ע"א 17191-02-17

ערעור מיום 8.2.17 על פסק דינו מיום 25.12.16 של בית משפט השלום בקריות (כב' הרשם הבכיר נדים מורי) ב-תא"מ 63592-01-15

ישיבת יום 23.3.17

<#2#>

נוכחים:

ב"כ המערערת: עו"ד אסף שפירא

ב"כ המשיבים: עו"ד ירון הוברמן

פרוטוקול

עו"ד שפירא:

הכסף שולם והערעור הוגש. שילמנו על פי פסק הדין.

עו"ד הוברמן:

המשיבים הוא בעלים של חברת אוטובוסים, שחר צח שירותי הסעות בע"מ. בית משפט השלום ניסה לאזן בין הנזק למשיבים לבין המצב המשפטי שאנו נמצאים פה. פסק הדין ראוי.

אחדד, ההורים שלי הגישו תביעה פעם ראשונה בחייהם, הם נוסעים פעם לחו"ל עם חברת אל על, מעולם לא הגישו תביעה ולא קיבלו שום פיצוי בחייהם, זו פעם ראשונה, כך קרה, זו היתה המציאות, כך קבע כב' הרשם הבכיר מבחינה קביעה עובדתית. האירוע קרה והמושב נשאר תקול לאורך כל הטיסה (12 שעות).

ב"כ המערערת:

כתב ההגנה עמד בפני הרשם הבכיר.

אנו עומדים על הערעור. ניתן פסק דין והושב הכסף. יש את שאלת ההוצאות.

ניתנה הפסקת התייעצות לצדדים.

עו"ד שפירא:

אני חוזר על טענותיי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון.

מדובר בספק דין שהוא לא רק חסר ולקוי אלא גם שגוי ממש על פניו. הקביעות העובדתיות שנעשו בו, בנוגע לאותו מושב תקול נעשתה בניגוד לראיות בפועל. היתה עדות מפורשת של מנהל השירות בטיסה שנכחה במקום ואמרה במפורש שהמשיבים ישנו במשך כל הטיסה. הכיסא תוקן תוך פרק זמן קצר, על אחת וכמה כאשר העידה גב' שדה שעצם האירוע שגרם לכיסא להיתקע היה בגלל חפץ כלשהו שהמשיבה 2 הפילה לתוך מנגנון הכיסא, לכן אני לא צריך לשלם את זה.

הקביעה היחידה שכן התייחסה לעדויות ממש היא הקביעה בעמ' 8 לפסק הדין, שם הוא מייחס הגזמות יתר לעדות של המשיב 2, ז"א ישבו עדויות שונות ובפסק הדין לא נקבע איזו עדות אמינה עליו. הוא קבע שעדות של צד אחד היא מוגזמת ומופרכת. מפנה לעמ' 7 סעיף 7 בפסק הדין. מפנה לנספח 2 לכתב הערעור. נציג שירות הלקוחות התייצב להעיד. בית המשפט השלום כמו שציינתי דחה חלקים גדולים בעדות המשיבים והחליט את הנקודה הזו לקבל בלי שום הסבר.

חוזר וטוען, בהמשך לאמור בעיקרי הטיעון, יש מעבר לראיות שנשמעו בבית משפט שלום יש עניין שלטעמי לפחות ידיעה שיפוטית שהמשיב 2 עצמו אישר בבית המשפט כאשר נחקר עניין שהכיסאות מיושרים במהלך הנחיתה, זה דבר ידוע. הוא אמר שאני צודק. כששאלתי איפה ישבה האישה הוא ענה שלא יודע ולא זוכר. המשיב 2 היה עד עיקרי בתביעה זו.

למעלה מן הצורך אפילו שצריך שפסק הדין צריך להתבטל כולו, כאשר בית משפט שלום קבע במסגרת ממצאים עובדתיים בהתייחס לטענות המשיבים, קיבל בית משפט שלום רק טענות שקשורות למשיבה 1. יחד עם זאת במסגרת פסק הדין פסק פיצוי לשני התובעים. לא רק זאת, בית המשפט פסק פיצוי כפול, בכובע אחד פיצוי בגלל עוגמת הנפש שקרתה לכאורה למשיבה, ומצד שני הוא פיצה אותה על עלות כרטיס הטיסה מבלי להסביר מה עומד מאחורי פיצוי זה. כלומר פיצה פעמיים על עוגמת נפש.

