רקע ועובדות

בפני שתי תביעות אשר להן אותה מסכת עובדתית, ועולות בהן אותן שאלות משפטיות. על כן החלטתי לאחד את הדיון בהן, זאת מכוח סעיף 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. יובהר כי לבית משפט לתביעות קטנות הסמכויות הנתונות לבית משפט שלום בעניינים שבסדר דין, מכוח תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

התובע, אמנון חברוני, הגיש תביעה לתשלום סך של 33,400 ₪, במסגרתה עתר לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לפי הוראות סעיף 11(א) של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה ), התשל"א-1971, פיצויים עונשיים לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981, עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪, וכן סכום של 19,432 ₪ בגין רכישת כרטיסי טיסה חלופיים. התובעת, יעל חברוני, הגישה תביעה לתשלום סכום של 33,400 ₪, הכוללת את אותם רכיבים שתבע התובע, למעט עלות רכישת כרטיסי הטיסה החלופיים.

בהתאם לנטען בכתב התביעה- אמנון חברוני (להלן:" התובע")וגיסתו יעל חברוני (להלן:" התובעת 2"), תכננו חופשה בסין, בהשתתפות בני משפחותיהם.

התובע תושב סין, רכש כרטיס טיסה מסין הלוך ושוב אצל הנתבעת 1, כאשר הנתבעת 2 הייתה ספקית שירותי הטיסה. התובע טס לישראל ביום 20.9.16, ותכנן לחזור לסין ביום 13.10.16,באותה טיסה שהוזמנה עבור התובעת ובני משפחתה. התובעת רכשה כרטיסי טיסה לסין, בעבורה ובעבור בעלה ושלושת ילדיה, כאשר ספקית שירותי הטיסה הינה נתבעת 2. מועד הטיסה לסין נקבע ליום 13.10.16, ומועד החזרה לישראל נקבע ליום 27.10.16.

התובעים היו אמורים לטוס משדה תעופה בן גוריון למוסקבה, ומשם היו מיועדים לעלות על טיסת המשך ממוסקבה לבייג'ין.

ביום 13.10.16 הגיעו התובעים ובני משפחתם לשדה התעופה בן גוריון בשעה 12:00.

בשעה 13:00 ביצעו רישום לטיסה בדלפק הבידוק של הנתבעת 2, מסרו את מזוודותיהם, וקיבלו כרטיסי עליה למטוס. לאחר שעברו את כל הבדיקות הנדרשות טרם העלייה למטוס, התייצבו באולם ההמתנה לטיסות היוצאות. הטיסה אמורה הייתה להמריא בשעה 15:05, ובעת ההמתנה התובע שאל את התובעת, מהו תוקפה של אשרת הכניסה לסין שהיא ובני משפחתה קיבלו, וביקש לראות את אחד הדרכונים. לתדהמתו גילה כי אין בדרכונים של התובעת ובני משפחתה חותמת אשרת כניסה לסין.

התובע התקשר אל ורד שניידר אלפנדרי, סוכנת הנסיעות מטעם הנתבעת 1, אשר באמצעותה הוזמנו כרטיסי הטיסה (להלן:" סוכנת הנסיעות") וניסה לברר עמה מדוע לא הונפקו אשרות כניסה לסין, ומה עליו לעשות. ורד שהתה בתאילנד, ולא סיפקה מענה הולם.

בהעדר אשרות כניסה לסין בדרכוניהם של התובעת ובני משפחתה, נחסמה אפשרות עלייתם למטוס. נציגי נתבעת 2 פעלו להורדת מזוודותיהם מהמטוס, לרבות מזוודת התובע, שסירב לעלות על הטיסה ללא בני משפחתו.

התובעים נדרשו להמתין ליד שער העלייה למטוס לצורך קבלת מזוודותיהם, ולאחר המתנה בת שלוש שעות, קיבלו את מזוודותיהם. רק אז התאפשר להם לפנות למשרדי הנתבעת 2 הממוקמים באולם הטיסות היוצאות. ברם, משרדיה של הנתבעת 2 היו סגורים, ונמסר כי ייפתחו במועד הטיסה הבאה, בשעה 22:00 באותו לילה. התובעים שבו לביתם, ובשעה 22:00 בלילה התובע ואחיו (בעלה של התובעת), נסעו לשדה התעופה בכדי לקבל כרטיסי טיסה חלופיים, אלא שנציגת הנתבעת 2, הודיעה

להם כי ניתן לשנות את תאריך הטיסה כל עוד הטיסה שהוזמנה על ידם מלכתחילה, לא המריאה

מנתב"ג.

