בקשת התובעת, הבאה לאחר שנשלמו ההוכחות, למתן צו שתכליתו השגת ראיות נוספות, הנועדות לסייע לשיטתה לבית המשפט לרדת לחקר האמת לשם הכרעה במחלוקת העובדתית שבין הצדדים. המדובר בבקשה המדגימה את המתח שבין רצונם של בעלי דין להוסיף ולהביא ראיות (בעיקר כאשר אלה שעלה בידם להשיגן אינן מספקות להבנתם) לבין הבאת הליך משפטי לכלל סיום כסדרו תוך שמירה על זכויותיהם של בעלי הדין ושל ציבור המתדיינים גם יחד. בקשה שחייבה עיון זהיר, אך סופו חד-משמעי: דחיית הבקשה.

רקע

1. ברקע הדברים, בתמצית: התובעת פועלת בתחום מתן ההלוואות החוץ בנקאיות ונכיונות צ'קים. חברה מסוימת ביקשה לבצע עסקאות אצל גורם הקשור בתובעת, ולאחר מכן – עם התובעת עצמה. בעל המניות באותה חברה היה מר רודי בר יוסף (להלן: "רודי"), שהוא בנו של הנתבע-המשיב, מר שאול בר יוסף. בתחילה היה זה רודי לבדו שחתם כערב לשטר חוב שעשתה החברה, לטובת אותו גורם הקשור בתובעת. לאחר מכן, ונוכח גידול היקף הפעילות העסקית בין הצדדים, נתבקש רודי לחתום כערב לשטר חוב חדש שעשתה החברה, וזו הפעם – תוך שאביו ישמש ערב נוסף. מי חתם לבסוף על השטר היא השאלה שבמחלוקת.

2. התובעת השלימה את שטר החוב לביצוע. החוב שנדרש מכוחו של שטר החוב, לעת הגשתו לביצוע: כ-1.3 מיליון ₪. החברה שבבעלות רודי, רודי עצמו, ואביו צוינו כחייבים בתיק ההוצל"פ. החברה קרסה, התנגדות לא הגישה. רודי נקלע להליכי פשיטת רגל. נותר האב-הנתבע לבדו, שהגיש התנגדותו. החתימה אינה שלו, טען. משיחה שקיים עם רודי עלה שאף הלה לא חתום על השטר, כך הוסיף. המדובר להערכתו בזיוף שיטתי שיסודו בהתנהלות מנהלה של התובעת, מר זקי דוש, במקרה זה, כך במקרה אחר, שלגביו אף הציג חוות דעת מומחה לכתבי יד. חבות ודאי אין לו מכוחו של השטר.

3. רשות להתגונן ניתנה בהסכמה, והתיק נקבע לדיון לפניי. עוד לפני דיון בו כבר הגיש הנתבע בקשה למתן צו לחברות הסלולר להפקת דו"ח איכון סלולרי של הטלפון שלו כמו גם זה של מר דוש, מנהל התובעת, על מנת להוכיח כי השניים לא נפגשו באותו מועד. באת כוחו של הנתבע שבה על בקשתה זו בדיון. התובעת, באמצעות באת-כוחה באותו דיון, לא הביעה בדיון עניין במהלך זה של איכון הטלפונים הניידים, וביכרה להתמקד בסוגיות אחרות. הצדדים לא שבו לעסוק בסוגיית האיכון עוד עד לסיום ההליך. חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט מצאה כי לא ניתן לזהות את החתימה כשל הנתבע, או לשלול את היותה שלו.

4. נשמעו הוכחות. העיד מר דוש, מנהל התובעת, והעיד הנתבע. רודי לא זומן בידי מי מן הצדדים, כל צד וטעמיו (המוקשים). חוות דעת מועילה דיה אין. במהלך ההוכחות ראה עו"ד שפלר, ב"כ התובעת בדיון ההוכחות, לשאול את הנתבע אם יסכים לאיכון הטלפונים הניידים, והלה שב והסכים. לעת סיום הדיון, דל העדים והראיות, הציע עו"ד שפלר: נעצור הכל, התובעת אינה ממהרת אף שהיא הממתינה לכספים, והיא נכונה להעמיד את התביעה כולה – כמעט "להמר", לשונו שלו – על שאלת האיכון: יאוכנו מכשירי הטלפון של הנתבע ושל מנהל התובעת, ואף של רודי, הוסיף, ובהתאם לאיכון של מר דוש תוכרע התביעה. אשר לעיתוי העלאת הבקשה, שהוא עצמו ידע כי הוא מאוחר, וכאשר הנתבע עצמו כבר עתר לאיכון המכשירים והתובעת אז סירבה, הסביר: ראשית, האיכון שנתבקש בזמנו היה למקום ממוקד, בחולון, שעה שהחתימה הנטענת נעשתה במקום אחר; שנית, האיכון נתבקש לאחיו של הנתבע (עמ' 41, ובפרט שורה 11; ויוער מיד כי האיכון התבקש שלא למקום ספציפי ולגבי מר דוש והנתבע דווקא). ב"כ הנתבע התנגדה, הצדדים סיכמו, ובכך סיימו הצדדים הבאת ראיותיהם וטענותיהם, זולת האפשרות שנתתי להם להשלים טענות לאחר שיתקבל תכתוב פרוטוקול הדיון, שהוקלט.

