31 יולי 2022

לפניי תביעתה של התובעת, חברת רילוקיישן דרימס בע"מ כנגד מר פבל נסטרוביץ' וכנגד בת זוגו הגב' אנג'ליקה פרומן (סע"ש 24102-02-17) ותביעתו של מר נסטרוביץ' כנגד החברה וכנגד נתבעים נוספים (סע"ש 64834-03-17).

במסגרת החלטתי מיום 08.07.20, אוחד הדיון בשתי התובענות, ובהסכמת הצדדים, סוכם, כי תביעתו של מר נסטרוביץ' תיחשב כתביעה שכנגד, וזאת לאור מועד הגשתה ביחס לתובענה שהגישה החברה.

לפיכך, ומטעמי נוחיות, תכונה התובעת בתיק 24102-02-17, רי לוקיישן דרימס בע"מ "התובעת" או "החברה", ומר נסטרוביץ', התובע בתיק 64834-03-17, יכונה "התובע" או "מר נסטרוביץ'".

סע"ש 24102-02-17 תביעת החברה כנגד מר נסטרוביץ' והגב' פרומן

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת היא חברה המתמחה במתן שירותי הגירה בינלאומיים ומר נסטרוביץ' (להלן – מר נסטרוביץ') החל לעבוד בשירותה בחודש ינואר 2014 בתפקיד מנהל תיקי לקוחות ממוצא רוסי, ובהמשך ממוצא הונגרי.
2. הנתבעת 2, הגב' אנג'ליקה פרומן (להלן – הגב' פרומן) היא בת זוגו של מר נסטרוביץ' ועבדה בחברה מיוני 2013 עד אפריל 2016.
3. לטענת התובעת, השניים הפרו את הסכמי העבודה עמה, הפרו את חובות האמון שהם חבים כלפיה כעובדים ופעלו כנגדה בניגוד להוראות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן – חוק עוולות מסחריות). לטענתה, בעודו עובד אצלה, הקים מר נסטרוביץ' ביחד עם בת זוגו עסק מתחרה, תוך שהשניים גוזלים את סודותיה המסחריים, עושים שימוש אסור ברשימת לקוחותיה, ברשימת לקוחותיה הפוטנציאליים וברשימת ספקיה. עוד עשו שימוש אסור במנגנוני השיווק וההפצה של החברה, אשר הוקמו לאחר השקעת משאבים כספיים גדולים וזאת לצורך קידום העסק המתחרה שהקימו; השניים גם הפרו את חובת הסודיות, והכל תוך קיום תחרות בלתי הוגנת ותוך התעשרות על חשבונה שלא כדין. עוד נטען בכתב התביעה, כי התובע מחק והשמיד תוכן פרסומי של החברה, תוך שהוא גורם לה לנזקים כבדים, וזאת מתוך תחושת נקם.
4. לאור האמור לעיל, הגישה התובעת תביעה למתן צווי מניעה האוסרים על הנתבעים עשות שימוש בפלטפורמות השיווק וההפצה שלה; לעשות שימוש בסימן המסחר שלה, למסור לידיה את השליטה הבלעדית במנגנוני ההפצה והשיווק ולחייב אותם בתשלום פיצוי כספי בסך 610,000 ₪. עוד דרשה צו למתן חשבונות מכוח סעיף 15 לחוק עוולות מסחריות.
5. כחודש לאחר שהחברה הגישה את תביעתה, הגיש מר נסטרוביץ' תביעה כספית נגד החברה וכנגד נתבעים 2 עד 5 כמפורט בכותרת פסק הדין.
6. במסגרת התביעה טען בין היתר, כי ניהל תיקי לקוחות ופוטר לאחר שדרש מהתובעת לשלם לו זכויות סוציאליות שהגיעו לו על פי דין, אשר לא שולמו לו מאז תחילת העסקתו.
7. מר נסטרוביץ' הסביר, כי תפקידו כלל חיפוש לקוחות פוטנציאליים ממדינות חבר העמים לשעבר, אשר היו מעוניינים להגר לארצות הברית ולהציע להם סיוע במילוי הטפסים הנדרשים. לטענתו, עקב הביקוש הנמוך לשירותים אלה, החליטה החברה להרחיב את פעילותה העסקית לטיפול בכל סוגי הוויזות לארה"ב. בין היתר הציעה ללקוחותיה חיפוש עבודה בארצות הברית. לצורך כך, במהלך חודש 04/2014 הוקם אתר חדש והחברה החלה לפרסם את עצמה בשם חדש – "GHB-LAW" ו- "GHB&CO" (נספח 2 לכתב התביעה), ואולם עקב תלונות רבות מצד לקוחות שטענו שלא קיבלו את השירות שבגינו שילמו לחברה, התבקשו העובדים "לעבוד תחת כינוי ולא לפי שמם האמיתי, מחשש לביטחונם. לפיכך התובע עבד תחת כינוי "אלכס מילר" (סעיף 16 לכתב התביעה). עוד הוסיף, כי מאותן סיבות, החברה נאלצה לשנות את שמה ובשנת 2015 הוקם אתר חדש והיא החלה לעבוד תחת שמה הפורמאלי "רילוקיישן דרימס בע"מ".
8. לטענתו, ביום 19.01.17, עת שהה בחופשת מחלה, שלחה אליו החברה מכתב התראה לפני נקיטה בהליכים משפטיים ודרשה ממנו באופן מיידי להחזיר לידיה את כל הציוד, המסמכים, המידע והחומר שהגיע אליו במהלך עבודתו אצלה. משכך, הוא העביר למנכ"ל החברה, מר דיניץ את כל הסיסמאות וערוצי הפרסום שניהל עבור החברה, כפי שהתבקש. באותו ים הוא אף זומן לשימוע ועוד בטרם זה התקיים, הועבר תפקידו לעובדת אחרת בחברה. ביום 31.01.17, לאחר שנערך לו שימוע ולאחר שנתבקש לא להופיע לעבודה עד לקבלת החלטה בעניינו, קיבל התובע בדוא"ל מכתב פיטורים. בקשתו כי ייערך עמו גמר חשבון, הושבה ריקם.
9. לפיכך, תבע פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, וסכומי כסף נוספים בגין זכויות שונות שלטענתו לא שולמו לו, הכל כמפורט ומסוכם בסעיף 117 לכתב התביעה שהגיש.
10. כל אחד מהצדדים הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ובימים 08.07.20 ו- 26.10.20 נשמעו עדויותיהם של מר אורי ארד, בעל מניות ומנהל בחברה ושל מר יבגני דיניץ, ששימש בזמנים הרלוונטיים מנכ"ל החברה ואחראי על ניהול עובדיה ועל הפיתוח העסקי שלה. כמו כן העידו מר נסטרוביץ', הגב' פרומן ומר חנוכה.