לאור אכזבתם הגדולה של אחיו, אשתו (התובעת) ושלושת הילדים, ולאור העובדה כי אין ביכולתם לממן שוב רכישת כרטיסי טיסה לסין, התובע רכש בעבורם כרטיסי טיסה חלופיים . כן הסדיר התובע הוצאת אשרות הכניסה לסין בעבורם. בסופו של דבר, בני המשפחה טסו לסין לאחר חמישה ימים, וכתוצאה מכך נגרעו חמישה ימים מהחופשה המתוכננת בסין.

בהתאם לנטען בכתבי ההגנה של הנתבעת 1, בחודש אוגוסט 2016, התובע פנה לסוכנת הנסיעות וביקש שתיצור קשר עם התובעת לשם רכישת חמישה כרטיסי טיסה לסין. בשיחת הטלפון שנערכה ביניהן, סוכנת הנסיעות ציינה בפני התובעת כי יש צורך באשרת כניסה לסין, אך התובעת השיבה כי "אמנון יטפל בזה". התובע גר בסין, ונמצא בקשרי עבודה עם סוכנת הנסיעות מזה מספר שנים. הוא מודע היטב לעובדה כי יש צורך באשרת כניסה לסין.

התובע יכול היה לנצל את כרטיס הטיסה שרכש ולטוס לסין, ולהמתין שם עד שבני משפחתו יצטרפו אליו במועד מאוחר יותר, משלא עשה כן, הגדיל את הנזק. החלטתו שלא לטוס לסין, אלא להישאר בישראל, והעובדה שהוא זה שדאג בסופו של יום להסדרת אשרות הכניסה לסין, תומכת בגרסת סוכנת הנסיעות לפיה התובעת מסרה לה שאמנון יטפל בהשגת האשרות.

נתבעת 2 טענה בכתב הגנתה, כי הנציגים בדלפק הקבלה אינם עובדיה, אלא נציגי חברת קיו. איי. אס ישראל בע"מ, אשר מטפלת ברישום לטיסה. לנתבעת 2 נציג מטעמה, אשר בוחן ומשקיף על המתרחש בשדה התעופה, אך הוא איננו בודק ובוחן את הליכי הרישום של הנוסעים מפאת חוסר סמכותו לכך.

בדיקת תוקף הדרכון והצורך בהשגת אשרת כניסה מתאימה למדינת היעד, היא באחריות הנוסע.

התובעים הם שהתרשלו בכך שלא פעלו להסדרת אשרת כניסה לסין, כתוצאה מכך נגרמו להם נזקים, והנתבעת 2 אינה נושאת באחריות לנזקים אלה. התובעים גרמו לעיכוב במועד יציאת הטיסה עקב הצורך להוריד את מזוודותיהם מהמטוס.

דיון והכרעה

אחריות הנתבעת 1 :

התובעת העידה כי סוכנת הנסיעות לא מסרה לה כי עליה לדאוג להסדרת אשרת כניסה לסין. היא מעולם לא טסה למדינות אשר מחייבות קבלת אשרת כניסה, ולכן לא העלתה בדעתה כי היא נדרשת לפעול לקבלת אשרת כניסה לסין.

מנגד, טענה סוכנת הנסיעות כי יידעה את התובעת בדבר הצורך באשרת כניסה לסין, והתובעת השיבה ש"אמנון יטפל בזה". מכאן עולה כי עסקינן "בגרסה מול גרסה".

עדותה של התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, אשר אין לה כל סיוע. על פי הוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בית המשפט רשאי לקבוע ממצאים על סמך עדות יחידה של בעל דין, ובלבד שיפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. לא מצאתי כי ניתן להסתפק בעדות התובעת.

