07 יולי 2020

1. התובעת, גב' רחל לאה רוזנבוים, עותרת בהליך זה, בגדר כתב תביעה מתוקן שהגישה, לסעדים אלה:
   1. פיצוי בגין נזק ממוני בסך 10,000 ₪ עקב פיטורים ללא שימוע ואי מסירת הודעה על תקופת עבודה לפי סעיף 8(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001.
   2. פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 20,000 ₪ עקב פגיעה בשמה הטוב של התובעת ופגיעה בכבודה ואי מניעת התנכלות תעסוקתית.
   3. תשלום שכר עבודה בסך 696 ₪ בגין שלושה ימי הכשרה.
   4. פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה.
   5. פיצוי בסך 5,000 ₪ בגין הפליה מחמת גיל בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988 (להלן- "חוק שוויון הזדמנויות בעבודה").
   6. פדיון חופשה בסך 348 ₪.
   7. שכר עבודה בסך 203 ₪ בגין שבע שעות עבודה שנמנע ממנה לבצע ביום 29.1.17.
   8. דמי הודעה מוקדמת בסך 232 ₪.

1. הנתבעות הגישו כתב הגנה מתוקן בו כפרו בזכאותה של התובעת לכל הסעדים שתבעה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת 2 (להלן: "סופרפארם") מנהלת רשת של חנויות קמעונאיות לממכר מוצרי פארם, קוסמטיקה, בשמים, טואלטיקה וכיו"ב. סופרפארם מפעילה את סניפיה באמצעות חברות זכייניות שמתחייבות למדיניות ולסטנדרטים של הרשת. במועדים הרלוונטיים לתביעה הייתה חברת שמרית גוב ארי בע"מ, שבבעלות גב' שמרית גוב ארי (להלן: "שמרית") הזכיינית שהפעילה את סניף סופרפארם ברמת בית הכרם (להלן: "הסניף").
2. הנתבעת 1 (להלן: "לילית") היא חברה שמשווקת מוצרי קוסמטיקה ובין היתר היא משווקת את מוצריה בסניפי רשת סופרפארם באמצעות דיילים/דיילות שהיא מעסיקה אשר מוצבים בסניפים.
3. בסניפי סופרפארם מועסקים דיילים/דיילות שהינם עובדי הזכייניות (להלן: "דיילי פנים") ודיילים/דיילות שהם עובדי החברות המשווקות (להלן: "דיילי חברה").
4. ביום 16.1.17 נחתם הסכם עבודה בין התובעת לבין לילית לפיו לילית מסכימה להכשיר את התובעת למילוי תפקידה ולהעסיקה ברשת פארם, בין 5-6 ימים בשבוע, בין 5-6 שעות ליום עבודה, בשכר שעתי בסך 29 ₪. ביום 18.1.17 מסרה לילית לתובעת הודעה בכתב על תנאי העסקתה בה צוין שמועד תחילת העבודה הוא 18.1.17.
5. אין חולק על כך שהתובעת ביצעה עבודה עבור לילית בימים 18.1.17 (שהיה יום ד') עד 29.1.17. יום עבודתה הראשון של התובעת בסניף היה 23.1.17.
6. ביום 29.1.17, שהיה יום א', הגיעה התובעת לסניף למשמרת ערב ולאחר שעה היא התבקשה לעזוב את הסניף וכך עשתה. אין חולק על כך שהתובעת לא הגיעה שוב לסניף.
7. ביום 7.2.17 מסרה התובעת ללילית מכתב בו טענה, בין היתר, "עכשיו אני בבית לא קבלתי עדיין מכתב פיטורין גם לא חזרו אלי לפניות שלי אליהם".
8. ביום 9.2.17 הגישה התובעת את כתב התביעה המקורי בהליך זה.
9. ביום 19.2.17 השיבה לילית, באמצעות מנהלת משאבי אנוש גב' לילך קובה, למכתבה של התובעת מיום 7.2.17. במכתב נאמר, בין היתר, כי "לאור העובדה כי הועסקת בחברתנו לתקופת ניסיון קצרה בת ימים ספורים, אשר לצערנו לא צלחה, לא נותר לנו אלא לקבל החלטה על סיום עבודתך. בנסיבות אלה, לא חלה חובה על החברה לערוך הליך של שימוע וההחלטה בדבר סיום עבודתך התקבלה על פי כל דין".

