1. לפני שתי תביעות הנדונות במאוחד.
2. בכתב התביעה בת"ק 951-02-17 טוען התובע כדלקמן:
   1. התובע עבד שנים ארוכות בתחום הביטוח, מהן שבע שנים אצל הנתבעת.
   2. בקשר לסוגיה שבמחלוקת הקדים התובע ופנה למפקח על הביטוח אולם תביעתו נדחתה, וגם פניה שהגיש למשטרת ישראל לא סייעה לפתרון המחלוקת. חלקו הראשון של כתב התביעה מוקדש לתיאור רקע זה ולטענה כי הפיקוח על הביטוח רואה לנגד עיניו רק את טובת חברות הביטוח.
   3. לעצם המחלוקת טוען התובע כי הוא מבוטח בביטוח חיים, בעל רכיב חסכון, אצל הנתבעת.
   4. במרץ 2015 ביקש פדיון חלקי בסך 40,000 ₪, ובקשה זו נדחתה כאשר הנתבעת ביקשה לקבל צילום תעודת זהות וצילום שיק. תשובה ששלח התובע לנתבעת במאי 2015 לא נענתה. לטענת התובע, מועד המסמך האחרון צריך להחשב כמועד הבקשה. התובע סבור כי על פי הוראות חוק חוזה הביטוח לא קיימת דרישה להצגת צילום תעודת זהות וצילום שיק, וכי הוא מוכר לנתבעת אשר מזהה אותו "כאשר היא רוצה" (ס' 21 לכתב התביעה) וכי התובעת "מנסה בדרך לא דרך להוציא מהתובע מסמך חדש" (ס' 22).
   5. התובע טוען כי הנתבעת שינתה גרסאות במתן תשובה מדוע היא לא מבצעת את הפדיון המבוקש.
   6. עוד טוען התובע כי הנתבעת ביצעה גזל בכספיו כששלחה ידה לכיסו בסך 43,239 ₪, ולטענתו הדבר נעשה שלא כדין שכן הנתבעת קישרה בין שתי פוליסות (948021-1 ו-906776-1) ללא זכות.
   7. סיכומו של דבר – התובע דורש כי הנתבעת תפצה אותו בסך 8,800 ₪ שהוא סכום הריבית המגיע לו בגין האיחור בפדיון שביקש, וכן כי תשיב לו את סכום ההלוואה שפרעה שלא כדין.
3. בכתב התביעה בת"ק 1020-02-17 (על סך 21,337 ₪) חוזר התובע על חלק המבוא של כתב התביעה.
   1. מעבר לכך טוען התובע כי לאחר שביקש לבצע פדיון חלקי מרכיב החסכון בפוליסת ביטוח החיים שלו בוצע פדיון על סך 36,788 ₪ באפריל 2012 וכי סכום זה מלמד על ההפרש בין ערך הפדיון לפי טבלה וערך הפדיון לפי פיסקה – סכום אותו "הנתבעת רצתה להעלים לתובע" (ס' 15 לכתב התביעה).
   2. התובע החזיר את הסכום הנ"ל לנתבעת ודרש פדיון חדש עם פיצוי. הנושא נדון בתא"מ 572-03-13, וגם סכום פדיון של 41,414 ₪ הוחזר על ידי התובע לנתבעת.
   3. התובע חוזר בכתב תביעה זה על הטענות שפורטו לעיל ביחס לדרישת מסמך חדש, כפי שנטענו בכתב התביעה הראשון שהוזכר לעיל. כן טוען התובע כי יש לחקור את הקשר בין ב"כ הנתבעת לשופט שדן בתא"מ 572-03-13 וכי בית המשפט באותו הליך קיבל מידע מוטעה מב"כ הנתבעת.
   4. לסיכום, דורש התובע לפצותו בגין סכום הריבית המגיע לו לפי חישוביו ביחס לסכום הפדיון ולתקופה שמאפריל 2012 ועד להגשת התביעה.
4. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כדלקמן:
   1. התובע מנהל נגד הנתבעת מסכת הטרדות מזה כ-17 שנים, במטרה לנקום בה על סיום העסקתו אצלה. התובע מתעלם מהכרעות שיפוטיות ומפסיקות, ממחזר טענות ולא נמנע מהגשת תלונת סרק במשטרה במטרה "לסחוט את [הנתבעת] להגיע עמו להסדר כספי" (פסקת הפתיחה של כתב ההגנה).