5. ולעת השלמת הטיעון: בקשה נוספת של התובעת, שהוגדרה "דחופה", לאיכון מכשירי הטלפון של מנהל התובעת ושל הנתבע. זו הבקשה הנתונה להכרעתי עתה. הנימוק לעיתוי הגשת הבקשה עתה, ותוך שהתובעת מביעה את התנצלותה הכנה, הגדרתה: כיוון שחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט לא הועילה. אם בית המשפט אכן מתכוון לבחון בנפש חפצה את טענות התובעת (כפי שהבהרתי שאעשה, וכמובן שכך יהיה), שומה עליו להתיר את האיכון עתה, שהרי גילוי האמת הוא נר לרגליו של בית המשפט. הנתבע אף הסכים בזמנו, צוין.

6. השיב הנתבע: אין להתיר בשלב מאוחר זה. הנתבע חפץ להביא את ההליך לכלל סיום, שעה שבעטיו הוטלו עיקולים על דירתו ורכבו. את הבקשה יש לבחון בהתאם לאמות המידה להוספת ראיה חדשה, לאחר שלב הסיכומים, כמבואר בעניין רוזין (ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738 (1992)). יש לבחון אם בידי המבקש היה להגיש את הראיה במועד מוקדם יותר, ומה תרומתה לגילוי האמת, ושילובם של אלה מובילים לדחיית הבקשה, סברתו.

7. הגיבה התובעת, בין היתר: ראיה בעלת חשיבות לחקר האמת, ואף לשיטת הנתבע יש לה חשיבות. בענין עיתוי הוספת הראיה, לפי הלכת רוזין, הרי שכאן מתבקשת הוספת ראיה משמעותית "אחת ויחידה" (להבדיל מאוסף ראיות) בדמות איכון, שאין ספק כי תוכל לסייע לבית המשפט להכריע במחלוקת העובדתית. "ראיה טכנית ופשוטה", כפי שנאמר בעניין רוזין. התובעת אף אינה מבקשת לפתוח את הדיון שנית, לסכם או להעיד עדים, וכל מבוקשה הוא באיכון, להגשמת המטרה שביסוד כל הליך משפטי, חתירה לחקר האמת.

דיון

8. המדובר בבקשה חריגה ולו בעיתויה: הבאת ראיה חדשה, לאחר שנשלם שלב ההוכחות. נוכח מה שאפשר שהוא סברה של התובעת עצמה בדבר קשיים בהבאת ראיות להוכחת אותנטיות החתימה שבמחלוקת, שנטל הוכחתה על כתפי התובעת, באה הבקשה. בקשה נואשת משהו, מעין "הימור", הגדיר זאת בא כוחה, מתוך תקווה שיעלה בידה להצליח להביא לכך שהנתבע ישלם לה את הסכום של כ-1.3 מיליון ₪ שחב לה בנו, פושט הרגל.

9. ניתוח הבקשה המאוחרת אינו עניין פשוט, וזאת גם כיוון שהצדדים לא התייחסו באופן ממצה למסגרת הנורמטיבית של הדיון ולמשמעויות מתן הצו. התובעת, מצדה, נמנעה כליל מלהציב את בקשתה במסגרת הדיונית הנכונה, של הבאת ראיה בשלב מאוחר, אלא עתרה בלא הקשר למתן צו לאיכון; ורק בתגובה לתשובה הגיעה כדי דיון בסוגיית החריגים לכלל של הבאת הראיות בחבילה אחת. והצדדים שניהם לא ראו להתייחס כיאות למהותו של צו איכון, ולמשמעויות שתיתכנה לבקשה, לצו, ולפרטי איכון ככל שיינתנו על ההליך, הכל בהתאם לפסיקה הנוהגת.

