לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

רקע

1. התובע, יליד שנת 1968, טוען כי נפגע ביום 7.8.2015 בתאונת דרכים. התובע שימש אז נהג משאית מסוג "טיולית" (אשר שימשה, כפי שנכתב בסיכומי התובע, ל"ניוד חיילים בעיקר מאזור שטחי האימונים לבסיס..."). לפי גרסתו של התובע, בתאריך האמור הוא הסיע חיילים למוצב "חרסינה" שבקריית-ארבע. בשעה 11:00 לערך הוא הוריד את החיילים במוצב, וביקש לרדת בעצמו מן המשאית כדי לבדוק מים ברדיאטור (זאת משום שקודם לכן הבחין במהלך הנסיעה כי מד החום מצביע על התחממות המנוע). במהלך הירידה מהקבינה נפל ונחבל. המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הגבלת תנועות הגב התחתון.

2. הנתבעת, מבטחת השימוש במשאית, חולקת על נסיבות האירוע כפי שתיאר התובע וכן טוענת כי לא מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים. ביום 20.11.2018 התקיימה ישיבת הוכחות שבה נחקרו התובע, חוקר מטעם הנתבעת וכן מר אבי מדעי, קצין הביטחון של חברת איתורן, אשר התייחס לנתונים שהופקו ממערכת האיתור של המשאית. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב לגבי שאלות החבות והנזק.

אפתח בשאלת החבות.

נסיבות האירוע

3. כאמור, התובע טוען כי פגיעתו אירעה בעת ירידה מן המשאית. הנתבעת מצדה מכחישה את האירוע ואת נסיבותיו. ייאמר מיד כי עֵר אני היטב לכך שלא הובאו עדויות נוספות – פרט לזו של התובע-עצמו – לביסוס גרסתו. נתתי את דעתי לעובדה זו וליתר הנתונים, המסמכים והטענות שהעלו הצדדים. בסופו של יום נחה דעתי כי יש לאמץ את גרסתו של התובע אשר לפיה מדובר בנפילה-אגב-ירידה מן המשאית. להלן אפרט מה הניע אותי למסקנה-זו.

4. בתצהירו של התובע נכתב כי התאונה אירעה-כך: "ביום 7.8.2015 בשעה 11:00 לערך, הורדתי חיילים במוצב חרסינה, בקרית ארבע. הבחנתי שמד חום המנוע מראה על התחממות המנוע ולכן ירדתי מהמשאית על מנת לבדוק שלא חסר מים ברדיאטור. במהלך הירידה מהקבינה של הטיולית נפלתי בעוצמה על הקרקע" (סעיף 3 לתצהיר). התובע דבק בגרסתו-זו במהלך עדותו. כך למשל סיפר בעמוד 5 לפרוטוקול:

ש. אתה טוען שנפגעת בתאונה מה 7.8.15 בסביבות 11:00.

ת. כן. בערך.

ש. קנה מידה של זמן?

ת. שעה לפה או לשם.

ש. תאר לנו את יום האירוע מההתחלה. באותו יום לקחת חיילים בטיולית משומרה?

ת. לקחתי מבסיס שומרה חיילים של צנחנים, למוצב חרסינה, עברתי דרך מחסום תרכומיה, בעליות ראיתי שהמנוע מתחמם קצת. הבאתי את החיילים למוצב לעמדות. הקצין היה איתי וראיתי כי חום המנוע עלה. החיילים ירדו מהדלתות והרכב מונע, ואז נפלתי מהקבינה"

ובהמשך (עמוד 6 לפרוטוקול):

ש. במקביל לירידת החיילים מהטיולית ירדתי למטה על מנת לבדוק אם יש ירידה במים במיכל? הבנתי נכון.

ת. כן.

ש. ואז מה קרה.

ת. רציתי לרדת, כשבאתי לאחוז בידית, נפלתי, איבדתי את הזה. נפלתי על הגב בישיבה. קיבלתי מכה.

