בפני עתירה מנהלית היוצאת כנגד אי סבירות של תעריף הארנונה המוטל בצו ארנונה החל משנת 2017 על נכס של העותרת המשמש כארכיב ייעודי. על פי הנאמר בכתב העתירה תעריף הארנונה המוטל בגין נכס זה זהה לתעריף הארנונה המוטל בגין נכס המשמש כ"משרד" ושיעורו משנת 2017 הוא 162.83 ₪ למ"ר לשנה, שיעור שלטענת העותרת הינו בלתי סביר, באופן המצדיק את התערבות בית המשפט.

רקע עובדתי בקצרה

1. העותרת מחזיקה בנכסים בעיר אשקלון המשמשים כארכיב. אין חולק כי עוד בשנת 2011 החלה התדיינות בין הצדדים וזאת לאחר שהמשיבה - עיריית אשקלון הוציאה לעותרת שומת ארנונה מתוקנת (להלן: "העירייה"). לטענת העיריה לאור בדיקה שנערכה בנכסי העותרת בשנת 2011, סיווג הנכסים כנכסים המשמשים לאחסון סחורה בלבד, אינו תואם את השימוש המבוצע בהם, והוא שגוי. על כן סווגו נכסי העותרת החל משנת 2011 בהתאם לסעיף 2.2.4 לצו הארנונה, ככאלו "המשמשים למשרדים, משרדי ממשלה, מוסדות ציבור... לרבות ארכיונים..", כאשר בהתאם לצו זה תעריף הארנונה גבוה יותר מזה ששילמה העותרת בשנים הקודמות, בהתאם לסיווג "הזול" - כפי שזה כונה בסיכומי העותרת. העותרת לא השלימה עם שינוי הסיווג והשיגה עליו, ובמשך כחמש שנים התנהלו הליכי ההשגה והערר ואף נקבע דיון בפני ועדת הערר בשנת 2016.
2. והנה, בסיום ההתדיינות הארוכה גיבשו הצדדים הסכמות ביניהם ואף חתמו ביום 14.9.16 על הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה"). הסכם זה נוגע לסוגיות שעלו בפני ועדת הערר וההשגות שהיו לעותרת לעניין הסיווג החדש ותעריף הארנונה הגבוה יותר בו חויבו נכסיה, ואשר סופן של אותן השגות ומחלוקות בין הצדדים בהסכם הפשרה שנחתם ביניהם.

בפתח הסכם הפשרה שנחתם צוין כי ההסכם נחתם הואיל: "והצדדים באו בדין ודברים והגיעו ביניהם להסכמה בנוגע לחיובי הארנונה של החברה (העותרת – י.ר.ל.) בגין שטחי הנכסים נשוא השומה, והכל בהתאם לתנאי הסכם זה .." (ראה הפתיח להסכם הפשרה).

1. בגדרו של הסכם הפשרה הסכימה העירייה להפחתת השומות שהוצאו לעותרת, כאשר הוסכם כי החל מיום 1.1.17 יחויבו נכסי העותרת בהתאם לתעריפים שצוינו בהסכם בסך של 162.83 ₪ למטר; ואף סוכם על סכום שתשלם העותרת סך של כ - 500,000 ש"ח לסילוק חובות העבר.
2. עוד צוין בסעיף 9 לאותו הסכם כי: "אופן החיוב האמור לעיל בסעיף 2 (שטחים, סיווגים ותעריפים), יחול ויחייב את הצדדים מתחילת שנת 2017 בכפוף לשינוי אם יחול בהוראות הדין וצווי הארנונה בכל שנה ושנה או שינוי שיחול באזור בו הוא מצוי...".
3. לא חלפו אלא מספר חודשים מעת חתימת הסכם הפשרה בחודש פברואר 2017 - העותרת פנתה בעתירה דנא לבית המשפט, תוך שהיא מבקשת לקבוע שהתעריף המוטל על פי אותו צו ארנונה עליו הוסכם בהסכם שיחול על נכסי העותרת, אינו סביר.
4. בדיון שנערך בפני העליתי בפני ב"כ העותרת את הקושי העולה מכך שעל פני הדברים העותרת טוענת בניגוד לאמור ולמוסכם בהסכם הפשרה, זאת בטרם יבשה הדיו על חתימת הסכם הפשרה, וכאשר הסכם הפשרה אשר מתייחס בבירור לשנת 2017. ב"כ העותרת ציין, כי לעותרת לא הייתה ברירה אלא לחתום על ההסכם וכי הוא מוכן לקבל כי שינוי התעריף לא יחול משנת 2017 אלא משנת 2018. בסיום הדיון ביקש ב"כ העותרת דחייה כדי לנסות למצוא פתרון מול העיריה וכדי לבחון את עמדת העותרת לאור חתימתה על הסכם הפשרה. בסופו של דבר הודיע ב"כ העותרת, כי לא הושגה הסכמה בין הצדדים וכי העותרת עומדת על עתירתה.