דיון והכרעה

1. אקדים ואציין, כי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמסכת הראייתית שהוגשה לתיק, באתי לכלל מסקנה, כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה ולא הוכיחה את תביעתה בדבר גניבה, גזל או תחרות בלתי הוגנת, ולהלן נימוקיי.
2. ראשית, סבורני כי דין התביעה כנגד הגב' פרומן להידחות, בשל קיומו של הסכם פשרה בין הצדדים מיום 12.08.16, במסגרתו קיבלה האחרונה פיצוי כולל בסך 57,000 ₪ וסוכם כי עם חתימת ההסכם, לא יהיו לצדדים טענות כלשהן זה כלפי האחר (להלן – הסכם הפשרה).
3. אין חולק, כי הגב' פרומן סיימה את עבודתה בחברה ביום 26.03.16 וכי הסכם הפשרה נחתם כ-5 חודשים לאחר מכן. לא מצאתי בטענות התובעת כל התייחסות קונקרטית לכך שהעוולות המיוחסות לה לכאורה בוצעו לאחר חתימת הסכם הפשרה. ככלל, טענות התובעת ביחס לעוולות שהנתבעים ביצעו כלפיה לכאורה אינן קונקרטיות ביחס למועדים שבהם עוולות אלה בוצעו לדבריה. זאת ועוד. לא הובאה כל ראיה שניתן ללמוד ממנה כי הנתבעים או מי מהם הוא זה שהוביל לסגירת פעילותה של החברה, וטענות התובעת בעניין זה לא הוכחו, כפי שיפורט להלן.
4. חקירתם הנגדית של עדי התובעת העלתה, כי אין בידיהם כל מידע מבוסס של ממש, מלבד השערות, ביחס לטענות בדבר הקמת עסק מתחרה ע"י מי מהנתבעים, וביחס לגב' פרומן, עוד פחות מכך.
5. באשר לגב' פרומן, בחקירתה הנגדית היא נשאלה, האם זה נשמע לה הגיוני שהיא מקימה עסק ולא מודיעה על כך לחברה, שעה שבן זוגה ממשיך לעבוד שם, והשיבה: " למה אני צריכה להגיד? אני פתחתי עסק בספטמבר." כשנשאלה אם לא עשתה זאת לפני כן, השיבה בשלילה (עמ' 54 לפרוטוקול מול שורות 16-18), וטענתה זו לא נסתרה. במהלך כל חקירתה הנגדית, לא עלה כל פרט שניתן להסיק ממנו כי הגב' פרומן עוולה באופן כלשהו כלפי התובעת או כי הפרה הסכם עבודה כלשהו, שכן הסכם כאמור מעולם לא הוגש כראיה.
6. בהיעדר הסכם עבודה, ברי כי אין כל מקור הסכמי להגבלת עיסוקה של הנתבעת 2 וחובותיה כלפי מעסיקתה לשעבר מתמצים בחובת סודיות, שאינה מוגבלת בזמן ואף אינה תלוית התחייבות בכתב, ובחובה לנהוג גם אחרי סיום העסקתה בתום לב ובדרך מקובלת. הגב' פרומן העידה באופן מפורט כי לאחר שהתפטרה מעבודתה מתובעת, היא עברה לנהריה ופתחה עסק עצמאי רק 12.09.16, היינו כחצי שנה לאחר סיום העסקתה (עמ' 55-56 לפרוטוקול הדיון מיום 26.10.20).
7. באשר לנתבע 1, אשר עבד בתובעת עד ליום 31.01.17, סבורני כי מכוח חובת תום הלב היה עליו לדווח לחברה כי בת זוגו פתחה בחודש ספטמבר 2016 עסק מתחרה, והוכח כי הוא לא פעל כך. יחד עם זאת, לא הונח מסד ראייתי ע"י החברה לכך שהתובע הפר את חובת הסודיות כלפיה או שגזל באופן כלשהו את לקוחותיה בפועל או בכוח, או שגזל את רשימת ספקיה (רשימה שמעולם לא הוצגה). בהקשר זה, אציין, כי היה על התובעת להוכיח כי מדובר בסודות מסחריים, והיא לא פעלה כן, ובמה דברים אמורים?
8. כשמר דיניץ נשאל בחקירתו הנגדית בנוגע להסכם ההעסקה של התובע, השיב שלא הצליח לאתר אותו וכשנשאל האם נתבקש ע"י באי כוחו לנסות ולמצוא את ההסכם הראשון שלכאורה נחתם עם הנתבע, השיב כי אינו זוכר שהיתה פנייה כזו. כשנשאל האם הנתבע 1 חתם על ההסכם השיב שאינו זוכר (עמ' 10 לפרוטוקול מול שורות 8 עד 10). לשאלת בית הדין ביחס לסכומי התביעה, השיב: " [...] אני משיב שאני מבחינתי ממקום רגיש של פגיעה הסכום שצריך להיות יותר ממה שנתבע בכתב התביעה. החברה בסופו של דבר חדלה. כל מה שבנינו הלך. סכום התביעה הוא כלום לעומת הפגיעה שקיבלתי." (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורות 13-15).
9. בעדותו בפניי מר דניץ טען כי אינו יכול לאיזו תקופה מתייחס האמור בתצהירו והשיב: "מתי זה התחיל אני לא יכול לדעת בינואר שהכל התפוצץ וראיתי את כל המדיות שלנו יש את הפרסומים שלהם ובהם יש קישור לפרסום באתר שלה העלאות היו בדצמבר אני לא יודע מתי זה התחיל." כשנתבקש להציג ראיות בנוגע לטענתו, השיב: "יש סרטון ששם רואים את כל הזרימה שלקוח מגיע אלינו לפרסום שלה בתוך העמוד שלנו, נכנס לסרטון שהיא מעלה ומספרת על החברה המדהימה שלנו. כשגילתי את האתר שלה גיליתי שהאתר מתורגם להונגרית. יש גם צילומי מסך." כשעומת עם העובדה שבסרטון הנ"ל אין כל אזכור לתאריך שבו הסרטון צולם, השיב: "בסרטון רואים ואני זוכר את זה בבירור שזה אמצע דצמבר. לאחר שאני מעייין אני לא מוצא את זה כרגע אבל זכור לי משהו כמו 15 בדצמבר." כשנשאל באופן מפורש האם הסרטון מעיד על כך שהנתבע 1 העביר לקוחות של התובעת לעסק שהנתבעת 2 ניהלה, השיב: "הטענה שלי שמה שהחברה מימנה מכספה כדי לקדם את החברה שלה הוא מיקם או שם או העאלה את הסרטן הפרסומי של אשתו כשגילתי שלחברה יש מתחרה או זהה כך שלקוח שאני מפרסם או מקדם את העמוד או איזה פרסום שלי ולקוח חיצוני מגיע לעמוד שלי במקום להשאיר את הפרטים ולהתענין בי הם רואים בשלב מסויים את הסרטון שלה, לוחצים ואז מקבלים פרטי קשר של הטלפן שלה ושל המייל שלה שנותן את אותם שירותים." בהמשך אישר כי: "[...] מהעמוד שלנו זה ירד באותו היום כעבור כמה שעות. ברגע שראיתי את זה וביקשתי מהאדון את הסיסמאות שהפקדתי בידיו כעבור מספר שעות לא זוכר אם הוא הביא לי את הסיסמאות אבל אחרי כמה שעות הסרטון הזה לא היה בעמוד שלנו." ובהמשך: "גם הסרטונים שלנו חלקם לא היו בעמוד היו מחוקים במיוחד מה שאני זוכר זה שיש VK שזה כמו פייסבוק לדוברי רוסית והסרטון הוא משם אם אני זוכר. כעבור שעות שנכנסתי לזה שוב בעמוד הזה נשאר שתי סרטונים שלנו ושלוש תמונות ועדיין 8,000 עוקבים" (עמ' 13 מול שורה 20 עד עמ' 14 מול שורה 20). כשנשאל האם הוא יכול לנקוב במועד בו לטענת התובעת סרטון הפרסומת של הנתבעת 2 עלה לרשתות החברתיות, השיב בשלילה והוסיף, כי אינו איש טכנולוגי ולכן אינו יודע ולא נכס לבדוק מתי אלא רק ניגש למשטרת ישראל כדי להגיש תלונה (עמ' 14 לפרוטוקול מול שורות 29-32). חשוב מכך, כשנתבקש כשנתבקש למנות את הלקוחות שהנתבעת 2 גזלה לכאורה מהחברה, השיב כי הוא מכיר לקוח בשם ראשיד מוסלימוב וכשנשאל האם זה הלקוח היחיד, השיב כי אינו יודע וכן השיב כי אינו יודע האם בבעלות התבעת סימן מסחרי רשום (עמ' 15 לפרוטוקול מול שורות 10 עד 18).
10. גם מר ארד בחקירתו, לא שפך אור על טענות התובעת בדבר גניבה לכאורה של לקוחות וכשנשאל בחקירתו הנגדית כמה לקוחות הנתבעים גנבו, השיב: "למיטב הבנתי זה היה תרגיל מאוד מאוד מתוחכם שנערכו אליו שנה לפני עזיבתו של פבל שבמסגרתו גם בעצם הנתבע 1 והנתבע 2 ניסו לרוקן את החברה מהנכסים וגם הפעילות שלה ולהעתיק את הפעילות שלה. לממטב (הטעות במקור – א.ש.) הבנתי והשיחות שניהלת עם יבגני לטענתו לפחות כמה במספר, זאת הסיבה שביקשנו להגיש תביעה למתן חשבונות כדי להבין טוב יותר. כשנכנס לקוח לאתר החברה ומגיע לצד שלישי קשה לדעת, זה משהו שצריך לברר. זה לא רק תעבורה היתה אלא כמה לקוחות בסוף סגרו." כשנתבקש לנקוב בשמות הלקוחות השיב כי ידוע לו על לקוח בשם רשיד מוסלימוב וכי "בסוף כדי לדעת ולהגיד את האמת אם לקוח או לקוחה נגנב, צריך כמו שאמרתי קודם קביעה (כך במקור – א.ש.) למתן חשבונות [...]". כשנשאל על כמה סרטונים מדובר שבהם לטענת התובעת, הנתבעת 1 מפנה את לקוחות התובעת אליה, השיב כי "היו 4-5 אתרים ובכל אחת מהם ראיתי לינק [...] הלינק יובל (הטעות במקור – א.ש.) לסרטון שמופנה לאתר האינטרנט של הנתבעת 2." כששנאל על אודות תאריך הפרסום של הסרטונים, השיב כי אינו יודע, וכדבריו: "אני רואה בנספח 3 – 15.12, אני לא מצליח מה התאריך באחרים, אולי אם היו לי משקפיים הייתי מצליח לראות." (עמ' 17 לפרוטוקול מול שורה 31 עד עמ' 18 מול שורה 23).
11. כשעומת עם הטענה לפיה הועלו סרטוני ספורט, השיב: "אני אמור להבין את השפה הרוסית? אני רואה שיש סרטון אחד פה. לגבי המועד אני רואה 25 לחודש שאינני מצליח לקרוא." (עמ' 18 לפרוטוקול מול שורה 31-32). כשנשאל לגבי סרטונים שהנתבעים לכאורה מחקו, השיב כי אינו יודע אם היה גיבוי וכי ידיעתו לגבי התכנים מתבססת על דברים שמסר לו מר יבגני דיניץ, וכדבריו: "אנחנו גילינו את הסרטונים ב- 19.1.17. למעט העובדה שהיתה ירידה גם בפריון העבודה של מר פבל ובהתנהלות הפנימית שלו בתוך החברה שגררה אחריה מספר פגישות עמו כדי להבין את פשר העניין אז הערכת המצב שלנו, אבל לא ידענו באותה עת ואני לא יכול להוכיח את זה היום שבין ה- 19.1.17 לבין 19.1.16 היו כנראה במהלך הדרך סרטונים ולינקים שהחברה לא היתה מודעת להם." (עמוד 19 לפרוטוקול מול שורה 21-25).
12. כשנתבקש להפנות לרשימת הספקים שהנתבעים גזלו לכאורה מהתובעת, הפנה לסעיף 45 לתצהירו ולשאלה האם הוא יודע היכן נשמרה רשימת הספקים, השיב: "אינני יודע". (עמ' 20 לפרוטוקול מול שורה 13). כששב ונשאל לגבי רשימת הלקוחות אליה התייחס בתצהירו, הפנה למסמך ברוסית, השיב כי מדובר ב-4 לקוחות והוסיף: "מכיוון שאני לא מבין רוסית אינני יכול לומר לך ליד כל לקוח אמור להיות רשום באיזה שלב הוא נמצא." (עמ' 20 לפרוטוקול מול שורות 24-25).