10. נפתח בכך שהבקשה נעדרת כל מסגרת נורמטיבית להבאת הראיה המבוקשת. התובעת הציגה זאת כך, אם נמצה: כיוון שחוות דעת המומחה לא הועילה, יש להורות בדחיפות על איכון הטלפונים הניידים. בקשה המתעלמת כליל מן העובדה ששלב הבאת הראיות הסתיים, חקירות נגדיות התקיימו, וזולת סיכומים משלימים לא נותר עוד בהליך דבר. להבאת ראיות יש הרי סדר מסוים: לאחר שהצדדים הציגו זה בפני זה את המסמכים שברשותם, יגישו את תצהירי העדות הראשית או יביאו ראיותיהם בחקירה ראשית, ובכך ימצו. הבאת ראיות אינה הליך נמשך. אין אפשרות לפעול להביא לראיה מסוימת, רק כיוון שאצל בעל דין נוצר חשש שראיה שהובאה במועד לא היה בה די לביסוס עמדתו.

11. סברת התובעת-המבקשת כי די בטענה שלפיה אפשר שהראיה המבוקשת תקדם את חקר האמת, כדי להצדיק הבאת ראיה גם לאחר תום שלב ההוכחות, אין בה כשלעצמה ליצור יש מאין בסיס עיוני להצגת ראיה בכל עת. מאליו מובן: מטרת ההליך השיפוטי היא חשיפת האמת, וגילוי האמת הוא ערך מרכזי בכל שיטת משפט ובכל חברה (ראו: רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 61 (1995)). ועם זאת, "אין לומר כלל כי תתגלה האמת גם אם ייחרב העולם" (שם). לו הרצון לחשוף עוד ראיה, לערוך עוד בירור, ללבן שוב את חילוקי הדעות, היה בו לגבור על כל סדרי הדין, ולהצדיק השקעת משאבים בלתי מוגבלים, הכל בשם חקר האמת, הרי שהיינו צריכים לשנות מן היסוד את הדרך בה פועלת מערכת המשפט: כך, או אז נכון היה לשמוע כל משפט באשר לפני מותב תלתא או שמא 71 בעלי חכמה, להסיר כל מגבלה על קיום דיון נוסף, או משפט חוזר, או ערעורים ברשות, לבטל את דיני החסיונות ומעשי בית-דין, ולאפשר לעולם תיקון כתבי טענות, הרחבת חזית, הוספת עדים, שהרי אלה יוכלו לסייע בחקר האמת. וכך גם – לאפשר הוספת ראיות, בכל עת וללא כל סייג.

אולם לא זו המסגרת הנוהגת במשפטנו. גם אל מול פני עקרון השאיפה לחקר האמת עומדים עקרונות אחרים, שביניהם נדרשת מלאכת איזון. פגיעה אפשרית בזכויות דיוניות ומהותיות של הצד שכנגד, בזכויות צדדים שלישיים, ולא פחות חשוב מכך: באינטרס הציבורי, שעניינו קיום דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל.

12. וכך אנו מגיעים למסגרת הדיונית הנוהגת אפוא: על כך עמדה ובצדק ב"כ הנתבע-המשיב בתשובתה. המדובר כמובן בשאלת התרתה של הבאת ראיה, שלא כחלק ממארג הראיות שמציג בעל הדין בגדרי תצהירו או חקירתו, וזאת בהתאם לאמות המידה הפסיקתיות. הכלל – ידוע (ראו: רע"א 2082/16 סעיד נ' רשות הפיתוח (4.5.2016): הבאת הראיות ב"חבילה אחת" (עניין רוזין; תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תמצית תכליתו של הכלל: "כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונמצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה" (ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי, פ"ד יט(1) 337, 339 (1965)). זהו הכלל, אך ממנו ניתן לחרוג, בהצטבר מכלול שיקולים המצדיקים זאת: השלב שבו נמצא המשפט; האם בעל הדין יכול היה להביא את הראיות בשלב מוקדם יותר ומה הטעם לכך שלא עשה כן; אופי הראיה הנוספת ובכלל זאת האם היא ראיה טכנית ופשוטה; והאם בעל הדין מבקש להגיש ראיה אחת או מספר ראיות (עניין סעיד והאסמכתאות שם).

13. לשאלת השתבצותה של בקשתה בדינים הנוהגים לעניין הבאת ראיה באיחור, נפנתה התובעת רק בתגובתה לתשובת הנתבע (סעיף 5 ואילך). טעמים "סבירים והוגנים" עומדים לה, וכל שמבוקש הוא הבאת "ראיה משמעותית אחת ויחידה", כזו שתאפשר את הסרת הערפל בשאלת זהות הנוכחים במתחם שבו נחתם השטר, כך לשיטת התובעת. טענות שהן בעייתיות לא רק נוכח עיתוי העלאתן המאוחר, בגדרי התגובה לתשובה, כי אם לגופן.

