ע"י ב"כ עו"ד ג. אגברייה ו/או נ. עווד ואח'

1. עסקינן בתביעה המוגשת לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין תאונה בה היה מעורב התובע, במסגרת עבודתו, ביום 17.1.14. התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע נקבעה דרגת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 14.5%, בגין חבלה בכף יד שמאל.

הצדדים חלוקים בדבר נסיבות אירוע התאונה, בדבר תחולת חוק הפיצויים ובדבר היקף הנזק.

לאחר שמיעת העדויות ובחינת טענות הצדדים, מצאתי לקבל את גרסתו של התובע בדבר נסיבות אירוע התאונה ולקבוע כי מדובר בתאונת דרכים עפ"י החוק.

נסיבות התאונה

1. בזמנים הרלוונטיים לתאונה עבד התובע, שהינו יליד שנת 1964, במפעל פוליכרום מינרליים (1978) בע"מ, בתור עובד ייצור. ביום התאונה היה עליו לרוקן שקיות חומר גלם אל תוך מיכלית באמצעות משפך.

נסיבות התאונה כפי שתוארו ע"י התובע בתצהיר עדות ראשית הן אלה :

"בתאריך 17.01.2014, יום שישי, בסביבות השעה 10:30... עסקתי במילוי המיכלית. עם סיום עבודתי, בהיותי עדיין על המיכלית, בגובה 3 מטר, הגיע המלגזן (הנתבע מס' 1) עם המלגזה....ורצה להוריד את המשפך, מהמיכלית. המלגזן הגיע עם המלגזה לפתח המיכלית, איפה נמצא המשפך, ובאמצעות הכוח המיכני של המלגזה, הרים את שיני המלגזה והכניס אותם לתוך פתח המיכלית/למשפך...השיניים של המלגזה לא היו רחבות מספיק על מנת לתפוס את המשפך. המלגזן הרים את המשפך, המשפך לא היה תפוס באופן יציב בין שיני המלגזה. המשפך נטה הצידה לצד שמאל. המלגזן, כאשר ראה שהוא מאבד שליטה על המשפך, ושהמשפך נופל, הוא מיד ברח בנסיעה מהירה, ואז המשפך נפל. אני וברגע שראיתי שהמשפך עומד ליפול, ניסיתי לייצב את המשפך, אך המשפך נפל משיני המלגזה למטה, לצד השני. ובגלל שניסיתי לייצב את המשפך, איבדתי את שיווי משקלי, ונפלתי לכיוון שיני המלגזה, תפסתי בשיני המלגזה, ומשם נפלתי על הרצפה מגובה מספר מטרים...למעשה המלגזה הפילה את המשפך ביחד איתי מגובה....".

התובע טען כי אירוע התאונה מהווה תאונת דרכים לפי החוק, זאת בהתבסס על הגדרת המשנה של "שימוש", ככוללת "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה" ומכוח החזקה המרבה הנוגעת לניצול הכוח המיכני של הרכב.

1. הנתבעת 2, שהינה מבטחת המלגזה (להלן: "הנתבעת"), הכחישה את נסיבות אירוע התאונה שנטענו ע"י התובע. היא טענה כי בגרסה הראשונה שנמסרה אודות התאונה, כפי שזו מופיעה בסיכום מלר"ד/השהיה במרכז הרפואי רמב"ם מיום התאונה, אין זכר למעורבות של מלגזה. גם בטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגש למוסד לביטוח לאומי, אין זכר למעורבותה. מדובר לטענת הנתבעת, בטופס שמולא ע"י המעביד עפ"י הגרסה שנמסרה ע"י התובע עצמו בטרם פנה לקבלת ייעוץ משפטי. גם לרופא המשפחה, ד"ר פואד עוסמאן, המשיכה הנתבעת וטענה, נמסרה גרסה שאין בה זכר למשפך או למלגזה, כפי שעולה מהאישור הרפואי נספח נ/1.

הנתבעת טענה אפוא כי הגרסה שנמסרה מפיו של התובע, ב- 3 הזדמנויות שונות בטרם פנה לקבלת ייעוץ משפטי, אינה כוללת מעורבות של מלגזה או משפך, ויש להעדיפה על פני הגרסה המאוחרת שנטענה בהליך זה.

בכל מקרה וגם אם בית המשפט יקבל את הגרסה הנטענת ע"י התובע, טענה הנתבעת כי מדובר בנסיבות שאינן מהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים, שכן מדובר בפעולה של טעינה ופריקה המוחרגת עפ"י החוק.

1. לבירור המחלוקת העובדתית נשמעה עדותם של התובע ושל הנתבע מספר 1 (להלן: "הנתבע"), אשר זומן כעד מטעם התובע, בהיותו נהג המלגזה בזמנים הרלוונטיים לתאונה.
2. אקדים ואציין כי צודקת הנתבעת בכך שבמסמכים של ביה"ח ובתביעה לדמי פגיעה אין זכר למעורבות של מלגזה. עם זאת, אין בדברים שתועדו במסמכים אלה כדי לסתור את גרסתו של התובע.

במסמך הרפואי הראשון, של הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם, נכתב "התקבל לדבריו לאחר שנפל ממיכלית גובה 3 מטר – לדבריו היה קשור לחבל שנקרע ואז נפל על צד שמאל".

התובע נשאל בחקירתו הנגדית אודות מסמך זה ומסר כי סיפר לרופאים שהוא נפל ממיכלית מבלי למסור פרטים אודות התאונה משום שלטענתו, לא יכל לדבר עקב הכאבים שהרגיש בצלעות ובריאות. לדבריו, גם בפני הוועדות הרפואיות של המל"ל הוא לא מסר פרטים אלה אודות התאונה והסתפק בלמסור כי הוא נפל ממיכלית.

הנתבע, בחקירתו בבית המשפט, נשאל אודות המסמך הרפואי הראשון. לדבריו, כשהגיע לביה"ח יחד עם התובע, הרופאים לקחו את התובע לבדיקות אך הוא אינו זוכר, בשל פרק הזמן שחלף מאז, אם מי מהרופאים פנה אליו ושאל אותו אודות נסיבות אירועה התאונה.