סיכום ביניים

1. נמצאנו למדים כי אין תשתית ראייתית של ממש לביסוס טענותיה של התובעת כלפי הנתבעים. ראשית, לא הוצג הסכם עבודה חתום בין התובעת לבין מי מביניהם, שניתן היה ללמוד ממנו על תניית אי תחרות, ככל שהיתה כזו; שנית, לא הונח מסד ראייתי לטענות הגזל והתרמית ועדויותיהם של ה"ה דניץ וארד לא שפכו אור בנקודה זו. שלישית, החברה לא ראתה לנכון לזמן את הלקוח היחיד שלגביו נטען שנגנב ממנה, מר רשיד מוסלימוב, והדבר צריך להיזקף לחובתה בהתאם להלכה של הימנעות בעל דין מלהביא לעדות עד שיכול לתמוך בגרסתו. בהקשר זה, לא נטען שההעד הנ"ל אינו בשליטת החברה או כי קיימת מניעה כלשהי לזמנו לעדות; רביעית, לא הוצגה רשימת לקוחות, לא הוצגה רשימת ספקים ולא הוצגה כל ראיה שניתן להתייחס אליה כאל סוד מסחרי שנגנב לכאורה ע"י הנתבעים. חמישית, ממילא, לא הוכח קשר סיבתית בין הפסקת פעילותה של התובעת לבין מעשיהם של מי מהנתבעים.
2. בתצהירו ובעדותו בפניי, הניח מר נסטרוביץ' הסבר לטענות בנוגע לסרטונים שהועלו ושנמחקו. כך, לשם דוגמה, העיד, ועדותו לא נסתרה, כי בכל הרשתות החברתיות שהיו בשימוש התובעת הופיעו סרטונים של בלוגרים אחרים, לרבות של גברת בשם יוליה מקזחסטן, שאין להם כל קשר לתובעת (עמ' 86 לפרוטוקול מול שורה 1 ומול שורות 14-17). בנוסף, העיד, כי: "אני אגיד יותר. על מנת לקדם את העניינים ברשתות חברתיות באותן הדרכים הוא רכש את שירותיה של יוליה מכיוון שהתקדמות ברשתות חברתיות היה אחת מהדרכים להעלות את הרווחים" (עמ' 89 מול שורות 20-22).
3. כשנשאל כיצד מכתבי תלונה של לקוחות החברה הגיעו לידיו לאחר שהפסיק לעבוד בתובעת, הסביר: "תלונות של הלקוחות הגיעו לידיי במהלך עבודתי בחברה, זה מה שאני הצגתי לכל הבעלים של החברה [...] ולאחר מכן פיטרו אותי [...] מכתבים כאלה המשכתי לקבל מתיאודורה מכיוון שהיא ידעה מה המייל האישי שלי [...] מכיוון שהיא לא הצליחה לקבל תשובות מהחברה שהיא שילמה לה 52 אלף דולר, לא הייתה לה ברירה חוץ מלפנות אליי ישירות. וגם ליצור קשר עם אנשים האחרים שנפגעו." (עמ' 90 לפרוטוקול מול שורה 4 ואילך).
4. הסבריו אלה של מר נסטרוביץ' לא הופרכו ע"י החברה.
5. לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי לא הוכח בפניי כי מי מהנתבעים הפר את חובת הסודיות, או כי גזל סוד מסחרי או לקוחות (בכוח או בפועל) מהחברה, או כי עשה שימוש כלשהו שלא כדין בנכס כזה או אחר השייך לה.
6. כמו כן, התובעת לא הניחה תשתית ראייתית לכך שרשום על שמה סימן מסחרי כלשהו, וממילא לא הוכיחה כי נעשה שימוש כלשהו שלא כדין ע"י מי מהנתבעים בסימן זה. טענתה של הנתבעת 2, כי בזמן עבודתה בתובעת השתמשה בחשבון האישי שלה באינטרגם כדי לפרסם את התובעת, לא נסתרה. כך או כך, החברה לא הציגה ראיה כלשהי לפיה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה ניהלה חשבון אינסטגרם עצמאי. בהקשר זה אציין, כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי עם סיום עבודתם של כל אחד מהנתבעים בתובעת, הם מסרו את הסיסמאות ואת קודי הגישה לנציגיה, כפי שנתבקשו.
7. כך גם לא הונחה כל תשתית ראייתי לטענת התובעת, לפיה הנתבעים או מי מהם פעל להניא את לקוחות החברה מלהמשיך ולעבוד איתה. אין להוציא מכלל אפשרות שחלק מהלקוחות אכן פנו מיוזמתם אל השניים וביקשו לשכור את שירותיהם, ואולם, בהיעדר תניית תחרות חוקית, והואיל וכידוע הלקוחות אינם "קניינה" של החברה והם רשאים לפנות לכל מי שיחפצו על מנת לקבל שירות, ברי כי אין פסול בכך שלאחר סיום עבודתם החברה, ה"ה נסטרוביץ' ופרומן נתנו שירותים ללקוחות החברה שפנו אליהם.
8. ניתן היה לצפות משני עדי התובעת כי יספקו פרטים קונקרטיים לגבי המעשים והמחדלים שייחסו לנתבעים, ואולם, כפי שעולה מעדותיותיהם בפניי, הם לא ידעו מה התאריכים שבהם הסרטים שאליהם התייחסו הועלו, ודומה כי טענותיהם נטענו כלאחר יד. הדבר נכון ביתר שאת לגבי הטענה כי השניים גנבו לכאורה לקוחות של החברה. ניתן היה לצפות כי עדי התובעת יספקו פרטים מדוייקים לגבי אותם לקוחות ואף יבקשו לזמנם לעדות על מנת להוכיח את טענתם, אלא שלמעט שם אחד שנזרק לחלל האוויר (ראשיד מוסלימוב), שגם לגביו לא הוכח דבר, עדי התובעת התקשו לתת ולו שם אחד נוסף. בהקשר זה אציין, כי בסעיף 30 לתצהירה, הסבירה הנתבעת כי מדובר בלקוח שפנה אליה באמצעות הפייסבוק שעה שכבר לא עבדה בתובעת. טענה זו לא נסתרה ע"י התובעים. כך גם לגבי הטענה כי נמחקו לכאורה קבצים ומצגות ע"י הנתבע 1. אך אחד מעדי התובעת לא סיפק כל מידע בעל ערך, וממילא לא ראיה, לגבי טענה זו.
9. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ולכן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים בתיק 24102-02-17.

סע"ש 64834-03-17 תביעת מר נסטרוביץ' (יכונה להלן – התובע)

