12 ספטמבר 2019

התובעת הגישה תביעה זו במסגרתה היא מבקשת כי יקבע, שעל הנתבע להכיר בתאונה שארעה לה בדרך חזרה מהעבודה כתאונת עבודה.

טענות התובעת

1. ביום 10.12.2014 בדרך חזרה מהעבודה לתחנת האוטובוס אשר יוביל אותה לביתה, נפלה התובעת על הכביש, בעודה חוצה אותו במעבר החציה הכפול בדרך ז'בוטינסקי ברמת גן (ר' סעיפים 2-1 לכתב התביעה).

2. מדובר היה ביום גשום. אף שהתובעת נחבלה במהלך הנפילה באורח קשה נותרה בהכרה כל העת. עובר אורח סייע לתובעת לקום מהכביש, והיא מסרה לעובר האורח את הטלפון הנייד שלה ואת הקוד, והוא חייג לבעלה של התובעת (ר' סעיפים 4-3 לכתב התביעה).

3. התובעת סרבה להתפנות לבית החולים באמבולנס ובעלה לקח אותה ברכבו לבית החולים "תל השומר" שם אובחן כי היא סובלת משבר ביד ימין (ר' סעיף 5 לכתב התביעה). בשעת לילה מאוחר ולאחר שידה של התובעת הושמה בגבס ניגש אל התובעת רופא, שהציג את עצמו כפנימאי העורך מחקר באנשים צעירים ובריאים שנופלים, מחקר הנערך ביחידת הסינקופה הסמוכה למיון. הרופא סיפר לתובעת כי תעבור במהלך הלילה מיפוי לב וא.ק.ג ותשוחרר.

4. בבוקר המחרת, לאחר שכל הבדיקות הקרדיולוגיות והנוירולוגיות יצאו תקינות, שוחררה התובעת לביתה.

5. בחודש מרץ 2015 ולאחר שהתובעת הופנתה לצילום שורש כף יד ימין נמצא, כי קיימת מדרגה תוך מפרקית. בהמשך חזרה התובעת וביצעה בדיקות נוספות ובחודש יולי 2015, "לאחר תלונות חוזרות על כאבים נבדקה התובעת ע"י ד"ר יוספוב אשר קבע כי בבדיקה פרונציה כמעט מלאה וסופינציה כחצי מהטווח בהשוואה ליד שמאל, אקסטנציה – 50 מעלות, פלקסיה – 35 הוסבר על אופציה של טיפול ניתוח והומלץ על המשך טיפול פיזיוטרפי" (ר' סעיפים 16-13 לכתב התביעה).

6. הנתבע דחה את תביעתה של התובעת מאחר והתאונה "לא ארעה עקב סיכוני הדרך אלא כתוצאה מאיבוד הכרה בה נתקפת בדרך לביתך. איבוד ההכרה כפי שנרשם ברישומים הרפואיים נובע ממצבך הרפואי הטבעי, ללא תרומה של סיכון מסיכוני הדרך".

7. התובעת טענה, כי מאחר ובית החולים שלל כל ממצא חריג בתחום הנוירולוגי והקרדיאלי וקבע שמדובר בהתעלפות ללא ממצא חריג, ומאחר ומדובר באישה בריאה שלא סבלה בעבר מאבדן הכרה, ברי, כי יש לדחות את טענת הנתבע ולקבוע כי מצבה של התובעת הוא תוצאה ישירה של הפגיעה בעבודה (ר' סעיפים 28-25 לכתב התביעה).

טענות הנתבע

8. הנתבע טען כי לא ארעה לתובעת פגיעה בעבודתה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן – "החוק") וכי התאונה בה נפגעה התובעת נגרמה כתוצאה ממצבה הרפואי הטבעי ללא תרומה של סיכון מסיכוני הדרך.

דיון והכרעה

9. במכתב הדחיה של הנתבע נכתב, כי "מעיון בפרטי תביעתך ומחקירות שנערכו עולה, כי התאונה ביום 10.12.2014 לא ארעה עקב סיכוני הדרך אלא כתוצאה מאיבוד הכרה בה נתקפת בדרכך לביתך" (ר' נספח "ג" לכתב התביעה).

