1. לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט רונן אילן) מיום 1/1/17 בת"א 18881-05-15 ולפיו התקבלה תביעת לשון הרע נגד המערער והוא חויב לשלם למשיב פיצוי בסך 100,000 ₪, הוצאות ושכ"ט עו"ד.

2. שני בעלי הדין, המערער – עו"ד שיפוני והמשיב – עו"ד אדטו ,הם עורכי דין במקצועם; העוסקים בין היתר בתחום הנדל"ן, לרבות בקידום פרויקטים של התחדשות עירונית, פינוי בינוי ותמ"א 38.

הניסיונות לקדם פרויקט התחדשות עירונית במתחם מגורים, הכולל מספר בנייני מגורים בחלק משכונת "רמת הנשיא" בבת ים (להלן: "הפרויקט" ו"המתחם", בהתאמה) עמדו במוקד המחלוקת בתיק קמא, וליתר דיוק - תחרות בין עורכי דין על ייצוג דיירים בפרויקט היא אשר עמדה בבסיס האירועים.

בתמצית אציין כי הן עו"ד שיפוני והן עו"ד אדטו היו מעוניינים בייצוג הדיירים בפרויקט מול היזם. בסופו של דבר, בחרה נציגות הדיירים בעו"ד אדטו לייצג את יתרת בעלי הדירות במתחם (אלו שלא חתמו על הסכם קודם לכן מול היזם – חברת שפיר, כאשר הדיירים היו מיוצגים על ידי עו"ד אחר – עו"ד רייסמן).

3. כתב התביעה הוגש בעניין שני מכתבים שנשלחו על ידי עו"ד שיפוני:

המכתב הראשון:

נושא תאריך 27/3/15 ומופנה ל"דיירי שכונת רמת הנשיא, מתחם דליה".

כאשר הנדון הוא: "תגובה למכתב שקיבלתם מחברת שפיר".

במכתב יש התייחסות למכתב שהתקבל מחברת שפיר ביום 26/3/15 וניסיון לשכנע את הדיירים להיות מיוצגים על ידו (ראה למשל סעיפים 17-20 למכתב).

לגבי עו"ד אדטו נכתב:

"5. לפני שמישהו מכם נופל במלכודת של חברת שפיר, עליכם לשאול את השאלה הבאה: אם חברת שפיר מנסה לבחור בשבילכם עו"ד שייצג אתכם מולה, מה זה אומר על אותו עו"ד? התשובה ברורה: זה אומר, שעו"ד שעליו היא ממליצה, ואפילו מתעקשת, הוא עו"ד שהסכים לעשות לה חיים קלים, על חשבונכם".

6. זו גם בדיוק הסיבה שבגללה חברת שפיר מנסה להכפיש אותי, משום שאני, בניגוד לעורכי דין אחרים, לא נבחרתי על ידי חברת שפיר וגם לא על ידי "נציגות הדיירים", שזה בעצם אותו הדבר, כי אותה "נציגות" עובדת עבור חברת שפיר, אלא נבחרתי ע"י הדיירים, שמסרו לי באופן אישי ייפויי כוח לייצג אותם, משום שהם יודעים שאני לא אמכור אותם, ולא אעדיף את האינטרס של חברת שפיר על האינטרס של הדיירים.

7. למרות שחברת שפיר, בעצמה ובאמצעות מתווכים, הציעה לי פעמים רבות סכומי כסף גדולים, אני מעולם לא הסכמתי, בעד שום סכום, לשקר לכם שההסכם עליו מנסים להחתים אתכם הוא הסכם טוב, ותמיד הקפדתי להישאר חופשי לומר לכם את האמת, ולא להימצא בניגוד אינטרסים.

...

10. האמת היא, שגם ההסכם החדש, זה שכאילו שופר על ידי עו"ד אדטו, הוא עדיין הסכם רע מאוד.

11. את עו"ד אדטו, מנסה חברת שפיר "לדחוף" לכם, בגלל שאת עו"ד רייסמן, זה שעשה את ההסכם "המצוין" הראשון, אף אחד מכם כבר לא רוצה, לאחר שהבנתם איזו עבודה הוא עשה, ועבור מי הוא באמת עבד.

