מבוא

זוהי תביעה בגין נזקי גוף שהגישה התובעת, ילידת שנת 1948, על רקע נפילה שאירעה ביום 3.8.13 בטיילת החוף "גלי גליל" שבתחום הנתבעת 1 (להלן - התאונה).

התביעה הוגשה כנגד הנתבעות כמי שאחראיות על הפעלת החוף ומתקניו ועל תחזוקתו התקינה.

הנתבעות כופרות בחבות ובנזק.

תמצית טענות הצדדים

בכתב התביעה טוענת התובעת כי ביום 3.8.13 בבוקר בעת שהלכה בטיילת של החוף הנ"ל, נתקלה היא במפגע ונחבלה.

התובעת קיבלה עזרה ראשונה ופונתה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים לגליל המערבי, שם אובחן אצלה שבר בצוואר עצם ירך שמאל. התובעת העדיפה להמשיך את הטיפול במרכז הרפואי בני ציון, שם עברה ניתוח לקיבוע השבר ואושפזה מתאריך 3.8.13 עד 8.8.13. לאחר מכן הועברה להמשך אשפוז בבית החולים לגליל המערבי עד ליום 29.8.13. התובעת שוחררה מבית החולים עם המלצה למנוחה ומעקב רופא מטפל. לטענת התובעת, על אף הטיפולים התרופתיים שקיבלה וטיפולי הפיזיותרפיה שעברה, היא עודנה סובלת מכאבים ומהגבלות ברגל שמאל.

מטעם התובעת הוגשה חוות דעתה של ד"ר קובלנקו סרגיי שהעריכה נכותה בשיעור של 30% בגין הגבלה בינונית בתנועות הירך משמאל.

התובעת טוענת כי נסיבות האירוע המתוארות מטילות חבות על הנתבעות ומצדיקות העברת נטל ההוכחה אל הנתבעות מכוח החזקה שעניינה הדבר מדבר בעד עצמו (סעיף 41 לפקודת הנזיקין).

לחילופין טוענת התובעת לחבות הנתבעות מכוח עוולת הרשלנות שהתבטאה באיזה מבין המעשים או המחדלים המפורטים בסעיף 7 לכתב התביעה. בין היתר, נטען כי הנתבעות לא מנעו הימצאותם של דברים מסוכנים בטיילת של החוף ו/או לא דאגו לניקוי הטיילת מאבנים ומפגעים ו/או לא דאגו לתקינות הטיילת ובטיחותה ו/או לא נקטו באמצעי הזהירות הנדרשים שהיה בהם כדי למנוע התרחשות הנזק הנטען.

בסיכומיה טענה התובעת כי עלה בידה להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח קיומו של המפגע, ואילו הנתבעות לא הציגו מטעמן ראיות כלשהן שיש בהן כדי להעיד על תקינות המקום. נטען כי מדובר היה במדרגה "נסתרת" ו/או במפגע "מוסתר" שהיה מכוסה בחול, שלא ניתן היה להבחין בו מרחוק או להיזהר מפניו. נטען עוד כי במהלך שמיעת הראיות הוברר שהמפגע נשוא ההליך הוסר ע"י הנתבעות לאחר התאונה, דבר שיש בו כדי לתמוך בגרסת התובעת באשר לקיומו.

לעניין הנזק - התובעת טוענת כי עקב התאונה היא נאלצה לעזוב את מקום עבודתה, כעובדת ניקיון שכירה, ופרשה לפנסיה בגיל 65. התובעת טוענת עוד כי שיעור נכותה התפקודית עולה בהרבה על שיעור נכותה הרפואית, לרבות בתפקודה בחיי היומיום.

התובעת העמידה נזקיה על סך כולל של 574,000 ₪ על פי הפירוט הבא: כאב וסבל- 120,000 ₪; הוצאות נסיעה ורפואיות לעבר ולעתיד- 50,000 ₪; הפסד שכר לעבר- 154,000 ₪; עזרת צד ג' עבר ועתיד- 250,000 ₪.

הנתבעות כפרו בחבות ובנזק.

לטענת הנתבעות לא עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות האירוע כפי שנטענו על ידה. נטען שעדותה נותרה עדות יחידה של בעל דין ללא כל תימוכין שאין לקבל תביעה על פיה אלא מנימוקים שיירשמו, שבמקרה זה אינם מתקיימים. בהקשר זה נטען כי התובעת לא הזכירה בחקירתה הנגדית את המועד בו התרחשה התאונה נשוא ההליך, ולא הביאה מטעמה עדים כלשהם לתמיכה בגרסתה לעניין נסיבות התרחשות התאונה ו/או ראשי הנזק הנטענים.

עוד נטען, כי גם אם התאונה הייתה מוכחת כשלעצמה הרי שאין בנסיבות המתוארות בכתב התביעה כדי להקים חבות בנזיקין, שכן התובעת לא הוכיחה שמפגע כלשהוא הוא שגרם לנפילתה באופן שיכול לבסס אחריות נזיקית נגדן.