העדויות

1. התובעת העידה לעצמה. לנתבעות העידו גב' אבישג צפריר, גב' שמרית גוב-ארי, גב' ג'ומנה שחאדה וגב' אירית לנגמן.

גרסת התובעת

1. גרסת התובעת בתצהירה הינה כי לפני הצבתה בסניף, היא הועסקה על ידי לילית במשך שלושה ימי הכשרה בסניפי סופרפארם ללא תשלום. היא הוחתמה על הסכם עבודה על ידי נציגת לילית ששמה אביבית, אך למרות שביקשה העתק ממנו, לא נמסר לה העתק. היא החלה בעבודתה ונתנה שירות אדיב ללקוחות הסניף. ביום השלישי לעבודתה היא קיבלה הוראת ממנהלת הסניף שמרית וממנהלת מחלקת הקוסמטיקה אבישג, לעמוד בשטח מידוף הקרמים היקרים בלבד, תוך העדפה וכניעה ללחציה של דיילת ששמה לוסי שאף היא הועסקה על ידי לילית, וזאת בשים לב לכך שמוצרי בישום ש"בשטח" של לוסי נמכרים יותר. החל מהיום השלישי, דיילת ששמה איריס החלה להתנכל לה ו"לקחת" לה לקוחות. ביום האחרון שבו עבדה משמרת בוקר, איריס עקבה אחר מכירות שהתובעת ביצעה, צילמה במסופון של לוסי או בפלאפון שלה כדי להעביר את בונוסי המכירה ממכירותיה של התובעת ללוסי. התובעת דיווחה על כך לשמרית. שמרית אמרה לה שאיריס, שתפקידה הוא קופאית, מפוטרת ואינה נציגה של לילית. מקרים אלו נשנו ותכפו וכך הוצרו צעדיה של התובעת ונמנעה ממנה גישה ללקוחות. ביום 27.1.17, לאחר שהיא הבינה שלמנהלים בסניף אין כל רצון להתעמת עם איריס, מתוך רצון טוב היא ניסתה לפייס את איריס, לחצה את ידה בהבעת ידידות וביקשה ממנה לחדול מיחסה המדיר כלפיה. אך איריס המשיכה בשלה. התובעת אמרה לאיריס שתדווח על כך לממונה עליה, גב' אבישג צפריר, ולאחר שעשתה כן איריס קיללה אותה וכינתה אות "כלבה" ו"לא נורמלית" ליד לקוחות. התובעת חשה מושפלת. איריס הקימה צעקות בשעה ששוחחה על כך עם שמרית, מנהלת הסניף. התובעת ניגשה אליהן בניסיון להגן על עצמה ולפתור את הסכסוך בדרכי נועם. שמרית אמרה לתובעת שאם תלונתה נגד איריס נכונה, איריס תפוטר, אך כעבור זמן קצר שינתה טעמה והחלה לצעוק על התובעת, במקום להעמיד את איריס במקומה. התובעת נקראה לשיחת טלפון עם אבישג, הממונה על איריס, ואבישג הורתה לה ללכת הביתה והבטיחה שלמחרת היא תטפל בעניין ותדבר עם אביבית על מנת לפתור את הכל ולאפשר לה לעבוד. אבישג הבהירה לה שהיא פגועה ומבוישת מהתנהגותן של איריס ולוסי כלפיה. התובעת ביקשה מאבישג לשוחח עם אביבית כדי לא לפגוע באיריס ולנסות לפתור את העניין בדרכי שלום. אבישג ביקשה ממנה להמתין לתשובתה. מספר ימים לאחר מכן, פנתה אליה אהובי מטעם לילית, ואמרה לה שהיא מחפשת סניף אחר עבורה. התובעת הופנתה לראיון עם מנהלת סניף התחנה המרכזית של סופרפארם. הפגישה התקיימה בקניון מלחה. המראיינת הציגה עצמה כמנהלת סניף סופרפארם בתחנה המרכזית. בראיון היא אמרה לתובעת שהמוצרים המשווקים בסניף שלה מתאימים לצעירות וכי היא בגילה מבוגרת מדי כדי לשווק אותם. כעבור יום, גב' אהובי התקשרה אליה ואמרה לה שלא נמצא עבורה שום סניף. מאז התובעת לא שמעה משתי הנתבעות, והיא הגישה ללילית את מכתבה מיום 7.2.17, וקיבלה את תשובתה מיום 19.2.17. התובעת טוענת כי בהתנהגותן רמסו הנתבעות את כבודה, השפילו אותה ופגעו בשמה הטוב. כן טוענת התובעת כי היא פוטרה בבושת פנים ללא שימוע, מבלי שהוסבר לה מדוע הינה מפוטרת, וכי היא הופלתה מחמת גילה באי קבלתה לעבודה בסניף התחנה המרכזית.