12. אני אומר לכם, בביטחון מלא, שגם עכשיו מנסים לרמות אתכם, וגם עכשיו מנסים להחתים אתכם על הסכם רע. הם לא החליפו הסכם, הם החליפו רק את האנשים שמנסים לשכנע אתכם לחתום עליו.

...

15. מי שייתן ייפוי כוח לעורכי הדין ששפיר ממליצה עליהם, ומי שיחתום על ההסכם הקיים, שייקח בחשבון, שהוא נותן את הכוח לייצג אותו מול שפיר, לעו"ד שבמידה רבה תלוי בשפיר, והאפשרויות שלו לפעול נגד שפיר, אפילו במקרה בו טובת הדיירים תחייב זאת, מאוד מוגבלות.

16. חשוב שתבינו את זה, בניגוד לעורכי הדין ששפיר מנסה לבחור בשבילכם, אני לא מחויב לשפיר, וגם לא לשום יזם אחר. אני מחויב אך ורק לאינטרסים של מי שנותנים לי ייפוי כוח, ורק למענם אני פועל".

המכתב השני:

המכתב השני נשלח ל"דיירי שכונת רמת הנשיא" ובו כותב עו"ד שיפוני לדיירים כי ההסכם ששפיר מנסה להחתימם עליו הוא גרוע והעסקה היא רעה.

בנוגע לעו"ד אדטו נכתב:

"עורך הדין ששפיר מנסה "לדחוף" לכם, עו"ד אדטו, לא מקבל כסף משפיר בשביל לשמור על האינטרסים שלכם, אלא בשביל לגרום לכם לחשוב שיש מי ששומר על האינטרסים שלכם. עו"ד אדטו, בדיוק כמו עו"ד רייסמן לפניו, מחויב קודם כל שפיר.

לכן, חוץ מזה שהחוזה שעליו עו"ד אדטו ממליץ לכם לחתום עליו הוא חוזה רע, ישנה סכנה, שאם במהלך הפרויקט, יעמוד עו"ד אדטו במצב שבו הוא חייב לבחור בין טובת שפיר לטובתכם, הוא עלול לבחור בטובת שפיר, על חשבונכם, כי הוא מחויב לשפיר. זה בדיוק המצב הנקרא "ניגוד אינטרסים".

עו"ד אדטו התריע בפני עו"ד שיפוני כי מדובר בפרסום לשון הרע ודרש התנצלות. משסירב לכך עו"ד שיפוני, הוגשה התביעה.

4. בבית משפט קמא לא היתה מחלוקת אמיתית בדבר "פרסום" "לשון הרע" כמשמעותם בסעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע") אך עו"ד שיפוני טען להגנת "אמת בפרסום" לפי סעיף 14 לחוק ולהגנת "תום הלב" לפי סעיף 15 לחוק.

5. פסק דינו של בית משפט קמא

בית המשפט דחה טענות ההגנה של עו"ד שיפוני.

א. באשר להגנת אמת בפרסום – אמת דיברתי:

עו"ד שיפוני טען כי תוכן טיוטת ההסכם שגובש מול חברת שפיר ועליה הודע לדיירים לחתום הוא "הסכם רע", המעמיד את הדיירים "בסכנה", תוך הדגמה לסיכונים אלו של נושא השבת הערבות לעו"ד, שאמנם אינו עו"ד של חברת שפיר, אך ייבחר ע"י חברת שפיר; או דרישה לחתום על ייפויי כוח כללי לטובת חברת שפיר.

הסברו של עו"ד אדטו ביחס לנושא הערבויות נמצא סביר בעיני בית המשפט קמא (סעיף 19.3 לפסה"ד) וכך גם הסברו בנוגע לזהות הגורם שיופקד אצלו ייפויי הכוח.

בימ"ש קמא קבע:

"אכן אפשר שאם דבר זה לא הובהר בטיוטא, הרי שהיה מקום להבהיר את הדברים אך שוב, אין באי הבהרת הדברים ביטוי למעשה הונאה או מרמה כטענת הנתבע" (עמ' 7 שורות 32-33 לפסה"ד).

באשר לטענת עו"ד שיפוני כי קבלת שכ"ט עו"ד מהיזם מותנית בכך שהפרויקט יבוצע ע"י חברת שפיר, מעמידה את עו"ד אדטו בניגוד עניינים מובהק.

