28 נובמבר 2017

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

הנתבעת 1 הגישה בקשה להפקדת ערובה.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת התובע המתנגד לה ובתשובת הנתבעת להלן החלטתי-

ביום 2/9/16 נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן – התקנה) הקובעת בזו הלשון:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר,

לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של

נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת

המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954(סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין

או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום

הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה

להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע

את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט

בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים

שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא

הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת

אם הורשה התובע להפסיקה."

בהתאם להוראה זו שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא סעיף קטן (א) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

במקרה זה התובע על פי כתב התביעה הנו תושב הרשות הפלסטינית, היינו אינו תושב ישראל או מדינה החלה עליה אמנת האג.

אומר כבר עתה, כי דין הבקשה להתקבל.

מדובר בתביעה לזכויות שונות ולפיצויי פיטורים - כל זאת בהתייחס לתקופת עבודה בת 21 חודשים, אותה מכחישה הנתבעת מכול וכל.

הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו התייחסות לרכיבי התביעה.

בתמצית, טענת הנתבעת היא כי התובע היה חלק מקבוצה בראשות ראיס שעמו התקשרה הנתבעת לביצוע שיפוצים. לגרסת הנתבעת, אותה קבוצה עליה נמנה גם התובע עבדה משך שבוע במפעלה ולאחר מכן נטשה את ביצוע העבודות כנראה לנוכח סכסוך עם אותו ראיס.

המסמך היחיד שהוצג על ידי התובע הוא רישיון עבודה לתקופה 3/2016 עד 9/2016.

רישיון עבודה לתקופה של 6 חודשים כאשר מדובר בתביעה בת 21 חודשים אין די בו על מנת להוות ראשית ראייה. כך בפרט שעה שהרישיון אינו ראשית ראיה לעבודה בפועל, ובמיוחד שעה שהנתבעת 1 הציגה אישור כניסות ויציאות מישראל בתקופה הרלבנטית על פיו לא נכנס התובע לתחומי ישראל כלל.

על פי הפסיקה לפני כניסתה לתוקף של התקנה, פסיקה אשר החילה את תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, היה די בכך שבית הדין יתרשם כי התביעה אינה מופרכת על פניה על מנת שהתובע לא יחויב בהפקדת ערובה, וזאת בהנחה שלא הוכחו תנאים אחרים, המצדיקים חיוב בהפקדת ערובה, דוגמת אי תשלום הוצאות שהוטלו. בנוסף, לפי אותה הפסיקה, הכלל היה שאין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה בהעדר נימוקים מיוחדים ( ראה בש"א (ארצי) 768/06 חנה לביא נ' פררה סונט, ניתן ביום 26/11/06).

מנגד, בהתאם לתקנה, הכלל הוא חיובו של תובע (שאינו תושב ישראל או אחת המדינות עליהן חלה אמת האג) בהפקדת ערובה, אלא אם התקיים אחד התנאים המנויים בתקנה אותם נדרש התובע להראות.

מכאן, כי טענת התובע שדין הבקשה להידחות משום שהנתבעת 1 לא צירפה לבקשתה תצהיר אינה מתקבלת.

כפי שציינתי, התובע לא הציג מסמך הקשור לרכיבי התביעה ויש בו לתמוך בטענותיו.

עולה אפוא, כי התובע לא עמד בתנאי המתייחס להבאת ראשית ראייה.

אשר ליכולת לשלם הוצאות, לפי התקנה התובע הוא שנדרש להוכיח יכולת כאמור. התובע לא הוכיח יכולת כנדרש .

בנוסף, התקנה קובעת, כי בית הדין רשאי להורות שהתובע לא יחויב בהפקדת ערובה בהינתן טעמים מיוחדים. לא מצאתי במקרה זה טעמים כאלה.

אשר לגובה הערובה - לאחר שנתתי דעתי מחד לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומנגד לזכות הנתבעת שלא לצאת בחיסרון כיס, ועל מנת שיהא לה ביטחון - ולו חלקי - לכך שהוצאותיה ישולמו, מצאתי לנכון, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 2,000 ₪ .

אני מורה כי התובע יפקיד סך 2,000 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת 1 וזאת בתוך 30 ימים שאם לא כן תימחק התביעה ללא התראה נוספת.

על מנת שלא להקשות יתר על המידה על דרכו של התובע לבית הדין נושא ההוצאות יילקח בחשבון בסיום הליך זה.

ניתנה היום, י' כסלו תשע"ח, (28 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.