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. אין חולק, כי התובע הועסק בחברה מיום 21.01.14 ועד ליום 31.01.17. עוד אין חולק, כי במהלך ניהול התיק, לא הוצגה הודעה לעובד ואף לא הוצג הסכם עבודה חתום ע"י הצדדים. עובדה נוספת שאינה שנויה במחלוקת נוגעת לכך ששכרו של התובע עלה מסכום התחלתי בסך של 4,200 ₪ ל- 14,800 ₪ בסיום עבודתו.
2. לטענת התובע הוא פנה למנהלו, מר דיניץ, ב-2 תלונות עיקריות: האחת נוגעת לתלונות רבות שלדבריו קיבל מלקוחות החברה בגין אי קבלת שירות, והשנייה – אי תשלום זכויות סוציאליות שונות. לטענתו, כשהבינו בחברה שהוא לא מתכוון לוותר על זכויותיו, העלו כנגדו האשמות שונות ובלתי מבוססות "במטרה להקנות "נפח" רב יותר להליך הפיטורים ותוך כדי השחרת פניו [...] ןמניעת תשלום זכויות סוציאליות המגיעות לו על פי דין" (סעיף 10 לסיכומי התובע).
3. כתוצאה מכך, ביום 19.01.17, בזמן ששהה בתקופת אי כושר, נמסר לו מכתב התראה לפני נקיטה בהליכים משפטיים ובו דרישה להשיב לחברה את כל הציוד השייך לה שנמצא ברשותו. בד בבד הוגשה נגדו תלונה במשטרת ישראל, שלימים הסתבר כי נסגרה. לדבריו, הסתבר לו כי כבר בשלב ההוא העבירה החברה את תפקידו לעובדת אחרת בשם אגי מולנר, וזאת בטרם התקיימה שיחת שימוע בעניינו.
4. עוד טען, כי לאחר שהתקיימה ישיבת השימוע, הוא נצטווה להימנע מלהגיע למקום העבודה ושהה בביתו באופן כפוי למשך 12 ימים עד אשר ביום 31.01.17 קיבל בדוא"ל מכתב פיטורים.
5. לאור האמור לעיל, תבע:
6. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 44,040 ₪ וטען כי סכום זה מגלם פיצוי בגובה 3 משכורות;
7. דמי הודעה מוקדמת בסך 14,800 ₪;
8. הפרש פדיון דמי הבראה בסך 220.5 ₪;
9. פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה בסך 15,000 ₪;
10. הפרש דמי נסיעות בסך 947 ₪;
11. אי מסירת תלושי שכר כדין והפרת חובות רישומיות באופן שלא נרשמו 40 שעות נוספות מידי חודש, בסך 2,100 ₪;
12. הפרש פיצויי פיטורים 13,236 ₪ בתוספת פיצויי הלנה;
13. פדיון חופשה עבור 17.42 ימים בסך של 11,718 ₪;
14. גמול בגין עבודה בשעות נוספות בהיקף של 40 שעות נוספות,כמפורט בסעיף 75 לכתב הסיכומים מטעמו, בסך כולל של 100,612 ש"ח;
15. פיצויים בגין עגמת נפש בסך 29,600 ₪;
16. יצויין, כי בכתב התביעה, דרש התובע פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה בצורה תקינה בסך 4,560 ₪ ואולם במסגרת סיכומיו, על אף ששב על הטענה עצמה, הושמט סכום הפיצוי וצוין, כי "רק אחרי הגשת כתב תביעה לבית הדין, הפרישה הנתבעת את הסכומים החסרים לקופת פנסיה" (סעיף 54 לסיכומי התובע).
17. כמו כן, דרש כי בית הדין יורה לנתבעת להמציא כתב שחרור לקופת תגמולים ולקופת פיצויים, אישור על תקופת העסקתו וטופס 161.
18. בנוסף, טעם התובע, כי יש להורות על הרמת מסך בין החברה לבין בעלי מניותיה ונימק את דרישתו בכך לא בוצעה הפרדה ברורה בין נכסי החברה לבין הנכסים הפרטיים של בעלי מניותיה.
19. החברה בסיכומיה הקדימה וטענה כי התובע כשל להוכיח את תביעתו וכי כל תביעתו מבוססת על הטענה שפוטר שלא כדין ולא נועדה אלא להוות משקל נגד נוכח התביעה שהחברה הגישה נגדו ונגד בת זוגו ולאחר שהשניים "נתפסו על חם", כנגדרתה (סעיף 8 לסיכומי החברה).
20. ביחס לרכיבי התביעה עצמם, טענה כי הפרישה לתובע הפרשות לפנסיה ביתר וכי הסכום שתבע בכתב התביעה בסך 4,560 ₪ מתייחס ל-6 חודשי עבודתו הראשונים, בהם החברה כלל לא היתה אמורה להפריש לו. עוד הוסיפה, כי התובע שלח את המכתב בדבר הרעת תנאים (נספח 6 לכתב התביעה) ביום 15.02.17, כשבועיים לאחר סיום יחסי העבודה.
21. ביחס למסמכים שצורפו לכתב הסיכומים מטעמו, הקדימה החברה והתנגדה לקבלתם, שכן לא צורפו בשלב המתאים לכך ולא ניתנה האפשרות לחקור על אודותם. לגופו של עניין טענה, כי הדוחות מפרטים לגבי כל הפקדה את "מועד ההפקדה" ואת חודש המשכורת" בגינו בוצעה וכי מדוחות אלה עולה, כי ההפקדות בוצעו במלואן לפני שהוגשה תביעתו בחודש מרץ 2017. יתרה מזאת, ההפקדות בוצעו עוד לפני משלוח מכתב ההתראה, שלטענתו הוביל לפיטוריו. מכאן, שכל טענותיו כי פוטר בחודש ינואר 2017 רק כדי שהחברה תוכל להתחמק מתשלום זכויותיו הפנסיוניות, הנן שקר גס (סעיף 36 לסיכומי החברה); התחשיב שביצע התובע שגוי, שכן בעוד שהוא היה זכאי להפרשות לפנסיה בסך 66,603 ₪, על פי הדוחות של חברת הראל החברה הפקידה לו סכום בסך של 91,172 ₪ לפני שהגיש את כתב התביעה מטעמו. לאור האמור לעיל, טענה, כי ככל שייפסק כי היא חייבת לו סכומי כסף כלשהם, יש לקזז מהם 34,000 ₪ שהופקדו ביתר.
22. ביחס לדמי הבראה, טענה החברה, כי הסכום שתבע מלכתחילה בגין רכיב זה הצטמצם לכדי 220 ₪ והטענה כי פוטר שלא כדין לכאורה על מנת לאפשר לחברה להתחמק מתשלום החוב, משוללת יסוד.
23. ביחס לתשלום נסיעות, טענה כי התובע זנח את הטענה במסגרת סיכומיו וטען כי שולם לו כל המגיע לו בגין רכיב זה.
24. ביחס לנסיבות פיטוריו, טענה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה כי פיטוריו נעשו שלא כדין על רקע שלילת זכויותיו. עוד טענה כי הוכיחה במסגרת התביעה שהגישה כי היא היתה זכאית לשלול ממנו את דמי ההודעה המוקדמת ואת פיצויי הפיטורים לאור מעשי הגזל שביצע. החברה הוסיפה, כי הוא הועסק על ידה בסמוך לאחר שעלה ארצה, היא הכשירה אותו ואת בת זוגו והוא היה איש מפתח בחברה. בנוסף, שילשה את בתוך 3 שנים בלבד. עובדות אלה עומדות בסתירה לטענותיו כלפי החברה וגם בחקירתו הנגדית, לשאלות בית הדין, הוא לא הצליח לייישב את את טענותיו אל מול עובדות אלה.
25. פיטוריו נבעו מחוסר שביעות רצון מתמשך מביצועיו ומירידה במוטיבציה שלו לאחר שבת זוגו עזבה את החברה, עד אשר לבסוף התגלה כי עשה שימוש בפלטפורמות של החברה כדי לגזול את לקוחותיה זה היה הרקע למשלוח מכתב ההתראה והזימון לשימוע.
26. באשר להליך השימוע עצמו, הוא היה תקין וניתנה לתובע הזדמנות ניאותה להתגונן. כך או כך, אין בפי התובע טענות קונקרטיות ביחס להליך השימוע עצמו. טענתו כי מונתה עובדת אחרת תחתיו, משוללת יסוד. כאשר התגלו מעשיו, הוא נמנע מלהגיע לעבודה והודיע על 6 ימי מחלה, דבר שהוביל לשיתוק פעילות שיווק המכירות והמדיה החברתית של החברה (סעיף 94 לסיכומי החברה). כל שהוא נדרש לעשות היה למסור את הססמאות לצורך המשך תפעול מערך השייוק שהיה בשליטתו. כך או כך, התובע לא הוכיח כי אותה עובדת שבשמה נקב אכן מונתה במקומו ולא סיפק כל פרטים בנוגע לטענה זו.
27. פיטוריו של התובע, המשיכה החברה וטענה, מצדיקים את שלילת פיצויי הפיטורים ממנו כמו גם את דמי ההודעה המוקדמת, וזאת בהתאם להוראות 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. הסיבה לכך היא כי הוכח שהתובע ביצע מעשי גזל, תרמית והפרת אמונים כלפי החברה.
28. טענת התובע כי לא נמסרו לו תלושי שכר וכי הופרו לכאורה חובות רישומיות, נטענה בעלמא ללא שום פירוט, והמספר הזניח של תלושי שכר שחסרים לו, מתיישב יותר עם העובדה שהוא איבד אותם, מאשר עם הטענה שלא נמסרו לו.
29. בנוגע לדרישתו לקבל פיצוי בגין שעות נוספות, התובע לא עמד בנטל להוכיח כי עבד ולו שעה נוספת אחת, ההיפך הוא הנכון ואין "די בכך שעובד טוען שעבד שעות נוספות כדי לחייב את המעסיקה בשעות נוספות, גם לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר. שומה על העובד להציצג תשתית ראייתית לביצוען של השעות הנוספות בפועל [...]" (סעיף 125 לסיוכמי החברה). בעניין זה, הפנתה החברה לפסיקת בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעאני נ' אליאסי שיווק בע"מ ולע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – איי אס אס אשמורת בע"מ. תוכנם של דוחות הנוכחות שהחברה הציגה לא נסתר ועדותו של מר דיניץ בעניין היתה סדורה, עקבית ומהימנה. למעשה, התובע לא הגיע למכסת השעות הרגילה שלו, מבלי שנוכה סכום כלשהו משכרו. כך או כך, יום העבודה ברוסיה ובהונגריה שמקדימות את שעון ישראל בשעה, מסתיים לפני סיום יום העבודה כאן וגם אם הוא נדרש לעבוד מול ספקים בארה"ב, הרי שניתן לעבוד מולם משעות הצהריים המוקדמות ואילך "וממילא, להווי ידוע כי 90% מהתקשורת בימינו נעשים באופן דיגטלי במיילים ותוכנות מסרים" (סעיף 135 לסיכומי החברה). עילת תביעה זו, הוסיפה, נולדה רק מטעמים טקטיים נוכח העובדה שבמכתב הדרישה ששלח לחברה, לא בא זכרה של טענה זו. ביחס לעדותו של מר חנוכה בעניין זה, טענה החברה, כי אין לתת בה אמון, שכן מדובר בעדות סברה ועדות שמועה ובתצהירו טען: "למיטב ידיעתי גם פבל היה נשאר לעבוד עד מאוחר" (סעיף 159 לסיכומי החברה). כך או כך, התובע זנח את עדותו של מר חנוכה בסיכומיו, ולא בכדי.
30. החברה הוסיפה טענה נוספת, לפיה גם אם היה אמת בטענה המוכחשת כי עבד שעות נוספות, "הרי שממילא הוא לא זכאי לגמול בגינן, הן מחמת העובדה כי הוא הועסק במשרת אמון אישי והן מחמת העובדה כי על פי הסכם ההעסקה הוא קיבל תגמול חודשי גלובאלי עבור שעות נוספות" (סעיף 173 לסיכומי החברה).
31. באשר לטענה בדבר אי מתן הודעה לעובד, הוכח כי נחתמו 2 הסכמי העסקה, אך "לדאבון הלב העותק החתום לא נמצא וככל הנראה אבד במעבר בין המשרדים" (סעיף 175 לסיכומי החברה). שני עובדי החברה העידו כי ההסכמים נחתמו וגם במכתב הדרישה של התובע, והוא לא העלה כל טענה בעניין.
32. ביחס לטענה בדבר פדיון חופשה, בניגוד לטענת התובע, יום חופשה בגין ינואר 2017 נכלל בתחשיב ימי החופשה שחושבו לתובע. בנוסף, 4 ימי חופשה נוכו ממנו כדין בשל שהייה בחופש בין מועד השימוע למועד קבלת ההחלטה בדבר פיטוריו. בנוסף, יש לנכות ממנו את ימי החופשה בהם לא עבד במסגרת הנסיעה להונגריה לביקור בנו "שנטש בעלייתו ארצה" (סעיף 183 לסיכומי החברה). כך או כך, לנוכח הנזקים הגדולים שגרם לחברה, והתשלומים שממילא שולמו לו ביתר, יש לקזז כל סכום נוסף ככל שמגיע לו.
33. ולבסוף, ביחס לטענה בדבר הרמת מסך, החברה טענה כי בהתאם להלכות, אותן איזכרה בסעיף 187 לסיכומיה, אין בסיס לדרישת התובע וממילא לא הוכח בתיק זה כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של התובע או להונאתו. כך גם לא הוכחה כל טענה לפיה היה עירוב נכסים או שימוש כלשהו לרעה באישיותה המשפטית.