10. הנתבע מבסס טענתו זו בדבר איבוד ההכרה שנגרם לתובעת על סיכום מחלה שניתן לתובעת בבית החולים תל השומר ובו נכתב:

"בת 58, התקבלה לאחר אירוע של איבוד הכרה פתאומי עם נפילה ושבר ימין, ללא תלונות מקדימות לפני האירוע...לאור זאת שמדובר באירוע פתאומי עדיין חשד לטבעו הלבבי".

11. אלא שהתובעת, על פי עדותה, לא איבדה את ההכרה. האמנתי לתובעת אשר תארה בפרוטרוט את שהתרחש ברגע התאונה:

"ליפול באמצע ז'בוטינסקי...בשדרה כזאת שהרמזור עומד להתחלף ואת נופלת ככה על הידיים והכל מלא דם, והכל עף, נקרע לי התיק, המשקפיים עפו, הבן אדם הזה מלאך אני לא יודעת מאיפה הוא בא, הרים אותי, שם אותי בצד. את יודעת האופנועים של הרמזור שהתחלף, האופנוענים, את שומעת את כל הרקע הזה של האוטובוסים שהמתחילים..."

(ר' פרוטוקול עמ' 21 שורות 33-29 ובעמ' 22 שורות 3-1)

ובהמשך -

"ידעתי רק שהטלפון שלי נשרט כל הזה, החלפתי את הפאנל, את הפרונט, והתיק שלי נקרע, והמשקפיים שלי עפו, ורציתי מהר מהר לזוז ...מההמולה של הכביש. זה ז'בוטינסקי, לא סימטה צדדית".

(ר' פרוטוקול עמ' 22 שורות 25-22)

12. התובעת עמדה על כך שלא אמרה לרופאים ולו פעם אחת כי איבדה את ההכרה. נהפוך הוא. התובעת ציינה, כי טענה זו אינה מתיישבת עם האופן בו ארעה הנפילה, שכן התובעת, תוך כדי נפילה "בלמה" את הנפילה עם היד שהחזיקה את הטלפון הנייד, ועל כן המסך של הטלפון הנייד נשרט אך המכה מהנפילה התרכזה במסך הטלפון ולא ביד, ואילו היד השניה עליה נפלה היא שנשברה (ר' פרוטוקול עמ' 11 שורות 33-27 ובעמ' 12 שורות 4-1).

13. עוד ציינה התובעת בחקירתה, כי מיד אחרי הנפילה, עזר לה עובר אורח לקום מהכביש והיא נתנה לו את הטלפון הניד שלה ואת הקוד על מנת שיוכל לפתוח אותו ולהתקשר לבעלה. "אני לא יודעת", אמרה התובעת, "אם מישהו מאבד הכרה, הוא זוכר את הקוד של הטלפון שלו?" (ר' פרוטוקול עמ' 12 שורות 4-3).

14. לטענת התובעת, הדברים שנכתבו במסמך סיכום המחלה מבית החולים, כלומר: כי התובעת התקבלה לאחר ארוע של אבדן הכרה, נועדו להצדיק את אשפוזה של התובעת ללילה של בדיקות במסגרת מחקר שערך רופא פנימאי על ארועי התעלפויות שאינם מוסברים (ר' פרוטוקול עמ' 13 שורות 32-1) וחוזרת ואומרת שהמשפט המיוחס לה ולפיו איבדה את ההכרה טרם הנפילה, לא נאמר מפיה (ר' פרוטוקול עמ' 14 שורות 19-14).

15. האמנתי לתובעת, שתאוריה את הנפילה, רעש האופנועים והאוטובוסים החריד אותה, משחששה שהרמזור יתחלף וכלי הרכב יתחילו לסוע בהמוניהם בעודה ישובה כואבת ודואבת על הכביש, מעידים כי היתה בהכרה לאורך כל הארוע.