בסיכומיהן טענו הנתבעות כי התובעת סבלה מבעיות רפואיות שונות וכי אף אירעו לה מספר נפילות בעבר, שאפשר והיה בהן להשפיע על כושר תפקודה ולגרום לנפילתה והפנו למסמכים רפואיים שהוגשו מטעמן (נ/1).

עוד טענו שגרסת התובעת באשר לנסיבות אירוע התאונה השתנתה במסגרת שמיעת ראיות הצדדים וכי לא היה באף אחת מהגרסאות שהעלתה התובעת בעדותה כדי להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת קיומו של מפגע באזור החוף.

בהקשר זה נטען כי אין בתמונות שהציגה התובעת מטעמה כדי לתמוך בגרסתה אודות המפגע ולא היה במכלול הראיות כדי לעמוד בנטל. לעמדת הנתבעות, הגם שלא הצליחה התובעת להוכיח כל התרשלות מצדן, טענותיה לעניין זה אף נסתרו בעדותו של מנהל חופי הים בעירייה (מר יוסי בנג'ו), שהעיד מטעמן.

לעניין הנזק : מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר קליגמן מרדכי שהעריך כי לתובעת נותרה נכות אורתופדית בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות ירך שמאל.

באשר לראשי הנזק השונים שנתבעו עמדת הנתבעות היא כי אין מקום לפסיקת הפסדי שכר או רכיבי עזרה והוצאות אחרים. הנתבעות הציעו פיצוי בסך של 35,000 ₪ בגין כאב וסבל.

לחלופין נטען שנכותה התפקודית של התובעת הינה מזערית וכי ככל שתוטל חבות יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור משמעותי.

תיאור ההליכים בתיק

נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים מונה ד"ר נביל גרייב כמומחה מטעם בית המשפט אשר העריך נכותה של התובעת בשיעור של 25% בגין הגבלה ניכרת בתנועות ירך שמאל.

במסגרת חוות הדעת קבע המומחה שמצבה של התובעת עלול להחמיר עם הזמן אולם באם יבוצע לתובעת ניתוח החלפת מפרק הירך, תפקודה ומצבה ישתפרו באופן משמעותי והדבר יביא לשיקום פגיעתה ולהפחתה בנכותה.

מטעם התובעת העידו: התובעת בעצמה וזאת הן במסגרת קדם משפט מורחב שהתקיים בתיק בהסכמת הצדדים והן בדיון ההוכחות.

מטעם הנתבעות העיד: מר יוסי בנג'ו - מנהל חופי הים בעיריית נהריה.

לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומים בכתב והתיק בשל למתן פסק דין.

תמצית ההכרעה

לאחר עיון בכתבי הטענות, על נספחיהם, במוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט, שמיעת העדים ועיון בסיכומי ב"כ הצדדים - אקבע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומו של מפגע כלשהוא או לבסס אחריות הנתבעות בנזיקין לאירוע נשוא התביעה ועל כן דין התביעה להידחות.

להלן הנימוקים.

הערה מקדמית לעניין סוגיית העברת הנטל

נטל ההוכחה בתביעה, והדברים ברורים וידועים, מוטל על התובע מתחילתו ועד סופו. הכלל, הידוע לנו מימים ימימה, מתומצת לביטוי השגור: "המוציא מחברו - עליו הראיה".

ואולם, יש מקרים חריגים בהם הכיר הדין במעמד מופחת, מובנה, של התובע כלפי הנתבע מסיבות שונות ככזה המצדיק העברת נטל ההוכחה מהתובע אל הנתבע וזאת לאחר שהתובע ביסס תנאים מקדמיים מסוימים הנדרשים לשם כך. חזקות דיוניות אלה מוצאות ביטוי בין היתר בסעיפים 38, 40 ו - 41 לפקודת הנזיקין.

על התובע הטוען להחלת החריג המבוטא בהעברת הנטל - בהיעדרם של כללים או חזקות דיוניות אחרות המבססות זאת מכוח דינים אחרים - לבסס תשתית ספציפית מתאימה ולעמוד בתנאים השונים הקבועים בסעיפים הנ"ל. אז, ורק אז, יוכל בית המשפט לשקול לעשות שימוש בכלי הדיוני החריג ולהעביר הנטל לצד שכנגד.

לעניין החזקה העוסקת ב"דבר מסוכן" הרי שמסיכומי התובעת עולה כי בפועל היא זנחה טענה זו. הטענה נזכרה באופן תמציתי בסעיף 6 לכתב התביעה אולם מבלי שהתובעת מיישמת את התנאים הקבועים להחלתה וממילא אינה מפרטת מהו אותו "דבר מסוכן".

