בפני בקשת רשות להגן של הנתבעת מפני תביעה בסדר דין מקוצר שהוגשה כנגדה על סך של 14,337 ₪ בגין חיובי ארנונה ואגרת שמירה.

ביום 26.9.17 התקיים דיון במעמד הצדדים ואליו התייצבו המצהירים מר בוחניק חיים בעליה של הנתבעת, וגב' איילת שכטר מנהלת הארנונה של התובעת. לאחר ששמעתי את הצדדים הוריתי על השלמת טיעונים וסיכומים בכתב.

1. הנתבעת טוענת כי המפעל שבבעלותה פועל באזור התעשייה ברקן מחודש דצמבר 2006.

בחודש אוגוסט 2012 רכשה הנתבעת מגרש נוסף באזור התעשייה (הוא הנכס נשוא התביעה) והחלה לבנות עליו. עבודות הבניה הושלמו בחודש יולי 2014.

חרף האמור, ועל אף שהמפעל המשיך לפעול במגרש הראשון עד לחודש אוגוסט 2014, חויבה הנתבעת עבור "קרקע תפוסה" רק עד ליום 15.5.14 ומתאריך זה בסיווג של "תעשייה ומלאכה". הנתבעת מבהירה כי היא החלה להשתמש בנכס הנדון רק מחודש אוגוסט 2014, כאשר אין עוררין כי היא שילמה עבור התקופה שקדמה למועד זה עבור המגרש הראשון כאשר אין לה צורך בהחזקת שני מפעלים במקביל. כתימוכין לגרסתה צירפה הנתבעת אישור מחברת החשמל על חיבור חשמל זמני מחודש יולי 2014.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בגין החוב נשוא התביעה הוגשה השגה מצדה, אך עד היום טרם נתקבלה תשובת המועצה בעניינה, וזאת על אף פגישות שהתקיימו בין הנתבע לגב' שכטר וחרף ההסכמה שהושגה לביטול החיוב של אגרת השמירה עבור התקופה שבמחלוקת.

בנוסף חולקת הנתבעת על סכום החוב הנתבע וטוענת כי התובעת גבתה סכומי ריבית והפרשי ההצמדה ביתר, וכך לשם המחשה הוסף על סכום החוב של 11,820 ₪ רכיב של ריבית והצמדה בסך של 8,653 ₪.

כמו כן טוענת הנתבעת כי ביום 25.1.16 היא שילמה למועצה תשלום בסך של 46,437 ₪, כפי שניתן להיווכח מתדפיס חברת האשראי, אולם סכום זה אינו מופיע בכרטסת שהוגשה בתמיכה לכתב התביעה.

1. התובעת מתנגדת למתן הרשות להגן ובפתח סיכומיה מבקשת להורות על מחיקת הטענה בדבר הגשת השגה בשל היותה הרחבת חזית אסורה. לדידה, טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הסיכומים על אף שהיה בידי הנתבעת לטעונה עוד בבקשת הרשות להתגונן ובמהלך הדיון שהתקיים ביום 26.9.17. התובעת מטעימה כי פניית הנתבעת בחודש ינואר 2015 בעת שהשיגה על חיובה בארנונה בגין הנכס הנדון אינה מהווה "השגה" כמשמעותה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976, ומכל מקום – פניה זו נדחתה על ידי מנהלת הארנונה.

זאת ועוד טוענת התובעת כי הגנת הנתבעת המבוססת על הטענה "איני מחזיק" אינה בסמכותו של בית משפט זה, וזאת משיוחדו לשם כך הליכי ההשגה והערר לפי תקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון) תשל"ט-1979. וגם אם תאמר כי הנתבעת השיגה על החוב וזו נדחתה הרי שהיה עליה להגיש ערר על ההחלטה במועד הקבוע בדין.

למעלה מזאת ולגופה של הטענה, התובעת סבורה כי הטענה לפיה הנכס לא אוכלס אינה מעמידה הגנה ראויה מפני התביעה. הנתבעת הינה המחזיקה והבעלים של הנכס נשוא התביעה מיום 7.5.12 והחל ממועד זה מחויבת היא במיסי הארנונה לפי סיווג "אדמת בנין". בגין חיוב זה הגישה הנתבעת השגה ומשזו נדחתה הגישה על כך ערר אשר נדחה אף הוא ביום 15.10.15.