16. זאת ועוד. על פי תאור הנפילה והיכולת של התובעת לתאר את השניות הקריטיות של הנפילה; היות ויד אחת של התובעת נפגעה ואילו השניה, זו שאחזה בטלפון הנייד, לא נפגעה, לאור העובדה שהתובעת המשיכה חרף הנפילה להחזיק בטלפון הנייד שלה, ברי, כי התובעת לא איבדה את ההכרה. לו היתה התובעת מאבדת את ההכרה יש להניח כי זו היתה מלווה באבדן טונוס השרירים ובמקרה כזה סביר להניח שהתובעת היתה שומטת מידה את הטלפון הנייד ואולי אף (חו"ח) נופלת מלוא אפיים ארצה והחבלות מהן היתה סובלת היו חמורות פי כמה.

17. בחקירתה במוסד לביטוח לאומי (ר' נספח "ג" לתצהיר התובעת) העידה התובעת:

"ת. יצאתי מהעבודה ביום רביעי ב-10/12/14 בסוף יום עבודה רגיל בסביבות 15:00, יצאתי מהבנין והלכתי לכיוון תחתנת אוטובוס ברח' ז'בוטינסקי, הייתי צריכה לחצות כביש כפול של זבוטניסקי כדי להגיע לתחנה. נפלתי ממש קרוב למדרכה השניה, בחצי השני של השדרה ומישהו הרים אותי והתקשר לבעלי, נבהלתי מכל הדם, נפלתי על שתי הידיים, הטלפון שהיה לי ביד החליק ונשבר כי הוא מנע לי את השבירה גם ביד שמאל, בדיוק החזקתי אותו ביד וביד ימין נשברה לי שורש כף היד וחתכתי את האגודל...

ש. ממה נפלת?

ת. לא יודעת אולי משהו בכביש, ממש לא זוכרת, אני יודעת שנלתי, פשוט הלכתי על האספלט ופשוט נפלתי אין לי מושג ממה.

ש. האם היה משהו על הכביש שגרם לנפילה?

ת. לא שמתי לב, לא הסתכלתי כי נבהלתי מהדם, הרגשתי שהרגל שלי נתקלה באספלט ונפלתי, זה היה חורף ומסורבלים, הייתי צריכה ללכת לחתונה באותו היום...

ש. מה אמרת במיון כשהגעת?

ת. שנפלתי בכביש"

18. ד"ר גודווין, אורטופד מנתח וכירורג כף יד, את חוות דעתו צרפה התובעת לתצהירה (ר' נספח "ד") כתב בפיסקה המתייחסת לתולדות המחלה:

"בעת שהתובע (כך במקור – י.ז.ג) חצה את הכביש בתאריך 10.12.14 נפלה ונחבלה בשתי כפות ידיה, בעיקר ביד ימין...יש לציין שבסיכום השחרור נכתב שעמדת השבר מתקבלת. בגין חשש לארועי מוחי שגרם לנפילה אושפזה התובעת ללילה בתל השומר ובוצעו מס' בדיקות. למחרת שוחררה, כשהברור לא העלה דבר".

לדידו של ד"ר גודווין, כל החשדות בדבר ארוע פנימי שגרם לנפילת התובעת, הופרכו בתום סדרה של בדיקות שעברה התובעת.

19. בטופס בל 250 שנחתם על ידי מעסיקתה של התובעת נכתב כי התובעת נפלה בדרכה חזרה מהעבודה במעבר החציה ברח' ז'בוטינסקי מול מגדל התאומים 1, שברה את היד והאגודל שלה נחתך. כאשר נשאלה התובעת בחקירתה מדוע לא ציינה בטופס בל 250 כי נתקלה באספלט או במדרכה העידה, כי לא נשאלה ואף אחד לא ביקש לדעת מדוע נפלה ונחבלה (ר' פרוטוקול עמ' 20 שורות 18-1).

20. בהנתן שהתובעת בעת שהיתה בדרכה הביתה נפלה, שברה את ידה ונעדרה כחמישה חודשים מן העבודה, אך אינה יודעת מה גרם לה ליפול באמצע רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, ולאחר שקבענו כי טענת הנתבע ולפיה התובעת איבדה את ההכרה ונפלה אינה מתיישבת עם האופן בו תארה התובעת את התאונה, עלינו לקבוע האם עסקינן בתאונת עבודה אם לאו.