1. בין אם הגרסה במסמך הרפואי הראשון נמסרה מפיו של התובע ובין אם מפיו של הנתבע, סבורתני כי אין בה כדי לסתור את הגרסה העומדת בבסיס התביעה. העובדה כי במסמך זה אין זכר למלגזה או משפך, אינה שוללת את מעורבות המלגזה באירוע ואין הכרח כי בתיעוד הרפואי הראשון יפורטו כל הנסיבות והפרטים אודות התאונה כאשר אלו אינם נדרשים למתן טיפול רפואי. דומה כי הגרסה שנמסרה בבית החולים משקפת את העיקר מבחינתו של התובע; הוא חווה אירוע של נפילה מגובה. מעורבות המלגזה מבחינתו של התובע, שהוא הדיוט לצורך העניין, הינה פרט שולי. פרטים אודות מעורבות המלגזה, נסיעת המלגזן לאחור, תפיסת המשפך, חוסר היציבות שלו ועוד, אינם נדרשים לצורך מתן טיפול רפואי והם בבחינת ספיח לסיבת הפגיעה הישירה מבחינתו של התובע, הלוא היא נפילתו מגובה.
2. גם בטופס התביעה לדמי פגיעה, בו היתה התייחסות לנפילה מהמיכלית, אין גרסה "שונה" מזו שפורטה במסגרת התביעה דנא. אומנם אין זכר למעורבות מלגזה אולם כאמור, מדובר בגרסה בסיסית ותמציתית, שנרשמה ע"י המעביד, ואינה סותרת את הגרסה המפורטת בכתב התביעה, שכן בסופו של דבר כתוצאה ממעורבות המלגזה, התובע נפל מגובה כפי שנכתב.

נראה כי ניתן להתייחס לרישום כרישום "חסר" יותר מאשר רישום סותר, זאת בעיקר נוכח התרשמותי מעדותו האמינה והכנה של התובע בדבר נסיבות האירוע ולאחר ששוכנעתי במהימנות גרסתו של הנתבע, שאין לו אינטרס בתוצאות ההליך.

ולעניין המסמך הרפואי שנערך ע"י רופא המשפחה, אומר כי על פני הדברים נראה שהתוכן שלו הועתק מסיכום האשפוז של בית החולים, כפי שלמעשה נהוג לעשות.

1. ויוטעם בהקשר זה כי לגרסה הראשונה המתועדת במסמכים הרפואיים יש משקל ראייתי לא מבוטל, ולפעמים אף מכריע, אם כי זאת בעיקר במקרים בה ניתנת גרסה הסותרת את הגרסה הנטענת בהליך המשפטי. לעומת זאת, אין ליתן משקל יתר לעובדה כי במסמכים הרפואיים נרשמה גרסה חלקית או לא מדויקת. מדובר במסמכים שצד ג' כותב ומכין לצורך מתן טיפול רפואי ולא משפטי ובדרך כלל בכתב יד ובתמצית, ואין לצפות כי גרסתו המפורטת של התובע כאן, שנפרשה בכתב התביעה ובתצהיר על פני מספר שורות, תתועד כולה במסמכים הרפואיים או בטופס התביעה לדמי פגיעה.
2. התובע נחקר בבית המשפט וגרסתו עמדה בעינה. גרסתו היתה עקבית והיא קיבלה חיזוק משמעותי בעדותו של הנתבע.
3. בעדותו מסר הנתבע כי עבד במפעל כמלגזן ובמסגרת עבודתו הוא היה מרים את השקים באמצעות שיני המלגזה כשעובד אחר עמד למטה ותפקידו היה לתפוס את אוזני השקים ולהכניס אותם לשיני המלגזה. לדבריו, בתחתית השק ישנו פתח והתובע היה עובד למעלה על המיכלית ופותח את השק על מנת שהחומר ירד לתוך המיכלית באמצעות משפך. "המשפך הזה לא תפוס בכלום. אני מרים אותו ואני מוריד אותו דרך הטלסקופ. אחרי שסיימנו את ההעמסה, לאחר שהכנסנו 30 שקים, התובע סימן לי שזהו סיימנו, המיכלית מלאה, עכשיו רציתי להוריד את המשפך, נכנסתי לתפוס אותו בטלסקופ, רציתי להרים אותו עם השיניים של הטלסקופ, המשפך מתנדנד רציתי להרים אותו, כנראה היה תפוס במשהו מברזל למכסה של... במכסה של המיכלית יש 3 ידיות שבתנועת סיבוב נועלים את המיכלית, זה בסוף סוגרים זה בצד העליון של המיכלית. רציתי להרים את המשפך, כנראה המשפך נתפס במשהו, כשרציתי להרים אותו, כנראה נתפס במשהו ברזל, המשפך עמד ליפול, הרגשתי שהוא עומד ליפול עלי. בטלסקופ כשראיתי שהוא עומד ליפול אני חזרתי אחורה כדי שלא יפול עלי. התובע רצה לתפוס אותו שלא יפול, בזמן הזה אני ברחתי כי ראיתי שזה נופל וזה כבד. התובע רצה לתפוס אותו שלא יפול, הוא איבד שליטה כי זה כבד, זה ברזל מלא, כשהתובע רצה לתפוס אותו, לא הצליח, איבד שליטה ונפל" (עמ' 10, שו' 2 ואילך).

ובהמשך העיד "אחרי שהרמתי שקפץ, בטלסקופ יש שיניים שאי אפשר לתפוס כמו מלגזה, במלגזה אפשר לתפוס בשיניים שלא ישנו את המצב שלהם. בטלסקופ לא. אני אומר את זה כי כשהרמתי כשקפץ המשפך, כמעט נפל מהשיניים והתובע רצה לתפוס אותו ואני כשראיתי שהוא נופל ברחתי כי הרגשתי שהוא נופל על הזכוכית, יש זכוכית אז ברחתי אחורה, אחרי זה התובע נפל" (עמ' 10, שו' 30 ואילך).

1. עדותו של הנתבע היתה מפורטת למדי והיא הותירה רושם אמין. מדובר במי שעפ"י עדותו - שלא נסתרה - אין בינו לבין התובע יחסי קרבה או חברות והוא התייצב למתן עדות לאחר שזומן ע"י בית המשפט, מבלי לבוא בדברים עם התובע או בא כוחו. התרשמתי כי מדובר בעד שאין לו אינטרס בתוצאות ההליך ועל בסיס עדותו האמינה לצד עדותו של התובע, אני מקבלת את גרסת התובע בדבר נסיבות אירוע התאונה.