עדותה של סוכנת הנסיעות מסברת את האוזן, ומתיישבת במידה רבה יותר עם המסכת העובדתית. התובעת אישרה כי תפקידה התמצה ברכישת כרטיסי טיסה, וכי התובע גיסה, הוא שאמור היה לדאוג לכל הטיול (פרוטוקול עמ' 4 שורות 22-23).התובעת אישרה כי אינה יודעת מה היא אשרת כניסה, והוסיפה כי אם היה נאמר לה כי יש צורך באשרת כניסה לסין, הייתה מבררת במה מדובר ומי מנפיק את האשרה (פרוטוקול עמ' 4 שורות 5-7). סוכנת הנסיעות ידעה כי התובע מתגורר בסין, ויודע בדיוק מה הן הדרישות לצורך נסיעה לסין וכיצד להשיג אשרה (פרוטוקול עמ' 6, שורות 6-7). בסופו של יום, אמנון, התובע, הוא זה שאכן הסדיר את קבלת אשרות הכניסה לסין, ואף שילם בעבור כרטיסי הטיסה החלופיים.

אני בדעה כי סוכנת הנסיעות יידעה את התובעת בדבר הצורך באשרת כניסה, אך זו לא הבינה באופן מלא את משמעות הדרישה.

האם סוכנת הנסיעות הייתה מחויבת ליידע את התובעת בכתב?

על פי תקנות שירותי תיירות (חובת גילוי נאות), תשס"ג- 2003 (להלן- תקנות שירותי תיירות), מוטלת חובה על סוכנות הנסיעות למסור מידע בכתב בכל הנוגע לשירותים הניתנים במסגרת חבילת התיור שהיא מוכרת ללקוח (תקנה 2(א) לתקנות). בתקנה 3 לתקנות שירותי תיירות מפורט המידע שיש למסור ללקוח בכתב כאמור. על פי תקנה 3(3) (ב) לתקנות מוטל על סוכנות הנסיעות למסור מידע , בין היתר, בדבר הצורך באשרות כניסה וכל דרישה אחרת של מדינת היעד המהווה תנאי כניסה אליה.

על מנת שסוכנת הנסיעות תהיה מוטלת החובה ליידע את התובעת בכתב בדבר הצורך באשרת כניסה, יש לבחון אם רכישת כרטיס טיסה, בנסיבות דנן, היא בגדר רכישת חבילת תיור.

בסעיף 1 לתקנות שירותי תיירות קיימת הגדרה כדלקמן: "חבילת תיור" – צירוף של שניים או יותר משירותי סוכנות נסיעות, ולרבות שירותי מורה דרך, הנמכר או מוצע למכירה במחיר כולל, והוא לתקופה של יותר מעשרים וארבע שעות או שנכללה בו לינת לילה, למעט שירות שלקוח נקב לגביו את נותן השירות במפורש ושהוזמן ביזמתו לפי תכנית או פרטים שהוא הכין וביקש;

כן נאמר בסעיף 1 כי הגדרת "סוכנות נסיעות" היא נותן שירותי סוכנות נסיעות כהגדרתה בחוק.

מכאן, שעל מנת לבחון מה הם שירותי סוכנות נסיעות, יש לפנות לחוק שירותי תיירות, תשל"ו- 1976, אשר מכוח סעיפים 12ג' – 24 שבו, הותקנו תקנות שירותי תיירות.

בסעיף 1 לחוק נקבע כי :"שירותי סוכנות נסיעות" – כל אחד מאלה:

(1) ארגון ומכירה של סיור לישראל או למדינות חוץ או הזמנת שירותים לצורכי סיור כאמור;

(2) הזמנה או מכירה של כרטיסי נסיעה או שוברי נסיעה אל מחוץ לישראל, למעט הזמנה או מכירה כאמור, אף אם היא כוללת הזמנת שירותי לינה בבתי מלון, המבוצעת ישירות בחברת תעופה;

(3) הזמנת שירותי לינה בבתי מלון בישראל או מחוץ לישראל;

(4) טיפול בהשגת אשרות כניסה, שהייה או יציאה לצורכי סיור או נסיעה כאמור;

(5) מתן ייעוץ מקצועי בכל ענין כאמור בפסקאות (1) עד (4);"