בימ"ש קמא אכן מצא כי מבנה התקשרות שכזה מעורר סימני שאלה ולא בכדי הבהירה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כי לדידה אסור לעו"ד המייצג את המיזם לייצג גם את הבעלים ואסור לו לכרות עם היזם הסכם עצמי להסדרת שכר טרחתו.

עם זאת, בימ"ש קמא הבהיר, כי בענינינו לא נטען לחשש לביצוע עבירה אתית או מצב של ניגוד עניינים, כי אם עו"ד שיפוני האשים למעשה את עו"ד אדטו בטענה למעשה הונאה ומרמה כלפי הדיירים.

בימ"ש קמא מפנה להסכם שכר טרחה שעו"ד שיפוני חתם מול חברת שפיר ביום 16/6/14 והביע תמיהה כיצד מבקש עו"ד שיפוני לייחס לעו"ד אדטו התנהגות כה חמורה על בסיס התקשרותו עם חברת שפיר בהסכם שעקרונותיו כה דומים לאלו להם הסכם בעצמו.

צוין, כי מצב זה מטיל ספק באשר לתום ליבו של עו"ד שיפוני במניעיו בכתיבת המכתב.

נקבע כי טענת עו"ד שיפוני בנוגע לזהות יוצרת הקשר בין עו"ד אדטו לחברת שפיר ("סוכנת סמויה", "במסווה של יו"ר נציגת הדיירים") אינה ברורה, וכי זהות יוצר הקשר אינה רלוונטית אלא האופן בו הוסדרו היחסים בין עו"ד אדטו לחברת שפיר.

בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי בכל הנוגע לכריתתו ותוכנו של הסכם שכר טרחה, למרות סימני השאלה במישור האתי ובשים לב לכך שעו"ד שיפוני כרת הסכם דומה עם חברת שפיר, אין אפשרות לראות בעצם כריתת הסכם שכר טרחה או בתוכנו ביטוי למעשה מרמה חמור אותו ייחס עו"ד שיפוני לעו"ד אדטו במכתבים.

בסיכומו של דבר, טענת עו"ד שיפוני להגנת "אמת דיברתי" לא הוכחה, ועל כן נדחתה.

נפסק כי:

"כאשר מסכמים את טענות הנתבע, אין מנוס מהמסקנה לפיה לא עלה בידי הנתבע לעבור מעל אותה משוכה גבוהה שהציב במו ידיו, כאשר לא הסתפק בביקורת על נוסח ההסכם שהציע התובע לדיירים אלא האשימו בלא פחות מקנוניה להונאת לקוחותיו. ביקורת על תנאים בהסכם שהוצע איננה ראיה למרמה. ביקורת על מבנה ההתקשרות של התובע מול חברת שפיר אף היא איננה ראיה למרמה. הנתבע יכול היה וחייב היה להסתפק בביקורת עניינית על ההתקשרות המוצעת ואף יכול היה להביא בפני הדיירים את עמדתו המקצועית באשר לתנאי העסקה המוצעת להם. הנתבע לא יכול היה לבסס על אלו טענות כה חמורות כלפי חברו למקצוע עריכת הדין. (עמ' 9 סעיף 19.5 לפסה"ד).

ב. באשר להגנת תום הלב:

עו"ד שיפוני טען כי במשלוח המכתבים ביקש להגן על ענייניהם של הדיירים ואף על ענייניו האישיים נוכח השמצות שנעשו כלפיו במכתב של חברת שפיר.

בימ"ש קמא קבע כי לא היה כל צורך בהטחת האשמות כה קשות בעו"ד אדטו להגשמת יעדים אלו ונראה שעו"ד שיפוני ביקש לפגוע בעו"ד אדטו במידה גדולה משהייתה נדרשת להגנה על אותם ערכים עליהם מתבסס עו"ד שיפוני.

בימ"ש קמא מצא כי מתקיימת החזקה בסעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע לפיה הפרסום נעשה שלא בתום לב, בשים לב לכך שבפרסום התכוון עו"ד שיפוני לפגוע בעו"ד אדטו מעבר לנדרש להגנה על האינטרסים של הדיירים או שלו עצמו והן בשים לב לכך שיריבות עסקית עמדה ביסוד הפרסום.