גרסת עדי הנתבעות

1. גב' צפריר העידה כי היא מועסקת בחברת שמרית גוב ארי בע"מ בסניף כחמש שנים (תצהירה הוא ממאי 2019). לפני הצבתה של התובעת בסניף גב' צפריר וגב' גובר ארי ראיינו אותה וסברו שהיא מתאימה לשמש כדיילת יופי בסניף. התובעת החלה לעבוד בסניף ביום 23.1.7 לאחר שעברה הדרכה מטעם מעסיקתה לילית למשך מספר ימים בסניפים אחרים של סופרפארם. ביום הראשון להגעתה לסניף, גב' צפריר הדריכה את התובעת בקשר לנהלי העבודה בסניף, ובין היתר, הסבירה לה שדיילות פנים מתפקדות כאחראיות משמרת במחלקת הקוסמטיקה, ובכל משמרת יש דיילת פנים אחת שמשמשת כאחראית משמרת. באותו זמן הייתה דיילת נוספת מטעם לילית ששמה לילי, שתיהן היו אחראיות על מכירת מוצרים שלילית הפיצה לסופרפארם. כבר בימים הראשונה לעבודתה הספיקה התובעת לריב עם כל הדיילות, לרבות לילי, עמיתתה לעבודה. לאחר מריבות וויכוחים לא מעטים, שהתנהלו ב"קולי קולות" במחלקת הקוסמטיקה, גב' צפריר הורתה על "הפרדת כוחות" וביקשה מהתובעת לעמוד סמוך לקיר הבישום המרכזי של לילית וזאת כדי למזער חיכוכים. זו הייתה בקשה חריגה, שכן כל דיילת חברה מוכרת את כל מוצרי החברה ואין חלוקת שטחי מכירה, אלא שהתובעת לא הצליחה ליצור מערכת יחסים תקינה עם אף אחד מאנשי הצוות, לא הבינה את נהלי העבודה במחלקה ורבה עם דיילות. גב' אבישג מכחישה את טענת התובעת כי הורתה לה "לא לזוז מהשטח הזה". לאור התלונות הרבות על התובעת מצד דיילות בסניף על צעקות, התפרצויות ויחס לא ראוי, ובשים לב לכך שדיילות פנים לא השתכרו כלל לפי מכירות, גב' צפריר סברה שאין יסוד לתלונות התובעת לפיהן דיילות פנים לוקחות לה לקוחות. לאחר שלושה ימים גב' צפריר יזמה שיחה עם התובעת והסבירה לה שוב את תפקידי הדיילות. ביום 29.1.17 בשעות הצהריים, התקשרה אליה איריס, דיילת פנים שהייתה אחראית משמרת, והודיעה לה שהתובעת צועקת במחלקה ומדברת לא יפה לדיילות ולא ניתן להמשיך כך את המשמרת. גב' צפריר ביקשה מהתובעת לצאת הביתה ולהגיע למחרת בבוקר לשיחה, תוך התנצלות והסבר שלא הייתה לה ברירה אך העניין לא ניתן לבירור טלפונית. אלא שהתובעת לא הגיעה למחרת