לאור העובדה כי התובעת רכשה כרטיסי טיסה, ולא רכשה חבילה הכוללת צירוף של שניים או יותר משירותי סוכנות הנסיעות, העסקה אינה עונה על ההגדרה של "חבילת תיור" על פי התקנות. סוכנות הנסיעות לא טיפלה עבור התובעת בהשגת אשרות כניסה, ואף לא נתבקשה לתת ייעוץ מקצועי בעניין זה. לכן, לא חלה חובה למסור לתובעת מידע בכתב בנוגע לצורך באשרות כניסה. אציין כי במקרה דנא, נראה כי התובעת הזמינה טיסה באותו תאריך ובאותו מתווה כפי שהזמין אמנון. מכל מקום, לא נטען כי סוכנת הנסיעות התבקשה לתת ייעוץ בנוגע להזמנת כרטיסי הטיסה.

במסגרת שירותיה של סוכנות הנסיעות, מוטל עליה למסור מידע מקצועי ללקוח, בדבר תקופת תוקף דרכונים המהווה תנאי כניסה אל מדינת היעד, וכן בדבר הצורך באשרת כניסה למדינת היעד. מדובר במידע מהותי לשם מימוש מטרת רכישת כרטיס הטיסה, היינו כניסה למדינת היעד.

בת"ק 25237-07-10 מלכה אורן נ' איסתא, ציינה כבוד השופטת ביבי –ממן : "בעידן האינטרנט ,אשר מאפשר נגישות של הלקוחות לרכישת בתי מלון וטיסות באופן ישיר ומבלי להיזקק לסוכנות נסיעות, צריך להיות ערך מוסף לפעילותה של סוכנות נסיעות. ערך מוסף, אשר בגינו גובה הסוכנות עמלות. על ערך מוסף זה, לבוא לידי ביטויו הן ביעוץ אשר ניתן ללקוח טרם רכישת השירות והן, בסיוע ללקוח לאחר רכישתו אל מול ספק השירותים."

לכן, אני סבורה כי סוכנת הנסיעות לא יצאה ידי חובה כאשר אמרה לתובעת כי עליה לדאוג לאשרת כניסה לסין. סוכנת הנסיעות העידה: "אני יידעתי את יעל שהיא צריכה אשרת כניסה לסין, ברגע שאני מיידעת מבחינתי היא יודעת מה היא צריכה לעשות" (פרוטוקול עמ' 5 שורות 27-28). לא ניתן לקבל טענה זו. היה עליה לוודא כי התובעת מבינה את מהות הדרישה, להסביר לה כי האשרה מונפקת בישראל על ידי השגרירות או הקונסוליה, למסור את הכתובת הרלוונטית, ככל שתתבקש, וכן להבהיר במפורש כי בלעדי אשרות כניסה, הרשויות בסין לא יאפשרו את הכניסה לסין.

לאור חשיבותה הרבה של אשרת הכניסה, אשר קבלתה היא בגדר תנאי הכרחי לכך שהטיול אכן יצא לפועל, אני רואה לנכון לקבוע כי על סוכנת הנסיעות הייתה מוטלת חובה לתת הסבר מקצועי בנוגע לקבלת אשרות הכניסה לסין. לו הייתה סוכנת הנסיעות מוסרת מידע כנדרש, התובעת הייתה מבינה כי הכרחי לטפל בסוגיה זו, ויש להניח כי הייתה פועלת להשגת אשרות כניסה, כפי שגם טענה בעדותה. מתן הסבר מלא ומקצועי על ידי סוכנת הנסיעות היה בו כדי למנוע את הנזק שנגרם בסופו של יום.

אחריות הנתבעת 2:

נתבעת 2 טענה כי לא היא זו שביצעה את הרישום לטיסה של התובעים ובני משפחותיהם בדלפק הקבלה, אלא חברת קיו. איי. אס ישראל בע"מ (להלן:" החברה")אשר היא חברה מורשית מטעם רשות שדות התעופה לאספקת שירותי קרקע. באחריותה של החברה לטפל ברישום לטיסה, לספק שירותי כרטוס, לאתר כבודה וכדומה. עם זאת, נציג מטעם הנתבעת 2 נמצא בשדה התעופה ותפקידו לבחון ולהשקיף על הנעשה בשדה (סעיף 7 לכתב ההגנה).