עוד נקבע כי הואיל והנתבע לא הביא ראיות כלשהן לסתירת החזקה, לא נשללה החזקה השוללת את תום ליבו.

בימ"ש קמא הבהיר כי משהגיע למסקנה כי עו"ד שיפוני לא פעל בתו"ל בביצוע הפרסומים, ממילא לא ניתן לבסס טענת הגנה על יסוד סעיף 15 לחוק.

עם זאת, אף בהתעלם מהחזקה השוללת את תום הלב, בימ"ש קמא התייחס בקצרה גם לאי הוכחת יתר יסודות טענות ההגנה בסעיפים 15(2) ו- 15 (3) לחוק.

ג. בנסיבות אלה, בימ"ש קמא קבע כי אין מנוס מהמסקנה לפיה השתלבות עו"ד אדטו בפרויקט הייתה לצנינים בעיני עו"ד שיפוני, שביקש בעצמו לייצג את הדיירים בקידום הפרויקט

ולזכות בהכנסות הנכבדות הכרוכות בכך.

ד. באשר להיקף הפיצוי:

בימ"ש קמא קבע כי לא הכוונה לפגוע בעו"ד שיפוני עמדה במוקד המכתבים אלא הכוונה לשכנע את הדיירים לבחור דווקא בו, ככזה שייצג אותם מול חברת שפיר, ולכן לא הוכח שהמכתבים פורסמו מתוך "כוונה לפגוע" בעו"ד אדטו כמשמעותו בסעיף 7 א (ג) לחוק ואין הצדקה לחיוב עו"ד שיפוני בתשלום כפל פיצוי.

בימ"ש קמא חייב את עו"ד שיפוני לשלם לעו"ד אדטו סך של 50,000 ₪ בגין כל אחד מהמכתבים ובסה"כ 100,000 ₪.

בקבעו את גובה הפיצוי צוין כי בימ"ש קמא בחן את מכלול הנסיבות, תוך מתן דגש לחומרת הפרסום (האשמת עו"ד אדטו במעשה מרמה כלפי לקוחותיו), תפוצת הפרסום (כלל הדיירים במתחם ולקהל הלקוחות הפוטנציאלי של עו"ד אדטו), חוסר תו"ל של עו"ד שיפוני והרתעה (תחרות חופשית אינה היתר לתחרות חסרת רסן).

על פסק הדין הוגש הערעור שלפני.

6. תמצית טענות המערער:

א. יש מקום לקבל את הגנת "אמת בפרסום" שכן הנכתב במכתב ביחס לעו"ד אדטו הוא נכון. נקודת המוצא צריכה להיות שעו"ד אדטו פעל בניגוד עניינים וכך גם נכתב במכתבים. נטען כי המניע של עו"ד שיפוני בכתיבת המכתבים אינו משנה לשאלה אם הפרסום הוא "אמת", אם לאו. זוהי בחינה עובדתית שלא תלויה במניע של המפרסם.

ב. נטען כי דחיית הגנת האמת הייתה על יסוד טענות שלא נטענו, בוודאי שלא הוכחו.

ג. באשר להגנת תום הלב:

הקביעה לפיה חלה על המערער חזקת תום הלב הואיל והוא נתכוון לפגוע בעו"ד אדטו פגיעה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים עפ"י סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, עומדת בניגוד לקביעה אחרת בפסה"ד לפיה המערער כלל לא נתכוון לפגוע במשיב.

בימ"ש קמא טעה טעויות משפטיות בניתוח ההגנות העומדות למערער עפ"י סעיפים 15(2), 15 (3) ו – 15 (10) לחוק איסור לשון הרע והן חלות גם על הפרסומים נשוא התביעה. בימ"ש קמא לא דן בהגנת הבעת דעה עפ"י סעיף 15 (4) לחוק שאף היא חלה על הפרסומים.

ד. לחלופין, בימ"ש קמא טעה בפסיקת סכום הפיצויים, מבלי שניתן משקל מתאים לעבירות שביצע עו"ד אדטו.

7. תמצית טענות המשיב:

המשיב מבקש לדחות את הערעור ביחס לקביעה כי לא עומדת למערער הגנת אמת בפרסום או כל הגנה אחרת. כן מבוקש לדחות את העתירה החלופית להפחתת סכום הפיצויים שנפסק.