לסניף. גב' צפריר הבינה ממנהלת האזור של לילית שהתובעת נעלבה ועל כן לא שבה לסניף, ושאינה מעוניינת לעבוד בו. גב' צפריר טוענת שכלל התנהגותה של התובעת בימי עבודתה המעטים הייתה קיצונית וכי דיבורה כלל ניבולי פה כלפיה, כלפי גב' גוב ארי וכלפי איריס. היא הוטרדה על ידי התובעת בצלצול טלפון ביום 23.1.19 בשעה 04:39 , ולאחר שהיא לא ענתה, שלחה לה התובעת מסרון בשעה 05:03, שצורף לתצהירה של גב' צפריר.
2. גב' גוב ארי מסרה בתצהירה שביום שישי הראשון לעבודת התובעת בסניף לקראת סיום המשמרת, היא נכנסה למטבחון ואיריס שהייתה אחראית משמרת הייתה נסערת ואמרה שהתובעת צועקת עליה ומתווכחת איתה לפני לקוחות, בניגוד להנחיות ברורות שניתנות לכל עובדי הסניף. גב' גוב ארי ניסתה להרגיע את איריס, ואז התובעת נכנסה וצעקה עליה. היא ביקשה מאיריס לחזור למחלקה. התובעת המשיכה בצעקות ללא הפסקה וטענה שאיריס מצלמת אותה כדי להעביר מכירות שלה לדיילות אחרות. גב' גובה ארי אמרה שזה מעשה חמור ועילה לפיטורים, אך בבירור איריס הכחישה את הדברים. התובעת לא נרגעה וגב' גוב ארי ביקשה ממנה ללכת הביתה ולהגיע בבוקר לסניף לשיחה עם מנהלת מחלקת קוסמטיקה. היא הסיעה את גב' צפריר ברכבה כאשר התקבלה שיחה מאיריס, מנהלת המשמרת, שדיווחה בתחילת משמרת אחרי הצהרים ביום ראשון שהתובעת צועקת ומדברת לא יפה ושלא ניתן להמשיך לעבוד כך. גב' צפריר ביקשה מהתובעת ללכת הביתה כי לא ניתן לעשות בירור בטלפון, ואין היא יכולה לבקש מדיילות פנים לעזוב את הסניף, כי תפקידן, בין היתר, לסגור קופות.
3. גב' ג'ומנה שחאדה העידה כי מזה 8 שנים היא מנהלת את סניף סופר פארם בתחנה המרכזית בירושלים בהתאם להסכם זיכיון בינה לבין חברת ג'ומנה שחאדה בע"מ, וכי היא מעולם לא פגשה את התובעת. התובעת אישרה שהיא מעולם לא פגשה את גב' שחאדה. גב' שחאדה הוסיפה כי בסניף התחנה המרכזית מועסקות דיילות יופי, הן דיילות פנים והן דיילות חברה, בכל הגילאים ומעולם לא נאמר לדיילת כל שהיא כי המוצרים בחנות מתאימים רק לצעירות, ועל כן דיילת מסויימת היא מבוגרת מדי לשווק מוצרים אלה.
4. גב' לנגמן העידה בעדותה על סמך מסמכים.

