בפני תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לרכבה של התובעת מסוג סובארו מספר רישוי 7723864 (להלן: "רכב התובעת") לרכבו של הנתבע מסוג קאיה מס' רישוי 9811911 (להלן: "רכב הנתבע") ברח' מקלף בחיפה.

בהתאם לגרסת התובעת היא נסעה ברחוב מקלף עם רכבה. לאחר שעברה התובעת כיכר וכבר הייתה בנתיב, רכבו של הנתבע שחנה לאחר הכיכר, יצא מחניה בנסיעה לאחור (ברוורס), מבלי לשים לב אליה ופגע בחלק הקדמי הימני של רכבה (פרוטוקול עמ' 1 ש' 10-14). לשאלת בית המשפט השיבה התובעת כי לפני התאונה היא לא ראתה את רכבו של התובע (פרוטוקול עמ' 1 ש' 29-30), כי לפני התאונה הרכב כלל לא בלט החוצה וכשהוא יצא מהחניה, הוא ישר פגע ברכבה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 27-28).

לגרסת הנתבע, רכבו חנה באלכסון למדרכה במרחק של כ- 30-40 מטרים מהכיכר. לטענתו של הנתבע, הוא יצא מהחניה בנסיעה לאחור כאשר הכביש היה פנוי עד לכיכר, השתלב בנתיב, ואז התרחשה התאונה (פרוטוקול עמ' 1 ש' 18-20; עמ' 2 ש' 12-13). כמו כן הנתבע אישר, לאחר שהושמעה בבית המשפט שיחה בינו לבין סוכן ביטוח של התובעת, כי לאחר שנסע לאחור והשתלב לטענתו עם הרכב בנתיב, הוא התעסק עם הטלפון הנייד שלו בטרם החל בנסיעה קדימה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 22-23). הנתבע ציין כי גם אם היה רק עם מחצית רכבו על הכביש הרי התובעת הייתה צריכה לראות אותו ולבלום, ועל כן אחריות לתאונה רובצת לפתחה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 23-24).

לתמיכה בגרסתו, הנתבע הציג שתי תמונות במכשיר הטלפון שלו (אותם גם הגיש לתיק בית המשפט לאחר הדיון), בהן מתועדים שני כלי רכב לאחר התאונה.

מהתמונות עולה כי הפגיעה ברכבו של הנתבע היא קרוב לאמצע הפגוש האחורי, מצד שמאל של וו הגרירה. בהתאם לתמונות הפגיעה ברכבה של התובעת הינה בקצה הפגוש הקדמי הימני ובפנס מצד ימין.

דיון והכרעה

כל נהג מחויב לנהוג בזהירות ובשים לב לנעשה בדרך. סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשל"א – 1971 ותקנה 21(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 מטילים חובת הזהירות המושגית על כל משתמש בדרך. כמו כן תקנות התעבורה קובעות מספר סטנדרטים של התנהגות בכביש, מהם ניתן ללמוד על הרשלנות הקונקרטית של הנהג שהפר אותם.

בענייננו רלוונטיות מספר תקנות לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961:

נסיעה אחורנית 45. נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע –

(1) סיכון או פגיעה;

(2) הטרדה או הפרעה.

רכב המתקרב או נכנס

לצומת או דרך 64. ...

(ב) נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה –

.....

(2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בתמונות המתעדות את הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב כתוצאה מהתאונה, אני קובעת כי התאונה התרחשה בזמן שהנתבע היה בנסיעה אחורנית בזמן יציאה מהחניה. על הנתבע שנסע אחורנית, כאמור, היה לנקוט באמצעי זהירות הדרושים כדי למנוע את התאונה, כגון לנסוע באטיות לאחור, תוך בדיקה מתמדת של מצב התנועה בנתיב, אליו ביקש להשתלב. היה על הנתבע לעצור ברגע שראה את התובעת יוצאת מהכיכר ולא להמשיך השתלבות בנתיב, אלא לתת לה זכות קדימה לעבור בכביש. הנתבע לא ראה את הנתבעת, ככל הנראה מאחר והתעסק בהכנסת מכשיר הטלפון לדיבורית וכך יצר סיכון והפרעה במסלולה של התובעת ולא נתן לה זכות קדימה בנתיב בו נסעה. על כן אני קובעת כי הנתבע אחראי לתאונה.