14. נבחן אפוא את הבקשה בהתאם לשיקולים שקבעם בית המשפט העליון: השלב שבו נמצא המשפט; יכולת המבקש להגיש את הבקשה במועד מוקדם יותר; האם בעל הדין מבקש להגיש ראיה אחת או מספר ראיות; והאם היא ראיה טכנית ופשוטה. כפי שיתברר, מקום שבו נדרשת הצטברותם של מגוון שיקולים יחד על מנת להכניס את המקרה לגדר החריגים לכלל סדר הבאת הראיות ב"חבילה אחת", הרי שבמקרה זה אין ולו שיקול אחד היכול להצדיק את הבאת הראיה לעת הזו.

15. לשיקול הראשון, והוא השלב שבו נמצא ההליך: ההליך, כעקרון, נסתיים. הצדדים הגישו את תצהיריהם, זימנו את מי שבחרו לזמן להעיד (ורודי, בנו של הנתבע, לא ביניהם, כל צד וטעמיו הוא), חקירות נגדיות נערכו ונשלמו. ולאחר כל אלה – הבקשה. קרי, אנו מצויים מבחינת עיתוי במצב הקיצוני ביותר האפשרי להצגת ראיה בערכאה הדיונית. הצגת ראיה בשלב זה משמעותה שכל סדרי הדין הנוגעים לסדר הבאת הראיות – יאויינו. קו התקיפה של התובעת, שמולו ערך הנתבע את הגנתו – יוסט, והנתבע ייאלץ להתמודד עם קו תקיפה חדש, ולתובעת תינתן האפשרות למקצה שיפורים כאשר היא הגיעה כנראה לעת סיום ניהול ההליך למסקנה שהדרך הטקטית שבחרה לא הייתה מועילה דיה (ומובן שאיני מחווה כאן כל דעה בשאלה אם מסקנה כזו מבוססת). מאוחר עד מאד אפוא, ובשילוב עם יתר השיקולים – מאוחר מדי.

16. לשיקול השני, והוא יכולת התובעת-המבקשת להגיש את הראיה במועד מוקדם יותר: אף התובעת עצמה אינה חולקת שיכולה הייתה להגיש את בקשתה בסוגיית האיכון במועד מוקדם יותר. למעשה, אין היא מציגה כל הסבר מדוע בחרה להגיש את בקשתה כעת, וכך נותרת התחושה שבקשתה מקורה אך בחששה (ששוב, איני מחווה כל דעה כאן באשר להתמששותו) שמה שהציגה לא די בו.

17. ההסבר היחיד של התובעת שניתן למצוא, לא לעיתוי הכה-מאוחר, אלא לעצם הגשת הבקשה שלא במועדה, כרוך בכך שאם חוות דעת המומחה לא הועילה בקביעת אותנטיות החתימה, לא נותר מנוס אלא לפנות להגשת ראיות מכוח צו האיכון. הסבר זה נטול כח שכנוע, ממגוון של טעמים:

ראשית, אין כל מניעה לפעול מראש להבאת כל הראיות הרלבנטיות, במקום להמתין לחוות דעת המומחה, טרם הגשת הבקשה. ודאי כך בתביעה שהיקפה הכספי משמעותי, כך שהמשאבים הכרוכים בהבאת מכלול הראיות מראש הם זעומים יחסית לסכום התביעה. נטל ההוכחה בדבר אותנטיות החתימה, אין חולק, הוא על כתפי הטוען לאותנטיות, קרי התובעת בענייננו (ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 (1993)). קיימות דרכים שונות לנסות ולהוכיח, ונניח שמחקר תקשורת הנסב על איכון טלפון נייד היא ביניהן. אולם אין כמובן בדין כל מדרג זמנים מבחינת סדר הבאת הראיות – כי ראשית ינסה התובע להרים את הנטל בדרך מסוימת, ואם לא צלח – אזי בדרך אחרת; ושמא אם גם זו כשלה, יינתן לו לנסות ולהוכיח בדרך שלישית. על בעל הדין להביא את ראיותיו שעליהן הוא מבקש להסתמך, ב"חבילה אחת", משקלן המצרפי ייבחן לעת סיום ההליך ולעתים אלה מול אלה, ובית המשפט יכריע. אין כל מקום לכך שבעל הדין ימתין לבדוק האם הדרך שהלך בה צלחה, ואם סבר שלא – יודיע אז שכשלונה הוא בסיס להליכה בדרך אחרת.

שנית, אפילו במקרים של טענת זיוף, שבהם נופלת החלטה להמתין לחוות דעת המומחה טרם בחירה אם לפנות לאפיקים ראיתיים אחרים, נעשה הדבר בשלב המקדמי, ככלל בתיאום והסכמה. קרי, תדיר אפשר שבמחלוקת לגבי האותנטיות של חתימה או כתב יד, יסכימו הצדדים להמתין תחילה לחוות דעת המומחה, טרם המשך בהבאת הראיות; שהוא הסדר שטוענת לו התובעת כאן. אולם הדבר נעשה כאמור בשלב המקדמי, לשם חסכון במשאבים. אין לו מקום לאחר שהצדדים כבר השלימו את הבאת ראיותיהם ואת ניהול הליך ההוכחות.