התביעה לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע

1. סופרפארם ביקשה לדחות תביעה זו בשל כך שהיא לא הייתה מעסיקתה של התובעת ולא פיטרה אותה.
2. לילית ביקשה לדחות תביעה זו בנימוק שהתובעת התפטרה בכך שלא התייצבה לעבודתה בסניף ביום 30.1.17, כפי שהונחתה בשיחה עם גב' צפריר. לחילופין, טענה לילית כי מדובר בתקופת העסקה קצרה ביותר. בכתב הגנתה וכן במכתבה של לילית לתובעת מיום 19.2.17, טענה לילית כי תקופה קצרה זו אינה מזכה אותה בשימוע. בסיכומיה לא עמדה לילית על טענה זו, וטענה שככל שיימצא שהתובעת פוטרה וכי נפל פגם באי קיום שימוע, הרי שלאור תקופת עבודתה הקצרה, יש לפסוק פיצוי סמלי בלבד. בית הדין הופנה לסעש 37268-09-10 אורבן – צ'קוטאי ששון סוכנות לביטוח בע"מ (מיום 23.8.11), בו נפסק פיצוי בסך 250 ₪ בשל פגם בשימוע של עובדת שהועסקה שבוע ימים.
3. בית הדין סבור שבמחלוקת בשאלה אם התובעת פוטרה או התפטרה בכך שלא הגיעה לסניף ביום 30.1.17, הדין עם התובעת. לא נסתרה עדותה של התובעת כי היא שובצה על ידי נציגת לילית ששמה אהובי, שחתמה מולה על מסמכי קבלה לעבודה והייתה איתה בקשר לשיבוץ חלופי לאחר שהשיבוץ בסניף לא עלה יפה. טענת לילית כי התובעת ראתה את עצמה כמי שאינה עובדת במועד שהיא פנתה ללילית ביום 7.2.17 ובמועד הגשת התביעה ביום 9.2.17, אינה מבססת את גרסת לילית כי התובעת התפטרה. במכתבה של התובעת מיום 7.2.17 היא טוענת שנאמר לה שהיא מפוטרת לאחר שהתראיינה לעבודה בסניף אחר ולא התקבלה. במכתב זה התובעת אף דרשה כי יקוים לה שימוע. במכתבה של לילית מיום 19.2.17 נאמר באופן ברור כי החברה מחליטה על סיום עבודתה של התובעת.
4. לילית נתפסה לכלל טעות משפטית, בסוברה שבשל תקופת עבודתה הקצרה של התובעת, אין היא זכאית לשימוע. אכן, למעסיק סמכות לפטר עובד, אך גם פיטורים של עובד המועסק זמן קצר בלבד, כפופים לעקרון תום הלב (דב"ע נב/3-125 האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת ואח' – ארי בן שחר, פד"ע כה 3). חובת השימוע לפני פיטורים אשר נוצרה בפסיקה, היקפה נגזר ממכלול הנסיבות ומאופי הפגיעה שפיטורים כאלה עלולים להסב לעובד. אכן, מקובל לסבור שככל שתקופת העבודה קצרה יותר, נדרשים נימוקים פחות כבדי משקל כדי לבסס הצדקה שלהם ואת תום לבו של המעסיק. עם זאת, סיום עבודה של עובדת לאחר תקופת עבודה קצרה ביותר, אף עלול לפגוע בשמו של העובד, במיוחד כאשר הרקע להחלטת הפיטורים נעוצה בטענות של המעסיק להתנהגות בעייתית של העובד במישור יחסי אנוש. כזה הוא המקרה שלפנינו.