העובדה כי התובע לא פעל לזימון עובד נוסף, אשר ככל הנראה היה עד לאירוע התאונה, אינה נזקפת בהכרח לחובתו, כפי שטענה הנתבעת, שכן די בעדותם האמינה של התובע והנתבע כדי להרים את הנטל המוטל על שכמו של התובע, וככל שטוענת הנתבעת לגרסה אחרת, שומה היה עליה לזמן את אותו עד. משלא עשתה כן, ניתן להניח כי היה בגרסתו דווקא כדי לחזק את גרסת התובע.

1. לסיכום עד כאן, אני מקבלת את גרסתו של התובע בדבר נסיבות אירוע התאונה. אבחן להלן אם נסיבות אלה מהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

תאונת דרכים – האם כן ?

1. תאונת דרכים עפ"י הגדרתה בחוק הפיצויים הינה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

ההגדרה כוללת למעשה כמה מרכיבים: הגדרה בסיסית, הגדרות משנה, הוראות ריבוי והוראות החרגה.

1. התובע טען כי נפילתו יחד עם המשפך, מהווה שימוש ברכב מנועי הואיל ומדובר ב"התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה". כן טען, כי מדובר בתאונת דרכים מכוח החזקה המרבה השלישית הנוגעת לניצול הכוח המיכני של הרכב. לטענתו, כוח זה הוא שגרם לנפילת המשפך והפלתו יחד עמו.

הנתבעת טענה מנגד כי גם אם בית המשפט יאמץ את הגרסה העובדתית שנטענה ע"י התובע, הרי שהנסיבות המתוארות אינן בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. לשיטתה, הפעולה של הורדת המשפך מהמיכלית באמצעות המלגזה הינה פעולה של טעינה ופריקה שאינה בגדר שימוש. אף אם מדובר בנפילה של חלק מהרכב או מטענו, המשיכה הנתבעת וטענה, הרי שכאשר מדובר בנפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי פעולה של טעינה ופריקה כשהרכב עומד, אין המדובר בתאונת דרכים.

הנתבעת הפנתה בסיכומיה לעדות הנתבע וטענה כי מגרסתו עולה כי האירוע לא ארע בעת נסיעת המלגזה אלא במצב של עמידה, כשהפעולה המבוצעת הנה פעולת טעינה ופריקה.

1. טיעוניהם של שני הצדדים ברובד המשפטי הובאו בתמצית; התובע טוען למעשה לתחולת חוק הפיצויים מכוח הגדרת המשנה תוך שהוא נשען על ה"שימוש" שעניינו התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או של מטענו ולתחולתו מכוח החזקה המרבה של ניצול הכוח המיכני של הרכב. הנתבעת לא טענה שלא מתקיימים היסודות של החזקה המרבה של ניצול הכוח המיכני, ודומה כי אינה חולקת על כך, אם כי טענה שחזקה זו נסוגה מפני החריג של טעינה ופריקה. אותו חריג משמש אותה גם כנגד טענה התובע כי מדובר בשימוש שעניינו התנתקות או נפילה של חלק מהרכב.

1. בשים לב לטענת הנתבעת לפיה החריג, או אם תרצו, הוראת ההמעטה של "פריקה וטעינה" גוברת על הגדרת המשנה של שימוש ועל החזקה המרבה הקבועה בחוק, ומאחר ומצאתי לדחות את טענתה בכל הנוגע לחזקה המרבה, אקדים ואתייחס ליסודות החזקה בתמצית ולמתח בין חזקה זו להוראת ההמעטה של טעינה ופריקה.

1. החזקה הנוגעת לניצול הכוח המיכני של הרכב, מתקיימת למעשה בהתקיימות חמשה תנאים מצטברים: (א). מאורע (ב) שנגרם (ג) עקב (ד) ניצול הכוח המיכני (ה) בעת הניצול לא שינה הרכב את יעודו המקורי (ר' ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' האשם רג'בי, פד"י נ(3) 661 (1996)).
2. התכלית מאחורי חזקה זו הינה, להעניק פיצוי למי שנפגע בגופו עקב שימוש ברכב לייעודו הרגיל והטבעי והיא חלה במקרים בהם יש לרכב ייעוד מקורי דו-תכליתי או רב-תכליתי, והנזק נגרם עקב ניצול הכוח המכני לייעוד הלא תעבורתי כלומר, כאשר הכוח המכני נוצל לצורך אחד הייעודים הלא תעבורתיים המקוריים של כלי הרכב (ראו: ע"א 7006/97 ברקן נ' עיזבון המנוח חאג' מוסטפא ז"ל (07.11.01); רע"א 1056/01 אלרם חברה לשינוע בע"מ נ' גרינשטיין (01.07.01)).

בית המשפט העליון עמד על משמעות הדרישה בדבר אי שינוי הייעוד המקורי וקבע כי:

"חזקה זו אינה חלה מקום בו ניצול הכוח המיכני אינו מתבצע כחלק מהגשמת יעודיו המקוריים של הרכב. היא חלה רק באותם מקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי דו-תכליתי, או רב-תכליתי ומקום בו נגרם הנזק עקב ניצול הכוח המיכני, ליעודו המקורי - הלא תעבורתי. החזקה אינה חלה אם, בעת ניצול הכוח המיכני של הרכב, הוא הופך להיות רכב "חד יעודי" לאמור, חדל מלהיות בעל יעוד תעבורתי; היא אינה חלה גם באותם מקרים בהם, מלכתחילה, לא היה הרכב רב-תכליתי, או למצער דו-תכליתי; והיא אינה חלה אם בעת "השימוש כאמור" (לאמור: ניצול הכוח המיכני) "שינה הרכב את יעודו המקורי" (ראו: ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו(3) 707 (2002)).

1. כידוע, שני ייעודים יש למלגזה; הראשון, שהינו הייעוד התעבורתי והוא הובלת מטענים והעברתם ממקום לאחר והשני, שאינו תעבורתי הוא הרמת מטענים והורדתם. (רע"א 613/95 קרנית נ' נחום, פ"ד נא(4) 659, פסקה 12 (1997); רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. רמי שפסו ואח' (17.6.14)).