לעניין העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין:

על מנת לבסס קביעה בדבר העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין נדרש קיומם של שלושה תנאים מקדימים כאשר הנטל להוכחת כל אחד מהם, על פי מאזן ההסתברויות, מוטל על התובע. ואלו הם:

(1)התובע אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנטען;

(2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו;

(3) בתנאי השלישי מגולמת מעין הנחה של בית המשפט כי הנפילה על רקע התרשלות מצד הנתבעת מסתברת יותר מהמסקנה כי הנפילה אירעה שלא כתוצאה מהתרשלות הנתבעת.

בנסיבות העניין לא עלה בידי התובעת להוכיח אף אחד מהתנאים המקדמיים בהקשר זה ופרט לעצם העלאת הטענה לא פעלת התובעת כלל על מנת להביא לביסוס טענה זו.

התנאי הראשון הנ"ל אינו מתקיים בנסיבות המקרה בשים לב לכך שבמקרה זה התובעת, והתובעת לבדה, היא שיודעת מה היו נסיבות פגיעתה מאחר ואותו מפגע שביחס אליו היא טוענת לא נזכר בשום ראייה עצמאית או אחרת פרט לגרסת התובעת בעצמה. לא הייתה כל עדות אחרת שתמכה בגרסת התובעת לעניין המפגע כאמור פרט לעדות התובעת בעצמה לעניין נסיבות התאונה ותיאורה, והדברים ברורים.

לפיכך, ומיתר הנימוקים שיפורטו להלן לא נמצא בסיס משפטי להורות על העברת הנטל והנטל נותר מוטל על התובעת מתחילת ההליך ועד סיומו. יש לבחון עמידתה בו על פי הדין והפסיקה.

המסגרת המשפטית הצריכה לעניין

מחזיק או בעלים של מקרקעין נושא בחובה לנקוט כלפי המבקרים בהם בזהירות סבירה על מנת להבטיח ביטחונם ושלומם. בין היתר מצופה כי המבקרים במקרקעין יוזהרו מפני סכנות הכרוכות בשהותם ושימושם במקרקעין וכי הפיקוח על המקרקעין והשימוש בהם ייעשה בדרך המגינה על ביטחונם ושלומם של המבקרים בהם.

חוסר אזהרה ופיקוח מתאימים, כשהם מתחייבים לפי נסיבות העניין, עשויים במקרים המתאימים לבסס רשלנות מצד המחזיק או הבעלים של המקרקעין. חובת הזהירות של המחזיק או הבעלים של המקרקעין טומנת בחובה, בין היתר, החזקת המקרקעין במצב שאינו מהווה סכנה לאדם המבקר בהם ולסביבה; איסור כניסה למקרקעין שיש בהם מפגעים בטיחותיים ואכיפתו באמצעים סבירים; נקיטת כל האמצעים הסבירים לשם הסרת המפגעים הבטיחותיים שבמקרקעין (4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111; רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 29.11.09); ע"א 7436/13 מנורה נ' פלוני (פורסם בנבו, 18.2.16)).

אין חולק כי חוף הים שבו אירעה התאונה נמצא בתחום שיפוטה של עירית נהריה, ומשכך חלה עליה החובה לדאוג לאי קיום מפגעים המסכנים את השוהים בו (ראה לעניין זה: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' הרון זוהר, פ"ד לז (3) 757). בנוסף אחריותה של העיריה לקיום פיקוח וסדרי בטיחות בחוף חלה מכוח חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964.

יחד עם זאת יש לזכור כי דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת ואוטומטית. עצם נפילתה של התובעת, כעובדה יחידה, אינה בהכרח מלמדת על קיומו של מפגע כלשהו ו/או על התרשלות הנתבעת שהביאה לאותה נפילה או תרמה לה (ראה לעניין זה: ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז (3) 345, בעמ' 351 ; ע"א 498/93 סבן נ' "רותם" חב' לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.93)).

בחיי היום יום קיימים סיכונים סבירים וטבעיים שיש בידי כל אדם סביר לצפות, שהינם חלק אינטגרלי מחיי היום יום. כך שהפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. היקף חובת הזהירות משתנה בהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין וכשמדובר בנזק שנגרם כתוצאה מנפילה, יש לאתר ולאפיין את הגורם הישיר והמיידי לנפילה ולבחון את האמצעים שננקטו למניעת הנפילה ונזקיה:

"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להיפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות. "מי שלוקח חלק בספורט כזה, מקבל את הסכנות הטמונות בו, במידה שהן ברורות ונחוצות, בדיוק כמו סייף המקבל את הסיכון של דקירה ממתנגדו וצופה במשחק כדור המסתכן במגע עם הכדור" (דברי השופט cardozoבפרשת murphy v. Steeplechase [60] (1929) . Amusement coכפי שצוטטו בהסכמה על-ידי השופט ברנזון בע"א 285/73 [11], בעמ' 73). "אני הולך לחזות במשחק כדור-רגל, אני יודע, או צריך לדעת, את הסכנות הרגילות הכרוכות בכך ולוקח על עצמי את הסיכון הזה" (השופט זוסמן בע"א 246/60 [12], בעמ' 286).בפסקי-דין אלה נקטו השופטים לשון "קבלת הסיכון", אך דומה, כי השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח, כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59 [41], בעמ'108) אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 [9] הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה...המשחק עם כלב עשוי להישרט והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (ע"א 145/08 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1), בעמ' 126-127).