5. כאן המקום להעיר כי במהלך עדותו של התובע התרשמתי שהוא אינו קל-לשון וכי המעמד מכביד עליו. אני מציין זאת משום שיש להבחין – הבחן היטב – בין הקושי הרטורי לבין פגם במהימנות. על-פי התרשמותי הבלתי-אמצעית, אני מתקשה עד-מאוד להאמין שהתובע בדה את הסיפור מלבו. אדרבא, שוכנעתי כי אין לייחס לתובע חוסר אמינות, תחכום יוצא מגדר הרגיל או "תכנית פעולה" לקבלת כספים מחברת הביטוח שלא כדין; הדברים אמורים במיוחד בשים לב לעובדה שכבר בזמן אמת התובע סיפר לגורמים שונים לרבות רופא מטפל שנפל ממדרגה של טיולית.

6. כך, בביקור במרפאה ביום האירוע (יום שישי) נרשם: "החליק ונחבל בגב תחתון. מתלונן על כאבים ללא הקרנה, אין הגבלה בתנועה" (נספח ב' לתיק המוצגים מטעם התובע). אמנם לא צוין במסמך זה באופן מפורש שמדובר בהחלקה בזמן ירידה ממשאית, אך גם לא נרשם דבר-מה הסותר זאת (לטענת התובע בעדותו "אמרתי לו טיולית, אולי לא הבין מה זה" – עמוד 9 לפרוטוקול). כעבור יומיים (יום ראשון, 9.8.2015) נבדק התובע שוב במרפאה (שליד מקום מגוריו), וכך נרשם: "לפני יומיים נחבל בגב תחתון בזמן עבודה – נפל ממדרגה של טיולית. פנה לקופ"ח במקום העבודה..." (נספח ב' לתיק המוצגים מטעם התובע). כידוע, התיעוד מזמן-אמת – וכך אני רואה מסמכים אלה – יש לו לעיתים תכופות חשיבות רבה בקביעת העובדות בהליך משפטי, ועל כך אוסיף כי על-פי התרשמותי מהתובע ומעדותו, אני מתקשה להעלות על הדעת שהוא טווה סיפור-שלא-היה על נפילה ממדרגה של טיולית כאשר פנה לרופא בסמוך לאחר האירוע.

7. זאת ועוד: בטופס "הודעה על תאונת דרכים" של משטרת ישראל נכתב כי בתאריך 7.8.15 בשעה 11:00, במוצב חרסינה שחברון, אירע מקרה כדלקמן: "בזמן ירידה מהטיולית על מנת למלות מים ברדיאטור החלקתי ונפלתי על הגב התחתון" (ראו בתיק המוצגים מטעם הנתבעת). כמו-כן האירוע הוכר כאמור על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ובטופס בל/250 נכתב כי "כאשר בדקתי את חום המנוע של הטיולית שמתי מים ברדיאטור של הרכב, כשרציתי לצאת מהטיולית התחלקתי ונפלתי על הגב התחתון". בטופס בל/200 נרשם: "במוצב חרסינה רציתי לצאת מהטיולית כדי לבדוק מים ברדיאטור כי הטיולית התחממה בזמן ירידה החלקתי ונפלתי על הגב התחתון" (נספח א' לתיק המוצגים מטעם התובע). כאן המקום להדגיש, כי נכון הדבר שניתן למצוא אי-אילו הבדלים בין הרישומים. אני מתייחס כאן במיוחד לרישום בטופס בל/250, שממנו ניתן להבין כי התובע כבר בדק את חום המנוע ושם מים ברדיאטור. אלא שהתובע טען בעדותו כי המסמך לא מולא על-ידו והדברים לא נאמרו מפיו (עמוד 10 לפרוטוקול), וחשוב אף-יותר – גם במסמך זה רשום שהנפילה הייתה "כשרציתי לצאת מהטיולית".