אשר להכרעתי

1. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, ולחומר הראייתי בתיק, באתי לכלל מסקנה, כי התובע לא הוכיח כי פיטוריו היו שלא כדין, היינו, רק משום שעמד על קבלת זכויותיו, ואבהיר.
2. סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורין) מסדיר התפטרות של עובד בנסיבות בהן יש לראות בו כמי שהתפטר. בע"ע 60018-12-14 יורדאו אסמרא נ' שאען אחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 29.09.2016), פסק בית הדין הארצי, בי היתר, כי:

"ראשית נציין, בקשר לתנאי הראשון אותו חייב העובד המתפטר להוכיח, בדבר קיומה של "הרעה מוחשית בתנאי העסקה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", כי בתנאי זה מנויים לאמיתו של דבר שני מצבים שאינם זהים, שבשניהם תקום לעובד זכאות לפיצויי פיטורים. כך, המצב הראשון, הוא מצב בו יש הרעה מוחשית בתנאי העסקתו של העובד (...) המצב השני הוא מצב שבו קיימות נסיבות שכאלה, מבלי שהן תולדה של הרעה מוחשית כאמור. כגון, שעובד הועסק במשך כל תקופת עבודתו תוך פגיעה בזכויות קוגנטיות, ואפילו הסכים לכך. בנסיבות שכאלה אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, אף אם לא כרוכה בכך "הרעה מוחשית" בתנאי העסקתו, ויש לראותן כעונות על דרישת הסעיף....".