באספקלריה זו יש לבחון את נסיבות המקרה שלפניי.

מן הכלל אל הפרט: גרסת התובעת לאירוע נשוא התביעה והראיות מטעמה

אציין מיד כי לא מצאתי שיש מחלוקת עובדתית של ממש לעניין עצם התרחשות הנפילה במועד הנטען, שאירעה בעת ששהתה התובעת בחוף. גם אם עמדתן הפורמאלית של הנתבעות היא כי על התובעת היה להוכיח גם את עצם קרות האירוע הרי שבעניין זה לאחר שמיעת עדות התובעת, עיון במסמך הטיפול הראשוני ועיון במסמכים הרפואיים הסמוכים למועד התאונה, שוכנעתי כי התאונה אכן אירעה בעת שהיית התובעת בחוף הים ובאותו מעמד אף נגרמו לה נזקי הגוף שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט. ואולם, בכך אין די. על התובעת להוכיח התרשלות כלשהיא מצד הנתבעות או מי מהן הקשורה סיבתית לנזק שנגרם לה.

עיקר המחלוקת נסבה על הגורמים לנפילת התובעת ובדבר עצם קיומו של מפגע או מחדל הקשור סיבתית לאותה נפילה המצדיק הטלת חבות בנזיקין על הנתבעות בנסיבות העניין. בכך יתמקד עיקר הדיון.

בנסיבות העניין שבפניי התביעה נבחנת רובה ככולה על בסיס מהימנות התובעת כמי שעדותה הינה עדות יחידה של בעלת דין ביחס לנסיבות אירוע הפגיעה. למותר לציין כי על התובעת להוכיח את כל המסכת העובדתית לה היא טוענת, מתחילתה ועד סופה, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה לרבות לעניין המפגע הנטען, אופיו ומהותו.

בחינת מכלול העדויות והראיות מעלה כי בסופו של יום לעניין נסיבות האירוע, כפי שהן נטענות בכתב התביעה ובעדות התובעת, הרי שעדותה של התובעת נותרת בבחינת עדות יחידה של בעלת דין על כל המשתמע מכך לפי סעיף 54 לפקודת הראיות. הדין מורה כי בית המשפט צריך להזהיר עצמו היטב בטרם יסתמך על עדות יחידה של בעל דין בטרם ייטה לקבל על בסיסה תביעה. נימוק ראשוני ועיקרי, שעל בסיסו עשוי בית המשפט לקבל תביעה הנתמכת בעדות יחידה של בעל דין, הוא מידת האמון שבית המשפט נכון ליתן באותה עדות יחידה של בעל דין ובמקרה זה: התובעת.

כבר עתה יירשם כי לגבי נסיבותיו המדויקות של האירוע כפי שהוצג על ידי התובעת ומהות המפגע הנטען נתתי אמון מופחת בגרסת התובעת בין היתר בשים לב לכך שגרסתה השתנתה במסגרת ניהול ההליך המשפטי ואסביר.

בכתב התביעה גרסת התובעת לאירוע התאונה הוצגה באופן לאקוני וקצר ולפיה:

"התאונה נגרמה ע"י היתקלות התובעת במפגע שהינו ספת מדרכה, שמצד אחד נמוך ומשלה את המבט, ומצד שני גבוה, ועת התובעת ביקשה לעבור במקום, הופתעה בגבה הרב של המדרגה מהצד השני, נתקלה במדרגה ונפלה" (סעיף 4 לכתב התביעה, השגיאות במקור, א.ז.).

מכתב התביעה עולה כי המפגע הנטען לכאורה הינו הפרשי גובה בשפת המדרגה המתוארת בכתב התביעה באופן שכאשר התובעת הופתעה, כהגדרתה, מגובהה של המדרגה מעברה השני, הדבר גרם לה להיתקל במדרגה וליפול.