עו"ד הוברמן:

אני חוזר על טענותיי בעיקרי הטיעון.

אבקש להוסיף ולהדגיש כי בניגוד לדברי חברי, מנהלת הטיסה שהעידה מודה למעשה שהיא לא נכחה בשעת האירוע במקום האירוע. וגם אומרת שלא היא זאת שבדקה וראתה אם היה תקוע אם בכלל. יתרה מכך, מר קורסיה מנסה לפרש את אותו מכתב שהגב' גינדיס מודה שהמושב 12 A בטיסה ללוס אנגלס היה תקול פרק זמן מוגבל. דו"ח האירוע לא הוצג על ידי המערערת, אילו היה רשום שהמושב היה תקול רבע שעה בלבד.

בנוסף, אחזור ואדגיש כי בית משפט קמא קבע קביעות ברורות בהסתמך על עדויות הצדדים והתרשמותו הבלתי אמצעית מעדותם זו.

במסגרת הקביעות נקבע באופן ברור והוחלט שהמושב אכן היה תקול ותקוע בין תנוחת ישיבה לשכיבה במשך 12 שעות.

אציין שחברי בעיקרי הטיעון שלי ציטט מספר פסקי דין התומכים בטענותיו, אולם אני חושב שחברי קצת מטעה את בית המשפט ואותם פסקי דין לא רק שלא תומכים בטענותיו אלא ההיפך הוא הנכון. פסק הדין בסעיף 31 לעיקרי הטיעון, הרי שמיד לאחר אותו קטע מצוטט ממשיכה השופטת אלשייך ומפרטת כפיצוי עוגמת נפש במקרים כגון אלה הוא פיצוי ראוי בהחלט ואומרת שיש הצדקה להחזר של כרטיס הטיסה במקום בו רכשו כרטיס יקר יותר ממחלקת תיירים, שכן אצטט, והשירות שנרכש לא היה כרטיס רגיל אלא כרטיס יקר יותר, כאשר תוספת המחיר הנכרת הנלווה קשורה כל כולה ליתר הנוחות והפינוק בטיסה שכזו. ועוד ועוד.

במקרה שלנו, מדובר בדיוק במקרה כזה.

המשיבים רכשו כרטיסים שהם יקרים כמעט פי 4 מכרטיס אחר במטוס, לצורך יתר הנוחות ותקיעת המושב ואי היכולת להשתמש במושב בהחלט מצדיקה את החזר מלוא מחיר הכרטיס לאותו כיוון, כפי שבית משפט קמא פסק.

גם יתר פסקי הדין המצוטטים תומכים דווקא בטענות המשיבים ולא המערער. 77223/04 פרנקל נ' אל על, שם נפסק כי מקום בו החברה רומסת ברגל גסה את הכללי ההתנהגות והשירות המצופים ממנה יש לחייבה בפיצוי בהוצאות הממשיות ובעוגמת נפש.

לגבי אמנת מונטריאול, כפי שנטען בעיקרי הטיעון מטעמנו, הרי שהמערערת לא הציגה, לא הוכיחה, בפני בית משפט קמא את אמנת מונטריאול. פסק דין בנה 2974/06 שחברי מצטט, שם מדובר על מקרה די קרוב ומדובר באמנת וורשה ולא אמנת מונטריאול.

מקום בו המערערת אמנם הזכירה בכתב הגנתה את אמנת מונטריאול אבל במהלך הדיונים בבית משפט שלום, וסיכומי הטענות, זנחה המערערת טענתה זו, ולא תוכל להשיב טענה זו בערכאת הערעור.

אני מבקש לכן להשאיר את פסק דינו של בית משפט על כנו ולחייב את המערערת בהוצאות ערעור זה.