   2. הנתבעת מפרטת בכתב ההגנה הליכים שנקט בהם התובע – תלונה למפקח על הביטוח (שלא נדונה בשל תביעה שהגיש במקביל); תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות (שנמחקה בהמלצת בית המשפט); תביעה נוספת לבית המשפט בתל אביב; תביעה נוספת בתל אביב בשנת 2004; תביעה בשנת 2009 לבית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה – שהסתיימה בפשרה לסילוק סופי של כל טענותיו של התובע נגד הנתבעת; תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה משנת 2010, שנמחקה בהמלצת בית המשפט לאחר שהובהר כי אין לתובע עילת תביעה; תביעה לבית משפט השלום בתל אביב (תא"מ 572-03-13 הנזכרת בכתבי התביעה) שסולקה על הסף בהיעדר עילת תביעה.
   3. לעצם המחלוקת מציינת הנתבעת כי התובע פנה במרץ 2015, באמצעות סוכנות הביטוח שלו, וביקש לבצע פדיון – כאשר "בעדיפות ראשונה" יבוצע הפדיון מפוליסה 9480241, תוך ביטול קיזוז חוב הלוואה (סוגייה שכבר נדונה והוכרעה בפשרה בתביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה – ת"ק 9038-03-09) ו-"בעדיפות שניה" מפוליסה 2400208.
   4. הנתבעת פנתה לתובע שיבהיר הנחיותיו וביקשה העתקי תעודת זהות וצילום המחאה, אותם סירב התובע להמציא בטענה כי המסמכים כבר בידי הנתבעת וכי די בכתובת הדואר האלקטרוני שלו על מנת לזהותו. התובע גם פנה למפקח על הביטוח והנתבעת השיבה כי הדרישה נובעת מנהלי עבודתה ומטעמי איסור הלבנת הון והגנת הפרטיות – וכי ככל שישלים החסר, תטופל בקשתו. בהמשך מתארת הנתבעת את הפניות והתשובות שהוחלפו בין הצדדים, ובין התובע למפקח על הביטוח, בתקופה שמאמצע 2015 ועד תחילת 2017, וטוענת כי התובע איים בהגשת תביעות ותלונות במשטרה (כולל נגד עובדת הנתבעת והשופט שדן בתביעה קודמת שהגיש).
5. דין התביעות להדחות.
6. יוזכר כי הכלל במשפט אזרחי הוא כי המוציא מחברו – עליו הראיה. על התובע להוכיח תביעותיו ולשכנע את בית המשפט בקיומה של עילת תביעה וכי הנתבעת אחראית לנזקים אותם הוא תובע. לא מצאתי כי עלה בידי התובע לעשות כן.
7. מכתבי הטענות ומנספחיהם עולה כי פניותיו של התובע לנתבעת לקו בחסר וכי הנתבעת פעלה בהתאם לנהליה, להנחיות להן היא כפופה, לפסיקות ולהכרעות שיפוטיות. למסקנה זו הגיעו גם גורמים שיפוטיים ורגולטוריים אחרים שבחנו את טענות התובע.
8. גם בחובה המוטלת על תובע להקטין את נזקיו לא עמד התובע – שכן לו היה נענה לדרישת הנתבעת ומצרף לפנייתו את העתקים המסמכים שהתבקש לצרף, ולא עומד על סירובו למסרם לידיה, היה באמור כדי לקצר את הליכי הבדיקה והטיפול בפניה וממילא להפחית במידה ניכרת את סכום הפיצוי אותו טוען התובע שהוא זכאי לקבל מהנתבעת.
9. באשר לטענות הנובעות מהליכים שיפוטיים אחרים שננקטו על ידי התובע הרי שבית משפט זה לא יושב כערכאת ערעור על בתי משפט אחרים ואינו מוסמך לדון בטענות שזה טיבן.
10. משלא שוכנעתי בקיומה של עילת תביעה הרי שכאמור, דין התביעה להדחות.
11. לפנים משורת הדין, ובתקווה שיהיה באמור כדי לסייע בידי התובע להמנע מנקיטת הליכי סרק מיותרים ונוספים – לא יחוייב התובע בהוצאות.
12. המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ז תמוז תשע"ז, 11 יולי 2017, בהעדר הצדדים.