שלישית, ממקרא הבקשה ניתן היה לסבור שהתובעת השליכה את כל יהבה על כך שחוות דעת המומחה תוכל לייתר לבדה את הצורך בבירור ההליך, ועתה, משנתבדתה, החליטה לפעול בדרכים חלופיות. ולא היא. את תצהירי העדות הראשית שלה הגישה לאחר שניתנה לנתבע הרשות להתגונן, טרם קדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 12.11.2017, ואין שם זכר לא למומחים לכתבי יד, ולא לצווי איכון. יתרה מכך, בקדם המשפט, כאשר ביקשתי לבחון את עמדת הצדדים ביחס למינוי המומחה, הבהירה ב"כ התובעת נחרצות כי "אין טעם במינוי גרפולוג או חוות דעת מסוג אחר, מכיוון שאותו מומחה לא ימצא שהחתימה של הנתבע היא אותה חתימה ששורבטה" (עמ' 2, ש' 14-13). הווי אומר, התובעת העריכה שמומחה לא יועיל לביסוס טענותיה, ובכל זאת לא פעלה באותו שלב להבאת הראיות שעניינן איכון הטלפונים.

רביעית, הנמקתה של התובעת בקשר עם עיתוי הגשתה בקשתה הנוכחית, השניה למעשה במספר לאחר זו שהעלתה על פה בסוף דיון ההוכחות, שונה מן ההנמקה (שלא הייתה מדויקת כל צרכה) תחילה, ודי בכך ללמד על כך שכל עניין חוות דעת המומחה אינו טעם של ממש להעלאת הבקשה כעת, גם לשיטת התובעת.

חמישית, ודומה שבעייתי מכל, הוא שהתובעת לא רק יכולה הייתה לפעול להבאת ראיית האיכון במועד מוקדם יותר, אלא למעשה סירבה להבאת הראיה, כאשר הנתבע עצמו היה זה שביקש את הבאתה. הנתבע עתר, עוד טרם הגשת התצהירים, ל"צו לחברות הסלולר להפיק דו"ח איכון סלולרי", למר דוש ולנתבע גם יחד. התובעת החרישה. ביארתי בהחלטתי כי נמתין לתצהירים ולקדם המשפט. בדיון חזרה באת כוחו של הנתבע, עו"ד בלקר, שבה על בקשתה זו בדיון. התובעת, באמצעות באת-כוחה בדיון, עו"ד פיכטמן רובין, לא הביעה כאמור בכך כל עניין. יש קושי רב בכך שאותו בעל דין שלא נעתר לבקשת הצד שכנגד להבאת ראיה בתחילה יטען בסוף הסיכומים שמדובר בראיה חשובה מאין כמותה לשם חקר האמת, ועוד יטיח בצד שכנגד שסירובו להבאת הראיה עתה מלמדת על ניסיונו למנוע את חשיפת האמת.

18. משמעות האמור: המדובר בעיתוי מאוחר עד מאד להבאת הראיה, המאוחר ביותר האפשרי, אף שלא הייתה כל מניעה לתובעת לפעול להבאת הראיה כבר בראשית ההליך, והנימוק של התובעת באשר למועד העלאת הבקשה עתה הוא בלתי משכנע בעליל. זהו מקרה מובהק שבו השיקול האמור מטה את הכף נגד הבאת הראיה בעיתוי הנוכחי.

19. נעבור עתה לשיקול השלישי והאחרון לחריג לכלל "החבילה האחת", הנעוץ בשאלות הנוגעות לפשטות הראיה: האם מדובר בראיה אחת, או שמא סדרת ראיות, והאם מדובר בראיה טכנית ופשוטה. התכלית ברורה. כאשר בעל דין חפץ להציג "ראיית זהב", אחת ויחידה, שאין אחריה ולא כלום, הרי שאנו יכולים לדעת מראש את תועלתה של הראיה שמבוקש להוסיפה באיחור, הפגיעה בזכויות של הצד שכנגד – מעטה יחסית, והצורך של הצדדים ושל בית המשפט בהשקעת משאבים נוספים בניהול ההליך, נוכח הבאת הראיה, אינו משמעותי.