1. עוד נפסק, כי לצורך כניסה לגדרי סעיף 11 מוטלת חובה על העובד למסור למעסיק התראה על כוונתו להתפטר מחמת הרעת תנאי עבודה ואפשר לו לתקנם (ע"ע 60018-12-14 יורדאו אסמרא נ' שאען אחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 29.09.2016).
2. במקרה זה, הוכח כי פנייתו בכתב של התובע לחברה בדבר תשלום זכויותיו נעשתה כשבועיים לאחר שפוטר מעבודתו, ומכאן שלא ניתן לקבוע כי הרקע לפיטוריו היתה התעקשותו לקבל את זכויותיו, לגיטימית כשלעצמה. זאת ועוד.
3. אין מחלוקת כי שכרו של התובע שולש במהלך תקופת עבודתו וכי ניתן לו חופש רב בעבודתו. אציין בהקשר זה כי הגם שראיתי לדחות את תביעת החברה נגדו בשל היעדר תשתית ראייתי מספקת להוכחת הטענה כי הוא ביצע עוות גזל כלפיה או הפר את חובת הנאמנות, איני שולל כי מנקודת מבטה של החברה, זו היתה הסיבה לפיטוריו. כך או כך, לא מצאתי כי המניע לפיטוריו נבע משיקולים זרים או בלתי ענייניים ואני דוחה את תביעתו ברכיב זה.
4. אציין, כי איני מקבל את טענת החברה כי העובדה שהיא הפקידה את המגיע לו לפני שהגיש את התביעה, היא ההוכחה לכך שלא פטר משום שעמד על זכויותיו. למותר לציין, כי היה על החברה להפריש לתובע את הסכומים הנדרשים לקופת הפנסיה ולקופת הפיצויים במועדים הקבועים בדין ולא לאחר שפוטר על ידה, והעובדה שפעלה כן רק לאחר סיום יחסי העבודה עמו, אינה מכשירה את מחדלה.
5. כך או כך, משלא הוכח בפניי כי התובע הקדים פנייה אל התובעת ונתן לה אפשרות לתקן את המחדל, אין בידי לקבוע כי עמידתו על זכויותיו היא זו שהובילה אותה לפטר אותו, במיוחד בנסיבות בהן אין מחלוקת כי תגמלה אותו כספית בצורה ניכרת. עוד אוסיף בהקשר זה, כי התובע לא הוכיח כי הליך השימוע עצמו היה פגום, אלא טען כי מניעי החברה היו זרים – טענה אותה דחיתי כאמור לעיל.
6. העובדה שלדבריו "לא קיבל כל תלונה עד למועד פיטוריו" (סעיף 41 לסיכומי התובע), אין בה, כשלעצמה, כדי להעיב על הליך השימוע עצמו ואני דוחה, בהיעדר תשתית ראייתית את טענתו בהמשך לאותו סעיף כי החברה ניצלה את היותו עולה חדש שאינו מודע לזכויותיו.
7. הוא הדין לגבי טענת התובע, שלא הוכחה, כי מונתה עובדת אחרת תחתיו עוד בטרם הוחלט על פיטוריו. על התובע היה להוכיח טענה זו והוא לא עשה כן. אותה עובדת לא זומנה לעדות ולא נטען כי קיימת מניעה לזמנה, וטענות התובע בעניין נטענו ללא תשתית ראייתית תומכת כלשהי.
8. באשר לדמי הודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים, אני מקבל את התביעה ברכיבים אלה, ואין לי אלא לשוב על הנימוקים שהופיעו לעיל ביחס לדחיית התביעה של החברה. אשוב ואציין בתמצית, כי לא הונחה בפניי תשתית ראייתית מספקת לשלל טענותיה של החברה כנגד התובע ובת זוגו, ועדויותיהם של שני העדים מטעמה, היתה רחוקה מלשפוך אור או לתמוך בגרסתה, כי התובע גזל ממנה לקוחות, ספקים ולמעשה חתר תחת פעילותה עד אשר היא נאלצה לשבות ממלאכה. לפיכך, אני מחייב את החברה לשלם לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך 14,800 ₪.
9. ביחס לפיצויי פיטורים, התובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים, בניכוי הסכום שנצבר לטובתו בקרן הפיצויים, ובכפוף לשחרור הכספים בקרן זו. בסיכומיה, החברה התמקדה בטענה כי קיימת הצדקה לשלול מהתובע את מלוא פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי ואולם, לא סתרה את טענתו בדבר הסכומים המגיעים לו לטענתו. לפיכך, ומשלא מצאתי כי נפלה טעות חישובית אצל התובע ברכיב זה, אני פוסק לו פיצויי פיטורים בסך 13,236 ₪, ומורה לחברה למסור לו, באמצעות באי כוחו, מכתב שחרור לקופת הפיצויים.
10. באשר לתביעת התובע כי ייפסקו לו פיצויי הלנה בגין סכום זה, הגם שראיתי לדחות את טענות החברה וקיבלתי את גרסת התובע, השתכנעתי כי פיצויי הפיטורים לא שולמו מתוך טעות כנה שנבעה מאמונתה של החברה בזכותה לשלול לתובע את פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי וכן את דמי ההודעה המוקדמת, ולכן, איני פוסק פיצויי הלנה.
11. אשר לרכיב התביעה המתייחס לאי מסירת תלושי שכר והפרת חובות רישומיות, לא מצאתי בטענות ההגנה של החברה, מלבד השערה בלתי מבוססת (סעיף 111 לכתב ההגנה), כל הסבר מניח את הדעת לכך שלא נמסרו לו מלוא תלושי השכר. למותר לציין, כי החברה לא הביאה כל ראיה לכך שאכן מסרה לו את התלושים החסרים במועד. לאור האמור לעיל, אני פוסק לו פיצוי בסך 2,100 ₪.
12. ביחס לרכיב התביעה המתייחס לשעות נוספות, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה ברכיב זה, ואבהיר.
13. בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני נ' אליאסי שיווק בע"מ (29.03.17) (להלן – הלכת ריעני), הניח בית הדין הארצי את התשתית הנורמטיבית לסוגיית השעות הנוספות, מקום בו המעסיק לא מציג רישום, בניגוד לחובתו על פי דין.
14. אקדים ואציין בהקשר זה, כי אין בידי לקבל את דוחות השעות שהוצגו ע"י החברה כראיה לנכונות האמור בהם, ולהלן נימוקיי. מר דיניץ העיד כי עד לשנת 2015 היה רישום ידני ואז הוכנסה מערכת בשם "מכנו" אשר היתה מעודכנת בטלפונים הניידים של כולם או במחשב (עמ' 11 מול שורות 19-22). כשנשאל על אודות הפלטים של אותה תוכנה, הפנה לנספח 3 לתצהירו, וכשעומת עם הטענה כי מדובר בקבצי אקסל ללא כל רישום כי מדובר בתוכנת "מכנו", השיב כי אינו יודע מי ערך את המסמכים, וכדבריו: "את ההכנה עצמה אני לא יודע מי הכין. אני זה שהזנתי את הנתונים" (עמ' 12 מול שורה 13). כנשאל בנוגע להזנת נתוני הנוכחות של התובע השיב כי אינו זוכר את היקף הנתונים שהזין והוסיף: "מה שאני כן זוכר שאני קיבלתי הרבה מאוד על הראש. אנו רצינו שהכל יהיה מתועד במקרה של התובע אני קיבלתי על הראש שאדאג שהתובע יטביע את האצבע בשעון" ובהמשך הוסיף: "אם בבוקר הוא הגיע ולא הטביע ויצא בשעה 18:00 הייתי צריך להוסיף שהוא הגיע בשעה 09:00 הואיל והחברה היתה קטנה מאוד כמו שאמרתי סמכנו אחד על השני גם אם הייתי רואה שהוא מגיע בשעה 09:30 לא הייתי בודק בציציות לאף אחד והייתי כותב 09:00" (עמ' 12 לפרוטוקול מול שורות 23-30). כאשר נשאל מי הדפיס את הטבלה מהסוג השני שצורפה כנספח 3, השיב: "אני לא יודע. זה לא אני" (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורה 2) וכשנשאל בהמשך חקירתו על אודות הטענה המופיעה בסעיף 21 לתצהירו, לפיה התובע החסיר ימים ושעות מהעבודה, השיב "אין לי תאריכים מדויקים ואין לי זמנים" (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורה 18).
15. לאור האמור לעיל, אני קובע כי לא הוכח שמדובר ברישום שעות אותנטי, ואשוב כעת להלכת ריעני, שם סקר בית הדין הארצי את המצב טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר ולאחריו וקבע, בין היתר, כי תיקון 24 נועד להעמיד כלים משפטיים להתמודדות עם התופעה, בה מעסיקים אינם עורכים רישום כנדרש של היקף שעות העבודה של עובדיהם ובכך מסבים לעובדים נזק ראייתי, ממנו הם יוצאים נשכרים. סעיף 26ב לחוק שינה את חלוקת הנטלים באופן שככל שהמעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות העבודה, נטל ההוכחה רובץ לפתחו.
16. בע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.2.15) (להלן: עניין בוסקילה), קבעה דעת הרוב, כי על העובד במסגרת תיקון 24 מוטל הנטל של מתן גרסה עובדתית, ומשזו ניתנה אזי עובר נטל השכנוע למעסיק. ודוק. בניגוד לטענות החברה בסיכומיה, העובד אינו נדרש להביא "ראשית ראיה" או "דבר מה לחיזוק" גרסתו העובדתית, ועל מנת ששאלת השעות הנוספות תהיה 'שנויה במחלוקת' נדרש כי תהיה גרסה עובדתית של העובד הנתמכת בעדות (לרבות תצהיר) שתעמוד לפני בית הדין, וכי העובד יוכל להחקר עליה. העובד אינו צריך להטריח עצמו בחיפוש אחר ראיות להוכחת מספר שעות העבודה, שכן מדובר במידע שמצוי או צריך להימצא על פי חוק בידי המעסיק.
17. בית הדין הארצי הבהיר, כי כאשר העובד עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית והמעסיק לא ערך רישום כנדרש של שעות ההעסקה, הרי שנטל השכנוע עובר לכתפיו. עוד נקבע, כי "אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו". [ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת – אי אס אס אשמורת בע"מ (4.8.2016)].
18. בית הדין הארצי קבע אפוא כי לצורך יישומו של סעיף 26ב ניתן להבחין בין מספר מצבים אפשריים ביחס למידת הוודאות בהתקיימות התנאי של עבודה בשעות נוספות, העומד ביסוד תשלום גמול שעות נוספות, ולמידת הוודאות בהיקפה של העבודה הנוספת:
19. המצב הראשון, כאשר בית הדין, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק קובע כי עלה בידי אחד הצדדים – בין אם זהו העובד ובין אם זהו המעסיק – לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף מסוים. במקרה כזה ייפסק גמול השעות הנוספות על יסוד ההיקף שהוכח;
20. המצב השני, כאשר ניתן לקבוע פוזיטיבית שהעובד עבד שעות נוספות, ולכן מתקיים התנאי לחזקה, אך לא ניתן להוכיח את היקף עבודתו בהן מפאת העדר עריכת רישום בידי המעסיק כנדרש. במקרה זה תחול החזקה הקבועה ותוצאתה תהא חבות המעסיק "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות";
