ובתביעה שכנגד

לפני תביעה כספית על סך 18,497 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בגין תאונה שארעה ביום 26.11.16 בבית החולים רמב"ם (להלן: "התביעה העיקרית"). כמו כן הוגשה תביעה שכנגד על סך של 8,377 ₪ (להלן : התביעה שכנגד") שהגיש הנתבע כנגד התובעת וחברת הביטוח מגדל.

על פי כתב התביעה טוענת התובעת כי רכבה עמד עם בחניה של בית החולים רמב"ם בצורה בולטת מעט וכי רכב צד ג' (רכב הנתבע 2) שהגיע במהירות בעיקול פגע בו. התובעת טוענת כי הנתבע 2 אשם בתאונה מאחר ולא שם לב לנעשה בכביש, לא נקט באמצעי זהירות, נהג בפזיזות ובחוסר אחריות ולא נהג כפי שנהג סביר ומיומן היה נוהג באותן נסיבות.

על פי כתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבע 2 עולה שהוא טוען כי נהג רכב התובעת אשם בקרות התאונה וכי הנתבע נסע בהתאם לתנאי הדרך ותוואי הנתיב, מהירות נסיעתו לא חרגה מהמהירות המותרת. הנתבע טען כי נהג רכב התובעת חנה עם רכבו במקום חניה בניצב לכביש ולפתע ללא כל איתות ו/או אזהרה יצא באופן פתאומי ממקום החניה ופגע ברכב הנתבע שנסע כחוק בנתיבו. הנתבע טען כי נהג רכב התובעת התרשל בנהיגתו, לא נהג את רכבו בהתאם לתנאי הדרך, יצא ממקום החניה בחוסר זהירות ופגע ברכב הנתבע פגיעה של ממש. הנתבע הדגיש כי מיד לאחר התאונה, החל נהג רכב התובעת בנסיעה לאחור על מנת לחזור למקום החניה וזאת לטענתו על מנת לטשטש את עובדות קרות התאונה. הנתבע טוען כי יציאתו של הנהג ממקום החניה וחדירה לתוך נתיב הנסיעה בו נסע הנתבע הינו הגורם הבלעדי לקרות התאונה.

הנתבע 2 הגיש תביעה שכנגד כנגד חברת הביטוח נתבעת 1 וכן כנגד התובעת ובעלה, נהג רכב התובעת. התביעה שהוגשה על סך של 8,377 ₪ . הנתבע 2 טען כי האשמה לקרות התאונה רובצת על כתפי נהג התובעת וכי יצא מחניה בחוסר זהירות ובמהירות וטען כי נגרמו לו נזקים ויש לפצותו בגין נזקים אלה.

התובעת ובעלה, נהג הרכב הגישו כתב הגנה שכנגד וטענו כי האמור בכתב התביעה שכנגד מוכחש וכי האחריות הבלעדית לקרות התאונה רובצת על כתפי הנתבע 2.

הנתבעת 1 הגישה כתב הגנה שכנגד וטענה כי לאחר בדיקה התברר כי בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה הרכב התובעת היה מבוטח אצל הנתבעת 1 אולם לבקשת המבוטח הכיסוי בפוליסה אינו חל על נזק שנגרם בקשר או עקב שימוש ברכב המבוטח אם נעשה בשבתות ובמועדי ישראל ומאחר והתאונה קרתה בשבת הרי שאין כיסוי ביטוחי. לאור האמור, לא קמה כנגדה עילת תביעה ודין התביעה להידחות.

ביום 4.9.17 התקיים דיון במעמד הצדדים ובהעדרו של הנתבע 2 שלא התייצב.

לדיון התייצבה נציגת הנתבעת 1 וטענה כי חברת הביטוח מבטחת את רכב התובעת וכן רכב הנתבע 2 וכי רכב התובעת אמנם מבוטח על ידי חברת הביטוח ואולם במועד קרות התאונה לא היה כיסוי ביטוחי.

התובעת טענה בדיון כי לא ידעה שאין כיסוי ביטוחי וכי סוכנת הביטוח לא יידעה אותה. על מנת לאפשר לנתבע 2 להשמיע טענותיו נדחה הדיון למועד אחר.

