לפני תביעה שהגיש התובע כנגד הנתבעים על סך 5,763 ₪ וזאת בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 28.10.16 בנצרת עילית.

על פי כתב התביעה, התובע טוען כי רכב של צד ג' (להלן: "רכב צד ג'") התפרץ לכביש. על מנת למנוע את התאונה, טוען התובע בלם בלימת חירום וכי הרכב שהגיע מאחור (להלן: "רכב הנתבעת"), לא שמר מרחק ופגע ברכבו מאחור.

יצוין כי התובע תבע את הנתבעת 1 בלבד ואולם על פי החלטת בית המשפט ולבקשת הנתבעת 1, הוספה הנתבעת 2 כנתבעת ראויה לכתב התביעה.

לטענת התובע בכתב התביעה, הגיש תביעה אצל הנתבעת 1 ואולם בקשתו נדחתה מהטעם שלא היה כלל מגע בין רכבה של הנתבעת 2 לבין רכבו של התובע. אשר על כן, תובע התובע סכום של ל5,763 ₪ הכולל : נזק על פי דו"ח שמאי על סך 5,263 ₪; 500 ₪ בגין שכר טרחת שמאי.

הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו כי על פי גרסת הנתבעת 2, בעת שנסעה בנתיב נסיעתה כדין מאחורי רכב התובע, הגיח רכב צד ג' מחניון בצד הדרך, התובע בלם ונהגת רכב הנתבעת עצרה לאחריו. זאת ועוד, טענו הנתבעים כי הנתבעת 2 טוענת כי לא נוצר כלל כל מגע בין הרכבים.

בנוסף, טוענים הנתבעים כי לא נגרם כל נזק לרכבו של התובע, אף לא שריטה קלה.

בדיון שהתקיים בפני חזרו הצדדים על טענותיהם.

התובע טען כי נסע בסמוך לביתו שבנצרת עילית בשעה 08:00 לערך בכביש שהגדירו שכונתי. על פי עדותו, מאזור החניה התפרץ לכביש רכב בפניה ימינה. התובע סיפר את הדברים הבאים בעדותו:

"יש חניה דו קומתית, מהחניה יש צומת T כאילו על מנת לצאת מהחניה, הוא פנה ימינה, כאשר רכבי נמצא בצד שמאל. נסעתי ישר בכביש. הוא לא הסתכל כנראה שמאלה והתפרץ לכביש, מה שעשיתי זה בלמתי. הפגיעה שלי לא היתה בין הרכב שלי לשלו, לא היה מגע בין הרכבים, מיד אחרי שבלמתי ועצרתי במקום כדי למנוע תאונה של רכב לפני, זאת לא היתה מהירות גבוהה, עצרתי 4 גלגלים. הנתבעת יצאה מהאוטו בבהלה, מאחור היה ילד או ילדה, הרגעתי אותה ואמרתי שזה פגיעה בפח ויש ביטוח ונסגור הכל. בזמן זה עצרה ניידת משטרתית ויש לי עד. החלפנו פרטים ובזה נגמר האירוע. הביטוח שלי מילא את התביעה, הגיש חשבוניות והביטוח של הנתבעת מתנגדת לשלם, היא טוענת שלא היתה תאונה".

התובע השיב לשאלות שנשאל בחקירה נגדית על ידי נציג הנתבעת 1. מעדותו עלה כי המהירות בתוך השכונה לטענת התובע לא יכולה להיות גבוהה וכי התובע טוען שצפר ובלם . זאת ועוד סיפר התובע כי ביציאה מהחניה יש פח זבל גדול וככל הנראה הגביל לנהג רכב צד ג' את שדה הראיה וכי גם לו לא היה שדה ראיה וכאשר ראה את רכב ג' יוצא מהחניה, עצר.

זאת ועוד, עולה מעדותו של התובע כי לא היה כל מגע בין הרכב שלו לרכב צד ג' וכי להערכתו המרחק בין שתי המכוניות היה מטר אחד לערך. בנוסף, טען התובע בעדותו כי לאחר התאונה יצא מהרכב וכי אין לו תמונה של מנח הרכבים לאחר התאונה וכי לא היתה לו מצלמה לצלם ולא היה לו מכשיר טלפון נייד. התובע סיפר בעדותו שהעד מטעמו גר בבית מול מקום התאונה במרחק של כ- 20 מ' מהתאונה וכי הוא וכי חיכה שיגיע רכב משטרתי ויאסוף אותו. התובע לא זכר לומר כמה זמן לאחר התאונה הגיע העד אך ציין כי לא רשם בטופס התאונה שיש לו עדים כיוון שבהזמנה לדיון רשום שהוא רשאי להביא עדים וכי כאשר הגיש הודעה לחברת הביטוח סבר שבכך הסתיים האירוע ורק לאחר מכן התברר לו כי עליו להוכיח את קרות התאונה.

מטעם התובע העיד מר אלכסנדר קניטר. העד סיפר שהוא מתנדב במשטרת ישראל וכי ירד מביתו וראה את התאונה לאחר שאירעה. לטענת העד לא ראה את קרות התאונה אלא רק לאחר מכן וכי היה שכן נוסף שראה אף הוא את התאונה. עוד סיפר העד בעדותו כי התובע אמר לו שהוא לא צריך עזרה וזאת נוכח העובדה שיש לו ביטוח לרכב. עוד סיפר העד בעדותו:

"ראיתי רכב מול הכניסה שלנו, רכב עמד אחרי רכב. התובע היה מחוץ לרכב והנתבעת היתה ליד הרכב ודיברה בטלפון עם מישהו. הרכבים עמדו אחד אחרי השני בהפרש של מטר, אולי פחות. אני מדגים עם שני רכבים איך עמדו הרכבים אחד אחרי התאונה".