21. המצב השלישי, כאשר כפות המאזניים בתום ההליך השיפוטי נותרו מעויינות בנוגע לשאלת התקיימות התנאי, קרי העבודה בשעות נוספות. משמעות הדבר היא כי ההסתברות שהעובד עבד שעות נוספות שקולה להסתברות שלא עבד בהן. בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השכנוע. משמעות הדבר היא כי סיווגה של החזקה כמעבירה את נטל השכנוע, ולא רק את נטל הבאת הראיה, יביא להחלת תוצאותיה, קרי המעסיק יחויב "בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על חמש עשרה שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות";
22. המצב הרביעי, כאשר בית הדין קובע ממצא בדבר העדר עבודה בשעות נוספות. במקרה כזה לא חלה החזקה, שכן יסודותיה – הנגזרים מסיווג גמול השעות הנוספות כתוספת המותנית בתנאי - לא הוכחו וכפות המאזניים אף לא נותרו מעויינות ביחס אליהן. מבלי להתיימר למצות, נעיר כי בגדר המצב הרביעי יכולים להיכלל מקרים בהם מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת המעסיק בין מחמת ראיות שהניח ובין מחמת שגרסת העובד בדבר עבודה בשעות נוספות נמצאה בלתי מהימנה, כך שבית הדין אינו סומך עליה.
23. בע"ע (ארצי) 31492-11-20 דוד זגרון – ASOUM DALIFI ELFAKI (ניתן ביום 29.06.21), חידד ביה"ד הארצי את ההלכה ופסק, כי בעניין ריעני לא חלה תפנית בפסיקה בכל הנוגע לחלוקת נטל ההוכחה בין העובד לבין המעסיק לאור תיקון 24 לחוק הגנת השכר. כל שנעשה בעניין ריעני הוא הנחת מתווה לאופן יישום תיקון 24 לחוק הגנת השכר, על יסוד הפסיקה הקודמת שפירשה את תיקון 24 לחוק הגנת השכר - פסיקה המאוזכרת במפורש בעניין ריעני [ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ, [פורסם בנבו] (24.2.15) (להלן - עניין בוסקילה)], שלפיה "לכל הפחות (וגם לכל היותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת". זאת, לאור האפשרויות השונות שעשויות להתעורר.
24. לאור האמור לעיל, אבחן את טענות הצדדים, ואקדים ואציין, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להציג גרסה עובדתית, ואילו החברה, אליה עבר נטל השכנוע, לא הרימה נטל זה. להלן נימוקיי.
25. בתצהיר העדות הראשית מטעמו, טען התובע, כי עבד מידי יום לכל הפחות שעתיים נוספות מעבר ל- 9 שעות, ולעיתים אף עבד 4 ו- 5 שעות נוספות. בהקשר זה הבהיר בסעיף 50 לתצהירו, כי "עקב פער שעות בין ישראל לארצות הברית ולבין הונגריה, נאלצתי להישאר בעבודה על מנת לסגור הזמנות ולתת מענה ללקוחות ועורכת דין אשר מארה"ב" (כך במקור – א.ש.). עוד ציין, כי בזמן ששהה עם משפחתו בהונגריה, נאלץ להיפגש עם לקוחה בשם תיאדורה לצורך סגירת עסקה. בגין כל אלה, הוסיף, לא קיבל תשלום.
26. לחיזוק גרסתו, הביא לעדות את מר חנוכה, אשר הצהיר, כי מידי יום עבד לכל הפחות שעתיים נוספות, וכי היו ימים בהם אף עבד 4 או 5 שעות נוספות. עוד הצהיר, כי למיטב ידיעתו גם התובע נשאר לעבוד עד מאוחר "ולא פעם היה יוצא מהמשרד בשעות מאוחרות מאחר והיה צריך לסגור עסקאות ולתת מענה ללקוחות מארה"ב ומהונגריה" (סעיף 12 לתצהיר מר חנוכה).
27. בחקירתו הנגדית, לא נחקר מר חנוכה על אודות טענה זו, וחקירתו התמקדה בהסכם הפשרה אליו הגיע עם החברה בתום הליך משפטי שהתנהל בבית הדין בתיק סע"ש 64431-05-16, והאם הסכם זה כלל תשלום בגין שעות נוספות, אם לאו. למעשה, מר חנוכה לא עומת עם טענתו העובדתית, לפיה עבד שכם אל שכם עם התובע שעות נוספות, ובסיכומיה, טענה החברה, כי אין לקבל את גרסתו משום שבתצהירו כתב כי הדברים הם 'לפי מיטב ידיעתו'.
28. תמיכה נוספת לטענותיו של התובע מצאתי גם בעדויותיהם של עדי החברה, כמפורט להלן. בחקירתו הנגדית, השיב מר יבגני דיניץ לשאלת בית הדין כי ככל הידוע לו, התובע לא עבד שעות נוספות. כשנשאל האם הוא היה אמור לעבוד שעות נוספות השיב: "אם יש לו שיחה או שהוא רוצה להתקשר בשעה 19:00 הוא יכול אבל בעיקרון אנשים בשעה 18:00 היו הולכים הביתה" (עמ' 10 לפרוטוקול מול שורות 27-28). עוד העיד כי לא תמיד היה פיסית במשרד "לפעמים בפגישות ולפעמים מחוץ למשרד" וכי העבודה החלה בשעה 09:00. בהמשך העיד כי גם הוא עצמו סיים לעיתים "בשעה 17:30 או ב- 19:00 או ב- 20:00. בגלל שהעבודה שלי היתה מול ארצות הברית הייתי נשאר מעבר לשעה 18:00 על מנת לשוחח עם אנשים מחו"ל". (עמ' 11 לפרוטוקול מול שורות 13 עד 15). בהמשך, לשאלת בית הדין השיב, כי ב-99% מהמקרים הוא היה נשאר לבד לצורך שיחות עם עורכי דין מחו"ל שנתנו ללקוחות החברה שירות.
29. לעומתו, מר אורי ארד אישר בחקירתו הנגדית, כי בהסכם השני שנחתם לדבריו עם התובע, הוא קיבל ייעוץ משפטי, לפי "יהא זה נכון להכניס סעיף שמדבר על חלוקה בין 13,000 ₪ לבין 2,000 ₪ בתוספת לשעות גלובליות" (עמ' 21 לפרוטוקול מות שורות 29-30). כשנשאל בהמשך חקירתו כיצד דיווח התובע על השעות הנוספות שעבד, השיב: "[...] במסגרת השיחות פבל הבהיר מה הרצונות שלו וניתן לראות את שכר בשכר (כך במקור – א.ש.) ההולך וגדל מעולם הוא לא דיבר ולא ביקש ממני תשלום עבור שעות נוספות וגם לא היו שעות נוספות" (ההדגשה אינה במקור – א.ש. עמ' 22 לפרוטוקול מול שורות 8 עד 10).
30. מן המקובץ עולה, עולות המסקנות הבאות:
31. אליבא דמר דיניץ, היו לתובע שיחות עבודה עם חו"ל אחרי השעה 18:00;
32. הגם שטען כי ב- 99% מהמקרים הוא נשאר לבד לצורך שיחות עם עורכי דין מחו"ל, מר דיניץ העיד כי הוא לא נהג להימצא כל הזמן במשרד ואישר את דבר קיומן של שיחות עבודה עם עורכי הדין האמריקאיים בשעות מאוחרות, לעיתים ב- 19:00 וב- 20:00 – שיחות שהתובע טען שגם הוא ערך כדבר שבשגרה, ועדותו לא נסתרה;
33. מר דיניץ לא היה יכול להעיד על אודות המסמכים שהוצגו כדוחות נוכחות, שכן לא הוא זה שערך אותם;
34. מר דיניץ העיד כי לא הקפיד על רישום השעות באופן קפדני וכהגדרתו, לא בדק בציציות לאף אחד;
35. באשר למר ארד, הלה העיד כי קיבל ייעוץ משפטי שיש לשלם לתובע תמורה נפרדת עבור שעות נוספות גלובליות בסך 2,000 ₪ לחודש. עדות זו אינה מתיישבת עם עדותו לפיה התובע כלל לא עבד שעות נוספות. כך או כך, מעיון בתלושי השכר עולה, כי תשלום כאמור מעולם לא בוצע בגין שעות נוספות.
36. מתצהירו ומעדותו של מר חנוכה עולה, כי התובע עבד שעות נוספות.
37. לא נעלמה מעיניי טענת החברה, לפיה במכתב הדרישה שנשלח אל החברה מטעם התובע, לאחר סיום העסקתו, לא בא זכרה של טענת התובע בדבר אי תגמול עבור ביצוע שעות נוספות ה זו, ואולם, אין בכך כדי לאיין את טענת התובע, שכן הרכיבים שנתבעו במסגרת כתב התביעה הם אלה שמהווים את מסגרת דיוננו, גם אם במסגרת ההליכים שקדמו להגשת כתב התביעה הם לא נזכרו.
38. לסיכום חלק זה, אני קובע כי לא ניתן לתת משקל ראייתי לדוחות הנוכחות שהוצגו ע"י החברה, שכן מי שערך אותם לא הובא לעדות. מאידך, מעדויות הצדדים, לרבות עדויותיהם של עדי החברה, עולה כי התובע אכן עבד שעות נוספות וכי אף ניתנה המלצה משפטית לחברה לשלם לו על כך.
39. באשר להיקף השעות הנוספות, סבורני כי מקרה זה נכנס לגדרו של "המצב הראשון", כפי שהוגדר בהלכת ריעני, קרי, לאחר בחינת כלל הראיות בתיק, ניתן לקבוע כי עלה בידי התובע לשכנע בקיומה של עבודה נוספת בהיקף של שעתיים נוספות ביום, ובהתאם לחישוב שהציג התובע, שלא נסתר – 40 שעות נוספות בחודש.
40. באשר לתמורה, בהתאם לתלושי השכר שהוצגו בפניי, התובע השתכר כדלקמן:
41. מחודש 01/2014 עד 03/2014 שכר שעתי בסך 25 ₪ לשעה, ולפיכך, ערך שעה נוספת הוא 31.25 ₪, ובמכפלת 120 שעות נוספות (40 שעות בכל חודש) – 3,750 ₪;
42. מחודש 04/2014 ועד 05/2014 – שכר חודשי כולל בסך 7,000 ₪. בחלוקה ל- 186 שעות, שכר שעתי בסך 37.06 ₪. לפיכך ערך שעה נוספת 47 ₪. במכפלת 80 שעות – 4,140 ₪;
43. ביחס לחודש 06/2014 לא הוצג תלוש שכר במסגרת הליך הבאת הראיות ובהתאם לחישוב שנערך ע"י התובע בסעיף 75 לסיכומיו, ולא נסתר, הוא השתכר כמו בחודשים אפריל ומאי. לפיכך, זכאי הוא לסכום של 1,880 ₪.
44. בחודש 07/2014 – שכר חודשי כולל בסך 8,000 ₪. בחלוקה ל- 186 שעות - שכר שעתי בסך 43 ₪. לפיכך ערך שעה נוספת – 53.76 ₪. במכפלת 40 שעות – 2,150 ₪;
45. בחודשים 08/2014 עד 05/2015 – השתכר התובע שכר כולל בסך 9,000 ₪ ובחלוקה ל- 186 שעות, שכרו השעתי עמד על 48.3 ₪. לפיכך, ערך שעה נוספת – 60.48 ₪ ובמכפלת 40 שעות חודשיות במשך 10 חודשים – 24,192 ₪.
46. בחודשים 06/2015 עד 09/2015 – התובע השתכר שכר כולל בסך 10,500 ₪ ובחלוקה ל- 186 שעות, שכר הבסיס השעתי שלו היה 56.45 ₪. לפיכך ערך שעה נוספת – 70.56 ₪ ובמכפלת 4 חודשים (160 שעות נוספות) – 11,290 ₪;
47. ביחס לחודש 10/2015 – לא הוצג תלוש שכר ולכן, בהיעדר ראיה לסתור, אני קובע כי בסיס החישוב הוא בהתאם לחודשים 06/2015 עד 09/2015 ומכאן, שהתובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך 2,822 ₪.
48. בחודשים 11/2015 עד 04/2016 – התובע השתכר שכר כולל בסך 10,300 ₪ ובחלוקה ל- 186 שעות, שכר הבסיס השעתי שלו היה 55.37 ₪. לפיכך ערך שעה נוספת – 69 ₪ ובמכפלת 6 חודשים (240 שעות נוספות) – 16,560 ₪;
49. בחודשים 05/2016 עד 12/2016 – התובע השתכר שכר כולל בסך 14,800 ₪ ובחלוקה ל- 186 שעות, שכר הבסיס השעתי שלו היה 79.56 ₪. לפיכך ערך שעה נוספת – 99.5 ₪ ובמכפלת 8 חודשים (320 שעות נוספות) – 31,840 ₪.