5. בית הדין שמע את טענות התובעת, ולא שמע את כלל הנפשות הפועלות בחיכוכים שהיו לתובעת בסניף. בית הדין לא שמע את לוסי, ולא שמע את איריס. בית הדין עיין במסרונים שצירפה התובעת. בית הדין שמע את עדותן של גב' צפריר ושל גב' גוב-ארי. בית הדין אינו קובע כי איריס התנכלה לתובעת, הצרה את צעדיה או ביקשה ליטול ממנה זכות לעמלות. בית הדין אינו סבור שניתן לסמוך על טענות התובעת, שמהימנות עדותה נפגמה. כך, בית הדין סבור שיש לקבל את עדותה של גב' צפריר לגבי הטרדתה על ידי התובעת בשיחה בשעה 4:39 בלילה, ולדחות את הכחשת התובעת בעניין זה, שלא הייתה מהימנה.
6. עם זאת, בית הדין סבור שנפל פגם בהליך סיום עבודתה של התובעת. התובעת הוצבה לעבודה בסניף. ללילית נודע כי שיבוץ זה לא עלה יפה על רקע חיכוכים מרובים בין התובעת לבין עובדות אחרות בסניף. נעשה ניסיון למצוא לתובעת שיבוץ חלופי. גם ניסיון זה לא עלה יפה. התובעת פנתה לנתבעת וטענה כי פוטרה ודרשה לקיים לה הליך שימוע. לילית השיבה שלנוכח תקופת עבודתה הקצרה, אין התובעת זכאית לשימוע. לילית לא דחתה את טענת התובעת כי היא פוטרה ולא טענה שהתובעת התפטרה בכך שלא הגיעה לסניף או שבעצם דרישתה לשימוע, היא התפטרה. על רקע טענות הסניף, ואי הצלחתה לשבץ את התובעת בסניף אחר, ובשים לב לדרישת התובעת, היה על לילית לקיים הליך סדור שבו יינתן לתובעת פירוט הנימוקים להחלטה לסיים את קשר ההעסקה ומתן הזדמנות לתובעת להעלות טענותיה בקשר לנימוקים אלה.
7. התובעת ביקשה בכתב התביעה המתוקן לפסוק לה נזק ממוני בסך 10,000 ₪, בגין שתי משכורות שהיא העריכה שתעמודנה על 5,000 ₪. נטען כי התובעת המתינה בביתה עד לסוף חודש 2/17 ואז קיבלה את הודעת לילית על סיום עבודתה, וכי כתוצאה מפיטורי הבזק שלה היא לא הצליחה למצוא עבודה במשך מספר חודשים לאחר מכן. אלא שהתובעת לא הוכיחה טענות אלה: בתצהירה נמנעה התובעת מלחזור על הטענה שהיא לא הצליחה למצוא עבודה במשך מספר חודשים. טענת התובעת כי המתינה בביתה לשמוע את החלטת לילית אינה מתיישבת עם טענתה במכתבה מיום 7.2.17 לפיה נאמר לה כי היא מפוטרת. אשר על כן, בית הדין דוחה את תביעת התובעת לפיצוי ממוני בגין פיטוריה ללא שימוע.
8. בית הדין סבור שעל רקע מהות הפגם שנפל בהליך הפיטורים, תקופת עבודתה הקצרה של התובעת, וכן בשים לב לכך שהיה בטענת התובעת מיום 7.2.17 כי פוטרה כדי להביע השלמה עם פיטוריה, יש להעמיד את הפיצוי הלא ממוני בשל הפגם בהליך פיטוריה על סך 1,500 ₪.