תמצית טיעוני הצדדים

1. ב"כ העותרת טען בסיכומיו בכתב, כי אין בעתירה משום חזרה של העותרת מן ההסכם, וכי לבית המשפט ישנה סמכות לדון בעתירה, זאת בשל חוסר סבירות תעריף שהושת עליה. שכן העותרת תוקפת בעתירתה את מעשה החקיקה – צו הארנונה - ולא את מעשה השומה. הודגש, כי הסמכות לדון בחוקיות צו הארנונה נתונה לבית המשפט המנהלי בהליך של עתירה. ומכאן שומה על בית המשפט לקבוע, כי תעריף הארנונה שנקבע ביחס לנכסי העותרת אינו סביר, וכי תעריף הארנונה הסביר בכל הנוגע לארכיב של העותרת הוא 88 ₪ למ"ר; ולכל היותר, כפי שנקבע בעיר אשדוד, בה נקבע שימוש ייחודי זה לסיווג זה בין 61.62 עד 107.7 ₪ למ"ר. העותרת הקדישה חלק לא מבוטל מטענותיה לאי סבירות התעריף שהושת בצו, תוך שהשוותה לרשויות אחרות ולתעריפים שם; לפער המשמעותי בין התעריף המושת בגין ארכיב באשקלון לעומת אותן 4 רשויות אחרות; וכי בנוגע לארכיב עסקינן בשיקולים ייחודיים שכן יש בישראל 5 ארכיבים בלבד (כולל זה נשוא העתירה). העותרת הוסיפה, כי אין מקום לקבל את טענות העירייה לפיהן יש לדחות את העתירה, שכן בית המשפט לא מתבקש לקבוע סיווג חדש כנטען ע"י העירייה, אלא מתבקש לקבוע שהתעריף שמושת על העותרת אינו סביר, דבר שהינו בסמכותו ונעשה לא אחת. הוטעם, כי אי ההתערבות של בית המשפט תביא לקריסת עסקה של העותרת.
2. העיריה בסיכומי התשובה ביקשה לדחות את העתירה. שכן הטענות העולות בעתירה חורגות מהסכם הפשרה. טענות העותרת שחיובה בתעריף של כ- 162 ₪ למ"ר אינו סביר, עומדות בסתירה להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים. בהתייחס לסעיף 4 להסכם הפשרה ממנו מבקשת העותרת להסיק כי הסיכום ביו הצדדים לא היה סופי, הרי סעיף זה התייחס לכך שהעירייה ביקשה משר הפנים והאוצר לקבוע תעריף מיוחד ל"ארכיב" כאשר סיווג זה היה אמור להיות בסך של כ- 170 ₪. במצב דברים זה צוין בסעיף 5 להסכם, כי אם אכן העיריה תפעל כך ותקבע תעריף מיוחד ל"ארכיב" וככל שזה יאושר, תוכל העותרת לפעול כנגד החלטת השרים באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ. העירייה הדגישה, כי לאחר שבקשתה לשרים לקביעת תעריף מיוחד ל"ארכיב" נדחתה, הרי אין כל רלוונטיות לאמור בעניין זה בהסכם. שכן בסופו של דבר אין תעריף מיוחד לארכיב, ולמעשה זה מה שמבקשת העותרת מבימ"ש לקבוע עתה, דבר שהינו בסמכות בג"ץ בלבד.

