כללי

1. התובע הוא תושב הרשות הפלסטיני (כפר חארס שבנפת שכם), נפגע בתאונת דרכים ביום 6.1.2017 , בזמן שחצה כביש בצומת יקיר, בה היה מעורב אוטובוס ציבורי מסוג וולבו, נהוג על ידי הנתבע 1 ועל שימושו הנפיקה הנתבעת 2 פוליסת ביטוח חובה בת-תוקף (להלן: "התאונה").

2. כתוצאה מהתאונה, נפגע התובע פגיעה רב-מערכתית. הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי בבית חולים בלינסון להשגחה וקבלת טיפול רפואי. הוא הועבר למחלקה לטיפול נמרץ שיקומי בבית חולים לוינשטיין ,לשם קבלת טיפול רפואי שיקומי ביום 1.2.2017 (להלן: "בית החולים"). בסיכום רפואי מיום 13.2.2017 צוין, כי התובע מצוי במצב נגטטיבי (תרדמתי) וזקוק להמשך טיפול שיקומי לתקופה של שישה חודשים נוספים לפחות.

3. התביעה דנן ,שהוגשה ביום 15.2.2017,היא לפיצוי נזקי הגוף שנגרמו לתובע עקב התאונה, בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

הבקשה

4. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע את הבקשה דנן שהוכתרה "בקשה לצו עשה זמני במעמד צד אחד" ,ובגדרה הוא עותר לבית המשפט, כי יחייב את הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") "להמציא לאלתר לבית חולים לוינשטיין התחייבות כספית ,ללא הגבלת סכום, לכיסוי הוצאות השיקום של התובע .

5. נימוקי התובע שפורטו הן בבקשה והן בתשובה, בקליפת אגוז, שלושה המה: האחד, לפיו הדין החל על התאונה הוא הדין הישראלי - דין הפורום, קרי – החוק, ולא דין המקום, קרי -הדין הפלסטיני. מטרת החוק היא סוציאלית. לחילופין ,גם לפי הדין הפלסטיני יש הסדר זהה לחוק בכל הקשור לתשלום תכוף, ובכלל זה הוצאות אשפוז בבית חולים.

6. השני, חסרון כיס. אין לתובע ובני משפחתו את היכולת הכספית לכיסוי הוצאות האשפוז בבית החולים, וכי מדובר בטיפול רפואי מציל חיים.

7. השלישי, לפיו מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת מתן הסעד המבוקש.

התגובה

8. הנתבעת מתנגד נמרצות לבקשה. לדידה, דין הבקשה להידחות על הסף. התובע הוא פלסטיני ותושב כפר חארס הנמצא בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית. התאונה קרתה במקום המצוי בתחום שטח C. עילת התביעה אינה לפי החוק, אלא לפי הדין הזר – חוק הביטוח (מספר 20) משנת 2005 הפלסטיני (להלן: "חוק הביטוח הפלסטיני"), ועל התובע להוכיחו. התובע לא הוכיח כדין ,לא את הדין הזר, לא את זכותו לתשלום תכוף ולא את זכותו לסעד הזמני המבוקש. ויודגש : אין לראות את הזכויות האמורות כזכויות בעלות אופי דיוני בלבד.

9. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי לתובע אין זכות להליך שנקט, לא כל שכן הזכות לסעד המבוקש לפי הדין המקומי (דין הפורם), הן לעניין התשלום התכוף (החוק והתקנות שהותקנו על פיו) והן לעניין הסעד הזמני כהליך לפי סדרי הדין האזרחי הכללי. מאזן הנוחות נוטה לרעתו. כידוע, מטרת הסעד הזמני היא לשמור על המצב הקיים, דבר שאינו מוכח במקרה דנן. התובע לא מיצה את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי, ואין כל הצדקה למימון הוצאות האשפוז בבית החולים. התובע יוכל לקבל טיפול רפואי שיקומי סביר בבית חולים בשטחי הרשות הפלסטינית.

דיון והכרעה

10. אפתח ואומר, כי לאחר עיון בבקשה בתגובה ,בתשובה לתגובה ובכתב התביעה ,על כל צירופיהם, שוכנעתי ,כי אין ממש בבקשה ודינה להידחות. הבקשה לוקה בפגמים דיוניים ומהותיים ומחוסרת יסוד בדין, כפי שאפרט דלהלן.

11. לית מאן דיפליג, כי התובע הוא פלסטיני ותושב כפר חארס הנמצא בשטחי האחריות האזרחית פלסטינית, כהגדרתם בפקודת ביטוח רכב מנוע [נוסח חדש] תש"ל – 1971 (להלן: "הפקודה"). התאונה קרתה במקום המצוי בשטח C ,שאינו התיישבות ישראלית ואינו אתר צבאי, כהגדרתם בהסכם הביניים מיום 28.9.1995 (כתב אמנה 1071, כרך 33, להלן :"הסכם הביניים"). במקרה דנן, הדין שחל על התאונה הוא דין מקום התאונה ,כמצוות סעיף 3(ג) לפקודה (ראו גם - רע"א 7775/05 מרשד נ' שושה [פורסם בנבו], 30.12.202). בלשון אחרת, הדין הפלסטיני הוא שחל על התאונה, ולענייננו הוא חוק הביטוח הפלסטיני, שיש צורך להוכיחו כדין.