יחד עם זאת, לפי הפגיעות בשני כלי הרכב אינני מקבלת את גרסת התובעת, לפיה בטרם התאונה רכבו של הנתבע כלל לא בלט החוצה והיא לא הייתה יכולה לראות אותו ולבלום. לפי הפגיעה ברכבו של הנתבע, שהייתה באמצע הפגוש האחורי בצד שמאל מוו הגרירה, אני קובעת כי בזמן התאונה הרכב של הנתבע היה בחלקו הגדול כבר על נתיב נסיעתה של התובעת והיה עליה לראות אותו ולבלום על מנת למנוע את התאונה, אך היא נהגה ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה.

מכאן, כי חובת הזהירות המושגית והקונקרטית חלה הן על התובעת והן על הנתבע, כאשר היה עליהם לצפות את הנזק שאירע, והם לא נקטו באמצעי הזהירות המתחייבים בנסיבות העניין.

אני קובעת כי לתובעת רשלנות תורמת לתאונה בשיעור של 40%.

שיעור הנזק:

על אף טענות של הנתבע בכתב הגנה באשר לשיעור הנזק, בבית המשפט הצהיר הנתבע כי אין הוא מכחיש את הנזקים שנגרמו לתובעת, אלא רק את האחריות לתאונה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 32).

בהתאם לחוות דעת שמאי שהגישה התובעת לרכבה נגרם נזק בסך 12,065 ₪.

על כן התובעת זכאית למלוא ראש נזק זה בניקוי 40% בגין רשלנות תורמת, דהיינו סך 7,239 ₪.

כמו כן, התובעת צירפה לכתב התביעה קבלה בגין תשלום שכ"ט שמאי על סך 1,170 ₪.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי מדובר בשכ"ט שמאי גבוה מן המקובל בשוק והיה על התובעת להקטין את נזקיה בהקשר הזה.

יפים לענייננו דבריה של כבוד השופטת ווסרקרוג בבר"ע (חי) 3395/08 ברית נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב"נבו") סעיף 4 לפסק הדין:

" - העובדה שניתן היה לשלם שכ"ט נמוך מזה ששולם, אילו נתנה חוות הדעת כחלק מהסדר עם חברות הביטוח, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי מדובר בשכר טרחה חריג, ועל הטוען לשכר חריג להצביע על טווח גובה השכר הנתבע על ידי שמאים, וכי השכר הספציפי גבוה באופן משמעותי מהמדרג הגבוה האמור;

- אדם שניזוק והוא מבוטח זכאי לקבל את כול נזקיו לרבות ההוצאות שהוציא לצורך הוכחת תביעתו, גם אם טרם ננקט הליך משפטי. סיום הליך לפני משפט אינו מחייב כי הניזוק יישא, ולו בחלק מזערי של נזקיו."(ההדגשה לא במקור מ.פ.ב.)

וגם דבריה של כבוד השופטת בר-זיו ברת"ק 2799-12-08 פלג נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב"נבו") בסעיף 8 לפסק הדין :

"המבקשת גם צודקת בטענתה כי לאור הנחיות משרד האוצר- אגף שוק ההון , ביטוח וחסכון זכאי מבוטח להחזר תשלום ששילם לשמאי, עם המצאת חשבונית מס כדין (כמפורט בהנחיות שצורפו לבקשת המבקשת), כאשר טענות המשיבה בנסיבות הענין, אודות ההפרזה בשכר הטירחה היו סתמיות בלבד ובלתי מבוססות."

הנתבע לא הציג כל ראיה באשר לשכ"ט המקובל בשוק שמאי רכב ועל כן לא הונחה בפני כל תשתית עובדתית בהקשר זה. לכן התובעת זכאית למלוא שכ"ט שמאי ששולם על ידה בניכוי רשלנות התורמת.

באשר לדרישה ל- 500 ₪ הוצאות ואגרות, ראש נזק זה לא הוכח בפני למעט אגרה ששולמה על ידי התובעת בגין הגשת תביעה זו בסך 1% מגובה התביעה, דהיינו 140 ₪.

התוצאה:

הנתבע ישלם לתובעת סך 7,941₪ וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין, אם לא, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט (כולל אגרת בית המשפט) בסך 300 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, אם לא, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום

ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ז, 16 יולי 2017, בהעדר הצדדים.