8. הנתבעת ביקשה להפנות את תשומת הלב לסתירות שעלו מדברים שסיפר התובע לחוקר מטעמה (כגון: ירידה עם הפנים כלפי חוץ או כלפי פנים; ירידה לצורך מילוי מים ברדיאטור או לצורך בדיקה אם יש מים במיכל העיבוי). כשלעצמי, לא מצאתי כי מדובר בסתירות מהותיות המצביעות על כך שמדובר בתביעת-כזב, ובהחלט יתכן שמדובר באי-הבנה או קושי בהבהרת כוונתו של התובע. ויודגש: אמנם, כטענת הנתבעת, לא אחת "האמת נמצאת בפרטים הקטנים". אולם לצד זאת יש להקפיד לבחון גם את התמונה הכוללת ואת לב העיקר, במיוחד כשמדובר – כמו בענייננו – בעדות הנמסרת זמן לא קצר לאחר התאונה, ובתובע שכאמור שפתו אינה קולחת. יתר על כן: בחנתי את הסתירות הנוספות שהנתבעת טוענת להן – לגבי שאלת כיבוי המנוע ולגבי ההתנהלות לאחר התאונה. התובע ניסה במהלך עדותו לתת הסברים, לעיתים על דרך ההשערה (ראו למשל עמודים 7 ו- 11 לפרוטוקול), אך גם אם נותרה אי-בהירות מסוימת הרי שלטעמי זו אינה נוגעת לאופן קרות התאורה כי אם לפרטי הרקע. בסופו של דבר מצאתי כי יותר משהסתירות הנטענות מלמדות על חוסר מהימנות, הן מלמדות על קשיי זיכרון ועל כך שהתובע, במהלך אירוע לא סימפטי, לא צפה פני משפט ולא שינן לעצמו את השתלשלות העניינים על מנת שיוכל לתארהּ באופן סדור ורהוט בבוא היום.

9. ואם בחוקר מטעם הנתבעת עסקינן, אוסיף ואציין שניים אלה: ראשית, אף שלדברי התובע החוקר שוחח עמו תקופה קצרה לאחר פטירתה של רעייתו – "בכלל לא רציתי לדבר איתו", כך העיד התובע (עמוד 7 לפרוטוקול) – הרי שמדו"ח החוקר עולה כי התובע לא מש מלב-גרסתו בדבר נפילה מן המשאית. שנית, החוקר עצמו סיפר בעדותו כי התובע "שידר אמינות" (אם כי לדבריו "שינה קצת את הגרסה שלו וזה מה שטיפה הציק לי" – עמוד 14 לפרוטוקול).

10. הנתבעת מבקשת לאחוז בדו"ח של חברת איתורן לגבי מיקומה של המשאית ותנועתה (נ/1). לשם כך זימנה הנתבעת לעדות את נציג החברה מר מדעי. כמו-כן חקר בא-כוח הנתבעת את התובע בעניין זה. בחנתי היטב את טענותיה של הנתבעת לגבי הנתונים העולים לשיטתה מדו"ח איתורן. איני נכנס לשאלות הנוגעות לאמינות הנתונים וזאת שעה שהנושא לא לובן בסיכומי הצדדים. אני מוכן להניח כי מהדו"ח עולה, לכאורה, שהתאונה לא אירעה בשעה 11:00; שהתובע הגיע לרחוב שבו מצוי המוצב כבר בשעה 8:00 בבוקר; ושלאחר מכן המשאית נעה מפה לשם באזור קריית ארבע. אולם, נחה דעתי כי אין לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שאינו זוכר – ממרחק הזמן – את כל פרטי תנועתה של המשאית (ראו התייחסותו של התובע למשל בעמוד 11 לפרוטוקול – "כנראה שעשיתי 2 נגלות של חיילים", "אולי קנו במרכז מסחרי", "היה נהג עם טיולית שבא להחליף אותי אולי עליתי איתו, לא זוכר, עברו שנתיים וחצי", "או עם המשאית שלו או שהעלה אותי לטיולית שלי והסיע אותי למרפאה"...). חשוב להדגיש, כי התובע טען בכתב התביעה ובתצהיר שהתאונה התרחשה בשעה 11:00 לערך; בעדות העריך "שעה לפה או לשם" (עמוד 5 לפרוטוקול). מעיון בדו"ח איתורן עולה למשל כי בשעה 11:42 המשאית הגיעה לרחוב גור אריה בקריית ארבע - שם ממוקם מוצב חרסינה, כי לאחר מספר דקות המנוע כובה, וכי כעבור שעה לערך החלה נסיעה לרחוב כלב בן-יפונה, שם ממוקמת המרפאה. סוף דבר: מסקנתי היא כי אין בדו"ח איתורן כדי לאיין את גרסתו של התובע בדבר אופן הפגיעה.