לאור נסיבות התאונה המתוארות לעיל, ברור כי מתקיימים התנאים הנוגעים לניצול הכוח המיכני של המלגזה ולכך שהמלגזה, בזמנים הרלוונטיים, לא שינתה את ייעודה המקורי.

1. לעניין הקשר הסיבתי, המבחן הוא כפול. עובדתי ומשפטי.

הקשר הסיבתי עובדתי נוגע לזיקה בין ניצול הכוח המיכני של המלגזה לבין אירוע הנזק שנגרם לתובע, והכוונה היא לפן העובדתי בלבד. המבחן לקיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא הסיבה שבלעדיה אין.

לעומת זאת, המבחן לקביעת קשר סיבתי משפטי, לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, הינו מבחן הסיכון התחבורתי תוך שילוב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתוחם על ידי מבחן השכל הישר, ויש להוכיח כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטי ממשית כלשהי להתרחשות הנזק.

נפילת התובע בזמן שניסה לייצב את המשפך שלא נתפס באופן יציב בין שיני המלגזה לאחר שהמלגזה הרימה אותו והתחיל להתנדנד, עונה על הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי ומהווה מימוש של סיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המיכני של המלגזה הטמון בהרמת המטען ע"י המלגזה.

מכאן, ובשים לב לכך שהנתבעת לא חלקה על התקיימותם של יסודות החזקה, למקרה ובית המשפט יקבל את הגרסה העובדתית שנטענה ע"י התובע , אני קובעת כי מדובר במאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, כשהרכב לא שינה את ייעודו המקורו.

1. הנתבעת טענה כי בין אם נסיבות התאונה עונות על השימוש ברכב מנועי, נוכח טענת התובע להתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו ובין אם התקיימו יסודות החזקה המרבה, גובר החריג של טעינה ופריקה.

טענה זו של הנתבעת לא מצאתי לקבל ברמה העובדתית, שכן גם אם מדובר בטעינה ופריקה, מגרסתו של הנתבע עולה כי התאונה אירעה בזמן נסיעת המלגזה לאחור. הנתבעת הפנתה בהקשר זה אך לחלק מעדותו של הנתבע והתעלמה מהמשך דבריו, בשורה 11 עמ' 10 לפרוטוקול לפיהם "אני חזרתי אחורה כדי שלא יפול עלי. התובע רצה לתפוס אותו שלא יפול, הוא איבד שליטה....", כך שלטעמי כלל לא מתקיים החריג של טעינה ופריקה כשהרכב עומד.

אלא שגם אם צודקת הנתבעת בטענה כי יש לראות בפעולה כפעולה של טעינה ופריקה כשהרכב עומד, גם אז גוברת החזקה על הוראות ההמעטה.

במה הדברים אמורים?

1. הוראות הריבוי הכלולות בהגדרת המשנה, מביאות לגדר הזכאות על-פי החוק גם מאורעות שאינם עונים על ההגדרה הבסיסית. הוראת ההמעטה הנוגעת לפעולת טעינה ופריקה כשהרכב עומד כלולה אף היא בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי", המהווה מצדה מרכיב ממרכיבי ההגדרה של התאונה. הוראה זו עשויה להתחרות באחת מדרכי השימוש המוכרות המתוארות בהגדרת המשנה שעניינה השימוש ברכב המנועי; זוהי התנגשות "פנימית" בין מרכיביה של הגדרת המשנה בדבר "שימוש ברכב מנועי". המעטה זו עשויה למצוא עצמה בחזית מול החזקות המרבות החלוטות.

האופן בו יש להסדיר התנגשות מעין זו נדון בפס"ד אוסם הידוע (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמאג'ה, פ"ד נט). שם נקבע כי בהתנגשות זו בין מרכיביה של הגדרת המשנה בדבר "שימוש ברכב מנועי" גובר השימוש המוכר ברכב על השימוש שאינו מוכר, דוגמת טעינה או פריקה מרכב עומד, בכפוף לחריג אחד, אליו אתייחס בהמשך.

כך גם החזקה המרבה החלוטה, מקום שבו היא מתקיימת, תגבר על חריג הטעינה והפריקה כשם שהיא גוברת על כל מרכיב אחר בהגדרה הכוללת, למעט החזקות הממעטות המצויות באותה הגדרה עצמה, לאמור חריג התאונה המכוונת והחריג הנוגע לפגיעת איבה.

מכאן, בתחרות שבין ההוראה המכלילה של החזקה המרבה הנוגעת לניצול הכוח המיכני, אשר נקבע כי היא מתקיימת בענייננו, לבין ההוראה הממעטת את פעולות הטעינה והפריקה, בהגדרת השימוש, גם אם היתה מתקיימת בענייננו, ידה של החזקה המרבה על העליונה (ראו גם ספרו של ריבלין, עמ' 234).

1. החריג היחיד במקרה של התנגשות בין מרכיבי הגדרת המשנה של שימוש, נוגע להתנגשות בין החריג הלא מוכר של הפריקה והטעינה כשהרכב עומד, עם השימוש המקנה זכאות בחוק במקרה של הינתקות או נפילה של חלק מן הרכב או מטענו כאשר הרכב חונה או עומד (מקרה זה נדון ברע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי, אליו הפנה ב"כ הנתבעת, שאושר בפס"ד אוסם).

לאחר שדחיתי את הטענה כי המלגזה היתה במצב של עמידה, הרי שחריג זה לא מתקיים גם בשל כך שהנפילה לא היתה בזמן שהרכב חנה או עמד. אילו הייתי מקבלת את טענתה של הנתבעת כי התאונה אירעה בזמן שהמלגזה היתה במצב של עמידה, הרי בהנחה כי מדובר בטעינה ופריקה (כשהמלגזה בעמידה), הוראת ההמעטה היתה גוברת.

מכל מקום, די לנו בהתקיימות החזקה המרבה של ניצול הכוח המיכני כדי לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים, זאת גם אם התקיימה הוראת ההמעטה של טעינה ופריקה כשהרכב עומד.

לאור כל האמור, אני קובעת כי התאונה נשוא התביעה הינה תאונת דרכים עפ"י החוק, ואידרש להלן לשאלת הנזק.