12. אוסיף עוד, כי האחריות והסמכויות בתחום ביטוח הרכב הועברו לרשות הפלסטינית במסגרת הפרוטוקול בדבר העברה נוספת של סמכויות (מיום 27.8.1995 ), אשר המועד להעברת הסמכויות בפועל הינו ביום 10.9.1995. בהתאם לפרוטוקול, הועברו לרשות הפלסטינית הסמכויות בתחום הביטוח בכלל אזור יהודה ושומרון, למעט בתחום ההתיישבות הישראלית ובתחום האתרים הצבאיים. על כן, החל מיום 10.9.1995 חלים ביחס לתאונות המתרחשות בכלל שטחי הרשות הפלסטינית, למעט בתחומי ההתיישבות הישראלית והאתרים הצבאיים, ההסדרים המנויים בסעיף XI לפרוטוקול פריז בעניין ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים. על אף שחלוקת האחריות והסמכויות בין הממשל הצבאי והרשות הפלסטינית במסגרת הסכם הביניים נעשתה על בסיס חלוקה של הרשות הפלסטינית לאזורי B,A ו- C, בתחום הביטוח הועברו לרשות הפלסטינית האחריות והסמכויות ביחס לכלל שטחה לרבות באזור C, למעט בישובים ישראליים ובאתרים צבאיים.

13. כמו-כן, בהתאם לסעיף XI בנספח V להסכם הביניים, על הרשות הפלסטינית לקיים מערכת לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, המבוססת על אחריות מוחלטת לפגיעות גוף בתאונות דרכים, ביטוח חובה והפעלת קרן סטטוטורית לפיצוי נפגעים כאשר הנהג הפוגע אינו ידוע או אינו מבוטח כיאות או כאשר המבטח אינו עומד בהתחייבויותיו. מטרה נוספת של סעיף XI הינה לאפשר מעבר חופשי של כלי רכב ישראלים ופלסטינים בין שטחי אזור יהודה ושומרון ושטח מדינת ישראל, מבלי שיידרש ביטוח נוסף לצורך כך. בהתאם, בס"ק 4 (א) נקבע כי במסגרת חובת הביטוח הסטטוטורית שכל צד יטיל על חברות הביטוח, הן תידרשנה לספק כיסוי ביטוחי אחיד לשטחי הרשות הפלסטינית ולשטחי ישראל ופוליסת הביטוח שתוצא תכסה את כל החבויות "לפי החקיקה של מקום התאונה".

14. מכאן, בהסכם הביניים נקבע באופן מפורש, כי החל מיום 10.9.1995 האחריות לפיצוי של נפגעי תאונות דרכים בשטח C, שאינו תחום התיישבות ישראלית או אתר צבאי, הינה של הרשות הפלסטינית. החוק החל על תאונת דרכים בתחומי הרשות הפלסטינית לרבות בשטח C, הוא חוק הביטוח הפלסטיני אותו יש להוכיח. החוק (חוק הפלת"ד) הינו חוק טריטוריאלי. לאחר הסכמי הביניים תוקן החוק ונקבע באלו מקרים יחול הוא בתחולה פרסונאלית על נפגע בתחומי הרשות הפלסטינית, אולם המקרה דנן אינו נופל בגדר מקרים אלו (ראו- סעיף 2(א 1) לחוק).

15. הנה-כי-כן, מסקנתו היא, כי אין לתובע עילת תביעה לפי החוק, ולא נתונה לו זכות לתשלום תכוף לפי הוראות סימן ה' בפרק ב' לחוק ותקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (תשלומים תכופים), תשמ"ט – 1989 (להלן: "התקנות"). בשלב זה, התובע לא הוכיח כדין את תוכנו של הדין הזר (חוק הביטוח הפלסטיני) וזכותו לתשלום תכוף או לסעד הזמני המבוקש.

16. לשלמות התמונה ובמטרה להפיס את דעתו של התובע אומר , כי גם אם הייתי קובע שדין הפורם (החוק והתקנות שהותקנו על-פיו) חל על התאונה, ואינני קובע כך, הרי דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה. לפי החוק והתקנות, התובע אינו קונה זכות להגיש את הבקשה דנן, שהיא בקשה לסעד זמני לפי סדרי הדין האזרחי הכללי, לכיסוי הוצאות האשפוז בבית חולים בגין תאונת דרכים כהגדרתה בחוק. יש לעתור לסעד מעין דא רק במסגרת בקשה לתשלום תכוף שמוגשת בהתאם לדין המיוחד ,קרי- החוק והתקנות.

מסקנתי דנן, מייתרת ,למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם של כל הצדדים.

התוצאה

17. התוצאה היא, אפוא, כי אני דוחה בזאת את הבקשה. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד אדר תשע"ז, 12 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.