עוד הודגש, כי לא הייתה פניה מוקדמת של העותרת לעירייה; הסיווג אותו תוקפת העותרת בצו הארנונה קיים כבר שנים רבות בצו הארנונה העירוני (סעיף 4.1 לצו הארנונה); מכאן לוקה העתירה בשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי. לגופם של דברים הוטעם, כי העותרת כלל לא הוכיחה אי סבירות בתעריף הארנונה, לא צירפה כל חוות דעת מקצועית התומכת בטענתה, וכי התעריף סביר שכן הוא לא חורג מההוראות שנקבעו בחוק ההסדרים. בסיכום הודגש, כי העותרת הסכימה והתחייבה לסיווג ולתעריף הנ"ל בסך 162.83 ₪ למטר החל משנת 2017 והגשת העתירה סותרת את ההסכם האמור ומהווה הפרה שלו.

דיון והכרעה

1. השאלה הראשונה שעלי להכריע בה הינה, האם יכולה העותרת לתקוף את תעריף הארנונה בו חויבה ע"י העיריה בגין נכסיה, כאשר זהו התעריף עליו הוסכם בהסכם הפשרה, אשר נחתם אך מספר חודשים קודם לכן.

לטעמי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. כל פרשנות אחרת מאיינת ומרוקנת מתוכן את הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים, עומדת בניגוד לדיני החוזים הכלליים, לעקרון החשוב של כיבוד הסכמים, ובניגוד לרציונל ולהליכים שקדמו להסכם הספציפי בענייננו – הליכי ההשגה ממושכים אשר ההסכם אמור היה להביאם לכדי סיום.

1. כאמור, אין חולק כי ביום 14.09.16 חתמה העותרת על הסכם הפשרה עם העיריה, הסכם שנחתם לאחר שנים של התדיינות בין הצדדים ואף הליכי ההשגה בהם נקטה העותרת. עולה בבירור מן ההסכם, כי ההסכמות הושגו לאחר שהצדדים באו בדברים ביחס לכלל ההשגות שהועלו ע"י העותרת הנוגעות לחיובי הארנונה שלה בגין הנכסים נשוא העתירה, כאשר הסכם הפשרה אף מתייחס בפרק הפתיח במפורש לטענות שהועלו ע"י העותרת כנגד סיווג הארנונה החדש.

נמצאנו למדים אפוא, כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בא לסיים את המחלוקות הנוגעות לשאלה מה יהא גובה הארנונה שהעותרת תשלם בגין ה"ארכיב" שלה, תוך התייחסות אף לסילוק חובות העבר. ודוק, הסכם הפשרה מתייחס באופן ברור ומפורש לתעריף שישולם משנת 2017 ואילך בגין נכסי העותרת – הארכיב אותו היא מקיימת בעיר אשקלון.

1. נוכח האמור הרי לא יכול להיות חולק, כי הסכם הפשרה מחייב את העותרת כאשר אף היא מציינת כי היא אינה חוזרת בה מן ההסכם המתייחס אף לשנת 2017 באופן מפורש. והנה, עיון בהסכם מלמד כי נקבע בו כי משנת 2017 יחולו על נכסי העותרת התעריפים בצו הארנונה של העיריה לשנת 2017 על פי הסיווג שצוין שם – כמבנים המשמשים למשרדים, אשר התעריף בגינם הינו 162.83 ₪ למ"ר. במאמר מוסגר יצוין, כי לטענת העיריה התעריף עליו הוסכם בהסכם הפשרה, נמוך מן התעריף שאמור היה להיות מושת על נכסי העותרת בהתאם לסעיף 2.2.4 לצו הארנונה העירוני – ביחס לנכסים המשמשים כמשרדים לרבות ארכיונים (סיווג שעומד על סך 320.23 ₪ מ- 1 – 150 מ"ר ו- 377.82 ₪ מ- 151 מ"ר ואילך).
2. זאת ועוד, בסעיף 9 להסכם הפשרה צוין במפורש, כי אופן החיוב האמור לעיל – החיוב עליו הוסכם כסיווג נכסי העותרת למבנים המשמשים כמשרדים כפי שפורט לעיל - יחול ויחייב את הצדדים מתחילת שנת 2017 ואילך. ויודגש, לא מצאתי תשובה - לא בטיעוני העותרת בעל פה ולא בסיכומיה בכתב, הכיצד יכולה העותרת לתקוף את סיווג הארנונה ביחס לנכסיה ולטעון שזה אינו סביר, מקום בו היא עצמה הסכימה לאותו סיווג בהסכם פשרה מחייב, וכאשר היא אינה טוענת לכל פגם או פסול בהסכם הפשרה, וכאשר אף לדבריה, היא אינה מבקשת להשתחרר ממנו. אדגיש, כי טענת העותרת בדיון בפני שנטענה בחצי פה, כי לא הייתה לה ברירה אלא לחתום על ההסכם ולכן אין לזקוף את חתימתו לחובתה היא טענה בעלמא שלא הוכחה כלל, ואין ליתן לה כל משקל.
3. נוכח המקובץ אין לקבל את טענת העותרת לפיה היא אינה חוזרת בה מההסכמות שגובשו בהסכם הפשרה, שכן לדידה היא אינה תוקפת את שומת הארנונה, אלא את מעשה החקיקה – את צו הארנונה, מקום בו העותרת הסכימה באופן מפורש לסיווג האמור. ויודגש, הסכמתה של העותרת לאותו סיווג בהסכם הפשרה, אינה הסכמה מסויגת ואין כל מקום בו נאמר, כפי שנטען עתה, כי העותרת מסכימה לשומת הארנונה אך אינה מסכימה למעשה החקיקה עצמו – לצו הארנונה.
   