במסגרת קדם המשפט המורחב שהתקיים בפניי ביום 25.9.19 נחקרה התובעת קצרות לאחר שהוזהרה כדין וזאת בהסכמת הצדדים. באותו דיון הוסיפה התובעת פרטים עובדתיים חדשים בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, שלא היה להם זכר בכתב התביעה, והשיבה לשאלת ביהמ"ש בקשר לנסיבות המדויקות לאירוע התאונה באופן הבא:

"איך שיצאתי מהדוש הלכתי ישר רציתי לעבור, העברתי את הרגל ונפלתי. החול היה יבש ואני נפלתי לצד. נפלתי. אנשים באו והרימו אותי ושמו אותי על כיסא ואחר כך פינו אותי לבית חולים. נפלתי על החול. יש שם דוש אחד והייתי צריכה לעבור אבל זה היה בוקר. כנראה עוד לא ניקו ועוד לא סידרו את המקום. בגלל זה החול היה על האבנים ואני לא ראיתי. רציתי לעבור מעל הגדר ונפלתי על החול. יצאתי מהדוש מלא חול. רציתי לעבור על המדרגה. יש מדרגה על החול אבל היה מלא חול. גם על החול הייתי צריכה לעבור וזה היה כמו גליצ' ונפלתי" (סע' 15- 22, בעמ' 13 לפרוט').

בחקירתה זו שמה התובעת דגש על סוגיית קיומו של חול על אותה מדרגה נטענת אשר גרם לה לטענתה להחליק.

בחקירתה הראשית בדיון ביום 31.5.20 נשמעה גרסה שלישית, דומה יותר לגרסה שהוצגה בכתב התביעה ואולם היא נמסרה באופן מבולבל ולא ברור. יצוין כי במהלך שמיעת הראיות ביום 31.5.20 עדותה של התובעת ניתנה באופן מאוד סוער ורגשי. התובעת התקשתה להתרכז בשאלות המוצגות לה, הייתה עצבנית ותוקפנית מאוד כלפי ב"כ הנתבעות. הגם שבית המשפט ער לכך שמעמד של חקירה נגדית ביחס לאירוע כאמור אינה עניין של מה בכך, הרי שבמקרה זה הדברים אף חרגו מהמקובל בתיקים מסוג זה באופן משמעותי. על אף אורך הרוח הרב שגילה בית המשפט והתנהלותה המאופקת של ב"כ הנתבעת, הראויה לשבח בעניין זה, הרי שהדבר פגע בעניינה של התובעת וחבל.

כאמור בחקירתה הראשית גרסת התובעת השתנתה במקצת והיא ציינה כי התאונה אירעה בזמן שהלכה לכיוון המקלחת ולא ביציאה ממנה:

"נסעתי לים, יצאתי מהים רציתי ללכת לדוש, רציתי לעבור מעל המדרגה ולא רואים איפה עוברים, שמתי רגל אבל כנראה מאחורה היה יותר עמוק ואיך ששמתי את הרגל ונפלתי על הצד שמאל ובאו אנשים הרימו אותי נתנו לי לשתות ונתנו לי כיסא לא הבנתי מה קרה לי. זה לא היה מסודר" (סע' 1- 3, בעמ' 16 לפרוט').

בחקירתה הנגדית טענה התובעת כי היא אינה מצופה לזכור אחרי שבע שנים כיצד נפלה וחזרה על עיקרי על גרסתה בדבר נסיבות הנפילה, כדלקמן:

"ש. אני רוצה לחזור שוב על התמונות ותתארי בדיוק איך נפלת.

ת. אחרי 7 שנים אני יכולה לדעת איך נפלתי?

ש. אני מציגה לתובעת את התמונה בת/1 תתארי לי בדיוק איך נפלת?

ח. יצאתי והלכתי לדוש. עמדתי מתחת לדוש ורציתי לעבור מקום, יצאתי מהרחבה ועליתי על המדרגה, שמתי את הרגל לעבור ונפלתי כמו כדור על הצד".

(סע' 4- 8, בעמ' 17).

מהאמור עולה כי הגרסה הלאקונית שהופיעה בכתב התביעה השתנתה במסגרת ההליך המשפטי. לאחר שמיעת עדות התובעת בשתי הזדמנויות הרי שלא שוכנעתי בקיומו של מפגע. מהתמונות והעדויות עלה כי במועד התאונה היה שביל במקום אשר הוליך ממקלחת החוף הפתוחה ("דוש" כהגדרת התובעת) אל משטח הטיילת המרוצף והיציאה. בצדי הטיילת המרוצפת הייתה גדר הפרדה נמוכה אשר הפרידה בין משטח החול שהינו נמוך מעט יותר ובין החלק המרוצף של הטיילת. ניתן להבחין בה בבירור וניתן אף להבחין בגובה המשטח ממנה והלאה ללא קושי וזאת כעולה מהתמונות שהציגה התובעת בעצמה.

משמיעת עדות התובעת ובחינת התמונות התרשמתי כי התובעת ביקשה "לקצר" את הליכתה ובמקום ללכת דרך השביל המוביל אל המשטח, קיצרה את הדרך על ידי מעבר מעל אותה גדר/מדרגה. גם פעולה זו של קיצור הדרך הינה עניין של יום ביומו בחופי הים והיא אינה מהווה סיכון מיוחד או כזה המטיל חבות על הנתבעות או מי מהן.