נטען כי בדין דחה בימ"ש קמא את קיומה של הגנת אמת בפרסום והתביעה התקבלה. המערער לא ייחס למשיב ניגוד עניינים. המערער ייחס למשיב קנוניה עם היזם לביצוע הונאה ומרמה כלפי הדיירים - לקוחותיו והמערער לא עמד בנטל להוכחת טענותיו.

נטען כי אמירות המערער כלפיו מהוות פגיעה אנושה בשמו הטוב ובעיסוקו, הרבה מעבר לפיצוי שנפסק בבימ"ש קמא.

8. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, בהודעת הערעור ועיקרי הטיעון מטעם הצדדים ושמעתי את השלמת טיעוניהם בע"פ, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:

9. באשר להגנת אמת בפרסום:

לא אחזור בפס"ד זה על מושכלות יסוד בנוגע לטענות ההגנה לפי סעיף 14 ו – 15 לחוק. בית המשפט העליון נדרש בהרחבה לסוגיות אלו. למשל ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12/11/06) ובדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18/9/14) וכן בדנ"א 2527/16 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (9/8/16) . זאת כיוון שאין בפנינו שאלה משפטית הטעונה הכרעה, אלא יש לבחון , האם בית משפט קמא יישם נכונה את ההלכה הפסוקה ביחס לעובדות בענייננו.

א. באשר לטענת המערער לפיה נקודת המוצא של בימ"ש קמא הייתה צריכה להיות כי המשיב עבר עבירה אתית והיה מצוי במצב של ניגוד עניינים:

יובהר כי פסה"ד ניתן לאחר שבימ"ש קמא שמע ביום 5.7.16 את חקירות הצדדים על תצהיריהם, ובתום ישיבת ההוכחות הוגשו סיכומים מטעם הצדדים.

בימ"ש קמא התרשם באופן ברור כי עו"ד שיפוני האשים את עו"ד אדטו בקנוניה להונאת לקוחותיו.

עו"ד שיפוני טוען כי במכתביו הועלו רק טענות לניגוד עניינים ; אך ביהמ"ש קמא שוכנע על סמך מכלול הכתוב במכתבים; כי אין מדובר " רק" בטענה ל"ניגוד עניינים" ,אלא בפועל הטענה היא לקנוניה ולמעשה הונאה כלפי הדיירים.

לצורך קביעה , כי במכתבים יוחסו לעו"ד אדטו לא "רק" ניגוד עניינים אלא בפועל נטען לקנוניה וניסיון להונות את הדיירים; ניתן להסתכל על מכלול הכתוב במכתב ולא רק לבודד מילה זו או אחרת.

בימ"ש קמא קבע כי במכתבים המהווים לשון הרע, הציג עו"ד שיפוני את עו"ד אדטו כמי שמנסה להונות את לקוחותיו ולא פחות מכך. כמי שרק כביכול מציג עצמו כמייצג הדיירים בעוד שבפועל פועל דווקא לטובת האינטרסים של הצד שכנגד במו"מ לטובת חברת שפיר.

אינני סבורה כי בימ"ש קמא התעלם מטענת ניגוד עניינים.

בימ"ש קמא התייחס לכך מפורשות וקבע כי במקרה דנן אין מדובר בחשש לביצוע עבירה אתית מצד עו"ד אדטו ולא בחשש להימצאותו במצב של ניגוד עניינים; כי אם עסקינן בטענה למעשה הונאה ומרמה מצד עו"ד אדטו כלפי הדיירים.

משכך, נקודת המוצא של בימ"ש קמא בפסה"ד היא טענה למעשה מרמה והונאה מצד עו"ד אדטו כלפי הדיירים.

מדובר בקביעה שהיא עובדתית ולא משפטית.

משניתח בימ"ש קמא עובדתית מדוע הנטען במכתה אינו אמת; לא מצאתי כי יש להתערב בקביעותיו.

ב. באשר לטענת המערער כי הגנת "אמת דיברתי" נדחתה בשל שיקולים הנוגעים לתום ליבו של עו"ד שיפוני:

מפסה"ד עולה שהגנת אמת דיברתי נדחתה בשל כך שמעשי מרמה של עו"ד אדטו לא הוכחו.