11. לבסוף, הנתבעת טוענת כי יש ליתן את הדעת להימנעותו של התובע מהבאת עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו, כגון הקצין שלכאורה ראה את האירוע. התובע נשאל מדוע לא זומן הקצין למתן עדות והשיב "לא צריך" (עמוד 7 לפרוטוקול). ניתנת האמת להיאמר, כי לנוכח המחלוקת בסוגיית החבות ראוי היה לעשות כל מאמץ להביא עדים נוספים שעשויים היו לסייע בבירור הנסיבות. אך בסופה של הדרך, לא התרשמתי כי התובע ניהל את תביעתו מתוך רצון להכמין מידע, ועל-יסוד מכלול התשתית הראייתית לא מצאתי לקבוע כי גרסתו לגבי הנפילה מן המשאית היא גרסת שקר שנרקמה כבר כאשר פנה לטיפול רפואי בסמוך לאחר התאונה.

12. סיכומו של דבר: חרף הקשיים שאיני מתעלם מהם, הרי שעל יסוד הנתונים האמורים ולאחר שהבאתי בחשבון את מכלול טענותיהם של הצדדים, שוכנעתי כי התובע נפל בעת ירידה מהמשאית לאחר שהסיע חיילים למוצב חרסינה.

תאונת דרכים?

התשובה לשאלה שבכותרת היא בחיוב.

13. נמקד את המחלוקת בעניין זה: התובע גורס כי הירידה מן הרכב מהווה שימוש ברכב מנועי וכי לפיכך קמה תחולה לחוק הפיצויים (אין טענה כי מתקיים שימוש של "תיקון דרך"). הנתבעת מצדה סבורה כי לא מדובר ב"ירידה רגילה" בסיום נסיעה, אלא מדובר בירידה לצורך בדיקת המנוע והוספת מים לרדיאטור, שהיא "חלק אינטגרלי מתיקון הרכב (שאינו תיקון דרך) ולא חלק אינטגרלי ממהלך השימוש התעבורתי במשאית". למעשה הטענה היא כי אין כאן שימוש למטרות תחבורה.

14. כידוע, סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לפיכך יש לבחון אם מתקיים כאן "שימוש ברכב מנועי" ואם השימוש היה "למטרות תחבורה" – מדובר בשתי דרישות נפרדות ומצטברות (ראו רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825 (1997)). במקרה דנן, נפילתו של התובע התרחשה בעת ירידה מן מהמשאית. ירידה מן הרכב באה בגדרי "שימוש ברכב מנועי" על-פי הגדרתן של תיבות אלה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. יסוד זה של ההגדרה הבסיסית מתקיים אפוא בענייננו (ראו למשל רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ (3.2.2005)).

15. האם מדובר בשימוש "למטרות תחבורה"? נזכיר, כי "המבחן התחבורתי מכוון כלפי השאלה האם השימוש שנעשה ברכב נופל בגדרו של סיכון תחבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדרו של סיכון תחבורתי הוא שימוש למטרות תחבורה" (אליעזר ריבלין תאונות הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, בעמ' 156 (2011)). בענייננו, השימוש ברכב – קרי הירידה מן המשאית – היה כרוך בסיכון תחבורתי הנגרם מחמת הגשמת ייעודו התחבורתי של הרכב. אין דומה המקרה דנן למקרה שנדון בעניין פדידה הנ"ל, שם הנפגע עלה למשאית אך ורק כדי ליטול מצית ובבואו לרדת מתא הנהג מעד ונחבל. בענייננו, ההשתלשלות כולה הייתה מעוגנת במימוש הייעוד התחבורתי של הרכב, ואין לומר בשום אופן כי העובדה שהתובע נפל ממדרגותיו של רכב דווקא היא אקראית גרידא. התובע, כזכור, השלים נסיעה במשאית, הוריד את החיילים וביקש גם-הוא לרדת מתא הנהג כשבכוונתו לבדוק את התחממות המנוע. אך מובן שבדיקה זו היא-עצמה קשורה להיותה של המשאית כלי תחבורה להבדיל מחפץ נייח בלבד (ראו והשוו ת"א (מח' מר') 8278-06-09 שוויקי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (20.7.2010)). לעניין זה אין נפקא מינה אם בדיקת המנוע או הוספת מים לרדיאטור מהוות במקרה זה שימוש מסוג טיפול-דרך או תיקון-דרך; החוק אינו דורש כי השימוש יהא למטרות שימוש מוכר אחֵר. החוק דורש שימוש למטרות תחבורה, ולדידי ירידה מן המשאית בנסיבות שבהן עסקינן היא חלק מן הסיכון ברכב ככלי תחבורה (ראו והשוו גם רע"א 361/17 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (5.2.2017)).

