1. האם יש לדחות את התביעה על הסף בהעדר יריבות מאחר והתביעה הוגשה על ידי המגדל ולא מטעם המבוטחת עמה התקשר הוא בהסכם לגידול?

רקע וטענות הצדדים

2. התובע הגיש תביעה בגין נזקים לגידולי פול ותלתן אשר לטענתו בוטחו על ידי הנתבעת. בגידול הפול צורפה פוליסה של שותפות כפר עזה מפלסים (להלן: שכ"מ) ועוסקת באירוע נזק שהתגלה לטענת התובע ביום 11.5.14. בתביעה נטען כי התובע התקשר עם גד"ש שכ"מ ובהתאם להסכם זה התחייב לשאת בעלויות הגידול לרבות עריכת פוליסת ביטוח אצל הנתבעת. התביעה הוגשה ביום 23.2.17 וכתב ההגנה ביום 15.5.17.

בכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענת העדר יריבות ביחס לגידולי הפול מאחר והתביעה לא הוגשה מטעם המבוטחת. לאחר קדם המשפט הראשון הוגשה בקשה לסילוק על הסף בגין אותה טענה. נטען כי מאחר והתובע לא מבוטח של הנתבעת אין ביניהם יריבות ויש לדחות את התביעה על הסף. נטען כי התובע היה מודע להפרדה זו שעה שבאירוע קודם משנת 2013, התנהלה הנתבעת מול שכ"מ ושילמה לה את תגמולי הביטוח.

התובע טוען כי בפוליסה נטען במפורש כי הוא המגדל ולכן היה ידוע לנתבעת כי הוא מושא הפוליסה בפועל. נטען כי שכ"מ הסכימה להמחות זכות תביעתה לתובע ולחילופין להצטרף כתובעת נוספת, וצורפו אישורים מתאימים שנערכו לאחר הגשת הבקשה.

הנתבעת סבורה כי לא ניתן להמחות את הזכות מאחר ומדובר בזכות אישית לביטוח שאינה ניתנה להמחאה ללא הסכמתה. אשר לפתרון החלופי של צירוף או החלפת תובע סבורה כי לא ניתן לאשרו מאחר והתביעה מטעם המבוטח התיישנה במועד בקשה זו, תוך שנסמכת על תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי.

התובע מדגיש כי אין לו התנגדות כי התשלום יבוצע ישירות לשכ"מ ובנסיבות העניין אין מקום לפטור את הנתבעת מהטעם שלא נרשם הוא כמוטב טרם קרות הנזק. אשר לטענת ההתיישנות נטען כי לו היה מוגש כתב ההגנה במועד יכל לעתור לתיקון התביעה בדרך של צירוף שכ"מ, אף טרם חלוף תקופת ההתיישנות. עוד נטען כי בפועל אין מקום למנוע צירוף שכ"מ מאחר ולא השתנתה עילת התביעה (תוך שמסתמך על רע"א 6590/10 עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל, 28.5.12).

דיון והכרעה

תיקון התביעה

3. לאחר עיון בכתבי הטענות, בבקשה ובתגובות, מצאתי כי דין הבקשה להידחות וכי יש לאפשר לתובע לצרף את שכ"מ כתובעת נוספת. בבחינת טענת הנתבעת יש לבחון תחילה את מהות הסכסוך והם הבקשה מבקשת להימנע מבירור החבות לגופו של עניין מחמת טענות טכניות שלא פוגעות באופן מהותי בהגנת הנתבעת.

הלכה היא כי בחינת המושג עילת תביעה נבחנת באופן רחב לצורך שאלת ההתיישנות וכי כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע – אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות. על עניין זה עמד לאחרונה בית המשפט העליון ברע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל, 19.3.18 עת אישר לתקן תביעה בדרך של צירוף יורשים. רציונל דומה הופעל ברע"א 6590/10 הנ"ל אליו הפנה ב"כ התובע.

מהנסיבות עולה כי הנתבעת הייתה מודעת מהקמת הפוליסה כי איש הקשר הוא התובע וכי כל הדין ודברים מנוהל מולו, הוא המגדל ונושא בסיכון הביטוחי מבחינה כלכלית ואף לא נסתרה הטענה כי הוא זה ששילם את הפוליסה. על כן נדמה כי בנסיבות אלו אין לאפשר לנתבעת לחמוק מבירור לגופו של עניין בטענה כי המבוטח לא הגיש את התביעה או ביקש להצטרף באיחור.

עילת התביעה לא השתנתה כלל שעה שהנתבעת בחנה את הטענת בזמן אמת מול התובע ורק הפנתה את תשובותיה לשכ"מ, כפי שעשתה באירוע הקודם. טעם נוסף לדחיית טענת הנתבעת היא ההתנהלות אשר לא העמידה את התובע בזמן אמת על הטענה כי במידה ולא תוגש פנייה רשמית מטעם שכ"מ או תביעה מטעמה, אזי תעלה טענת התיישנות. שעה שהנתבעת באה בדברים במישרין עם התובע, ולמרות שמכתביה הופנו לשכ"מ, היה עליה להבהיר כחלק מחובת ניהול הליכים בתום לב, כי תעמוד על טענת העדר יריבות אם תוגש תביעה על ידו ולא על ידי שכ"מ. עמדה זו מקבלת משנה תוקף שעה שניתנה לנתבעת ארכה להגשת כתב הגנתה ולא הבהירה טרם הגשתו כי תטען להעדר יריבות. גם אם לא מדובר במעשה מכוון לזכות ביתרון דיוני, נסיבות העניין מצדיקות לא לאפשר לנתבעת להעלות טענת התיישנות כנגד צירוף תובע.