עוד יצוין כי בחקירתה בקדם המשפט שמה דגש התובעת על סוגיית הימצאותו של חול על גבי המשטח המרוצף - דבר שלטענתה גרם להחלקתה. עם כל הכבוד, עצם קיומו של חול ים בשפת הים אינו מהווה מפגע ואינו יכול להוות מפגע בנסיבות המתוארות והטענה כולה הייתה נראית תמוהה. אך טבעי בעיניי כי יהיה חול במידה כזו או אחרת גם על המשטח המרוצף. לא הוכח כי מדובר בכמות של חול שיכולה להיחשב כמפגע וממילא הנתון כלל לא נטען בכתב התביעה ומהווה הרחבת חזית או שינוי חזית.

זאת ועוד נראה כי משהובהר לתובעת במסגרת המשך ניהול ההליך כי טענתה לעניין פיזור החול במקום ככל הנראה לא תביא להטלת אחריות על הנתבעות, שינתה היא מגרסתה העובדתית בעניין זה או יש לומר שבה לגרסתה המקורית ביחס למדרגה והפרשי הגובה וזנחה טענתה לעניין החול. עצם שינוי הגרסאות והטענות פגם במהימנות התביעה ואולם בין כך ובין כך לא מצאתי קיומו של מפגע כלשהוא.

כאמור מהתמונות שהוצגו לעיוני עולה כי מדובר במעין גדר או מעקה המפריד בין הטיילת ובין משטח החול. ניתן לראות בבירור את גובה המשטח, אין מדובר במעקה גבוה או יוצא דופן וזאת גם אם התובעת בחרה ללכת בדרך זו. לא מצאתי בסיס, גם בתמונות שהוצגו מטעם התובעת, כי מדובר במעקה "המשלה את המבט" או דבר הדומה לכך. ניתן לראות בבירור את המשטח וגובהו גם מאזור משטח החול ובכל מקרה הייתה פתוחה הדרך בפני התובעת ללכת בדרך המובילה אל המשטח שלא באמצעות מעבר זה.

לא מצאתי שום בסיס לטענות התובעת ביחס לביצוע תיקונים או שיפוצים שבוצעו במקום שהביאו לביטול מה שכונה על ידה "מפגע". התביעה הוגשה כשלוש שנים לאחר האירוע ואך טבעי בעיניי שבמהלך השנים תפעל הרשות המקומית לשיפור החזות והמתקנים. אין בעצם ביצוע שינוי כזה או אחר כדי להביא לקביעה כי קודם לכן היה מדובר במפגע ומפגע כאמור לא הוכח במישור העובדתי והדילוג הרעיוני שעושה התובעת מעצם קיומו של שינוי לקביעה בדבר קיומו המוקדם של מפגע שהוביל לאותו שינוי - אינה מבוססת ונדחית.

בהקשר זה אציין כי לא היה בתמונות שהציגה התובעת (ת/1; ת/2) כדי לשפוך אור על נסיבות התאונה או לחזק את גרסתה העובדתית של התובעת מעבר לעדותה כבעלת דין. התמונות הנ"ל הוגשו ע"י התובעת מבלי להבהיר מי צילם את התמונות, מתי צולמו ומה מידת הסמיכות של צילום התמונות לאירוע התאונה. גם עיון מדוקדק באותן תמונות מעלה כי לא ניתן לזהות בהן את "המדרגה הנסתרת" הנטענת. באותן תמונות ניתן להבחין בבירור בהפרשי הגובה בין קוביית הבטון המיועדת לרחצה לבין מפלס החול, שכאמור לא מצאתי כי יש בהם כדי לבסס קביעה בדבר סכנה "בלתי רגילה" למבקרי המקום. אעיר כי גם המינוח "מדרגה" הינו מטעה במידה מסוימת מאחר ואין מדובר במדרגה שהציבור לכאורה אמור לעלות בה לצורך המעבר. מדובר במעקה מפריד דווקא ולא במדרגה במובנה הרגיל.

זה המקום לציין כי טענות התובעת לעניין סוגיית הבטיחות אפשר ועולות כדי נושאים המצריכים מומחיות. התובעת לא הגישה חוות דעת כלשהיא מטעמה בהקשר זה ועל כן אין לבית המשפט אלא את שעיניו רואות.

עוד נמנעה התובעת מלנסות ולהביא עדים ממועד התאונה שאפשר והיה בהם כדי לתמוך בגרסתה אודות נסיבות הנפילה וקיומו של מפגע מבלי שהונח הסבר סביר לכך. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר במסגרת חקירתה הנגדית התובעת העידה כי בעקבות הנפילה הגיעו הרבה אנשים כדי לעזור לה, לרבות השכנים ששהו איתה במקום, שעמם הגיעה לחוף הים (ומכאן ההנחה שהם מוכרים לה) ואף סייעו לה (עמ' 17 לפרוט').

