"מ נ' מאיוסט ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 17.4.94)) הרי שגם קביעה זו צריכה לעמוד במבחן של סבירות".

ע"א 5602/03 סגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (פורסם בנבו, מיום 28.02.2005).

62. אני מניחה כי לתובעת אכן נגרמה עוגמת נפש כתוצאה מההתעסקות הממושכת בנושא הליקויים בבית, שכאמור, קיומם לא נסתר על ידי הנתבעת. ואולם לחלק נכבד מעוגמת נפש זו אחראית גם התובעת בהתנהלותה, שכן מתן הזדמנות לתובעת לתקן, עשויה היתה להחיש את התיקון, ולחסוך חלק ניכר מעוגמת הנפש הזו.

בחישוב הסכום המגיע לתובעת בגין עגמת נפש, יש להתחשב בכך שאכן קיימים בבית ליקויי איטום ורטיבות. מן המפורסמות הוא שליקויי רטיבות עשויים לגרום לטחב, לסיכונים בריאותיים, לפגוע במידה ניכרת בהנאה מהשימוש בבית, ואף להקשות על מכירתה. מאידך, וכשמדובר על פיצוי בגין עגמת נפש, יש לזכור שהתובעת עצמה כלל לא התגוררה בבית. לפיכך, בשקלול הנסיבות המפורטות לעיל, אני קובעת פיצוי של 10,000 ₪ בראש נזק זה.

שכ"ט המומחים

63. התובעת טוענת כי יש לחייב את הנתבעת גם בעלות שתי חוות דעת השמאים מטעמה. עבור שכ"ט השמאי בן עזרא שערך את חוות הדעת לפני ביצוע העבודות בסך 5,850 ₪ ועבור שכ"ט השמאי שניר שערך חוות דעת במהלך ביצוע התיקונים בסך 3,600 ₪.

בראש נזק זה אני פוסקת לתובעת רק את שכר הטרחה ששילמה עבור המומחה בן עזרא. לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעת גם בעלות חוות דעת המומחה שניר וזאת מכמה טעמים:

ראשית, משום שכבר בחוות הדעת מטעם בן עזרא צוינו הליקויים גם באשר לאיטום ולרטיבות ולא ברור לכן הצורך בחוות הדעת הנוספת.

שנית, התובעת כלל לא העבירה את חוות הדעת של שניר אל הנתבעים, גם לא במכתבה מיום 11.7.16, שנכתב לאחר שזו כבר הייתה בידי התובעת.

64. לכן, אני פוסקת לתובעת סכום של 5,850 ₪ עבור תשלום חוות דעת המומחה בן עזרא.

חבות הנתבע 1

65. הנתבעים טענו כי הנתבע 1 המחה לתובעת את זכויותיו מול חברת הבניה, ולכן אין עוד יריבות בינו לבין התובעת. התובעת טענה מנגד, כי הנתבע 1 חייב בנזקיה משום שהוא הוצג לה כמי שפעל מטעם הקבלן שבנה את הנכס (סעיף 4ג' לסיכומיה) וכי לטענתה, הנתבעים בחרו למכור את הנכס באמצעות הנתבע 1. התובעת מוסיפה, כי אף אם ייקבע שהנתבע 1 אינו קשור לנתבעת, יש לקבוע את חבותו מכח סעיף 3.7 להסכם.

66. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני דוחה את טענת התובעת, לפיה יש לראות בנתבע 1 מי שחב כלפיה בגין הליקויים שנמצאו בבית. התובעת לא הוכיחה שבעת שהנתבע 1 מכר לה את הבית, הוא היה קשור לנתבעת בדרך כזו או אחרת. טענותיה, לפיהן יש לראות את כל הנתבעים כמכלול אחד, וכי הנתבעים מכרו לה את הנכס באמצעות הנתבע 1, נותרו בגדר טענות בעלמא. כך גם הטענה לפיה הנתבע 1 הוצג לה כמי שפעל מטעם הקבלן.

67. אני דוחה את טענת התובעת, לפיה העובדה שהנתבע 1 לא הגיש תצהיר ובחר שלא להעיד ולהתגונן מפני הטענות שהעלתה נגדו, די בה כדי לדחות את טענות הנתבעים בדבר היעדר יריבות נגדו. התובעת היא זו שצריכה להוכיח את תביעתה ועליה היה מוטל להוכיח את טענתה בדבר קשר של הנתבע 1 אל הנתבעת, ככל שקיים כזה:

"הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526 (1999))".

דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול (פורסם בנבו, מיום 29.08.10)

68. התובעת נמנעה מלהביא לעדות בעניין זה את מי שהיה בעלה, והיה גם הוא צד לאותו חוזה, אף שלכאורה עדותו יכולה הייתה לתמוך בטענותיה בעניין הזה. מחדלה בעניין הזה פועל לחובתה, וההלכה בעניין זה ידועה. בעניין הימנעות מהבאת עד רלוונטי, נקבע בפסיקה:

"צד להליך שנמנע מהבאת עד או ראיה רלבנטיים – רואה זאת בית המשפט כראיה כנגדו...הלכה זו יסודה בניסיון החיים ובשכל הישר: הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מיד".

רע"א 7933/15 פישר נגד תמיר (פורסם בנבו, מיום 13.12.2015).

69. בנסיבות אלו נותרת החזקה כי לו היה מגיע בעלה לשעבר של התובעת להעיד, הוא לא היה תומך בעמדת התובעת בעניין זה.

70. אבהיר, כי מעדות התובעת בפניי התרשמתי שהיא איננה יודעת מה הקשר של הנתבע 1 לנתבעת, אף שהיא טוענת לקשר כזה. תשובותיה בעניין זה היו מתחמקות:

ש. מה זאת אומרת "מכרו את הבית באמצעות יואב טוטיה? לא יואב מכר לך את הבית?

ת. כל ההתנהלות היתה מול שרלי. את יואב ראיתי רק בזמן החתימה.

ש. אבל הבית היא של יואב. את יודעת את זה.

ת. לא. אני ידעתי ששרלי בנה את הבית. (עמ' 7, ש' 24-27).

[...]

ש. וזה עדיין לא אומר שהבית שלו, אם הוא בנה את הבית? הקבלן בונה פרויקט. את ידעת שהבית הוא של יואב, שיואב מוכר את הבית.

ת. את הבית שיואב מוכר ידעתי בזמן מעמד החתימה, שזה הבית של יואב.

ש. כל מה שאת טוענת בתצהירך זה כדי להשמיץ את הנתבעים?

ת. לא.

ש. למה את כותבת שמכרו את הבית באמצעות יואב. כלומר, יואב הוא בובה על חוט.

ת. התביעה היא על זה שמכרו לי בית חדש. הקבלן מכר לי בית שהוא בנה, חדש, מהניילונים כפי שנקרא, אף אחד לא גר בבית לפני. הגענו ומי שהיה נוכח בבית זה שרלי, הוא היה הבן אדם שדיבר איתנו עד שהגענו למעמד החתימה. התביעה היא על זה שנמכר לי בית ללא איטום. אני לא באה להשמיץ שום דבר אלא באה להראות את העובדות והנתונים וזה מה שהיה. אני אומרת שנמכר לי בית ללא איטום. (עמ' 8, ש' 3-13).

71. נימוק נוסף, לכך שאני מחליטה לדחות את התביעה כנגד הנתבע 1, הוא שלא מצאתי בהסכם המכר הוראה לפיה הנתבע 1 יחויב כלפי התובעת בנזקים שייגרמו לבית, רק משום שהנתבעת לא עמדה בחיוביה שלה.

72. סעיף 3.7 להסכם, שמכוחו טוענת התובעת לחיובו של הנתבע 1, מציין כך:

"3.7. המוכר מתחייב בזאת להמחות את כלל זכויותיו כלפי הקבלן אשר בנה את הנכס, לרבות את כלל חיוביו בהתאם לערבות הבדק, ומתחייב הוא, לבצע כל שידרש על מנת והקבלן יעמוד בחיוביו בהתאם לערבות הבדק. במקרה והקונה יבצע שינויים ו/או תוספות בבית, יחולו הכללים הרלוונטיים האמורים בדיני מכר דירות"

73. מהוראות סעיף 3.7 לעיל, עולה שהנתבע 1 המחה את זכויותיו וחובותיו כלפי הקבלן שבנה את הנכס, לידי התובעת. עיינתי בהסכם ובפרט בסעיף 3.7 שהובא לעיל, ולא מצאתי כל התחייבות של הנתבע 1 לשאת באחריות אישית במקרה שבו הקבלן לא יעמוד בחיוביו. כל שצוין בסעיף 3.7 הוא שהנתבע 1 מתחייב לבצע ככל שיידרש כדי שהקבלן יעמוד בחיוביו, ולא יותר מכך. מעבר לכך, וכפי שכבר בואר לעיל, לא מצאתי שהקבלן הפר את חיוביו, או התחמק מחובתו לבצע את התיקונים.

74. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת שלא עלה בידי התובעת להוכיח עילת תביעה כנגד הנתבע 1 ולכן אני מורה על דחיית התביעה כנגדו.

חבות הנתבע 3

75. הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבע 3, וזאת משום שבעת מכירת הבית, הוא שימש כמנהל עבודה אצל הנתבעת 2 ולא היה בעל שליטה בה. התובעת טענה מנגד, כי הנתבע 3 הציג עצמו בפניה כקבלן שבנה את הנכס וכי כל התנהלותה היתה מולו. התובעת הוסיפה, כי העובדה שהנתבע 3 היה מנהל אצל הנתבעת, מטילה עליו חיובים כלפי התובעת מכח סעיפים 11-13 לפקודת הנזיקין.

76. לאחר שעיינתי בטענות התובעת בעניין זה, הגעתי למסקנה כי גם כאן, התובעת כשלה מלהוכיח את עילת התביעה כלפי הנתבע 3.

77. בסעיף 42 לכתב התביעה, צוין כך:

"התובעת תטען כי על הנתבעים חלה החובה ו/או האחריות לפצותה על הנזקים שנגרמו להם בגין הליקויים מכח דיני החוזים ו/או דינה המכר ו/או דיני הקבלנות ו/או דיני הנזיקין ו/או מכח התחייבות שניתנה לתובעים ו/או על פי כל דין".

מדובר בסעיף כללי שאין בו, כמו גם ביתר סעיפי כתב התביעה, ייחוס של מעשים או מחדלים כאלה ואחרים לנתבע 3, מלבד הטענה הכללית לפיה כל הנתבעים חבים כלפי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה. אפילו היה הנתבע 3 בעל שליטה או בעל תפקיד בחברה הנתבעת, אין בדברים האלה די על מנת לעמוד בדרישות החוק והפסיקה לשם הטלת חבות אישית עליו, וכל שכן שאפילו לא הוכח שבאותה עת הוא היה בעל שליטה בחברה.

78. כאשר התבקשה התובעת לנמק מדוע, לטענתה, יש לחייב באופן אישי את הנתבע 3, לא היתה בפיה תשובה מניחה את הדעת. התובעת רק טענה באופן כללי שהנתבע 3 היה הרוח החיה מאחורי ההסכם עם הנתבעת, אך לא הצליחה להוכיח כי יש בכך כדי להשית עליו אחריות וחבות אישית, ואפילו לא פירטה מה הן העוולות אותן היא מייחסת לו באופן אישי.

79. מאחר שהנתבע 3 אינו בעל מניות, אין מקום להרמת מסך, וגם לא עלתה טענה כזו. אשר לטענת התובעת לפיה הנתבע 3 היה עובד של הנתבעת 2, בין כמנהל עבודה ובין כמפקח בניה, זו אינה מקימה, לבדה, אחריות אישית. לשם כך יש להוכיח חבות אישית של אותו עובד, ועוולה שבוצעה באופן אישי על ידו, ואת אלה לא הוכיחה התובעת.

80. מבלי לגרוע מכל האמור, אציין כי אני מאמינה לטענת התובעת, לפיה הנתבע 3 הציג עצמו כמי שקשור לנתבעת שבנתה את הנכס. הוא אישר את העובדה שהחברה שייכת לאביו, וכי הוא היה מעובדי ההנתבעת ושימש אצלה כמנהל עבודה. במהלך עדותו, כאשר נשאל מה תפקידו בבניית הבית, השיב כי הוא "מפקח על בעלי המקצוע שיעשו את העבודה כמו שהם צריכים לעשות" (עמ' 22, ש' 5). הנתבע 3 אישר גם את טענת התובעת, לפיה כל ההתנהלות מטעם הנתבעת נעשתה על ידו (סעיף 4 לתצהירו) וכי כל ההתכתבויות עם התובעת ביחס לליקויי הבניה, היו מולו (עמ' 20, ש' 19-22). הנתבע 3 גם הוסיף, כי הוא היה זה שהציג את הבית לבעלה לשעבר של התובעת (עמ' 30, ש' 29-33).