התביעה לפיצוי בגין התעמרות

1. בית הדין סבור שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה להתעמרות בעבודה באי ריסונה של איריס. בית הדין סבור שהחלטה שקיבלה גב' צפריר, בנוכחותה ובהסכמתה של מנהלת הסניף גב' גוב ארי, להורות לתובעת לסיים את עבודתה ביום 29.1.17 לאחר שעת עבודה אחת, הייתה החלטה סבירה שלא דבקה בה התנכלות, אלא נשקלו ביסודה שיקולים כשרים של מניעת נזק מיידי לעסק, תוך מתן הנחיה לתובעת לחזור לבירור. התובעת העדיפה שלא לחזור לסניף אלא לבקש מלילית שיבוץ חלופי. ההחלטה שהתקבלה ביום 29.1.17 הייתה בהמשך לאירוע מיום 27.1.17 בסוף היום, ולא היה סיפק בידי לילית לבצע בירור של טענות התובעת, ובנסיבות אלה, אין מקום לקביעה כי דבקה בהתנהלותה של לילית התנכלות כלשהי. תקופת עבודתה של התובעת בלילית הייתה קצרה מאוד וספק אם ניתן כלל לבסס טענה של התעמרות בעבודה בנסיבות כאלה.

התביעה לשכר ימי הכשרה

1. התובעת טוענת כי ביצעה שלושה ימי הכשרה בסניפים אחרים ב-16-18 לינואר 2017, ולא קיבלה עבורם תשלום.
2. לילית אינה חולקת על חובתה לשלם לתובעת שכר בגין ימי הכשרה, אך טוענת כי שולם לתובעת שכר עבור ימי ההכשרה. אמנם לילית טענה בכתב הגנתה, שבהתאם לסעיף 3 להסכם העבודה מיום 16.1.17 אין התובעת זכאית לשכר ימי החניכה אם לא תועסק במשך 18 חודשים, אך עמדת הנתבעת הינה כי בפועל שולמו לתובעת ימי ההכשרה.
3. בעדותה גב' לנגמן ביססה את טענתה בדבר תשלום עבור ימי החניכה, בהודעה על תנאי עבודה בחתימת התובעת, אשר קובעת את יום 18.1.17 כמועד תחילת העבודה, ועל דו"ח הנוכחות, שמציין עבודה שביצעה התובעת החל ביום 18.1.17.
4. בית הדין סבור שהנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי שילמה לתובעת שכר עבור ימי ההכשרה. חתימתה של התובעת על מסמך ההודעה לעובד שקובע את מועד תחילת העבודה ל-18.1.17, היא הודאת בעל דין, והיא אף נתמכת במסרוני ווצאפ שהתובעת צירפה, מהם עולה כי ב-17.1.17 בשעה 19:35 היא ביקשה הנחיות האם ללכת לסניף פסגת זאב או לקניון מלחה. לא הוצגו מסרונים ממועד מוקדם יותר. כמו כן, ב-22.1.17 בשעה 19:38 התובעת קיבלה הנחיה לעבוד בסניף ולגשת לאבישג, ויש בכך כדי לתמוך בטענות הנתבעות כי התובעת החלה את עבודתה בסניף ב-23.1.17.
5. בית הדין מציין כי אמנם הנתבעות לא העידו את אהובי שהחתימה את התובעת על ההסכם מיום 16.1.17 וההודעה לעובד מיום 18.1.17, אך משעה שבכתב ההגנה הועלו במפורש טענות בדבר חתימת התובעת על מסמכים, העובדה שהתובעת לא טרחה להכחיש טענות אלה בתצהירה – אומרת דרשני.
6. אשר על כן, בית הדין מסיק ששלושת ימי ההכשרה שהתובעת טענה כי ביצעה אותם לפני ששובצה לסניף, החלו ב-18.1.17, ותלוש השכר של התובעת כולל תשלום עבור 45 שעות שהתובעת ביצעה החל מ-18.1.17.
7. אשר על כן נדחית התביעה לשכר עבור ימי ההדרכה.

התביעה לפיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה

1. בית הדין דוחה תביעה זו שכן נמסרו לתובעת הסכם עבודה מיום 16.1.17 וכן הודעה בכתב על תנאי עבודה מיום 18.1.18. אמנם הנתבעת לא העידה את אהובי שהחתימה את התובעת על המסמכים, והתובעת לא הודתה בקבלת עותק שלהם, אך בתביעתה היא טענה שהיא הייתה אמורה לקבל 29 ₪ לשעה – סכום שנקוב בהסכם ובהודעה. כאמור לעיל, התובעת לא טרחה להכחיש בתצהירה טענות בכתב ההגנה המתוקן בדבר חתימתה על מסמכים אלה ומסירתם לה.