ביום 8.11.17 התקיים דיון המשך.

נהג רכב התובעת העיד וסיפר בעדותו כי יש לו ולאשתו שני רכבים וכי לא ידעו כי אין להם כל כיסוי ביטוחי בשבת וכי אם היה יודע, לא היה נוהג ברכב זה אלא לוקח את הרכב השני המשמש את המשפחה. לטענתו נסע לבקר חבר בבית החולים וכאשר הגיע לחניה אחרי בסיס חיל הים בבת גלים היה בתוך החניה ובנסיעה לאחור. לטענתו לאחר התאונה לא הוזזו הרכבים וכי התמונות אשר הציג לבית המשפט משקפות את מנח הרכבים מיד לאחר קרות התאונה. לטענת התובע, הנתבע נסע בצמוד למכוניות החונות ומהר ועל כן לא ניתן לראות את המכה בצד שמאל של הרכב, מהמכה הוא נהדף למקום שרואים בתמונה. התמונות הוגשו (ת/1).

נהג רכב התובעת השיב לשאלות נציגת הנתבעת 1 ומחקירה זו עלה כי ראה את רכב הנתבע פוגע בו רק כאשר נכנס בו ובפגע בו. כמו כן עלה מהחקירה כי התאונה אירעה לפני שסיים את הנסיעה לאחור וכי היה בנסיעה לתוך החניה ועדיין לא סיים את החניה.

נהג רכב התובעת השיב לשאלות שהופנו אליו על ידי בית המשפט ומעדותו זו עלה כי כשהחל לחנות היו מכוניות שנסעו בכביש וכי חיכה שהתנועה תיפסק ואז התמקם להיכנס לחניה וכמעט סיים את הכניסה אליה.

הנתבע 2 סיפר בעדותו את הדברים הבאים:

"אני מכחיש מכל וכל את אירוע התאונה. ביום התאונה יצאתי מהעבודה שלי בבית החולים רמב"ם בשעה 15:20, הנסיעה שלי היא מכיוון החוף השקט, לכיוון כיכר צים, ממול בסיס חיל הים, בעיקול הגיח הרכב של התובע מהחניה ונכנס בי בצד. אני אומר שהוא יצא מהחניה. הייתי במהירות החוקית, נהגתי אולי 40 קמ"ש. אני מסתכל על התמונות ת/1 וזה מקום התאונה. זה כביש שאני נוסע בו 27 שנים וזה לא חדש בשבילי, נסעתי בזהירות ואני נוסע בכביש הזה ולא בכביש אחר. הפגיעה ברכב שלי בצד, אפילו הגלגל התפוצץ מציג תמונות. הפגיעה היתה עד לדלת. השפשופים ברכב הם כתוצאה מהתאונה והם לא היו. אחרי שהתובע פגע ברכב, הרכב שלו היה ממש צמוד לרכב שלי, הוא נסע לאחור וסימנתי לו שלא יסע, שני הרכבים היו צמודים אחד לשני, חששתי אולי האוטו שלו מתדרדר אחורה והוא לא שם לב ובדיעבד אני מבין שהוא נסע לאחור כדי שלא אצלם את המנח של המכוניות בזמן התאונה. כל הצילומים שצולמו זה אחרי שהתובע נסע לאחור". התמונות הוגשו וסומנו נ/1.

לטענת הנתבע רכבו ניזוק ולא תיקן אותו וכי הוא תובע במסגרת התביעה שכנגד סכום של 8,377 ₪.

התובע מצידו טען כי הוא טוען לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו ובין היתר בגין הורדת המחיר של הרכב בעת עסקת חליפין (טרייד אין) וביקש להמציא מסמכים לעניין הפסד בגין ירידת שווי הרכב.

ביום 17.12.17 התקיים דיון נוסף וזאת נוכח העובדה שהתובעים ביקשו להמציא מסמכים להשלמת תביעתם. מאחר והעדים לא התייצבו לדיון נתנה החלטה כי ככל שמי מהצדדים יהיה מעוניין להמציא מסמכים נוספים או תתבקש עדותם של עדים נוספים הרי שיקבע דיון.

ביום 29.1.18 המציאו התובעים מסמכים מחברת כלמוביל לגבי בדיקת רכב התובע עובר למכירתו.