בימ"ש קמא ציין כי עו"ד שיפוני ביקש לבסס את טענת "אמת דיברתי" על שתי טענות:

האחת, תוכן טיוטת ההסכם שגובש מול חברת שפיר. עו"ד שיפוני הביא שתי דוגמאות בהסכם הממחישות לטענתו כמה גרועים התנאים בנוסח הסכם שהוצע לדיירים ע"י עו"ד אדטו ומבססות את טענותיו למעשה מרמה אותו ייחד לעו"ד אדטו.

לאחר שבימ"ש קמא בחן דוגמאות אלה, מצא כי הן אינן מאפשרות לקבל את הטענה למחדל מצידו של עו"ד אדטו בגיבוש החוזה ואין בכך ביטוי למעשה מרמה.

השניה, תוכן הסכם שכ"ט עו"ד אדטו. בימ"ש קמא עמד על כך שמבנה ההתקשרות בין עו"ד אדטו לחברת שפיר מעורר סימני שאלה וחשש לעבירה אתית ומצב של ניגוד עניינים, אך הובהר כי אין עסקינן בכך, כי אם בטענה למעשה הונאה ומרמה.

בהקשר זה ציין בימ"ש קמא כי עו"ד שיפוני אף הוא חתם ביום 16.6.14 על הסכם שכ"ט מול חברת שפיר, שדומה לו מאוד ותמוה אם כך כיצד מבקש עו"ד שיפוני לייחס לעו"ד אדטו התנהגות כה חמורה על בסיס התקשרותו עם חברת שפיר בהסכם שהעקרונות שלו דומים לאלו להם הסכים עו"ד שיפוני עצמו. ובהמשך: "מצב זה מביא בהכרח להטלת ספק באשר לתום ליבו של הנתבע במניעיו בכתיבת המכתבים" .

בימ"ש קבע כי אין אפשרות לראות בהסכם שכה"ט ביטוי למעשה מרמה חמור אשר ייחד עו"ד שיפוני לעו"ד אדטו במכתבים.

בימ"ש קמא אמנם ציין כי בנסיבות העניין שלפניו מוטל ספק באשר לתום ליבו של עו"ד שיפוני אך טענת אמת דיברתי נדחתה לא מטעם זה אלא בשל אי הוכחת קנוניה מצדו של עו"ד אדטו להנאת לקוחותיו, כפי שנכתב בפירוש בסעיף 19.5 לפסה"ד.

ג. המערער טען כי בימ"ש קמא התעלם מראיות נוספות שהובאו על ידו , אשר גם לאורן היה מקום לבחון את טענת הגנת אמת דיברתי, והתחשבות בהן הייתה מחייבת קביעה לפיה עו"ד אדטו היה נתון במצב ניגוד עניינים.

כן נטען כי ניסוח ההסכם שעו"ד אדטו גיבש מול שפיר מכיל תניות והסכמות העומדות בניגוד לחוק קוגנטי שמטרתו להבטיח את קניינם של הדיירים והן מצביעות על פעולה במצב של ניגוד עניינים.

כפי שהבהיר בימ"ש קמא על המערער היה להוכיח את טענת מרמה וקנוניה ולא טענה של הימצאות בניגוד עניינים.

משכך, אף אם אקבל טענות אלה, אין לכך נפקות מעשית בנוגע לקביעת בימ"ש קמא כי לפיה טענת אמת דיברתי לא הוכחה.

ד. בסעיף 19.2 לפסה"ד בימ"ש קמא עמד על ההבדל בין ויתור על דרישה מסוימת במהלך מו"מ שנעשה ע"י עו"ד לבין רשלנות של עו"ד.

הדברים רלוונטיים לטענות שהעלו הצדדים ולהכרעה אליה נדרש בימ"ש קמא.

טענות המערער בנוגע לסעיף זה בפסה"ד מוטב לו לא היו נטענות כלל.

10. באשר להגנת תום הלב :

(1) על מנת שתקום הגנת תום לב מפני פרסום המהווה הוצאת לשון הרע נדרש המפרסם לעמוד בשני תנאים מצטברים:

הראשון - כי הפרסום נעשה בתום לב.