הפגיעה בתאונה - הנזק

1. ממקום התאונה הובהל התובע אל הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם, לקבלת טיפול רפואי. הוא אושפז בבית החולים מיום התאונה (17.1.14) ועד יום 23.1.14, תחילה במחלקה הכירורגית של בית החולים ובהמשך במחלקה האורתופדית. לאחר בדיקות שונות שנערכו לתובע, אובחנו אצלו שבר מרוסק ברדיוס דיסטלי עם מעורבות מפרקית משמאל, שבר עם תזוזה באספקט לטרלי של צלע 7 משמאל עם המטומה מסביב, שפשופים ברגל ימין ורגישות במישוש רגל שמאל. במהלך האשפוז עבר התובע ניתוח, בהרדמה מקומית, לשחזור פתוח וקיבוע על ידי פלטה וברגי נעילה לשבר ברדיוס הדסטלי ולאחר מכן הונח סד גבס לשורש כף יד שמאל.

עם שחרורו מבית החולים הומלצו לתובע המשך מעקב רפואי ותרופתי, יד מורמת במתלה צוואר, סד גבס והמשך ביקורת.

1. כעשרה ימים לאחר שחרורו, פנה התובע שוב אל בית החולים, הפעם בתלונות על קוצר נשימה וכאב נקודתי בגב עליון, המוחמר בזמן נשימה עמוקה. התובע אושפז בבית החולים, במחלקה לרפואה פנימית, בתקופה שבין 2.2.14 ועד ליום 11.2.14, לצורכי מעקב וטיפול כאשר ההבחנה היתה - תסחיף ראייתי, ככל הנראה על רקע אימוביליזציה וחוסר תנועתיות לאחר הפגיעה בתאונה.
2. לאחר שחרורו מבית החולים ובמשך תקופה ארוכה, התלונן התובע על כאבים ביד ובכתף ועל הגבלה בתנועות ותחושת נימול באצבעות היד והיה במעקב רפואי בשל כך.

הנכות הרפואית

1. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע שולמו דמי פגיעה מיום התאונה ועד יום 31.3.14. בהמשך, וועדות רפואיות של המוסד לביטוח לאומי קבעו לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

נכות בשיעור של 30% מיום 1.4.14 ועד ליום 31.7.14;

נכות בשיעור של 20% מיום 1.8.14 ועד ליום 31.12.14;

נכות בשיעור של 15% מיום 1.1.15 ועד ליום 31.10.15

נכות בשיעור של 10% מיום 1.11.15 ועד ליום 31.3.16.

בסופו של יום, והחל מיום 1.4.16, נקבעה לתובע דרגת נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 14.5% המורכבת מנכות בשיעור של 10% בגין שבר ברדיוס שמאל עם שינויים ניווניים ונכות בשיעור של 5% בגין תסמונת CTS בתעלה קרפלית של שורש כף יד שמאל. קביעה זו של המוסד לביטוח לאומי מהווה "קביעה עפ"י דין" אשר שני הצדדים לא חלקו עליה.

ועדת רשות של המוסד לביטוח לאומי הפעילה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 במחציתה, ונכותו של התובע לאחר ההפעלה הוגדלה ל 19%.

הנכות התפקודית

1. התובע טען כי הוא בעל השכלה יסודית בלבד, שעבד לאורך השנים בתור עובד ייצור, עבודה שדורשת שימוש מלא בכפות הידיים. עפ"י הנטען, בשל השכלתו היסודית והפגיעה בכף ידו, הוא לא הצליח להשתלב בשוק העבודה באופן המאפשר לו קבלת שכר דומה לזה שקיבל עובר לתאונה והוא אף מנוצל בצורה בלתי חוקית במובן זה שנאלץ לעבוד בתנאים מקפחים. לדבריו, הוא עובד בשמירה, כ- 12 שעות ביום, בישיבה, ללא מאמץ, בתוך חדר עם מצלמות במעגל סגור ומקבל משכורת יומית בסכום של 150 ₪ (משכורת חודשית כוללת בסכום של 3,450 ₪).

התובע טען אפוא כי פגיעתו בתאונה גרמה לנכות תפקודית העולה על שיעור הנכות הרפואית, והוא ביקש להעמידה על 20%.

1. לעומת זאת טענה הנתבעת, כי אין משמעות המונח "נכות תפקודית", גריעה בכושר ההשתכרות ושאין חפיפה בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית. עיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית של המל"ל מלמד לטענתה כי וועדת הרשות החליטה להפעיל את תקנה 15 במחצית מאחר והתובע לא יכל לחזור "לעבודתו" הקודמת, כשבפועל הוא יכול לעבוד במגוון רחב של עבודות ועדיין להשתכר את אותו שכר שקיבל לפני התאונה.

הנתבעת הפנתה לעדותו של התובע לפיה הוא עובד בממוצע 20 ימים בחודש, 12 שעות בכל יום משעה 17:00 עד 5:00, היינו עבודה בהיקף של 240 שעות חודשיות המהוות 1.33 ממשרה מלאה כך שהתובע עובד היום מספר שעות גבוה יותר ממספר השעות שעבד לפני התאונה. העובדה שהתובע מנוצל במקום העבודה ומקבל שכר הנופל משכר מינימום אינה מעניינה של הנתבעת ועל התובע לעמוד על זכויותיו במקום העבודה.

חישוב שערכה הנתבעת לשכרו החודשי של התובע לפי 240 שעות בחודש (1.33% משרה) ולפי שכר מינימום מוביל לשכר חודשי של כל 8,200 ₪, סכום העולה אף על שכרו עובר לתאונה.

הנתבעת הפנתה עוד לעדות התובע לפיה אם ימצא מקום עבודה אחר שישלם לו יותר, הוא יהיה מוכן לעבוד את אותן שעות עבודה, כך שלטענתה, לנכותו של התובע אין השפעה תפקודית כלשהי והוא מסוגל למעשה לעבוד 240 שעות בחודש.

1. עוד טענה הנתבעת כי רק כשנתיים לאחר שסיים את עבודתו בעקבות התאונה, התחיל התובע לחפש עבודה אחרת מבלי לטרוח להירשם כדורש עבודה בלשכת התעסוקה או להגיש תביעה להבטחת הכנסה (עדות התובע בעמ' 15 שורות 17-25).