סה"כ זכאי התובע לתשלום גמול שעות נוספות בסך של 98,624 ₪.

1. דמי הבראה – בסיכומיו, צמצם התובע את רכיב התביעה ל- 220 ₪ ואילו החברה לא השיגה על הסכום המעודכן ועל כן, אני פוסק לתובע בגין רכיב זה – 220 ₪.
2. פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – כאמור לעיל, משלא הוצגה הודעה לעובד ואף לא הוצג כל הסכם חתום עם התובע, ומאידך, לא הובאה כל ראיה לפיה הסכם חתום כלשהו אכן אבד במעבר בין משרדים (ולמצער אף לא נטען וממילא לא הוכח כי מסמכים קונקרטיים נוספים אבדו לכאורה), אני מקבל את רכיב התביעה המתייחס לפיצוי בגין רכיב זה ופוסק לתובע פיצוי בסך 3,000 ₪.
3. הפרשות לפנסיה – במסגרת סיכומיו זנח התובע את רכיב התביעה המתייחס להפרשות לפנסיה. באשר לטענת החברה, כי הפרישה לתובע ביתר בסך 23,584 ₪ (בערך נומינלי) ועל כן יש לקזז מכל סכום שייפסק לתובע סכום משוערך בסך 34,000 ₪ (סעיפים 38 ו- 48 בהתאמה לסיכומי החברה), דין הטענה להידחות. ודוק. מדובר בטענה שלא בא זכרה בכתב ההגנה של החברה. בסעיפים 58-60 לכתב ההגנה טענה החברה כי כל כספי הפנסיה הופקדו לקופת הפנסיונית, וככל שקיימים חוסרים, "מקורם בשגיאה והדבר נתון בבדיקה" (סעיף 59 לכתב ההגנה). עוד הוסיפה כי הסכום שנתבע הנו שולי והדבר מעיד כי לא היה ניסיון מכוון לבצע הפקדות בחסר. לאור האמור לעיל, טענת החברה, שנטענה לראשונה במסגרת כתב הסיכומים מטעמה, מהווה הרחבת חזית אסורה, ובהתאם - נדחית.
4. באשר לטענתה החלופית של החברה, לפיה התובע נכנס בגדר החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה), ולכן מטעם זה אינו זכאי לגמול שעות נוספות, אני דוחה טענה זו. כידוע, מדובר בחריג לכלל ולכן נטל ההוכחה כי נתמלא החריג, רובץ לפתחו של המעסיק (דב"ע מט/2-7 מישל רבות נגד הורמון שירותי אחזקה פד"ע כא 117.). בנוסף, המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק (ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ נ' מנחם טל, פד"ע לה 703). באשר לתחולת החריג הראשון נקבע בפסיקה, כי הסממנים לבחינתה של "המידה המיוחדת של האמון האישי, הם בין היתר, גובה שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד" ⁽ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ (14.10.07)).
5. לא מצאתי כי בענייננו החברה הוכיחה כי התובע נהנה ממעמד של עובד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי. ודוק. במקרה זה, אף לא הוצג בפניי הסכם עבודה חתום הקובע כי התובע אכן נמנה על שדרת הניהול הבכירה בחברה, וכי בתור שכזה, אינו זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות; לחילופין לא הוצגה כל ראיה כי השכר שקיבל היה גבוה ביחס ליתר מקבלי השכר בחברה לאור בכירותו הנטענת. ויודגש, כי אין בעצם העובדה, שאינה במחלוקת, כי שכרו כמעט ושולש במהלך תקופת עבודתו כדי לרפא את המחדל הראייתי.
6. באשר לפדיון חופשה, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני מקבל את טענתו של התובע אשר נתמכת ברישום בתלוש השכר של חודש 01/2017 (נספח ב' לתצהירי העדות הראשית של החברה), ואפרט.
7. בהתאם לתלוש השכר הנ"ל, עמדה לרשות התובע יתרה בלתי מנוצלת של 16.42 ימי חופשה, וכן יום אחד נוסף בגין חודש ינואר 2017 עצמו. לטענת החברה, היא ניכתה לתובע 4 ימי חופשה "בשל שהייה בימי חופשה בין מועד השימוע למועד קבלת ההחלטה על פיטוריו של התובע" (סעיף 182 לסיכומי החברה). עוד הוסיפה באופן כללי, כי "יש לנכות משכרו את ימי החופשה בהם לא עבד במסגרת הנסיעה להונגריה לביקור של הבן שנטש בעלייתו ארצה" (סעיף 183 לסיכומי החברה).
8. דין טענות החברה להידחות, שכן היה עליה להתכבד ולהציג יומן רישום חופשה שנתית, דבר שלא נעשה. בנוסף, בהתאם לתלושי השכר שהונפקו על ידה, לתובע יתרה כוללת של 17.42 ימים. ככל שהחברה היתה זכאית לנכות ימי חופשה בגין שהיית התובע בחו"ל, לא היתה כל מניעה מצדה לעשות כן, וככל שבחרה לא לנכות ימים אלה משכרו, חזקה עליה שהחלטתה היתה מושכלת ומרצון.
9. בדומה לטענות אחרות שטענה, גם טענה זו נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי כמתחייב, ויש להצר על בחירתה הלא ראויה להוסיף הערה אישית פוגענית ביחס לבנו של התובע.
10. באשר לסכום הנתבע, משלא מצאתי טעות בחישוב האריתמטי שבוצע ע"י התובע, והחברה מצדה, לא הציגה כל חישוב נגדי, ומשמצאתי לדחות את טענת הקיזוז של החברה, כאמור לעיל, אני פוסק לתובע בגין רכיב זה סכום של 11,718 ₪.
11. ביחס לרכיב התביעה המתייחס לעגמת נפש, אני דוחה רכיב זה, שכן בהתאם להלכה הפסוקה, פסיקת פיצוי לעובד בשל עגמת הנפש שנגרמה לו עקב כך שמעסיקו לא נהג עמו כשורה, אמורה להיעשות במקרים נדירים בלבד, שהם קיצוניים ויוצאי דופן בחומרתם (דב"ע נג/3-114 מדינת ישראל – מצגר (ע"ע 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' אלישע (פורסם בנבו, 27.2.08) , ע"ע 402/07 ניצנים בע"מ ואח' נ' חודאדי ואח', (פורסם בנבו, 19.1.10)). לא מצאתי כי מקרה זה בא בגדרם של אותם מקרים נדירים וקיצוניים.
12. לבסוף, באשר לטענת התובע, כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין יתר הנתבעים שתבע, מצאתי כי יש לדחות טענה זו, ואבהיר.
13. בבר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ' ADMARIAM GAVR NEGOUSE (ניתן 13.11.16), פסק בית הדין הארצי, כי: "[...] אמנם מקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי עולה תמונה מדאיגה בנוגע לאופן שבו העסיקה החברה את המשיב. בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. עם זאת לא הונחה לפני בית הדין האזורי תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד כי החברה נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו. כך גם לא הוכח כי החברה נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר, וזאת חרף קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים. במקרה שלפנינו לא התרשמנו כי אי תשלום הזכויות סוציאליות למשיב מצדיק להרים את מסך ההתאגדות של החברה.".
14. הדברים יפים גם לענייננו, שכן לא הונחה בפניי תשתית ראייתית לכך שבעלי המניות בחברה ניהלו אותה במטרה שתשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של התובע או להונאתו. כך גם לא הוכח כי ניהלו אותה תוך נטילת סיכון בלתי סביר והעובדה שפעילותה העסקית נפסקה, אינה מהווה, כלשעצמה, עילה להרמת מסך.
15. לא נעלמה מעיניי טענת התובע, לפיה החברה ישבה בסביבת עבודה משותפת עם הנתבעת 2 שהנה עורכת דין וכי העובדה שמבנה המשרד היה מרחב פתוח (OPEN SPACE), מעידה כלשעצמה על כך שיתר העובדים "[...] הלכה למעשה היו עובדים של הנתבעת 1והן של חברות נוספות שבעלי מניותיהם אף היו בעלי מניותיהם של הנתבעת 1 ו/או ביצעו תפקידים שונים בחברות במשותף" (סעיף 84 לסיכומי התובע).
16. מדובר בטענה שנדרש להוכיחה, וכאמור בפתח הדברים, לא הוצגה תשתית ראייתית לכך. ער אני לטענות הנוספות שהתובע העלה בסיכומיו ביחס למערכת הקשרים העניפה והמורכבת לכאורה בין הנתבעים לבין עצמם, ואולם, בהיעדר ראיות שיתמכו בשלל הטענות הנ"ל, לא ראיתי לנכון להתייחס באופן פרטני לכל אחת מהן בנפרד.
17. לאור האמור לעיל, אני דוחה את דרישת התובע להורות על הרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין יתר הנתבעים.

אחרית דבר

1. תביעת החברה בתיק סע"ש 24102-02-17 – נדחית.
2. תביעת התובע בתיק סע"ש 64834-03-17 מתקבלת בחלקה, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
3. דמי הודעה מוקדמת בסך 14,800 ₪;
4. הפרש פיצויי פיטורים 13,236 ₪;
5. אי מסירת תלושי שכר כדין והפרת חובות רישומיות - 2,100 ₪;
6. גמול בגין עבודה בשעות נוספות – 98,624 ₪;
7. הפרש פדיון דמי הבראה בסך 220 ₪;
8. פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה בסך 3,000 ₪;
9. פדיון חופשה עבור 17.42 ימים בסך של 11,718 ₪;

כל הסכומים בסעיף זה יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

1. בנוסף לסכומים דלעיל, ולאור התוצאה אליה הגעתי, תשלם הנתבעת לתובע ולגב' פרומן, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ והשתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 16,000 ₪.

ניתן היום, ג' אב תשפ"ב, (31 יולי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.