21. "סעיף 150 לחוק מגדיר תאונה כ"אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאבדן כושר התפקוד". הגדרה זו כוללת לפיכך ארבעה מרכיבים - אירוע פתאומי; שמעורב בו "גורם חיצוני"; שהוביל ל"חבלה פיסית"; וכאשר כתוצאה מחבלה זו (תוך דרישה לקשר סיבתי) אבד כושר התפקוד (על פי הכללים והמבחנים לאובדן כושר התפקוד המוגדרים בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א -1981; לתנאי זה ומשמעותו כחלק מהגדרתה של "תאונה" ראו את עניין ריגובסקי). ראוי לציין כי הגדרה זו למונח "תאונה" ספציפית לפרק ו' לחוק. בפסיקה הובהר כי "למונח "תאונה" יש לייחס את המשמעות המגשימה את תכלית ההוראה שבה נכלל" (ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נג(2) 632 (1999)).

. . .

גורם חיצוני הוא האידך גיסא של גורם פנימי. כאשר מדובר בסעיף 150 לחוק העוסק בגורם חיצוני, הכוונה היא לגורם חיצוני לגוף האדם עצמו שבו אירעה הפגיעה. מאמץ יתר הוא בדרך כלל גורם פנימי של פעולת הגוף עצמו ואיננו גורם חיצוני. מבחינה זו, אילו היינו משוכנעים שהקרע נגרם אך ורק כתוצאה ממאמץ יתר ללא נתונים נוספים, אפשר שהיינו דוחים את הערעור.

. . .

בית הדין אינו נותן לפיכך הגדרה מדויקת למונח "גורם חיצוני" (מלבד היותו ה"אידך גיסא" של "גורם פנימי"), אך מבהיר כי בסיטואציה בה נגרמה למבוטח תקלה פתאומית שניתן היה לראותה בעין (בשל הישמטות הרגל מהמדרגה להבדיל ממאמץ יתר פנימי בלבד), אשר גרמה באופן ישיר וברור לנזק פיזיולוגי - יש להכיר באירוע בכללותו כ"תאונה", וזאת מבלי לדקדק בשאלה מהו ה"גורם החיצוני" המדויק (ובשל כך צוינו מספר גורמים שחברו יחדיו ויכולים להיחשב כ"גורם חיצוני" כנדרש).

מושכלות ראשונים הן כי פרשנות חקיקה נעשית בהתאם ללשון החוק ותכליתו. בהקשר שלפנינו ניתן להיעזר - בשינויים המחויבים בהתאם לתכלית הייחודית לכל ענף - גם בפרקים אחרים בחוק הביטוח הלאומי העוסקים ב"תאונה", ובראשם תאונת העבודה (סעיף 79 לחוק). בחינת הגדרתה של "תאונה" בהקשר של תאונת עבודה מעלה את התובנות הבאות:

דרישת ה"פתאומיות", הנקובה בסעיף 150 לחוק באופן מפורש, כלולה בהתאם להלכה הפסוקה גם בהגדרתה של תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק, ונועדה להבחין בין "תאונה" שניתן להצביע על מועד ומקום ספציפיים בהם אירעה, לבין "מחלה" שדרך כלל "באה בדרך הדרגתית" (דב"ע (ארצי) לא/0-5 אסתר ושדי - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ב' 200 (1971); (דב"ע (ארצי) שם/0-96 המוסד לביטוח לאומי - אמנון וייל, [פורסם בנבו] פד"ע יב 225 (1981))".

(עבל (ארצי) 13853-06-15 נעמה מור יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי (2018))

22. כפי שקבע בית הדין הארצי לעבודה בפסק דין מור יוסף, אף בעניננו, שוכנעתי, כי גורם חיצוני, שאינו ידוע, גרם לנפילתה של התובעת בשלה היא סובלת מנזק ברור ומוכח לכף היד, הכל כמפורט בחוות דעתו של ד"ר גודווין. מדובר היה ב"תקלה פתאומית", כלשון הפסיקה, שניתן היה לראותה היות והתובעת נפלה, כזכור, באמצע הרחוב.