התביעה לפיצוי בשל הפלייה מחמת גיל

1. תביעת התובעת לפיצוי בגין הפלייה מחמת גיל הועלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן, בו נטען כי לאחר 29.1.17, יום עבודתה האחרון בסניף, היא נשלחה לראיון בסניף תחנה מרכזית אך שם אמרה לה המראיינת שהמוצרים המשווקים מתאימים לצעירות והתובעת מבוגרת מדי מכדי לשווק מוצרים אלה. בתצהירה הוסיפה התובעת לראשונה שהריאיון התקיים בקניון מלחה. בעדותה טענה שמדובר באישה עם שיער בלונדיני, שהציגה עצמה כמנהלת סניף סופרפארם בתחנה המרכזית.
2. בית הדין אינו מקבל את גרסתה העובדתית של התובעת בעניין זה. במכתבה של התובעת ללילית מיום 7.2.17 ובכתב התביעה מיום 9.2.17, אין כל אזכור של אירוע זה, ויש לכך משקל על רקע מנהגה של התובעת לתאר אירועים בפירוט רב, כעולה מן המסרונים שצירפה.
3. בית הדין מקבל את עדותה של גב' שחאדה בתצהירה לפיה בסניף סופרפארם בתחנה המרכזית מועסקות דיילות פנים ודיילות חברה בכל הגילאים וכי המוצרים הנמכרים במחלקת הקוסמטיקה בחנות מתאימים ומיועדים לנשים בכל טווח הגילים.
4. אשר על כן בית הדין דוחה את תביעת התובעת לפיצוי בגין הפלייה מחמת גיל.

התביעה לפדיון חופשה

1. התובעת עבדה 12 ימים. בהתאם לסעיף 3(ג)(2) לחוק חופשה שנתית, אין משלמים על חלק של יום חופשה. בחלוקת 12 ל-240, כמצוות הסעיף, מתקבלת תוצאה של 0.05. הכפלת תוצאה זו ב-16 מביאה ל-0.9. לפיכך התובעת לא צברה ימי חופשה בתקופת עבודתה ואין היא זכאית לפדיון חופשה.

התביעה להשלמת שכר בגין יום 29.1.17

1. בית הדין מקבל תביעה זו שכן התובעת הייתה מוכנה וזמינה לעבודה ונשלחה לביתה לאחר שעת עבודה. ימי העבודה של התובעת היו חמש שעות, ועל כן נפסוק לו שכר עבודה עבור 4 שעות בסך 112 ₪.

התביעה לדמי הודעה מוקדמת

1. חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות קובע זכאות להודעה מוקדמת לעובד בשכר של יום לכל חודש עבודה בשנת העבודה הראשונה. התובעת לא השלימה עבודה של חודש ועל כן לא היו פיטוריה טעונים הודעה מוקדמת. לפיכך התביעה לדמי הודעה מוקדמת נדחית.

התוצאה

1. התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית בהיעדר יחסי עובד ומעסיק.
2. התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית. הנתבעת 1 תשלם לתובעת פיצוי בשל פגם בהליך הפיטורים בסך 1,500 ₪. כן תשלם הנתבעת 1 לתובעת סך 112 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.17 עד לתשלום בפועל.
3. אין צו להוצאות לגבי תביעת התובעת נגד הנתבעת 1. לגבי התביעה נגד הנתבעת 2 – אף שהתביעה כולה נדחתה, בית הדין מחליט שלא לעשות צו להוצאות שכן ראוי שהנתבעת 2 תקבע מדיניות שתחייב את חברות השיווק שמעסיקות בסניפיה עובדים לקיים הליכי סיום עבודה מסודרים ותקינים.
4. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, ט"ו תמוז תש"פ, (07 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.