ניסיונה של העותרת לערוך אבחנה זו הינו מלאכותי, שכן בסופו של יום היא מבקשת לא לשלם ארנונה בהתאם לאותו ו סיווג עליו היא הסכימה בהסכם הפשרה.

1. לא זו אף זו, דווקא עיון בהסכם הפשרה מלמד שהעירייה היא שהותירה לעצמה פתח לעתור לשינוי של צו הארנונה – דהיינו הותירה פתח לשינוי "מעשה החקיקה" כהגדרת העותרת (ראה סעיפים 4 – 5 להסכם הפשרה). באותם סעיפים צוין, כי על אף ההסכמה שעל הסיווגים ונכסי העותרת יחול צו הארנונה של העיריה לשנת 2017, במידה שתאושר בקשת העיריה לשינוי הסיווג לשנת 2017 ויצירת סיווג מיוחד לארכיב, אזי העיריה תהיה רשאית להחיל את אותו סיווג ל"ארכיב" על העותרת, ומנגד תהא העותרת רשאית לנקוט בהליכים משפטיים ביחס לשנת 2017 ואילך באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ כנגד הצו החדש, כאשר האמור לא יהווה הפרה של הסכם זה. מן האמור עולה, כי הצדדים התייחסו באופן מפורש לסיטואציה ספציפית בה תוכל העותרת לעתור כנגד חיוב הארנונה בשנת הכספים 2017 ואילך מבלי שהדבר יהווה הפרה של ההסכם, וזאת במקרה של שינוי תעריף הארנונה ויצירת סיווג חדש בצו- סיווג גבוה יותר, והכל במידה וזה יאושר.
2. מכלל ההן המצוין בהסכם ניתן ללמוד בבירור על הלאו. משמע כאשר ברור שאין אנו מצויים בגדר אותה סיטואציה ספציפית אליה התייחס הסכם הפשרה (שכן בקשת העיריה להעלאת התעריף לא אושרה), סיטואציה לגביה צוין כי פתיחה בהליך משפטי על ידי העותרת לא תהווה הפרה של הסכם הפשרה, הרי כל עתירה אחרת כנגד תעריף הארנונה ביחס לשנת הכספים 2017 ואילך, הינה בגדר הפרת הסכם הפשרה.
3. ההלכה המרכזית בשאלה של השתחררות מהסכם פשרה שנחתם בענייני ארנונה נקבעה עוד בע"א 2064/02 תשלובת אלוני נ' עיריית נשר פד"י נט (1), בעמ' 111). שם קבע בית המשפט העליון את מערך השיקולים אשר על הרשות לשקול כאשר היא רוצה "להשתחרר" מהסכם פשרה:

"על המשקל שיש ליתן לשיקול בדבר כיבוד הסכמים להתחשב בכך שלא נפל פגם בהסכמה, כמו כן יש ליתן ביטוי לכך שתכלית ההסכמה אינה מתן פטור או הנחה מארנונה. .. המשיבה אף לא הצביעה על שינוי כלשהו בנסיבות העובדתיות או המשפטיות שבעטיו ניתן להצדיק את השינוי בסיווג. בנסיבות אלה רצונה של המשיבה לגבות ארנונה על-פי סיווג שונה אינו מגיע כדי צידוק חוקי, המאפשר את איון משקלה של ההסכמה בין הצדדים.."