16. במאמר מוסגר אציין כי יש המסתייגים מהכללת יסוד סובייקטיבי ביישום הדרישה של "למטרות תחבורה", ומציעים לראות בשימוש של כניסה לרכב וירידה ממנו ככזה שנועד מניה וביה "למטרות תחבורה" (ריבלין, בספרו הנ"ל, בעמ' 164, 190-187; וראו דיון ברע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)). בענייננו אין כאמור צורך להיזקק לעניין זה נוכח מסקנתי שגם כוונותיו הסובייקטיביות של התובע, בעת הירידה, לא היה בהן כדי להוציא את המקרה דנן מגדרי הסיכון התחבורתי. ועוד יובהר למען הסר ספק כי עיינתי בפסיקה שאליה מפנה הנתבעת בסיכומיה, ולא מצאתי בה מקרה דומה למקרה דנן, שבו נשלל היסוד של "למטרות תחבורה".

סיכום ביניים: מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. מכאן – לשומת הנזק.

שומת הנזק

17. התובע נולד ביום 27.6.1968. במועד התאונה (7.8.2015) היה בן 47 שנים, וכיום הוא בן 50. התובע נחבל בתאונה בעמוד שדרה מותני ונקבעה לו נכות על-פי דין בשיעור של 10% (לא הופעלה תקנה 15). בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים, דרגת הנכות הרפואית שנקבעה לתובע במוסד לביטוח לאומי מחייבת גם לצורך התביעה שלפניי.

18. התובע עותר לתשלום פיצויים בראשי נזק של הפסד השתכרות ופנסיה, עזרת הזולת, ניידות, הוצאות רפואיות וכן כאב וסבל.

19. לגבי הפסד שכר בעבר: שכרו החודשי של התובע עובר לתאונה, לפי נתוני המל"ל, עמד על 7,242 ₪ (שכר רבע שנתי 21,726 ₪). מעבר למידע זה התובע לא צרף תלושי שכר שיש בהם כדי לפרוס תמונה רחבה יותר לגבי הכנסתו לפני ואחרי התאונה. בהתאם לחומר שלפניי מצאתי להעמיד את בסיס השכר לצורך החישוב על סך של 7,000 ₪ (נטו, מעוגל לאחר שערוך). התובע קיבל דמי פגיעה לתקופה של כ- 2.5 חודשים (מיום 8.8.2015 עד ליום 21.10.2015), ובסך הכל סך של 13,579 ₪. בנסיבות אלה ולאחר עיון בתיעוד הרפואי ובאישורי המחלה, ולאחר ששמעתי את עדותו של התובע, מצאתי לפסוק לו פיצוי בסך של 4,000 ₪ (מעוגל) בגין הפסדי שכר לעבר (ההפרש שבין דמי הפגיעה לבין הסכום המתקבל מהכפלת בסיס השכר בתקופה של חודשיים ומחצה).