בכך הקימה כנגדה את החזקה הדיונית שנקבעה בפסיקה הנוגעת להימנעות מהבאת עד חיוני ולפיה אילו התייצבו אותם אנשים ו/או שכנים לדיון ומעידים הרי שעדותם ותשובותיהם לא היו פועלות לטובת התובעת אלא לחובתה:

" לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, להימנעות באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה " (ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, בפסק' 26 (פורסם בנבו, 27.7.2008)).

מהימנותה של התובעת נפגמה גם בחקירתה הנגדית ביחס לעברה הרפואי. הגם שאפשר והדברים אינם נדרשים להכרעה לגופה בשים לב לכך שלא עלה בידי התובעת לבסס קיומו של מפגע, הרי שהם משליכים על מהימנותה במידה מסוימת ויפורטו בקצרה.

גם בחלק זה ניתנה עדותה בתוקפנות ומתוך קוצר רוח מסוים ואולם בפועל הודתה התובעת בקיומן של בעיות ראייה מזה שנים רבות, נפילות תכופות ועוד. הגם שאין הנתבעת או בית המשפט נדרשים לקבוע הסבר חלופי לגורמים שהביאו לאירוע הנטען הרי שלא ניתן להתעלם גם מנתונים אלה.

על אף שהתובעת טענה בתוקף בחקירתה כי לא סבלה משום בעיה בריאותית עובר לתאונה הרי שהדברים נסתרו במסמכים הרפואיים (נ/1) שהוצגו לה בחקירתה:

"ש. אני חוזרת לעברך הרפואי, האם היה לך תלונות על לחץ דם בעבר?

ת. אני עבדתי 23 שנה הייתי בריאה כמו סוס ונסעתי כל יום. לא היה לי כלום. לא היה לי תלונות על לחץ דם.

ש. אני מציגה בפנייך מסמך רפואי על תלונות על עלייה בלחץ דם.

ת. אצל מי אין לחץ דם? אם לא היה לי לחץ דם הייתה מתה.

ש. תספרי לנו על הניתוח שעברת על השתלת קרנית עין.

ת. ביום רביעי עברתי את ההשתלה. זה הניתוח החמישי.

ש. למה היית צריכה השתלת קרנית?

ת. עוד מרוסיה הגעתי ככה. היו לי בעיות בעיניים".

(סע' 1- 9, בעמ' 18 לפרוט).

בהמשך חקירתה התובעת אף הודתה כי בעברה היא נפלה "הרבה" כהגדרתה:

"ש. 23.10.2001 חזרת מהעבודה ונפלת?

ת. אני לא זוכרת. הייתי נופלת הרבה" (עמ' 19 לפרוט').

לסיכום, לאחר שמיעת עדות התובעת בפניי ביחס לאירוע התאונה בשתי חקירותיה אקבע כי התובעת לא הוכיחה קיומו של מפגע שהביא לנפילתה במועד הנ"ל. שוכנעתי כי הנפילה עצמה הינה אותנטית ואולם לא הוכח שהיא קרתה עקב קיומו של מפגע כלשהוא אם לעניין קיומו של חול במקום ואם לעניין גובה ה"מדרגה" הנטענת או כל מפגע אחר הנטען על ידי התובעת ולא הוכח.

ראיות הנתבעות

בשים לב לאמור עד כה הרי שההתייחסות לראיות שהובאו מטעם הנתבעות תיעשה בקצרה.

מטעם הנתבעות העיד מר יוסי בנג'ו - מנהל החוף. עדותו עשתה רושם מהימן ואמין והסבריו ביחס לפעולות התחזוקה המתבצעות בחוף ולעניין אי קיומו של מפגע כאמור - לא הופרכו ולא נסתרו במסגרת חקירתו הנגדית. עדותו הייתה מפורטת וניתנה מתוך בקיאות ונתתי בה אמון מלא.

העד ציין בחקירתו כי הנתבעות מבצעות תחזוקה שוטפת ומסודרת של שפת הים. כך בין היתר, מוצבים בשפת הים פקחים, חובש, מצילים ועובדי ניקיון שמתחילים את עבודתם בשעה שש בבוקר ולאורך כל היום (עמ' 20 לפרוט').

בחקירתו הנגדית של העד התעכב ב"כ התובעת ממושכות על נושא ניקוי החול מהמשטח המרוצף באבן משתלבת הגם שהתובעת בחקירתה הראשית באותו דיון כלל לא נדרשה לעניין קיומו של חול כסיבה לנפילתה וטענה לאקונית כי עוד לא ניקו במקום. עצם ההתעכבות על נושא החול בחקירה הנגדית של עד הנתבעות הביא לחוסר קוהרנטיות בטענות התובעת באשר למפגע הנטען.

מכל מקום תשובותיו של העד היו מפורטות, שוטפות וברורות. העד הסביר כי חול מהווה מפגע בשפת הים וכי לא ניתן לנקות את כל החול המתפזר על ידי המבקרים בשפת הים ומועבר על ידם אל המשטחים השונים. העד הסביר יפה כי את החול עצמו (במשטח החול) מנקים וממילא מנקים את המשטחים השונים.