מאחר ומבחינה פורמאלית המבוטח הוא שכ"מ, מדובר בבעל דין דרוש, ועל כן אני מורה על צירוף ש.כ.מ כפר עזה – מפלסים, ח"פ 540185584, כתובעת נוספת. אין צורך בתיקון כתב התביעה, אולם הנתבעת רשאית תוך 30 ימים להגיש כתב הגנה מתוקן לא צירוף המבוטח כתובע.

העדר יריבות

4. מאחר ומצאתי כי דרך המלך היא צרוף שכ"מ, אזי למעשה אין בשלב זה הכרח להכריע בטענת העדר היריבות. לאור דחיית טענת ההתיישנות מתייתר הצורך לדון בשאלת המחאת הזכות לתבוע לפי הפוליסה משכ"מ לתובע. אין חולק כי זכויות תביעה הן אישיות וכי ככלל לא ניתן להמחותן, אולם בנסיבות העניין נדמה כי טענת העדר היריבות היא מאולצת ואין לתת לה תוקף. טענה מעין זו מבוססת על ההנחה כי חברת ביטוח רשאית להתקשר עם מבוטח שבחרה ולא תעניק כיסוי לסיכון שלא רצתה לבטח. שיקול זה אינו חל בנסיבות העניין שעה שהנתבעת ידעה מראש את הסיכון המבוטח, כי התובע הוא המגדל, ולמעשה לא חל כל שינוי בסיכון המבוטח בכך שלא נערכה הפוליסה על שמו של התובע אלא על שמה של שכ"מ. אין גם הסבר מדוע לא צורף התובע כמוטב בפוליסה או לא נערכה היא על שמו, אולם ברי כי עובדה זו לא משנה את ניהול הסיכונים שערכה הנתבעת ולא הועלתה כל טענה עובדתית מטעמה בעניין זה.

על כן עולה כי בפועל קיימת יריבות בין הצדדים, אולם מאחר והתובע לא הוגדר במבוטח או מוטב, ראוי לצרף את המבוטח כתובע נוסף. טענת העדר היריבות בהקשר זה נוגעת לשאלת זיקת הביטוח. ניתן להקיש לעניין זה מנושא ביטוח הכפל שנדון ברע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(3) 769 (2009), עמ' 803 מפי כב' השופט ת' אור:

"התלבטות הייתה לי גם בשאלה אם אין מקום לומר, נוכח העובדה שחוק חוזה הביטוח מאפשר בסעיף 11 לקבוע מוטב על-פי הפוליסה, כי אין צורך עוד באימוצה של הילכת Tomlinson [24] בדין הישראלי. לשון אחר, הואיל וסעיף 11 לחוק חוזה הביטוח מאפשר למחזיק לקבוע את הבעלים כמוטב, שקלתי אם לא יהיה זה נכון יותר לקבוע, כעניין של מדיניות משפטית, כי מקום שבו לא נקט המחזיק דרך זו, חבותה של חברת הביטוח תהיה מוגבלת לנזק שנגרם לאינטרס של המחזיק בלבד. זאת, על-מנת להמריץ את מי שעושים פוליסות ביטוח לקבוע באופן ברור את המוטבים על-פיהן מראש, ובכך להגביר את הוודאות בשוק הביטוח.

בסופם של דברים, הגעתי למסקנה כי אין מקום לאמץ כלל קשיח מן הסוג הזה. אין זה קשה לתאר מצבים, דוגמת זה שנדון בפרשת בידרמן [10] הנזכרת לעיל, שבו, מסיבה זו או אחרת, לא ננקב הבעלים בנכס כמוטב על-פי פוליסה שעשה המחזיק בנכס. אימוצה של מדיניות משפטית השוללת את האפשרות להיפרע גם בגין נזקו של הבעלים במקרה כזה, מיטיבה שלא בצדק עם חברת הביטוח הזוכה לפרמיה מלאה גם בגין הגנה על אינטרס הבעלים. מדיניות כזו גם עלולה במקרים מסוימים (כמו המקרה שנדון בפרשת בידרמן [10]) להעניש את הבעלים במידה שאינה עומדת ביחס סביר למחדלו של המחזיק בנכס. בהתחשב בכך וגם בפער הכוח והמידע שיש ברגיל לטובת חברת הביטוח בסיטואציה של כריתת פוליסת ביטוח, הגעתי למסקנה כי עדיף פתרון שבו מצב הזכויות על-פי הפוליסה ישקף את ציפיות הצדדים כהווייתן, על פני פתרון הממריץ את המבוטחים למיניהם לשקידה רבה יותר במחיר שעלול להיות, במקרים מסוימים, כבד ביותר למבוטח ולצדדים שלישיים. לכן אינני סבור שיש מקום לראות באי-מימושה של האפשרות הנתונה למחזיק בנכס לקבוע את הבעלים כמוטב על-פי הפוליסה משום איונה של החבות של חברת ביטוח לשפות את המחזיק גם בגין נזקים שנגרמו לאינטרס הבעלים בנכס, מקום שבו מכוונת הפוליסה לחול גם על נזקים שנגרמו לאינטרס זה".

החלת עקרונות אלו על המקרה הנדון מלמדת כי העובדה שהבעלים של השטח לא רשם את התובע כמוטב, לא מונעת לראות בו כבעל זיקת ביטוח וכמוטב בפועל ומי שיכול לדרוש את תשלום תגמולי הביטוח.

על כן מצאתי כי אין מקום לטענת העדר היריבות.

על כן אני מורה על דחיית הבקשה. מאחר וניתן היה לחסוך שאלות אלו בצירוף התובע כמוטב או בצירוף שכ"מ כתובעת בראשית ההליך, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' ניסן תשע"ח, 25 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.