הנתבעים הגיבו לקבלת המסמכים כי וטענו כי מעיון בבדיקת הרכב עולה כי לרכב התובעת מספר רב של ליקויים במנוע בסרן הקדמי וכי עוד עולה כי תיקוני הרכב בחזית הינם ליקויים בעלי משמעות נמוכה . עוד טענו הנתבעים כי בטופס הבדיקה צוין כי ברכב התובעת פגיעות בדלת ימני אחורי, כנף אחורי שמאלי ומדריכה ימין. זאת ועוד, הנתבעים חזרו על טענתם לפיה האחריות לתאונה רובצת על הנהג ברכב התובעת וזאת נוכח מיקום הנזקים ברכבים המעורבים ומאופיים. הנתבע טען כי נגרם לו נזק מסוג מעיכה בצדו הימני קדמי ואילו הנזק ברכב התובעת הינו בחזית הרכב.

לאחר ששמעתי טענות הצדדים וקיימתי שני דיונים מהותיים, עיינתי בכל המסמכים והתצלומים שצורפו שוכנעתי כי דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל בחלקה.

הצדדים חלוקים בדבר קרות התאונה וגרסתם שונה זו מזו. נהג רכב התובעת טוען כי הנתבע נסע מהר ולא שם ליבו לתוואי הדרך וכי נהג רכב התובעת היה במהלך של חניה. עוד טען נהג רכב התובעת כי התצלומים צולמו מיד לאחר התאונה וכי מיקום הרכב נובע מכך שהרכב נהדף לאחור .

הנתבע טוען כי נהג רכב התובעת יצא מחניה ולא שם לב למכוניות שהנוסעות בכביש ויצא בפתאומיות מהחניה וכך פגע ברכבו. זאת ועוד, טוען הנתבע כי מיקום הרכב בתצלום משקף את העובדה שנהג רכב התובע נסע לאחור על מנת לטשטש את הראיות.

אני מקבלת גרסתו של הנתבע ומעדיפה אותה על פני גרסתו של נהג רכב התובע. ראשית, אציין כי אינני נותנת אמון בטענה כי מיקום רכב התובעת כפי שהוא משתקף בתצלומים שהוגשו לי נובע מההדף ומעוצמת הפגיעה . לא רק שלא הובאה בפני כל חוות דעת מקצועית לכך, אלא שנראה על פניו כי דווקא מדובר בחניה מסודרת של מי שנסע לאחור ולא רכב שנהדף. התנהגות זו של נהג רכב התובעת יש בה כדי חוסר תום לב ואף למעלה מכך בהגשת כתב תביעה. זאת ועוד, לאחר שהוגשו בפני כל המסמכים מצד הצדדים והתמונות, פגיעות הרכבים המעורבים מתיישבות ותואמות יותר את גרסתו של הנתבע ולא את גרסת נהג רכב התובעת וזאת נוכח העובדה שמדובר בפגיעת מעיכה חלקו הקדמי ימני של רכב הנתבע , דבר שמצביע על כך שנהג רכב התובע פגע ברכבו של הנתבע שעה שהלא היה במהלך נסיעה ישרה כאשר ללא צל של ספק זכות הקדימה היתה שלו. משכך, אינני נותנת אמון בגרסת נהג רכב התובעת כי היה במהלך חניה ולפיכך היה על הנתבע לאפשר לו לסיים את החניה ולהתיישר במקום המיועד לכך.

המסגרת הנורמטיבית הקשורה לנורמת ההתנהגות מכניסה ויציאה נלמדת מהתקנות:

תקנה 64((ב)(2) לתקנות התעבורה קובעת כי :

"נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות, ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה –(1)יאט ואף יעצור, במידת הצורך, כדי לאפשר להולכי רגל לעבור בבטחה לפני שיעלה על המדרכה או על שול הדרך; (2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש".

לאחר שקבעתי כי אני נותנת אמון לגרסת הנתבע הרי שאני קובעת כי האשמה לקרות התאונה רובצת על כתפי נהג רכב התובעת אשר לא האט ולא נתן זכות קדימה לנתבע אשר לא רק שהתקרב, אלא שמהפגיעות עולה כי היה קרוב ביותר, דבר אשר מלמדני כי נהג רכב התובעת כלל לא הסתכל על מנת לוודא כי הדרך פנויה ממכוניות וכי ניתן לצאת מהחניה בצורה בטוחה .