נתבעת 2 היא בגדר "מפעיל הטיסה" כמשמעות מונח זה בחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), תשע"ב-2012. והיא זו שהנפיקה לתובעים את כרטיסי הטיסה. חברת שירותי הקרקע מספקת שירותים לנוסע מטעם מפעיל הטיסה. אין כל התקשרות חוזית בין הנוסעים לבין חברת שירותי הקרקע. מכאן עולה כי החברה פעלה מטעמה של הנתבעת 2 בעת שסיפקה לתובעים את שירותי הרישום לטיסה.

ככל שהנתבעת 2 סברה כי היא זכאית להשתתפות או לשיפוי מהחברה, היה באפשרותה לשקול הגשת הודעת צד שלישי, זאת לפי הוראות תקנה 5(ג) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

חברות התעופה נדרשות, ואף נוהגות בפועל, לבחון את תוקף הדרכון של הנוסעים לרבות קיום אשרות כניסה.

וכך העיד נציג הנתבעת 2:

"ש. מה האחריות שלהם, כאשר נוסע מגיש דרכון לדיל קרקע?

ת. הוא חייב לדאוג למסמכים, ואם הם תקינים אז הוא צריך לרשום את הנוסע לטיסה.

ש. אתה מתכוון לדרכון וגם לאשרה?

ת. כן." [פרוטוקול עמ' 7 ש' 16-21].

בהמשך הסביר הנציג כי חברת תעופה עלולה להיקנס אם לא תוודא קיומה של אשרת כניסה למדינת היעד, כשציין כדלקמן: "אם הוא היה טס ללא אשרה, זו הייתה כבר אחריות שלנו, אם היינו מטיסים נוסע בלי אשרה והיינו מסרבים להכניס אותו למדינת יעד זו אחריות שלנו, כלומר קנס, זה תלוי במדינת היעד, והנוסע עצמו לא היה נכנס. הכוונה שאנחנו גם היינו ניזוקים."

סוכנת הנסיעות הסבירה כי ככל שבדלפק הבידוק היו בודקים כנדרש את הדרכונים, לא היו מנפיקים להם כרטיסי עלייה לטיסה, ובמצב זה התובעים "היו יכולים ללכת למשרדים של הנתבעת 2 שהיו פתוחים בגלל שיש טיסה, ושם היו משנים להם את הכרטיס והם היו הולכים למחרת עושים את הויזה, וטסים".

נציג הנתבעת 2 אישר בעדותו כי אם התובעים היו פונים למשרדי הנתבעת 2, עד כשעה לפני מועד המראת הטיסה, ניתן היה להמיר את תאריכי הטיסה, וכרטיסי הטיסה של התובעת ובני משפחתה לא היו מבוטלים עקב אי התייצבות לטיסה.

אין חולק כי אם הדרכון של התובעת ובני משפחתה היה נבדק כראוי בדלפק הבידוק, היה מסתבר כי אין ברשותם אשרות כניסה לסין. בהעדר אשרות כניסה, לא היו מונפקים כרטיסי עלייה למטוס. במצב זה היה באפשרות התובעים לפנות למשרדי הנתבעת 2 עוד טרם המראת הטיסה, והנתבעת 2 הייתה מנפיקה להם כרטיסי טיסה חלופיים לתאריך נדחה. מכאן יש להסיק כי הנזקים שנגרמו לתובעת ובני משפחתה, הינם כתוצאה מהבדיקה הרשלנית של הדרכונים בדלפק הבידוק. במובן זה, העדר בדיקה נאותה של הדרכונים בדלפק הבידוק, הוא שהוביל לביטול כרטיסי הטיסה שנרכשו על ידי התובעת ולחוסר אפשרות לנצלם במועד אחר. לכן, הנתבעת 2 נושאת באחריות העיקרית לנזקים.

אחריות התובעים:

במקרה דכאן, על פי קביעתי, נמסר לתובעת כי יש צורך באשרה כניסה לסין, אולם היא לא ביררה את משמעות דרישה זו.