לאור האמור, הנתבעת טענה כי נכותו התפקודית של התובע אינה עולה על הנכות הרפואית ויש להעמידה על 14.5% לכל היותר.

1. ובכן, כידוע, המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית והכוונה היא למידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התפקוד בכלל והפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. "הפסד כושר ההשתכרות" לעומת זאת, בא לבטא את מידת השפעתה של הנכות התפקודית על כושר השתכרותו של הנפגע. בהערכת פריט זה על ביהמ"ש להעריך את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו (ע"א 432/80 שושן נ' אוטוקרס, פ"ד לז (1) 178 (1983) וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792 (1995)).
2. בבוא ביהמ"ש לבחון את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר השתכרותו של נפגע בתאונה, הוא מתבסס בראש ובראשונה על שיעור נכותו הרפואית, מהות הנכות והשלכותיה ועל נתונים שונים של הנפגע, ובין היתר גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ואחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרותו בעקבות התאונה וכן מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק במקצוע בו עסק לפני התאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד )ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10)).
3. כפי שנפסק לא אחת, הנכות הרפואית האורתופדית משקפת בדרך כלל גם את הפגיעה ביכולת התפקוד הכללי של נפגע ובהעדר ראיות אחרות להנחת דעתו של ביהמ"ש, משמש שיעור הנכות הרפואית, שעה שהוא משקף גם את מידת הפגיעה בתפקוד הכללי, אמת מידה סבירה וצודקת למידת אובדן כושר העבודה (ראו בעניין זה ע"א 132/65 מיררו נ' לנגברג, פ"ד יט 282 (1985)). בנסיבות כאן, נוכח מהות הפגיעה שנגרמה לתובע, שיעור הנכות ואופיה והעובדה כי התובע עובד כפיים שאין לו הכשרה מקצועית מחד ומנגד כי מדובר בפגיעה ביד שאינה היד הדומיננטית, אני סבורה כי יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על 14.5% בדומה לשיעור הנכות הרפואית.
4. עפ"י עדותו של התובע, הוא התחיל לעבוד במפעל שבו ארעה התאונה בשנת 1999. הוא עבד שם מספר שנים ופוטר, אם כי שב לאותו מקום עבודה בשנת 2009 כעובד ייצור וזאת עד אירוע התאונה דנא; בסה"כ הוא עבד באותו מפעל כ- 15 שנה. התובע פוטר ממקום עבודתו, בחודש 5.15 לאחר שלטענתו לא היה מסוגל לעבוד בשל פגיעתו בתאונה. בחודש 4.2017 הוא חזר למעגל העבודה והתחיל לעבוד בשמירה כאמור.

1. התובע עובד כיום בשמירה מזה כ- 3 שנים. המדובר לטענתו בעבודה בישיבה, ללא מאמץ, בחדר עם מעגל מצלמות סגור והוא נדרש רק לפקח על המקום מפני גניבה או פריצה. במהלך עדותו בביהמ"ש, התובע טען כי זכויות העבודה שלו מקופחות ע"י המעסיק והוא עובד הרבה שעות מבלי לקבל תגמול. כן העיד כי הוא מחפש מקום עבודה אחר שבו יוכל לקבל משכורת גבוהה יותר ואף שוקל 'להוציא' רישיון נהיגה ולעבוד כנהג משאית (ר' עמ' 16 לפרוטוקול שורות 19-32 ועמ' 17 שורה 1).
2. עבודתו של התובע בשמירה הינה דוגמא לסוג העבודות בהן יכול התובע לעבוד חרף מגבלתו עקב התאונה. גם שעות עבודתו היום מלמדות על כך שהתאונה לא תגרום בהכרח לגריעה בהשתכרותו שכן תנאי עבודתו הם בניגוד לחוק ולא ניתן על בסיסם לקבוע גריעה בהשתכרות התובע. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע, בן 56 היום, ללא הכשרה מקצועית וכי המגבלה בכף ידו, גם אם אינה ידו הדומיננטית, היא בעלת השלכה תפקודית, הן בחיי היומיום והן במישור התעסוקתי. לאור מהות נכותו הרפואית של התובע ואופי עבודתו מזה שנים, אין ספק כי מדובר בנכות בעלת השלכה תפקודית אשר לטעמי אינה נופלת משיעור הנכות הרפואית.
3. לאור כל האמור, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע, ואת הגריעה מכושר השתכרותו על 14.5%, כפי שיעור הנכות הרפואית.

בסיס השכר

1. התובע ביקש להעמיד את בסיס השכר לעבר ע"ס של 7,780 ₪ בהתבסס על השכר הרבע שנתי שנקבע על ידי המוסד לביטוח לאומי, ואשר עמד ע"ס של 23,340 ₪ וכן על טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בו פורטו המשכורות שהתובע קיבל בתקופה של ארבעה חודשים שקדמו לתאונה. לעתיד, הוא ביקש להעמיד את בסיס השכר ע"ס של 8,000 ₪, תוך שטען כי עובר לתאונה הגיע לבסיס זה.

לעומת זאת, ביקשה הנתבעת להעמיד את שכרו של התובע ע"ס של 7,500 ₪ נטו לעבר ולעתיד.