20. ממקרא הבקשה, ניתן היה לסבור כי המדובר בראיה פשוטה, כזו שאין קושי להציגה ואין חולק על קבילותה או משקלה; דוגמת תמונתם המשותפת של הנתבע ומנהל התובעת במעמד החתימה, תמונה שלא יהיה חולק על קבילותה ומשמעותה הראייתית, ואין עוד צורך בדבר שייעשה לאחר הצגתה. אולם הראיה שהתובעת חפצה להביא רחוקה עד מאד מפשטות, באופן המונע כל אפשרות להיעתר לבקשה. אבאר.

21. נפתח בכך שאין לפנינו למעשה כל ראיה שמבוקשת הוספתה. שאף שדיברנו עד הנה, בעקבות התובעת, באותה "ראיה" שהיא מבקשת להציג, הרי שמובן שאיננו עוסקים למעשה בראיה, כי אם בבקשה שאם תתקבל, ותשא פרי, אפשר שבסופו של דבר תאפשר הבאת ראיה לתיק בית המשפט, בדמות האיכון. הראיה, היא האיכון המיוחל של מכשירי הטלפון הנייד של מר דוש ושל הנתבע, כמובן שכלל אינה בידי התובעת. היא גלומה בעיבוד נתונים המצויים בידי צד שלישי, שהוא בעל רישיון בזק. איננו יודעים מיהו אותו צד שלישי. התובעת גורסת כי נותנת השירות לטלפון הרלבנטי באותו מועד שבו השתמש מר דוש הייתה חברת "פלאפון". מהו הטלפון של הנתבע באותה עת, ודאי מי נותן השירות – אינה יודעת. מובן שבידי הנתבע לומר, מובן גם שאם יתברר שאיכון אותו מכשיר לא יציבו במתחם החתימה, תוכל התובעת לטעון ששמא השתמש בטלפון אחר. אולם גם אם נניח שידועים המספרים, וידועים בעלי רישיונות הבזק הרלבנטיים, עדיין רחוקים אנו מ"ראיה": לטענת התובעת יש לתת צו, המופנה לנותני השירות, ולחלופין למשטרת ישראל, שיספקו את נתוני האיכון. אך לא ברור שכלל ניתן לתת צו שכזה: איננו עוסקים הרי בהליך פלילי. משטרת ישראל ודאי אינה אמורה לסייע לתובעת באיסוף הראיות. מחויבותם של בעלי רישיונות בזק למסור מידע לפי דין תחומה לעניינים הפליליים שבחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת), התשס"ח-2007. אפשר שלא יתנגדו כמובן, אפשר שיתנגדו, ואז נידרש לקיום דיון באשר לחובתו של צד שלישי למסור מידע בעניינו של בעל דין, דיון שסופו מי ישורנו. קרי, היעתרות לבקשה אין משמעה קבלת ראיה, כי אם פתיחת הליך לא-פשוט, גוזל משאבים מבעלי הדין ובית המשפט גם יחד, שסופו האפשרי אמנם בקבלת נתוני איכון, אך סופו האחר האפשרי באי-קבלתם, תוך דחיית השלמתו של ההליך שלא לצורך.

22. גם אם נצלח משוכה זו, ונניח כי נזהה את נותני השירות הרלבנטיים, ונקבל הסכמתם למסירת הנתונים, ויימצאו הנתונים ויימסרו – לא דיינו. שוב, מדרך ניסוחה של הבקשה ניתן היה לסבור שאותו "איכון" אמור להיות פשוט, מובהק ובלתי ניתן לערעור, בדומה ליכולתו של אדם לדעת דרך יישומון בטלפון הנייד שלו הנסמך על שירותי מיקום לווייניים היכן בעולם הוא נמצא בכל רגע נתון. המציאות רחוקה מכך, מתחוור מבחינת הפסיקה, שלמרבה הצער הצדדים לא ראו להעמיק בה.

(א) קושי ראשון בנתונים, הוא ששאלה היא מה תרומתם. ככל שמתקבלים נתונים הנוגעים למיקום בעל המכשיר בעת קיום שיחות בטלפון הנייד, הרי שאם לא נעשו שיחות – אין איכון רלבנטי.

(ב) קושי שני הוא שהנתונים, אשר יהיו, גולמיים, ורחוקים מאד מראיה ברורה וניצחת, וכל זאת עוד טרם מצאו דרכם כראיה לתיק בית המשפט. נתונים אלה כוללים "סקטורים", קודי אתר וקטיגוריות שונות, האמורות ללמד בהצטברן על מיקום אפשרי, נתונים המחייבים עוד ליבון ופירוש, רחוק מאותה נקודה נעה על מסך הטלפון הנייד ובו מיקום המשתמש. מה שהתובעת מגדירה בתגובתה "ראיה משמעותית אחת ויחידה" אינו אלא צבר של נתונים, המצריכים פירוש נרחב.