81. גם לא נעלמה מעיני העובדה שהנתבע 3 סיפק תשובות מתחמקות ומעורפלות באשר להגדרת תפקידו כמפקח בניה. כך, למשל, טען בתחילה שבמסגרת תפקידו הוא מפקח על בעלי המקצוע שיעשו את העבודה כמו שהם צריכים לעשות (עמ' 22, ש' 5), והוסיף שמדובר בבעלי מקצוע שהם קבלני משנה שאיתם הוא סוגר לביצוע העבודה (שם, ש' 7) וכי הוא, יחד עם אביו, שהינו בעל החברה הנתבעת, בודק את שלבי הבניה ומאשר להם תשלום (שם, ש' 29), אך תשובותיו היו מתחמקות ומתחכמות:

ש. לפי מה הם עושים את העבודות?

ת. לפי מה שצריך.

ש. מי אומר להם מה צריך?

ת. הם יודעים ואני יודע.

ש. על סמך מה הם יודעים מה אתה יודע?

ת. לפי איך שבונים בית. בונים בית, מסיימים את השלד, מכניסים את בעלי המקצוע אינסטלטור, חשמל, איש איטום, טייח, רצף (עמ' 22, ש' 10-16).

[...]

ש. כלומר, אם אני מבין נכון, בעלי המקצוע כפופים לך כבעל המקצוע?

ת. לא. בעלי המקצוע כפופים למה שהם צריכים לעשות לפי מה שהם סגרו איתי. אם הטייח צריך לעשות טיח בבית והוא הרכיב פינה עקומה אני אומר לו לפרק וליישר.

ש. אבל ממי הוא מקבל הוראות ישירות?

ת. הטייח יודע מה לעשות. כל בעל מקצוע יודע מה לעשות. טייח יודע מה השלבים של הטייח, איש איטום יודע את שלבי האיטום והרצף יודע את השלבים. אני לא מלמד אותם מה לעשותץ הם יודעים לעשות והם לא צריכים הוראה ממני (עמ' 22, ש' 21-27).

הנתבע 3 אף ציין בעדותו שלא היה נוכח כלל בשלב שבו נבנה השלד והגיע רק בשלב שבו החל הריצוף (עמ' 23, ש' 3).

82. על אף כל האמור, אין בכך די כדי לקבוע שהנתבע 3, אישית, התרשל במתן האישור ובמהלך הפיקוח על עבודות הבנייה. הנטל להוכחת הרשלנות, מוטל על התובעת, והיא לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לביסוס הטענה שהנתבע 3 התרשל במסגרת תפקידו כבעל תפקיד אצל הנתבעת. במיוחד הדבר נכון לנוכח עדותו לפיה הוא החל בעבודתו בפרוייקט רק לאחר סיום עבודות בניית השלד, ולאחר שהסתיימו השלבים שבהם היה אמור להתבצע האיטום.

83. לאור האמור, אני דוחה את טענתה הכללית של התובעת להתרשלות של הנתבע 3 ואני דוחה לכן את התביעה גם כנגדו.

סיכום

84. א. התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-3 נדחית.

ב. התביעה כנגד הנתבעת 2 מתקבלת במובן זה שאני מחייבת אותה לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

1. פיצוי עבור ליקויים שתוקנו על ידי התובעת – בסך 51,900 ₪.

2. פיצוי עבור תיקונים שטרם תוקנו – בסך 19,000 ₪.

3. דמי שכירות עבור התקופה שבה עמד הבית ריק – בסך 17,400 ₪.

4. תשלום ארנונה עבור התקופה שבה עמד הבית ריק – בסך 2,245 ₪.

5. פיצוי בגין עוגמת נפש – בסך 10,000 ₪.

6. שכר טרחת מומחים – בסך 5,850 ₪.

ובסך הכל – 106,395 ₪.

ג. בנוסף תשלם הנתבעת 2 לתובעת את הוצאות התביעה, ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 11,700 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א טבת תשע"ט, 19 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.