1. מטעם התובע הוגשו 4 תלושי שכר עובר לתאונה: בחודש 10.2013 הוא השתכר סכום של 7,789 ₪ נטו, בחודש 11.2013 השתכר סכום של 6,727 ₪, בחודש 12.2013 סכום של 7,971 ₪ ובחודש 1.2014 (החודש שבו ארעה התאונה והספיק לעבוד רק 14 ימים) הוא השתכר סכום של 4,831 ₪ נטו. ממוצע השכר בחודשים אלה (לא כולל חודש 1.2014) עמד על סך של 7,495 ₪ נטו. סכום זה כשהוא מוצמד להיום עומד ע"ס של 7,528 ₪ וזה הסכום שישמש אותנו בחישוב הפסדי השכר לעבר.
2. אשר לבסיס השכר לעתיד, המבחן הוא פוטנציאל השתכרותו של הנפגע אלמלא מומו, כאשר בסיס שכרו של הניזוק ערב התאונה מהווה נקודת מוצא בלבד לשם קביעת בסיס השכר לעתיד ואינו המכריע בנושא זה. לעניין זה ניתן להתחשב גם בנתוניו הפרטניים של הניזוק, כמו גילו, הפוטנציאל הטמון בו, שאיפותיו ומאווייו וצעדים ממשיים אשר עשה הניזוק על מנת להוציא אל הפועל את תוכניותיו (ראו ע"א 448/87 צבי המרמן קבלן לבניין בע"מ נ' חסן, פ"ד מג(3) 810, 818 (1989) ת"א 4463-05-13 ס.א.ז. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב - "הפול).
3. עיון בתלושי השכר של התובע עובר לתאונה מלמד כי שכרו בחודש שלפני התאונה (12.13) צמוד להיום, הגיע לסכום העולה במקצת על 8,000 ₪ וכי בחודש 10.13 שכרו צמוד להיום, עמד ע"ס של כ - 7,800 ₪. בנסיבות אלה, אני סבורה יש להעמיד את בסיס השכר לעתיד ע"ס של 8,000 ₪, כפי שטען התובע, המשקף למעשה את פוטנציאל ההשתכרות שלו העולה משכרו בחודשי העבודה האחרונים לפני התאונה. שכרו של התובע, לצורך חישוב ההפסדים בעתיד, יעמוד אפוא ע"ס של 8,000 ₪ נטו.

הפסד שכר לעבר

1. התובע טען להפסד שכר מלא לעבר, מיום התאונה ועד ליום 31.10.15. בתקופה זו אושרה לתובע גמלת נכה נזקק, בהתאם לתקנה 18א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 ובפועל הוא לא עבד בה וטען כי היה באי כושר מוחלט.

את הפסד השכר החלקי לתקופה שלאחר מכן, הוא ביקש לחשב לפי תקופת הנכות הזמנית שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי, חמישה חודשים מיום 1.11.15 ועד ליום 31.3.16. עם זאת הוא טען כי אין הגיון בקביעה של המוסד לביטוח לאומי לפיה בתקופה זו עמדה נכותו הזמנית על שיעור של 10% והוא ביקש לחשב את הפסדי השכר, בתקופת ההפסד החלקי, לפי שיעור של 20%.

בסה"כ טען התובע להפסדי שכר לעבר, בסכום של 178,940 ₪.

1. מנגד, ביקשה הנתבעת לחשב את הפסדי השכר לעבר לפי אחוזי הנכויות שנקבעו לתובע ע"י המוסד לביטוח לאומי עד ליום 31.12.14, מבלי להתייחס להכרה בו כנכה נזקק. אשר ליתר התקופה, נטען כי גם אם נכותו של התובע מנעה ממנו לחזור למקום עבודתו הקודם, הוא יכל להשתלב במגוון רחב של עבודות אשר בהן יכל להשתכר שכר בגובה שכרו לפני התאונה ואף יותר. טענה זו מבוססת, בין היתר, על עדות התובע לפיה לא ניסה לעבוד בעבודה כלשהי עד חודש 4.17. לפיכך, לטענת הנתבעת, התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו לאחר יום 31.12.14 והציעה פיצוי בסכום של 33,975 ₪ (הפסדים עד ליום 31.12.14).
2. ובכן, לאחר התאונה אושרה לתובע תקופת אי כושר מלא עד ליום 31.3.14 ולאחר מכן, נקבעו לו נכויות זמניות בשיעורים שפורטו לעיל ואושרה לו גמלת נכה נזקק עד ליום 31.10.15. התובע העיד כי בתקופה זו, ואף לאחר מכן, מצבו הרפואי לא אפשר לו חזרה לעבודה והוא היה באי כושר מלא.

מכאן, לאור עדותו האמינה של התובע בעניין זה, נוכח התיעוד הרפואי שהוגש ועל סמך קביעת המל"ל, בבקשה לאישור גמלה לפי תקנה 18א, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע הפסד שכר מלא בגין התקופה שתחילה ביום התאונה ועד יום 31.10.15 (21.5 חודשים).

הפסד השכר בתקופה זו הינו :

21.5 חודשים * 7,528 ₪ = 161,852 ₪, בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 170,843 ₪.

באשר לתקופה מיום 1.11.15 ועד 31.3.16 (תקופה של 5 חודשים), בה שוכנעתי מחד כי התובע לא עבד בפועל אם כי מנגד לא ברור אילו ניסיונות נעשו על ידו כדי להשתלב בעבודה, מצאתי לערוך את החישוב בהתאם לשיעור הנכות הזמנית שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי, לאמור 10%. מכאן, הפסד השכר החלקי הוא :

5 חודשים * 7,528 ₪ * 10%= 3,764 ₪ בתוספת ריבית מאמצע התקופה – 3,927 ₪.

1. יוצא כי הפסדי השכר לעבר הם בסכום של 174,770 ₪.

הפסד שכר לעתיד

1. ב"כ התובע חישב את הפסדי השכר לעתיד לפי נכות תפקודית בשיעור של 20% וביקש לפסוק בגין ראש נזק זה, סכום של 240,761 ₪, תוך שהוא נעזר במקדם היוון של 15 שנים וטוען כי התובע הוא בן 52 "היום".

הנתבעת מנגד טענה כי חרף נכותו, התובע יכול לעבוד במגוון עבודות מבלי ששכרו ייפגע ומכאן שאין הצדקה לפסוק לו הפסדי שכר לעתיד. לחילופין, הוצע לפסוק סכום של 60,000 ₪, המהווה לטענתה מחצית מחישוב אקטוארי.

1. התובע, יליד 10.5.1964, בן 56 היום ולא בן 52 כנטען בסיכומים. התובע צפוי להגיע לגיל הפרישה (גיל 67 - שאינו שנוי במחלוקת בין הצדדים) בעוד כ- 11 שנים.

לאחר ששקלתי את כל הנתונים הרלוונטיים ובין היתר, את גילו של התובע, את שיעור נכותו התפקודית ואת שיעור הגריעה בכושר ההשתכרות, את מהות הפגיעה ואת העובדה כי מדובר בעובד כפיים, אני פוסקת לו פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד בסכום של 130,282 ₪, המשקף חישוב אקטוארי מלא (112.3121 * 8,000 ₪ * 14.5%).