(ג) קושי שלישי הוא שהנתונים בהחלט אפשר שלא יוכלו להתקבל כרשומה מוסדית, מה שיצריך חוות דעת מומחה, על כל הכרוך בכך; כך בהליכים פליליים (ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.8.2012)), כך אפילו בהליכים אזרחיים, כאשר בעל רישיון הבזק לא התנגד להמצאת נתוני האיכון שברשותו (ת"א (שלום-ת"א) 9051-11-14 נגה גלידות נ' נחום (9.2.2017)). שאלה גדולה היא הרי האם הנתונים (אם קיימים), כפי שהופקו ונמסרו (אם נמסרו) בידי בעלת רישיון הבזק (אם אותרה), יכולים לשמש כמות שהם כראיה בהליך (ראו: ע"פ 9338/08 אלעוקה נ' מדינת ישראל (29.6.2010); עניין אבו עצא בפסקה 62 לחוות דעת כב' השופט דנציגר). סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע הרי ארבעה תנאים להגשת פלטי מחשב (רישום האירוע במהלך הניהול הרגיל של המוסד, דרך איסוף הנתונים ועריכת הרשומה מעיד על אמיתותה – קרי ללא מעורבות נוספת של עיבוד הנתונים, דרך הפקת הרשומה מעידה על אמינותה, והמוסד נוקט אמצעי הגנה מפני חדירה לחומר). לא באה התנגדות לקבילות – אין קושי, אולם אם באה יידרש המבקש להיסמך על הפלטים להוכיח את קבילות הראיה, נכונה לנו סאגה ממושכת עד שניתן יהיה להכריז על הראיה כקבילה. לשני התנאים האחרונים – נדרש עד שיעיד על קיומם. לכל הארבעה, אפשר, חוות דעת. ואם לא התקיימו, אזי חוות דעת מומחה. ואם הייתה התערבות יד אדם בקשר עם הנתונים, ניזקק לעד שיעיד על כך, ולחקירות, ולעיסוק במהימנות. המדובר במערכה משפטית העלולה להיות סבוכה במיוחד, גוזלת משאבים, וכמובן שדוחה את סיומו של ההליך; ותדגים החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1120/04 מדינת ישראל נ' אוחנה (15.2.2007)), ובאה לסיומה בהחלטה בת כ-40 עמודים בסיומה של שנה שלמה של דיונים בנושא "התקשורת" (כמבואר בראשיתה)). עיון בהחלטה זו, אך רבות אחרות, בעיקר בהליכים פליליים אך גם באזרחיים, מלמד מה רב הפער בין אותה הנחה באשר לפשטותה של הראיה שהתובעת חפצה להגישה (וליתר דיוק – לגרום לכך שתופק ותוגש), לבין מצב הדברים בפועל.

(ד) רביעית, בהנחה שהנתונים מצאו דרכם עד לתיק בית המשפט, עדיין רחוקים אנו מאותה ראיה ניצחת שהתובעת משווה לנגד עיניה. כאשר המומחים מחווים דעתם בסוגיית הקשורות באיכון, נדרשים הם לסוגיות טכניות מורכבות, והפתוחות לפרשנויות ולחוות דעת נוגדות: מפות צבעוניות של איזורי קליטה, אחוזי הדיוק של המפות, טבלאות איכון, שמות קוד, סקירה של טווחי כיסוי ו"סקטורים" המכוסים בידי אנטנות סלולריות, מידת החפיפה בין הסקטורים, זוויות הטיה של אנטנות, נסיעות מבחן לבדיקת אופן קליטתן של האנטנות, ומגוון נתונים טכניים אחרים (ועניין אוחנה ידגים; כך גם תפ"ח (מחוזי-ב"ש) 994/04 מדינת ישראל נ' ז'אנו (30.4.2009); ת"פ (ב"ש) 4135-01-15‏ מדינת ישראל נ' סבג (23.6.2016); ת"א (שלום-חד') 44411-06-11‏ מוגרבי נ' מ. בר תחזוקה בע"מ (28.9.2014)). הנחת המבקשת כי ברור שהאיכון "יפזר את מסך העשן" (סעיף 6 לתגובתה) רחוקה מלשכנע אפוא.