בהמשך ועם סיום עבודות הבניה נערכה בנכס ביקורת מטעם מנהל אזור התעשייה וכך נמצא כי הנכס מאוכלס החל מיום 15.5.14. בהתאם לדיווח זה עודכן סיווג הנכס מ"אדמת בניין" לסיווג "תעשייה ומלאכה", כאשר הנתבעת מצדה לא הציגה כל ראיה להפרכת הממצאים בדבר אכלוס הנכס.

התובעת בנוסף כופרת בטענה כי ישנה טעות בחישוב סכום החוב, ובתוך שכך היא מבהירה כי רישומי המועצה הינם ראיה לכאורה לחוב הנתבעת בהתאם לסעיף 77כד לתקנון. הוראה זו מעגנת את חזקת התקינות המנהלית והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי הנתבעת.

לפי עמדת התובעת, ביום 15.5.14 שונה סיווג הנכס מ"אדמת בנין" לסיווג "תעשייה ומלאכה" ועל כן החיוב הנומינלי המתייחס לתקופה שבין תאריך זה ועד ליום 30.6.14 הינו 11,820 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית בסך של 2,517 ₪. הסכום של 5,588 ₪ המופיע בתדפיס הכרטסת משקף את כלל הריביות וההצמדה בגין החוב מחודש מאי 2014 ועד לחודש ינואר 2017.

ביחס לטענת הנתבעת לפיה הסך של 46,437 ₪ ששולם על ידה ביום 25.1.16 אינו מופיע בתדפיס הכרטסת השיבה התובעת כי התשלום הנ"ל כלל חיובים בגין מספר נכסים בסיווגים שונים כאשר הארנונה ששולמה בגין הנכס נשוא התביעה, מתוך סכום זה, הינה 27,083 ₪ כמפורט בדף 2 שורה 14 לתדפיס.

דיון והכרעה

1. בבוא בית המשפט לבחון בקשת רשות להתגונן עליו לצאת מנקודת הנחה כי האמור בתצהיר התומך בבקשה הוא אמת, וזאת כל עוד לא התברר כי מדובר ב"הגנת בדים". כך גם בשלב זה אין על המבקשת רשות להגן לשכנע את בית המשפט בנכונות טענותיה העובדתיות המפורטות בתצהיר אך כל אימת שלא פירטה מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתה לא תינתן הרשות להגן.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי המחלוקת העיקרית והמקדמית הטעונה הכרעה בענייננו היא שאלת סמכותו של בית משפט זה להיזקק לטענות הנתבעת לאור קיומו של מנגנון מוסדר בחוק להשגה וערר על שומת ארנונה, ולאור אי מיצוי ההליכים מצד הנתבעת בפני אותם גופים מנהליים כפי שיפורט להלן. ולמותר לציין כי הפסיקה פירשה בהרחבה את סמכותם של גופי מנהל הארנונה והערר וזאת מטעמים של נגישות הנישום לגופים אלו, מומחיותם ומיצוי הליכים יעיל ומהיר.

1. בהתאם לסעיף 69ב לתקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון) תשל"ט-1979 (המקביל לסעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976) נקבע הסדר ייחודי של פניה למנהל הארנונה בהליך של השגה על שומת ארנונה.

יתרה מזו, עם השנים התפתחה בפסיקה המגמה כי בנושאים עובדתיים וטכניים יוגבל הנישום להליכי ההשגה המנהלית בעוד שבנושאים עקרוניים ובעלי חשיבות ציבורית, תינתן הרשות להעלות הטענה בבית המשפט ביתר קלות. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של הנישום לאפיקים המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לו מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות (ראו: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002)).

1. בחודש ינואר 2015 הגישה הנתבעת השגה על החיוב בארנונה בגין התקופה שבין 15.5.14 ועד ליום 31.7.14 (התקבל ביום 15.6.15) ובמסגרתה מפרטת כי בחודש יולי 2014 עבר המפעל למגרש שבבעלותה ללא טופס 4 (בתהליך) ולפיכך שילמה את מיסי הארנונה עד למועד זה בגין נכס אחר בו פעל המפעל באזור התעשייה. כפועל יוצא, כך נטען, חויבה הנתבעת בגין שני נכסים במקביל במהלך תקופה של חודשים וחצי עד ליום 31.7.14.