23. לאחרונה חזר בית הדין הארצי לעבודה על ההלכה בענין מור יוסף לאחר שבחן שלושה מקרים בהם נדונה שאלה דומה לשאלה העומדת בבסיס תביעתה של התובעת והיא: מהו יכול ויחשב כגורם חיצוני לצורך ההכרה ב"תאונת עבודה". בענינו של אלמוני אשר כף רגלו נפגעה במהלך משחק כדורגל, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי בצדק הכיר בית הדין האזורי בתובע כמי שנגרמה לו תאונת עבודה, אף שבטופס התביעה ציין כי רגל שמאל התעקמה לו במהלך משחק כדורגל ותביעתו נדחתה על ידי הנתבע משלא הצביע על גורם חיצוני אלא ציין שהתאונה נגרמה לו עקב תנועה סיבובית לא נכונה של הרגל (ר' עב"ל (ארצי) 4955-10-16 המוסד לביטוח לאומי – אלמוני (2018)).

וביחס לפלוני שענינו נדון בפסק הדין הנזכר קבע בית הדין הארצי לעבודה כהאי לישנא:

"תנועה החדה של הגוף והרגל (תנועה סיבובית) תוך כדי ריצה ופגיעה בברך היא בבחינת "תקלה פתאומית, בלתי צפויה ובלתי מתוכננת, שהתרחשותה ברורה וניתן להבחין בה ולהצביע עליה, אשר הובילה לטראומה פיזית שאירעה כהמשך ישיר לתקלה הפתאומית, וקיימת לפי היגיון החיים סבירות גבוהה שנגרמה על ידה". כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, אין עסקינן במחלה או בגורם פנימי, אלא בארוע שניתן להבחין בו במציאות האובייקטיבית ונגרם כתוצאה מתנועה "לא טובה" שהנזק שגרמה התאפשר רק בשל כך שבוצעה תוך כדי ריצה במשחק כדורגל ותוך כדי "נעיצת" הרגל במגרש לצורך ביצוע התנועה הסיבובית".

24. אף בענינה של התובעת שוכנעתי, כי לא היה כל גורם פנימי שהיה אחראי על הנפילה שארעה לתובעת, ויתכן ובשל חצייתו המהירה של הכביש הארוך ברחוב ז'בוטינסקי, החתונה שטרדה את מנוחתה אליה צריכה היתה להספיק להגיע באותו יום, הגשם שירד באותה עת או קודם לכן והותיר את הכביש מעט חלק, או כל טעם אחר בשלו נפלה, כאשר אין כל הסבר אחר – פנימי – לנפילה על הכביש ולנזק בעקבותיו, לבד מתקלה פתאומית ובלתי צפויה.

25. משכך אני קובעת, כי יש להכיר בארוע שארע לתובעת כתאונת עבודה.

26. פסק הדין ניתן בלא שהוגשו סיכומי הנתבע אף שהנתבע מודע היה למועד בו עליו להגישם (ר' החלטתי מיום 8.7.2019 שהומצאה לו בפקס ביום 16.7.2019) וניתנה לו, ביוזמתי, ארכה להגשתם (ר' החלטתי מיום 26.8.2019 שהומצאה לו בפקס ובדואר רשום). יתרה מכך. הנתבע הוא שעמד על הגשת סיכומים בתיק זה (ר' הודעת הנתבע מיום 9.7.2019).

אציין, כי ביום 26.8.2019 עת ניתנה לנתבע ארכה להגשת סיכומיו, ביוזמת בית הדין, הובהר, כי ככל שהנתבע לא יגיש סיכומיו עד ליום 5.9.2019 אראה בו כמי שויתר על הגשת סיכומים ופסק הדין בענינו ינתן בהעדרם (ר' בענין זה ע"ע (ארצי) 18290-10-11 עביר קורדייב – בית ספר אל עהד אלמוצגיה (2012)).

27. משהתקבלה תביעת התובעת במלואה, ישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך של 5,000 ש"ח שתשולמנה בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ט, (12 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.