פנסיה

1. התובע ביקש לפסוק פיצוי בסכום של 50,364 ₪ בגין הפסדי פנסיה, המשקף חישוב של 12 % מהפסדי השכר לעבר ולעתיד כפי שחושבו על ידו.
2. מנגד, טענה הנתבעת כי לתובע לא מגיע פיצוי בגין אובדן פנסיה. לטענתה, התובע לא הניח תשתית המוכיחה כי צפויים להיגרם לו הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים כלשהם, ופיצוי בגין אובדן פנסיה ייפסק לאלה מבין הנפגעים שכושר עבודתם נשלל כליל או כמעט כליל אחרי הפגיעה.
3. כידוע, ההסדר לעניין פנסיית חובה קיבל ביטוי בצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 ולפיו חלה חובה על כל מעביד להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו. נקבע כי שיעור ההפרשה יעלה בהדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014.

בהתאם לצו ההרחבה, החל מיום 1.1.14 ההפרשה היא בשיעור של 11.5 % מן השכר המבוטח, החל מיום 1.7.16 בשיעור של 12.33% והחל מיום 1.1.17 בשיעור של 12.5%.

הואיל והפסדי העבר נפסקו עד יום 31.3.16, יעמוד שיעור הפנסיה על 11.5% ומכאן הפסד הפנסיה עבור הפסדי העבר הוא 20,098 ₪ (174,770 * 11.5 %).

אשר לעתיד - החישוב יערך לפי שיעור הפרשה של 12.5%, ומכאן יעמוד הפיצוי על סכום של 16,285 ₪ (12.5% * 130,282 ₪).

1. סה"כ פיצוי בגין הפסדי פנסיה, לעבר ולעתיד, סכום של 36,383 ₪.

עזרת צד שלישי והוצאות לעבר ולעתיד

1. התובע טען כי לאחר התאונה ובמיוחד בתקופת האשפוז ולאחר הניתוח שעבר, הוא נזקק לעזרת בני משפחתו, עזרה שהינה מעבר לעזרה הרגילה. כן טען כי היו לו הוצאות בגין נסיעות וקבלת טיפול רפואי. התובע דרש פיצוי בסכום של 40,000 ₪ בגין עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד. מנגד, הנתבעת טענה כי מדובר בנזק מיוחד המצריך הוכחה והתובע לא צירף קבלות להוכחת היקף העזרה שקיבל מאחרים ואף לא הוכח כי מדובר בעזרה חריגה ויוצאת דופן שלא ניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים. כן נטען כי מדובר בפגיעה שלא הגבילה את התובע בפעולות היום יום והתובע המשיך לנהל אורח חיים רגיל לחלוטין לאחר התאונה. לכן, לא מגיע לו פיצוי בגין הרכיב של העזרה.

לעניין ההוצאות, נטען בנוסף כי הטיפולים שהתובע קיבל מכוסים בסל הבריאות, ובהעדר הוכחה להוצאות שהוצאו בפועל, אין לפסוק כל פיצוי. לחילופין, הנתבעת הציעה פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד וסכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות.

1. בפסיקה נקבע כי כאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו. (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (06.01.15) וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (04.08.05)).

על אף שלא הובאה ראיה או עדות של מי מבני משפחתו של התובע בעניין העזרה הנטענת, הרי שנוכח השבר, ימי האשפוז, תקופת ההחלמה והמגבלות עקב הפגיעה, עליהן ניתן ללמוד בין היתר, מהמסמכים הרפואיים כולל ההמלצות שניתנו בעת השחרור מבית החולים ופרוטוקולי הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי , ניתן להניח כי הוא נזקק לעזרת הזולת במיוחד בחודשים הראשונים לאחר התאונה. הוא גם עלול להיזקק לעזרה בעתיד, אם כי מדובר בעזרה מדודה בלבד נוכח העובדה כי מדובר בפגיעה, שאינה קשה במיוחד, ביד שאינה דומיננטית.

מכאן, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 20,000 ₪ בגין רכיב זה לעבר ולעתיד.

1. לעניין ההוצאות - וכפי שעולה מהחומר הרפואי שהוגש, התובע היה במעקב רפואי עקב פגיעתו בתאונה, ויש להניח כי נגרמו לו הוצאות בגין נסיעות ורכישת תרופות. סביר להניח כי גם בעתיד יהיו לתובע הוצאות בגין נסיעות לטיפולים רפואיים וביצוע בדיקות. לאור זאת, ובשים לב לכך שמדובר בתאונת עבודה, אני פוסקת לתובע סכום גלובלי בגין הוצאות בעבר ובעתיד בסכום גלובלי של 5,000 ₪.

כאב וסבל

1. שני הצדדים ערכו את החישוב בגין כאב וסבל לפי 14 ימי אשפוז, ובעוד שהתובע ערך אותו לפי שעור הנכות, לאחר הפעלת תקנה 15, הנתבעת ערכה אותו לפי שיעור הנכות הרפואית.

ברור אפוא כי את החישוב יש לערוך לפי שיעור הנכות הרפואית, העומד על שיעור של 14.5%.

מכאן, זכאי התובע לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, לפיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 27,228 ₪. סכום זה הינו לאחר הפחתת גיל ובתוספת ריבית מיום התאונה.

הנזק הכולל

1. נזקיו של התובע עומדים אפוא על הסכומים הבאים :

הפסד שכר לעבר 174,770 ₪

הפסד שכר לעתיד 130,282 ₪

פנסיה 36,383 ₪

עזרה צד שלישי 20,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות 5,000 ₪

כאב וסבל 27,228 ₪

סה"כ 393,663 ₪

לאחר ניכוי תקבולי המל"ל, משוערכים להיום, בסכום של 183,446 ₪, יעמוד הפיצוי ע"ס של 210,217 ₪.

1. על כן, אני מורה על קבלת התביעה ומחייבת את הנתבעת 2 לשלם לתובע סכום של 210,217 ₪. בנוסף, תשלם הנתבע לתובע את אגרת ההליך, בשוויה להיום, הוצאות העד בסכום של 350 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 49,190 ₪.

סכומים אלה ישולמו לתובע תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אייר תש"פ, 09 מאי 2020, בהעדר הצדדים.