בעניינו אין המדובר ברשות המבקשת להשתחרר מן ההסכם, אלא בנישום המבקש להשתחרר ממנו, אך עדיין הדברים יפים בשינויים המחויבים גם לנסיבות ענייננו.

1. יישום האמור על נסיבות ענייננו מלמד, כי במקרה זה, מעבר לשיקול בדבר כיבוד הסכמים, אין כל הצדקה לאפשר לעותרת להשתחרר מההסכמות שגובשו בהסכם הפשרה. העותרת לא הצביעה על שינוי כלשהו בנסיבות העובדתיות או המשפטיות, שבעטיין ניתן להצדיק איון ההסכמות שהושגו בינה לבין העיריה.
2. לא מצאתי בטיעוני העותרת כל שינוי נסיבות מאז כריתת ההסכם: הנכס הוא אותו נכס; התעריף עליו הוסכם ידוע ולא שונה מאז הסכם הפשרה; ואף העובדה שארכיב דומה בעיר אשדוד ובערים נוספות משלמים ארנונה בשיעור אחר, נמוך יותר, הייתה ידועה כבר טרם חתימת ההסכם. זאת ועוד, בכל פסקי הדין בהם נידונה השאלה האם יש מקום לאפשר לצד להשתחרר מהסכם הנוגע לארנונה, דובר על חלוף זמן מעת חתימת ההסכם של מספר שנים, וכן על שינוי נסיבות. שאחרת לא ניתן כלל לחשוב על נסיגה מן ההסכם. כך למשל בעע"ם 8183/03 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מועצה אזורית הגולן (מיום 22.8.2010), דובר על ניסיון של הרשות להשתחרר מהסכם בעניין ארנונה, לאחר שש שנים שחלפו ממועד חתימת ההסכם.
3. במקרה דנא, העותרת מבקשת הלכה למעשה להשתחרר מן ההסכם בסמוך לאחר חתימתו, וכאשר עתירתה נוגעת אף לשנת המס עליה חל ההסכם באופן מפורש ברור ושאינו משתמע לשתי פנים, וכאשר אין כל שינוי נסיבות מעת חתימת ההסכם. נזכיר כי בעניין חברת החשמל הנ"ל הודגש כי לאור עקרון כיבוד ההסכמים, נדרש אינטרס ציבורי בעל עוצמה מיוחדת כדי להצדיק השתחררות מהסכם, וכי נדרש שינוי נסיבות קיצוני כדי להצדיק השתחררות כזאת. אכן אין חולק, כפי שצוין בעניין חברת החשמל הנ"ל, כי חוזה אינו נעשה לצמיתות ואינו תקף לעולמי עד, וחזקה זו חלה גם על חוזים מהסוג של הסכם הפשרה שבענייננו (ראה סעיף 38 לפסק דינה של השופטת פרוקציה). על כן נדרשת תקופה סבירה לקיום תוקפו של חוזה שלא נקבע לו מועד.

עוד נקבע בהקשר זה בבר"ם 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עיריית טבריה(מיום 21.5.2009), , כי אותם הכללים החלים על הצדדים כאשר הרשות היא המבקשת להשתחרר מהסכם, חלים גם כאשר הנישום הוא הצד המבקש להשתחרר מההסכם. במקרה זה, העותרת טוענת כי אינה מבקשת להשתחרר מן ההסכם, אך בפועל היא מבקשת לעשות כן, מבלי שהצביעה על כל טעם המצדיק זאת.

1. זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענות העותרת לפיהן הסכם הפשרה נוגע רק לאותן השגות שניתן להעלותן בפני מנהל הארנונה, ומאחר שבפניו לא ניתן להעלות טענות בדבר אי סבירות תעריף הארנונה שכן אלו יועלו רק בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, הרי אין כל מניעה לדון ולקבל את עתירתה כנגד סיווג הארנונה המושת על נכסי העותרת. ובלשונה: "בית המשפט הנכבד מתבקש לקבוע, כי עתירה זו אינה נוגעת להסכם השומה שנכרת בין העירייה לבין החברה, ואינה מפרה אותו". אלא שאם כך הם פני הדברים ישאל השואל, אם כך למה נגע הסכם השומה ולשם מה נכתב בו מהו תעריף הארנונה שהוסכם ועל פי יחויבו נכסי העותרת?

1. האמור נכון ביתר שאת כאשר בהודעת הערר שהגישה העותרת טרם חתימת הסכם הפשרה, הועלו מכלול טענות ובכלל זה הטענות הנוגעות לאי סבירות התעריף ביחס לרשויות אחרות. שכן עיון בכתבי הטענות שבאו בפני מנהל הארנונה בהשגה ובערר שהוגש על ידי העותרת, מעלה שטענות רבות ובכלל זה טענות הנוגעות לאי שוויון בין התעריף בו מחויבים ארכיבים בערים האחרות כגון אשדוד, עלו כבר בפני מנהל הארנונה בהשגה שהוגשה ע"י העותרת (ראה לדוגמה סעיף 42 להודעת הערר שהוגשה ע"י העותרת ביום 14.06.16).
2. ויודגש, קבלת עתירת העותרת, בשלב בו היא הוגשה וללא שהיא הצביעה על כל נסיבה חריגה או טעם מיוחד לעשות כן, משמעותה הברורה הינה כי אין כל תוקף ממשי להסכמי פשרה, והיא אף חותרת תחת העיקרון החשוב והידוע בדבר חשיבות כיבוד הסכמים.
3. כאמור, האבחנה שמנסה העותרת ליצור, בין תקיפת מעשה החקיקה – שבה מנסה לאחוז העותרת, לבין תקיפת מעשה השומה, אין בה כדי להועיל לה. שכן בסופו של דבר, העותרת יוצאת חוצץ כנגד אותו סיווג ארנונה ותעריף עליו הסכימה העותרת במסגרת הסכם הפשרה בין הצדדים שהתגבש תוך כדי הליכים משפטיים והליכי השגות, והכל כאשר העותרת מיוצגת על ידי עורכי דין לאורך כל הדרך.
4. יתרה מכך, אף לגופם של דברים ובהתייחס ליתר טענות העותרת, הרי אף בהן לא מצאתי טעם המבסס קבלת העתירה. כפי שציינה העיריה בתגובתה, העותרת לא הביאה כל חוות דעת מומחה או בסיס נתונים רחב להוכחת טענתה, כי התעריף המושת על הארכיב באשקלון אינו סביר. על כן יש ממש בטענת העיריה, כי ההפניה לארכיבים מסוימים ולשיעור הארנונה בו הם מחויבים, אינה מובילה למסקנה שהתעריף עצמו בצו הארנונה אינו סביר. אציין עוד בעניין זה, כי טענת העותרת שההכרעה במקרה זה אינה בעלת השפעת רוחב ביחס לנכסים אחרים באשקלון, אין בה להעלות או להוריד. שכן הנטל על העותרת להוכיח שהבסיס לחיוב בצו אינו סביר, והשאלה בדבר השלכות הרוחב של הכרעת בית המשפט, הינה שאלה משנית.
   
5. ודוק, גם אם הייתי מקבלת את טיעוני העותרת כי בענייני ארנונה כל שנת מס עומדת בפני עצמה, הרי עתירה כנגד חיוב הארנונה בשנת 2017 של נכסי העותרת, כאשר מדובר בשנת המס אליה מתייחס הסכם הפשרה במפורש, מהווה הפרה ברורה של ההסכם ושל התחייבות העותרת בו.

באשר לטענות העותרת, כי אי קבלת העתירה תביא לקריסת העותרת, הרי אם כך הם פני הדברים, לא ברור מדוע חתמה העותרת על הסכם הפשרה ולא מיצתה את הליכי הערר שהוגש על ידה מספר חודשים, טרם חתימתה על הסכם הפשרה.

נוכח כל המקובץ העתירה נדחית.

העותרת תישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ח, 15 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.