השני - כי הפרסום נעשה בגדר אחת מ- 12 החלופות הנסיבתיות שמונה החוק בסעיף 15.

(2) כב' הש' א' פרוקצ'יה ציינה בפסה"ד שניתן על ידה ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06) (סעיפים 22-23) כי מושג "תום הלב" בחקיקה הישראלית אינו בעל משמעות אחידה וכך גם בהקשר של דיני לשון הרע בנוגע לכל אחת מההגנות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

ראה לעניין זה גם דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סעיף 66 לפסק דינו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) הש' גרוניס (18.9.14)).

בהקשר זה כב' הש' פרוקצ'יה מצטטת מתוך ספרו של שנהר (ב"כ המערער שלפני) דיני לשון הרע (תשנ"ז) בעמ' 260:

"מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית יצדיקו את הפגיעה בנפגע לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה".

(3) המחוקק יצק תוכן למושג "תום לב" בהקשר ללשון הרע באמצעות חזקות הוכחתיות המצביעות בדרך החיוב מתי מתקיימת חזקת דרישת תום הלב ובדרך השלילה באילו נסיבות היא נשללת.

אם הוכיח המפרסם כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין, תחול החזקה שלפיה המפרסם היה תם לב (סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון ררע).

לעומת זאת, חזקה שלילית היא כי מפרסם לא היה תם לב אם נתקיימה אחת הנסיבות הבאות: אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; אם הפרסום לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לברר את האמת עובר לפרסום; או אם הוכח שהמפרסם התכוון לפגוע במידה החורגת מהמידה הסבירה הנדרשת להגנת הערכים המוגנים ע"י הגנת תום הלב (סעיף 16 (ב) לחוק איסור לשון הרע; וכן ע"א 6903/12 Canwest Global Communication Corp. נ' לייפסיק - סעיף 49 לפסק דינו של כב' הש' ע' פוגלמן (22.7.15)).

(4) בדנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14) בסעיף 7 לפסק דינו הסביר כב' הש' הנדל כי סעיף 16 לחוק אינו רק כלל ראייתי אלא גם מפתח להבנת מהות הגנת תום הלב ובהקשר זה נפסק כי:

" החזקה החיובית מסתפקת בבדיקת הפרסום ומידת סבירותו, ואילו החזקות השליליות מתמקדות גם במפרסם – ואף ביסוד הנפשי שלו. החזקה השנייה מבין החזקות השליליות בודקת גם "יסוד עובדתי" של המפרסם. המסקנה מסקירה זו היא שאכן תום לב בהקשר של לשון הרע כולל היבטים אובייקטיביים וסובייקטיביים. הרשימה ב"סעיף החזקות" איננה ממצה את כל האפשרויות שיכולות ללמד על קיומו או היעדרו של תום לב. ברם, כאמור, היא מצביעה על כיוון. בתמצית: על הפרסום להיות סביר, אין לפרסם דבר שהמפרסם לא האמין באמיתותו, יש לנקוט מראש אמצעים סבירים לשם בחינת אמיתות הפרסום, ואל למפרסם להתכוון לפגוע יתר על המידה...". (הדגש אינו במקור – א.כ.).

(5) בענייננו בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי עו"ד שיפוני ביקש לפגוע בעו"ד אדטו במידה גדולה מזו שהייתה נדרשת לשם הגנה על אותם ערכים שעליהם ביקש להגן, כיוון שיכל להסתפק בהצבעה על אותם פגמים שמצא בנוסח הטיוטה שהוצעה לדיירים ובהסכם שכר הטרחה במקום להאשים את עו"ד אדטו בהונאה.

בנוסף לכך, בימ"ש קמא גם ציין כי הנסיבות שהתבררו בהליך מצביעות בבירור על יריבות עסקית בין עו"ד אדטו לעו"ד שיפוני שעשויה להיות אינדיקציה למניעיו של עו"ד שיפוני וחוסר תום ליבו בפרסום.

לפיכך בימ"ש קמא מגיע למסקנה לפיה מתקיימת החזקה לפיה נעשה פרסום שלא בתום לב.