<#5#>

פסק דין

1. ביום 21.9.2014 טסו המשיבים מנתב"ג ללוס אנג'לס בחברת התעופה המערערת. הם רכשו כרטיסים למחלקת עסקים. טענתם העיקרית, כנגד המערערת, שנתקבלה בבית משפט השלום, היתה שהמושב שנועד למשיבה 1 הפך "תקול", בסמוך לתחילת המסע, דהיינו, לא ניתן היה לשנות את התנוחה לישיבה או לשכיבה, אלא המושב נשאר תקוע באמצע הדרך. כתוצאה מכך נגרם למשיבים, לטענתם, סבל רב במהלך הטיסה. הרשם הבכיר המלומד בבית משפט השלום החליט (ראו עמוד 7 לפסק הדין, פיסקה ב') כי הוא "מקבל את טענת התובעים, שמושבה של התובעת התקלקל ונשאר בתנוחת שכיבה וכי לאחר התערבות צוות המטוס בניסיונו לתקן את המושב, הוא התיישר במקצת ונשאר תקול".

בהמשך ציין בית משפט השלום כי הוא "דוחה טענת נציגי הנתבעת שהמושב נתקל בחפץ השייך לתובעת וכי כעבור 15 דקות הוא תוקן על ידי צוות הטיסה וחזר למצב תקין" (עמ' 7, פיסקה ד').

2. בית המשפט החליט לחייב את המערערת לשלם למשיבים סך של 14,078 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום 1.10.14, החזר אגרות בסך 1,717 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪.

3. שמעתי בהרחבה את טענות הצדדים בערעור והחלטתי, כי מן הראוי להתערב בפסק דינו של הרשם הבכיר המלומד וזאת בשים לב לשיקולים הבאים:

א. בפני בית משפט השלום הונחו מצד אחד עדויות המשיבים ומצד שני עדותה של מי ששימשה כמנהלת שירות בטיסה הנדונה (ראו תצהירה מתאריך 25.11.15). היא העידה, כי התקלה במושב הנדון נמשכה כרבע שעה בלבד, וכי לאחר מכן עשו המשיבים שימוש במושבים שהוקצו להם, כמקובל, כולל לצורך שינה. עדה זו עמדה על גרסתה גם במהלך חקירה שכנגד בערכאה הדיונית.

4. הרשם הבכיר המלומד ציין בפסק דינו, כי עדות המשיב 2 לקתה בהגזמה רבה (בכל הקשור לנזקים שנתבעו). אין הסבר מדוע חרף ביקורת זו ראה בית משפט השלום לקבל את עמדתו בשאלה העובדתית העיקרית שבמחלוקת. זאת ועוד, אין אזכור של עדות מנהלת השירות בטיסה ואין הסבר לדחיית עדותה. גם הסתמכות על מכתב מטעם המערערת, כעמדת ב"כ המשיבים, אין בו כדי להצדיק ההתעלמות מעדות מנהלת השירות.

5. אינני מתעלם מכך שהכרעה בשאלות עובדתיות נתונה בראש ובראשונה לערכאה הדיונית. עם זאת, כדי לאפשר לערכאת הערעור לבחון את פסק הדין, מן הראוי שלמסקנות בשאלות העובדתיות תצורף הנמקה. כפי שצויין, פסק הדין מושא הערעור אינו כולל הנמקה לדחיית עדת הראייה מטעם המערערת.

6. במצב דברים זה, אני מחליט כדלקמן:

אני מקבל את הערעור ומבטל את פסק דינו של הרשם הבכיר המלומד מיום 25.12.16. אני מחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת, שהרשם הבכיר המלומד ישמע שוב את סיכומי ב"כ בעלי הדין בכל השאלות השנויות במחלוקת, בהתאם לכתבי הטענות, ויתן פסק דין מחודש בהליך שבפניו.

ברור, שהרשם הבכיר המלומד לא יהיה קשור בפסק דינו המחודש לקביעותיו בפסק הדין מושא הערעור.

אני קובע את הוצאות המשפט בערעור לפי התוצאות בהליך המחודש בבית משפט השלום, בסך 12,000 ₪, להיום.

באשר לכספים ששולמו על-ידי המערערת למשיבים בעקבות פסק הדין מושא הערעור, הרי יופקדו אלה עד יום 2.5.17 בקופת בית משפט השלום ופסק הדין המחודש יתן הוראות לגביהם בהתאם.

<#6#>

ניתן והודע בפומבי היום כ"ה אדר תשע"ז, 23/03/2017, במעמד הנוכחים. כל אחד מהנוכחים קיבל העתק הפרוטוקול במעמד השימוע.

עדי שיטרית

הוקלד על ידי חנה אוחנה