20. יש לציין, כי התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר סכום גלובאלי של 15,000 ₪. בהקשר זה הוא טוען כי לאחר תקופת אי-הכושר הוא שב לעבודתו למשך מספר חודשים, אך נאלץ להפסיקהּ בשל מצבו הרפואי וקיבל דמי אבטלה והבטחת הכנסה לתקופה של כתשעה חודשים. בדיון הוסיף התובע וטען כי "התלושים היום נמוכים יותר כי אני עובד על בסיס יומי. לפעמים אני מרוויח 4500 – 5000 ₪" (עמוד 13 לפרוטוקול). אלא מאי? התובע לא צירף אסמכתאות לביסוס טענות אלה ובעיקר להוכחת שיעור ההפסד הנטען, גם לא זימן עדים רלוונטיים (כגון המעסיק), זאת אף שמדובר בנזק מיוחד. בנסיבות אלה, חרף טענתו של התובע להפסד נוסף (ראו גם דבריו לחוקר מטעם הנתבעת), אין בידי לפסוק פיצוי מעבר לסך של 4,000 ₪ כאמור לעיל.

21. לגבי הפסד שכר בעתיד, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובאלי של 75,000 ₪. סכום זה משקף, בקירוב, 70% מחישוב אקטוארי המתקבל לפי בסיס השכר שנקבע ולפי שיעור הנכות הרפואית. בהקשר זה הבאתי בחשבון, בין היתר, את העובדה שמדובר בנכות אורתופדית שיש לה נפקות תפקודית וזאת גם בשים לב לטיב עבודתו של התובע, לגילו ולמסמכים הרפואיים (וראו גם נספח ד לתיק המוצגים של התובע – ממצאי הועדה לבדיקת כושר); ומנגד – מדובר בנכות בשיעור מתון, והתובע לא הציג פירוט ותיעוד מספקים לגבי עיסוקיו והכנסתו מאז התאונה (אזכיר גם כי במוסד לביטוח לאומי נמצא שאין מקום להפעלת תקנה 15 שכן "מסוגל לעבודתו"). עוד יצוין כי התובע ערך בסיכומיו את החישוב לפי ריבית היוון של 2%, אך לא ביסס זאת פרט לאמירה כללית שזו ההלכה העדכנית. כידוע, הסוגיה תלויה ועומדת בבית המשפט העליון, ועל כן אסתפק בהפניה לאמור בעניין זה בפסק דיני בת"א (של' ראשל"צ) 44811-04-13 פלוני נ' הפול – המאגר הישראלי לביטוחי רכב (23.9.2018)).

22. לפיצוי בגין הפסדי השתכרות יש להוסיף גם הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5%, לאמור: סך של 10,000 ₪ (מעוגל) (ראו למשל: ת"א (מח' חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (31.12.2013)).

23. מכאן לראש נזק של עזרת הזולת – התובע לא צרף אסמכתאות לגבי עזרה בשכר (וגם לא טען לכך), ואף טענותיו לגבי עזרת בני משפחה הן כלליות בלבד (אציין כי למרבה הצער אשתו של התובע הלכה לעולמה). עם זאת לאור מהות הפגיעה, התיעוד הרפואי בסמוך לאחר האירוע, הנכות הרפואית שנקבעה וגילו של התובע, מצאתי לפסוק סכום גלובאלי מתון בגין עזרה בעבר ובעתיד – סך של 7,000 ₪ (בערכי יום פסק-הדין). כמו כן, אף שהתובע לא צירף קבלות ואף שמדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, ניתן להניח כי היו לתובע הוצאות מסוימות בזיקה לטיפול הרפואי שקיבל, לרבות נסיעות. בשים לב לחומר שהונח לפניי ולאחר שמיעת עדותו של התובע, מצאתי לפסוק בראש נזק זה סכום גלובאלי של 2,500 ₪ (בערכי יום פסק הדין).

24. לגבי הנזק הלא ממוני – זכאי התובע לפיצוי בהתאם למדדים הקבועים בדין, בסך של 15,000 ₪ (מעוגל).

25. אשר על כן, אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 113,500 ₪. מסכום זה יש לנכות את גמלת הנכות מעבודה ששולמה לתובע, בסך של 23,349 ₪ (בשערוך מתאים). יובהר כי אין לנכות את דמי פגיעה שכן אלה כבר הובאו בחשבון בפסיקת הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר. כמו-כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע – אגרת משפט ושכר טרחת עורך דין בהתאם לדין.

הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ט, 29 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.