בהמשך נקבע כי אין בראיות שהביא עו"ד שיפוני כל ראיה שיש בה לסתור את החזקה. נקבע כי אין ראיה שתסביר "מדוע לא יכול היה הנתבע להביא את עמדתו בפני הדיירים, להסביר מדוע לשיטתו הטיוטה איננה מבטאת הגנה ראויה על האינטרסים שלהם, להפציר בהם שלא לחתום עליה ואפילו להפציר בהם שלא לחתום ליה ואפילו להפציר בהם לבחור דווקא בו כדי שייצגם – וכל זאת בלי להאשים את התובע במעשה מרמה כה חמור".

(6) לא מצאתי כי בימ"ש קמא שגה בקביעות דלעיל וכי לקח בחשבון שיקולים שלא מן המניין, כפי שטוען המערער.

כמו כן לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעה העובדתית של בימ"ש קמא לפיה קיימת יריבות עסקית בין עו"ד אדטו לעו"ד שיפוני.

(7) אינני סבורה כי קביעת בימ"ש קמא לפיה עו"ד שיפוני ביקש לפגוע בעו"ד אדטו במידה גדולה משהייתה נדרשת לשם הגנה על אותם ערכים עליהם מתבסס עו"ד שיפוני, עומדת בניגוד לקביעה של בימ"ש קמא בהקשר של קביעת היקף הפיצוי, שם נקבע כי אין מקום לחייב בכפל פיצוי הואיל ולא הוכח שהמכתבים פורסמו מתוך "כוונה לפגוע" בעו"ד אדטו.

באשר להגנת תום הלב, בימ"ש קמא קבע כי חלה חזקת העדר תום הלב הואיל ועו"ד שיפוני נתכוון ע"י המכתבים לפגוע בעו"ד אדטו במידה גדולה משהייתה סבירה כדי להגן על ענייניהם של הדיירים, שהרי יכול היה להסתפק בלהצביע על פגמים בהסכמים ולא להאשים את עו"ד אדטו בהונאה. כאן מדובר על ה"אמצעי" שעו"ד שיפוני בחר להשתמש בו.

קביעה זו אינה סותרת את מסקנת בימ"ש קמא לפיה לשון הרע במכתבים לא פורסמה ע"י עו"ד שיפוני מתוך כוונה לפגוע בעו"ד אדטו כי אם מתוך מטרה לשכנע את הדיירים לבחור דווקא בעו"ד שיפוני לייצג אותם מול חברת שפיר.

(8) באשר לטענת המערער לפיה בימ"ש קמא טעה בניתוח ההגנות העומדות לו לפי סעיפים 15 (2), 15 (3) ולא דן בהגנות לפי סעיף 15 (4) ו -15 (10) לחוק איסור לשון הרע.

יובהר כי בימ"ש קמא התייחס בפסק דינו לסעיפים 15 (2) ו- 15 (3) לחוק איסור לשון הרע, למעלה מן הצורך, ולא לצורך הכרעה בהגנת תום הלב, לאחר שקבע כי עו"ד שיפוני לא פעל בתום לב בביצוע הפרסומים. משכך, איני נדרשת לטענה זו.

11. באשר לגובה הפיצוי:

לא מצאתי לנכון להתערב בכל הקשור לגובה הפיצוי.

בימ"ש קמא לא מצא כי יש מקום לחייב את עו"ד שיפוני בכפל פיצוי בהתאם לסעיף 7 א (ג) לחוק. עם זאת, בימ"ש קמא פסק את הפיצוי המקסימלי בסך 50,000 ₪ בגין על אחד מהמכתבים בהתאם לסעיף 7 א (ב) לחוק איסור לשון הרע.

בימ"ש פוסק סכום פיצוי, בין היתר, עפ"י אמות מידה כלליות ולפי הנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. כך נהג בימ"ש קמא. סכום הפיצוי מצוי בתוך המתחם אשר מסור לשיקול דעתו של כב' השופט אשר יושב בדין במסגרת הערכאה הדיונית.

אין מדובר בפיצוי חריג אשר מחייב התערבות של ערכאת הערעור.

12. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ב. המערער יישא בהוצאות המשיב ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. העירבון יחולט ויועבר למשיב באמצעות בא כוחו.

ג. המזכירות תשלח פסה"ד לצדדים.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ז, 29 יוני 2017, בהעדר הצדדים.