(ה) חמישית, ואפילו תהא בידינו ראיה בעניין האיכון: אין זה סיומו של ההליך, אלא ראשיתו. נניח כי האיכון ילמד, ברמה גבוהה דיה של ודאות, כי מר דוש נכח במתחם שבו הוא טוען עתה שבו בוצעה החתימה (שהוא, אגב, שונה מזה שצוין בשטר, והוא "חולון"). נתון זה אינו מלמד כמובן דבר על מיקומו של הנתבע. ונניח עוד עתה שיהיה איכון בעניינו של הנתבע. נניח שהאיכון מלמד על סבירות שהיה במתחם החתימה: ודאי יבקש לעלות על דוכן העדים, ולהסביר כיצד אפשר שהיה באיזור (והרי ביקר מעת לעת במפעלו של בנו), אף שלא חתם, טענתו הנמרצת. ונניח מן העבר האחר, מה שסביר יותר להניח שהוא שיתרחש נוכח נכונותו החוזרת של הנתבע (עד לבקשה האחרונה) לאפשר את ביצוע האיכון, והוא שיתברר כי הטלפון המסוים לא היה כנראה במתחם החתימה במועד הרלבנטי. אין אלא להניח שתבוא בקשה חדשה: אם כשלה חוות הדעת, באה בקשת האיכון (ואף כדי הצעת שליחת המעורבים לפוליגרף הגיעה התובעת, אף זאת רק לעת סיום ההליך). ואם כשל האיכון, תבקש אולי עתה התובעת לזמן את רודי לעדות, חרף חששה ממה שיאמר. ואם זומן ואמר והדבר לא הועיל, שמא תבקש אז מצלמות אבטחה ממקום החתימה הנטען. או שמא את פרטי כל העובדים שעבדו אצל רודי, שמא מי מהם נכח בחתימה. וכך ללא הגבלה, שהרי לשיטת התובעת אם דרך הוכחה אחת אינה מובילה ליעד לעולם עומדת לה הזכות לנסות ולפעול בדרך הוכחה אחרת, הכל בשם חקר האמת.

23. מן האמור מצטברת התמונה הבאה: התובעת לא התיימרה בתחילה אפילו לבאר באיזו מסגרת באה בקשתה. וכאשר עמד על כך הנתבע, ביקשה לטעון: בגדרי החריג לכלל של הבאת הראיות ב"חבילה אחת". אך התובעת עותרת עתה לא להוספת ראיה, אלא לצווים שאין בהכרח סמכות לתתם למי שאינו בהכרח בעל נתונים רלבנטיים, למסירת מידע שאינו בהכרח קביל, שהמשכו כנראה במחלוקת מומחים באשר למשמעות נתוני האיכון. כל זאת היא עושה כאשר הצדדים השלימו את הגשת ראיותיהם, עדים נחקרו והצדדים סיכמו. לא היה כל קושי לעתור לכך במועד מוקדם בהרבה, ושמא להצטרף לבקשת הנתבע עצמו, טרם הגשת התצהירים, לקבל אותם נתוני איכון ממש שהתובעת חפצה בהם עתה. לא היה כל קושי לעתור לכך לאחר שהוגשה חוות הדעת מטעם המומחית לכתבי יד, שלשיטת התובעת לא הועילה. אין כל עילה להגשת הבקשה לאחר תום שמיעת הראיות. אין מדובר בראיה אחת; אין המדובר אפילו בראיה, וגם אם יהפוך הדבר כדי ראיה – לא תהיה זו אותה "ראיה טכנית ופשוטה" שבה דיברה הפסיקה. בהליך שהחל לפני כשנתיים ימים, ואמור היה להסתיים בעקבות שמיעת הראיות והסיכומים, מבקשת התובעת לפתוח את ההליך מחדש. הכל ללא צידוק, תוך פגיעה בזכויותיו הדיוניות ואף המהותיות של הנתבע. ואחרונה ראוי לציין, גם תוך פגיעה ניכרת בציבור כולו, שכמבואר בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אמור לעמוד מעתה ביתר שאת לנגד עיני בית המשפט: כי באיזון בין האינטרס של בעלי הדין ושל האינטרס הציבורי, יעמיד בית המשפט לנגד עיניו גם את "נגישות הציבור למערכת בתי המשפט לרבות קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל, חיסכון במשאבי זמן ועלויות, מניעת הכרעות סותרות ומניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי" (תקנה 5 לתקנות). גם אם ניתן להבין את רצונה של התובעת למצות עד תום את בירור תביעתה, כ-1.3 מיליון ₪ סכומה, הרי שהיעתרות לבקשת התובעת, לאחר שמיעת הראיות, מתוך ציפייה שבהחלט אפשר שתתבדה כי הראיה העתידית תוכל לסייע בחקר האמת, משמעה התעלמות מוחלטת מן האינטרס הציבורי האמור.

24. סוף דבר: הבקשה נדחית. תם שלב הבאת הראיות. פסק הדין יינתן, בהקדם, על יסוד כל החומר שבתיק, והמזכירות תיצור משימה למתן פסק דין. בנסיבות, שבהם חסרה אצל הצדדים שניהם הייתה התייחסות ממצה למכלול הסוגיות שעל הפרק בגדרי הטענות שהעלו, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' ניסן תשע"ט, 11 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.