בהמשך הוסיף העד:

"אני ראיתי שבמגן האחורי של רכב התובע, היתה מכה. מופנה לתמונה – אני ראיתי שברכב שלה לא היה כלום. אני מסתכל על התמונות ואומר שאני לא זוכר. מופנה לתמונה שמוצגת על ידי נציג הנתבעת 1 – אני אומר שאי אפשר לראות. אני מסתכל ואומר שאני לא רואה כלום. אין מכה. אני זוכר שראיתי מכה אצל רכב התובע. אני לא מכיר את התובע לפני כן. אני אמרתי לתובע שאם צריך, אני יכול לבוא ולהעיד. נתתי לו את הטלפון שלי והוא התקשר אלי. הגעתי אולי חצי שניה אחרי שהתאונה קרתה. אני הייתי מחוץ לניידת כשהתאונה קרתה. לשאלה איך הבנתי שהיתה תאונה אני משיב שאני ראיתי את שני הרכבים ואנשים עומדים. מכה לא שמעתי. אני הייתי אחרי הבום".

הנתבעת 2 העידה בבית המשפט וסיפרה כי היתה בדרך לבית הספר עם הבת שלה והיתה בנסיעה איטית. לטענתה רכב יצא מהחניון והתובע עצר וכי גם היא עצרה אולם לא פגעה בו. לטענתה צילמה את הרכבים לאחר שיצאה מהרכב וכי לא הזיזה את הרכב.

הנתבעת 2 ציינה בעדותה כי צילמה את רכבו של התובע ולא צילמה את שני הרכבים כי לא חשבה שיש צורך בכך. הנתבעת 2 לא ידעה להעריך את המרחק בין הרכב שלה לבין רכבו של התובע והדגימה בשתי ידיה מרחק של מטר אחד לערך. לטענתה התובע צעק עליה לאחר התאונה ולקח ממנה את הפרטים בכוח.

נציג הנתבעת 1 טען כי הנתבעת לא ידעה להסביר לבית המשפט את העובדות וכי אין מחלוקת כי לרכב התובע יש נזק מאחור. הנזק הוא סמוי וכי מדובר בנזק שבעין מתבוננת לא ניתן לגלותו ועל כן, תמוה בעיניו כי העד מטעמו של התובע הבחין בנזק ברכב. זאת ועוד, העד לא ציין ששמע את התאונה אלא שהבין משני הצדדים. אין מחלוקת שבמקום התנהל דין ודברים לטענתו. בנוסף אמר נציג הנתבעת 1 את הדברים הבאים:

"קשה לאמוד מרחק. אני בספק שהנתבעת הבינה את שאלת בית המשפט. לעניין הנזק אין לי מה להוסיף. לעניין הבאת עדים, התובע נמנע מהבאת שני עדים. העד הרלוונטי לא הגיע".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במוצגים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

אין מחלוקת כי אירעה תאונה בין שני כלי הרכב של התובע ושל הנתבעת 2. המחלוקת נעוצה בכך שלטענת הנתבעת לא נגרם כל נזק.

כמו כן, אין מחלוקת בדבר השתלשלות האירועים שהביאו לתאונה בין שני הרכבים ואין מחלוקת כי התובע נאלץ לבלום בלימת חירום על מנת למנוע את התאונה, נוכח רכב צד ג' שיצא מחניה וכמעט פגע במכונית התובע.

זאת ועוד, אני נותנת אמון מלא בעדותו של העד מטעם התובע מר קניטר. לא היתה היכרות מוקדמת בין העד לתובע ועל כן, אין כל סיבה להאמין כי עדותו מוטה לטובת התובע. בנוסף, העובדה שהעד ציין כי הוא עצמו לא ראה את קרות התאונה אלא רק לאחר מכן כאשר ראה אנשים עומדים ואת שני הרכבים הבין שיש תאונה. העד סיפר שראה נזק ברכבו של התובע אך בד בבד ציין כי ברכבה של הנתבעת לא ראה נזק ואף לא זכר שראה נזק. דברי העד מתיישבים עם עדותו של התובע ומחזקים אותם.

הנתבעת 2 טענה כי שמרה מרחק בין שני הרכבים ולא זכרה לומר מה היה המרחק ביניהם אך הדגימה בשתי ידיה מרחק של מטר אחד לערך אשר אין ספק שאינו מאפשר בלימה בטוחה ואינו מאפשר את מניעת התאונה. אינני מקבלת ההסבר של נציג הנתבעת 1 כי הנתבעת 2 לא הבינה את שאלת בית המשפט לעניין המרחק בין שתי המכוניות. תשובתה של הנתבעת רק ממחישה כי לא שמרה הנתבעת 2 על מרחק מרכב התובע וזאת על פי חובה מהוראות החוק. לאור האמור, אני מעדיפה את עדותם של התובע והעד מטעמו על פני עדותה של הנתבעת 2.

אשר על כן, אני קובעת כי התובע הוכיח את תביעתו וכי התאונה נגרמה בשל אשמתה של הנתבעת 2.

באשר לנזקים –

התובע צירף מסמכים להוכחת הנזק שנגרם לרכבו בגין התאונה ואני קובעת שהתובע הוכיח את הנזקים.

אשר על כן, אני קובעת כי על הנתבעים לשלם סכום של 5,763 ₪ לתובע. בנוסף ישלמו הנתבעים סכום של 300 ₪ בגין הוצאות משפט.

לסיכום –

הנתבעים ישלמו לתובע סכום של 6,063 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ט' חשוון תשע"ח, 29 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.