בתגובה השיבה מנהלת אגף הארנונה, גב' שכטר, כי פניית הנתבעת אינו בגדר השגה כמשמעותה בחוק וכי השגה זו הוגשה בחלוף 90 ימים ממועד קבלת הודעת התשלום. כמו כן מציינת מנהלת הארנונה כי בהתאם לבדיקת מנהל אזור התעשייה נמצא כי הנכס אוכלס ביום 15.5.14 וכי העובדה שקיים נכס נוסף ברשות הנתבעת אין בה כדי לגרוע מחיוב הארנונה. בסיכום תגובתה דחתה גב' שכטר את השגת הנתבעת על הסף ולגופה.

הנתבעת צירפה לסיכומיה דף נלווה נושא תאריך 27.1.16 שנשלח לבעליה של הנתבעת, מר בוחניק, הלוטה את החלטת ועדת הערר מיום 15.10.15 (ערר מס' 13/13). מהחלטה זו עולה כי הערר שהגישה הנתבעת (על דחיית השגה על חיוב בארנונה מיום 17.5.12) נדחה, לאחר שנמצא כי היא המחזיקה בנכס ומועד החזקתה הינו המועד בו הפכה להיות הבעלים הרשמי של המגרש ביום 17.5.12 (מועד חתימת הסכם הפיתוח) ולא ממועד מסירת הקרקע ביום 23.9.12 כעמדת הנתבעת.

1. הנה כי כן משפנתה הנתבעת בהשגה בפני מנהלת הארנונה – אם כי כאמור שלא בהתאם לדרישה הצורנית שבחוק, הרי שבעצם הגשת ההשגה קבעה הנתבעת את דרך ניהול הדיון בטיעוניה ועל כן אם ברצונה לערר על החלטת מנהלת הארנונה אין מקומו להתברר בבית המשפט.
2. זאת ועוד, הצדדים חלוקים בעמדותיהם לעניין המועד בו אוכלס הנכס נשוא התביעה וכנגזרת מכך המועד ממנו יש לעדכן את סיווגו מ"אדמת בניין" ל"תעשייה ומלאכה". שאלות אלו כרוכות בבירור עובדתי והן תחומות לנסיבות הקונקרטיות של המקרה ובין היתר יהיה מקום לבדוק את מועד גמר הבניה, מועד האכלוס, התקיימות התנאים הקבועים בחוק לקיומה של "חזקה" וכדומה. כל אלו עניינים אשר לשם בירורים עומד מנגנון מקצועי ובעל מומחיות אשר לו הכלים להכריע בהם, ולא מצאתי כי עניינה של הנתבעת הינו בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים פניה לבית המשפט.

ויוטעם כי עניינה הפרטי של הנתבעת אינו מעורר שאלה מיוחדת בעלת חשיבות עקרונית. כך גם הנתבעת אינה טוענת לעיוות הדין שעלול להיגרם לה שעה שסלולה בפניה הדרך המנהלית בהליכי הערר ויש למצות הליך זה לאחר דחיית השגתה, כפי שנקטה הנתבעת בעבר במסגרת ער' 13/13. בהקשר זה אוסיף ואציין כי מנהלת הארנונה אומנם לא ציינה את זכות הנתבעת להגיש ערר במסגרת החלטת מנהלת הארנונה ואת המועדים לכך, אולם הליך זה היה ידוע לנתבעת כמבואר לעיל וממילא שלא נטען בפני כי הנתבעת לא היתה מודעת לאפיקים המנהליים.

1. אשר לטענת הנתבעת ביחס לתשלום הסכום של 46,437 ₪, אשר לא הוכחש מצד התובעת, הרי שטענה זו שלובה היא בהכרעתה עם יתר טענות הנתבעת בנוגע לחיובים נשוא השומה, ועל כן מקומה להתברר במסגרת ההליך המנהלי.
2. מן המקובץ ברי הוא כי בית משפט זה אינו משמש ערכאת ערעור על החלטת מנהלת הארנונה ככל שמדובר בהחלטה הדוחה את השגת הנתבעת מטעמים פרוצדורליים ולעיצומה לאחר שדנה בה לגופו של עניין, ולא מצאתי טעם בניהול הליך בבית המשפט באופן המאיין את תכלית התקנון.

לפיכך ולאור עמדת הפסיקה להגבלת הנישום בעניינים עובדתיים להליכי ההשגה והערר, בקשת הרשות להתגונן נדחית. התובעת זכאית ליטול פסק דין נגד הנתבעת. הנתבעת תשלם הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪.

ניתנה היום, י"ג אדר תשע"ח, 28 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.