התובעת אף לא פנתה לאמנון על מנת לברר את נושא האשרות, הגם שציינה בפני סוכנת הנסיעות כי אמנון יטפל בנושא.

באחריות סוכנות הנסיעות לספק לנוסע מידע מקצועי, אך נוסע שאינו די קשוב, נוסע שאינו מברר נושאים שאינם מובנים לו, או אינו פועל על פי המידע שנמסר לו, נושא באחריות למעשיו.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי התובעת לא נקטה במלוא האמצעים המתחייבים, בכדי למנוע או להקטין את הנזק.

אמנון הבקיא בתחום, לא טרח לברר אם יש ברשות התובעת ובני משפחתה אשרות כניסה לסין, אלא כשהיה כבר מאוחר מדי, בהיותם בסמוך לשער העלייה לטיסה.

לא הייתה כל סיבה אובייקטיבית שמנעה מהתובע לנצל את כרטיס הטיסה שרכש. מובן שהתובע רשאי היה שלא לנצל את כרטיס הטיסה מנימוקים אישיים, אולם בהתייחס לדרישתו לפיצוי יש להביא בחשבון כי לא הקטין את הנזק משנמנע מלעלות לטיסה. עם זאת, יש לשים לב כי במועד בו התובע החליט שלא לנצל את כרטיס הטיסה שרכש, הוא עדיין לא ידע כי לא ניתן יהיה לדחות את תאריך הטיסה, וכי אי ניצול כרטיס הטיסה תגרום לביטולו. בנסיבות אלה, אני סבורה כי ניתן לפצות את התובע אך במחצית הסכום בגין רכישת כרטיס הטיסה החלופי עבורו.

אופן חלוקת האחריות:

בהתחשב בכל אמור לעיל, באתי לכלל דעה כי יש לחלק את האחריות לתשלום הפיצויים בעד הנזקים כדלקמן:

התובעת נושאת באחריות בשיעור של 20%.

הנתבעת 1 נושאת באחריות בשיעור של 15%.

הנתבעת 2 נושאת באחריות בשיעור של 65%.

הנזקים :

במקרה דנן, לא היה מקום לדרישה לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לפי הוראות סעיף 11(א) של חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה ),התשל"א-1971, וכן פיצויים לדוגמא לפי הוראות סעיף 31 א' לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א- 1981. סעיפים אלה אינם חלים בנסיבות דנן, ובפרט יש לציין כי בהתייחס לתובע לא נפל כל פגם בהתקשרות החוזית שנערכה אל מולו.

התובע רכש כרטיסי טיסה חלופיים במקומה של התובעת, והוא זכאי לפיצוי בגין כך בסכום של בסך של 17,723₪, לאחר הפחתת מחצית מדמי הטיסה עבור כרטיס הטיסה החלופי שרכש לעצמו.

בנוסף, מצאתי לנכון לחייב את הנתבעות בגין עגמת נפש בסכום של 2500 ₪ לכל אחד מהתובעים, זאת בגין קיצור החופשה המשפחתית המשותפת, הטרדה והמידע השגוי שנמסר לתובעים בשדה התעופה, אשר כתוצאה ממנו אף שבו לשדה התעופה בשעה 22:00 בלילה.

סופו של דבר:

אשר על כן, אני קובעת כדלקמן:

הנתבעת 1 תשלם לתובע סכום של 2653 ₪ בגין כרטיסי הטיסה. כן תשלם סכום של 450 ₪ לכל אחד מהתובעים בגין עגמת נפש.

הנתבעת 2 תשלם לתובע סכום של 11,519 ₪ בגין כרטיסי הטיסה, כן תשלם לכל אחד מהתובעים סכום של 2050 ₪ בגין עגמת נפש.

מהסכומים שנפסקו בגין כרטיסי הטיסה הופחתה אחריותה של התובעת לגרם הנזקים כפי שנקבעה לעיל.

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 הוצאות התובעים בסכום של 400 ₪, והנתבעת 2 תשלם לתובעים הוצאות בסכום של 1800 ₪ (לעניין ראה, עמ' 1 לפרוטוקול).

כל הסכומים שלעיל, ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

ככל שלא ישולמו במועד יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' אב תשע"ז, 30 יולי 2017, בהעדר הצדדים.