בנסיבות העניין ולאור קביעותי לא מצאתי לנכון להטיל אשם תורם על הנתבע. הנתבע נהג בהתאם לתוואי הדרך, לא שוכנעתי כי נסע במהירות מעל המהירות המותרת ולא שוכנעתי כי פעל בניגוד להוראות החוק. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי אינני מטילה אשם תורם על הנתבע.

לאור האמור, אני דוחה את התביעה העיקרית ומקבלת את התביעה שכנגד.

באשר לנזקים :

אציין כי הנתבעת חברת מגדל ציינה בפני כי לרכב התובעת לא היה כיסוי ביטוחי נוכח העובדה כי פוליסת הביטוח איננה תקפה לנסיעה בשבת והתאונה אירעה בשבת על פי גרסת הצדדים. מהתשובה שהוגשה על ידי הנתבעת הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד חברת מגדל, טענה כי רכב התובעת היה מבוטח בביטוח מקיף ואולם לבקשת התובעת הכיסוי בפוליסה אינו חל על נזק שנגרם בקשר או עקב שימוש ברכב המבוטח אם נעשה בשבתות ובמועדי ישראל. מאחר והתאונה אירעה ביום שבת, טרם יציאת שבת, אין כיסוי ביטוחי לאירוע דנן. לפיכך דין התביעה לטענתה להידחות. התובעת ובעלה, נהג הרכב, טענו בפני כי לא ידעו שהרכב לא היה מבוטח בעת קרות התאונה. ראשית, לא הוכח בפני כי התובעת ובעלה אכן לא ידעו כי אין לרכב ביטוח. אך אציין כי גם אם הייתי מקבלת גרסתם הרי שעל בעל הרכב האחריות לוודא כי רכבו מבוטח.

אני מקבלת תשובת הנתבעת חברת מגדל. לאור האמור ולאחר שקבעתי כי דין התביעה שכנגד להתקבל ונוכח העובדה שהנתבעת חברת מגדל איננה חבה כלפי הנתבע (התובע שכנגד) נוכח העובדה שלא היה לרכב התובעת כיסוי ביטוח לנסיעה ברכב, הרי שאני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת חברת מגדל.

באשר לנזקים להם טוען הנתבע. הנתבע תובע סכום של 8,377 ₪ הכולל : נזק על פי חוות הדעת של שמאי בסך של 5,850 ₪; שכ"ט שמאי בסך של 877 ₪; אובדן ערך שרידים 650 ₪; עוגמת נפש והוצאות משפט בסך כולל של 1,000 ₪. על פי חוות הדעת של השמאי מדובר בנזקים של אובדן גמור.

על פי האמור בחוות הדעת שמאי הרכב הוכרז כאובדן גמור ורישיונותיו הוחזרו למשרד התחבורה. השרידים נשארו בידי הנתבע.

הנתבע טען כי לא הצליח למכור את השרידים ואולם לא נשמע כל טיעון או הסבר מהם המאמצים שהשקיע על מנת למכור שרידים אלה. לפיכך אינני מקבלת את תביעתו להחזר כספי בגין השרידים שנותרו בידיו של הנתבע.

לפיכך, אני מקבלת את תביעתו של הנתבע לנזקים בסך של 5,850 ₪, כמו כן אני מקבלת את תביעת הנתבע לתשלום בגין שכר טרחת שמאי בסך של 877 ₪, אני קובעת כי על התובע לשלם לנתבע סך של 500 ₪ בגין הוצאות משפט.

לסיכום:

אני דוחה את התביעה העיקרית.

אני מורה על קבלת התביעה שכנגד בחלקה.

אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת חברת הביטוח מגדל וזאת מהנימוקים שפירטתי לעיל ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

אני קובעת כי על הנתבעים שכנגד מר וגב' אפרים לשלם לתובע שכנגד מר חטיב עאדל סכום של 7,227 ₪ הכולל גם הוצאות משפט וזאת תוך 30 ימים שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ח, 11 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.