העד שלל את הטענה כי ננקטו פעולות מטעמם בעקבות אירוע התאונה ו/או בוצעו תיקונים כלשהם במקום על רקע האירוע הנטען. לעניין "היריעות הכחולות" המופיעות באחת התמונות שהציגה התובעת, הסביר העד כי הן הותקנו למניעת מעבר המים לשביל בעת קיומה של רוח חזקה, וזאת ללא קשר לאירוע התאונה (סע' 5- 21, בעמ' 21 לפרוט') ועדותו לא נסתרה. ממילא לא מצאתי כיצד היה ביריעות הנ"ל כדי לתמוך בטענת התובעת ביחס לקיומו של מפגע או תיקונים הקשורים לאותו מפגע נטען והדבר היה נראה כקובץ של טענות ללא חוט המקשר ביניהן.

לסיכום, לאחר שמיעת העדויות ובראי הפסיקה הקיימת אקבע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מפגע כלשהוא בטיילת ו/או קיומה של "מדרגה נסתרת" הם שגרמו לנפילתה כנטען על ידה. המעבר שבוצע על ידי התובעת במקום הינו בגדר סיכון טבעי ורגיל שיכול להתרחש בעת ביקור בחוף ו/או בעת שימוש במתקניו ואף בכל מקום אחר מבלי שיהיה כרוך בכך מפגע כלשהוא המחייב בפיצוי ומפגע כאמור לא הוכח. משכך, דין התביעה: דחייה.

למעלה מן הנדרש - הנזק

בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי בשאלת החבות הרי שסוגיית הנזק היא בבחינת למעלה מן הנדרש ועל כן אסתפק במספר הערות קצרות.

אין חולק כי תוצאת הנפילה הינה קשה בעבור התובעת. יחד עם זאת, והגם שנכותה של התובעת אינה נמוכה, הרי שסכומי הנזק להם עתרה התובעת בנסיבות התיק אינם נתמכים בראיות ונותרו חסרי בסיס במיוחד בשים לב לשיעורם הגבוה אל מול גילה של התובעת במועד התאונה והיום.

לעניין הפסד ההשתכרות לעבר - לא הונח בסיס לעניין האפשרות שעמדה לתובעת לעבוד מעבר לגיל 67 שהוא גיל הפרישה המקובל לשכירים ולא הונחה שום ראיה מטעמה בעניין זה מעבר להצהרתה כי הייתה מעוניינת בכך. גם הפסד השכר ושיעורו לא נתמך בשום ראיה שהיא.

לעניין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה - לא עלה בידי התובעת להציג קבלות כלשהן התומכות בסכום הנטען על ידה לרבות יחס לנזק המיוחד הטעון הוכחה בראיות. גם אם לא ניתן לצפות מתובעת לשמור כל קבלה וקבלה הרי שמצופה כי קבלות מינימאליות יהיו ברשותה ביחס להוצאות בשיעור הנטען.

לעניין עזרת צד ג' - התובעת העמידה דרישתה לעניין זה לעבר ולעתיד על סך של 250,000 ₪ שהינו סך גבוה לכל הדעות וזאת ללא שום תימוכין בראיות. התובעת לא הביאה למתן עדות את המטפלת שלדבריה מסייעת לה בעבודות משק הבית ביחס לשכר המשולם לה ככל שמשולם, היקף העזרה וכו'. לא הונח כל הסבר מדוע המטפלת לא הובאה למתן עדות.

כמו כן לא נשמעו עדויות אחרות ביחס להיקף העזרה הנדרש לה, לרבות של בני משפחה כנטען בסיכומיה, הגם שאני נכונה להניח כי בשים לב לשיעור נכותה הרפואית היקף העזרה הנדרש איננו מבוטל, לרבות הנכות הזמנית שהעריך המומחה בתקופה הסמוכה לתאונה וקביעתו כי ההגבלות יילכו ויוחמרו בעתיד.

לעניין רכיב הנזק הלא ממוני - על פי המדדים המקובלים בפסיקה נראה שסכום של 75,000 ₪ היה הולם את נסיבות העניין אילו הייתה מוטלת אחריות על הנתבעות.

סוף דבר

התביעה נדחית.

חרף התוצאה ועל אף ההוצאות שנגרמו לנתבעות במסגרת ההליך הרי שנוכח גילה של התובעת, שיעור נכותה ומאחר ושוכנעתי באותנטיות הנפילה (להבדיל מהאפשרות להטיל חבות בנזיקין בגינה) וזהות הצדדים הרי שזהו המקרה להורות כי כל צד ישא בהוצאותיו.

מכל הטעמים שהובאו לעניין ההוצאות והרבה לפנים משורת הדין אני מורה כי התובעת תשא במחצית יתרת האגרה על פי הדין ולא ביתרת האגרה במלואה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א חשוון תשפ"א, 29 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.