מונחת בפניי בקשה לביטול פסילה מנהלית של רישיון הנהיגה שהושתה על המבקש על ידי קצין משטרה למשך 90 ימים, וזאת בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית.

מבוא

1. ביום 20.02.17 בשעה 05:00 לערך, נהג המבקש בכביש 443 מכיוון ת"א לכיוון ירושלים ובצומת בית סירא סמוך למחסום מכבים, ארעה תאונת דרכים קטלנית בה קופחו חייו של הולך רגל שחצה מימין לשמאל. מעיון בחומר החקירה עולה כי המבקש עזב את המקום בלא שסייע למנוח ורק לאחר כחצי שעה הסגיר עצמו במשטרת מחוז ירושלים.
2. המבקש נחקר במשטרה מספר שעות לאחר התרחשות התאונה ובאותו מועד נערך לו שימוע על ידי קצין משטרה והוחלט לפסול אותו מהחזיק ברישיון נהיגה למשך תקופה של 90 ימים. הקצין נימק החלטתו בכך שמדובר בתאונה קטלנית אשר חקירתה נמצאת בשלביה הראשונים.
3. עתה, עותר המבקש כי בית המשפט יורה על ביטול הפסילה המנהלית. לטענת המבקש ביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור שכן מדובר בתאונה בלתי נמנעת מאחר והולך הרגל חצה בריצה את הכביש מימין לשמאל ולא במעבר חצייה כאשר מדובר לטענתו במקום חשוך.
4. לטענת המבקש נפל פגם בהליך השימוע כאשר הוחלט לפסול את רישיונו מהטעם שמדובר בתאונה קטלנית המצויה בשלבי חקירתה הראשונים שכן אין בכך בכדי ללמד על מסוכנותו לביטחון הציבור. לטענת המבקש לחובתו 2 הרשעות בגין עבירות תעבורה קלות ומכאן ניתן ללמוד שאין כלל מסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתו.
5. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון תאונה שגרמה למותו של אדם מהווה כשלעצמה ראיה למסוכנות של נהג ומצדיקה פסילה למשך 90 יום. המשיבה טוענת כי יש יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד המבקש, שכן התאונה ארעה בסמוך למחסום מכבים והיה עליו להבחין בהולך הרגל. לטענת המשיבה, יתרה מזאת, מדובר בנהג שעזב את מקום התאונה מבלי להגיש עזרה לנפגע. כלומר גם אם לא מסתמנת אשמה הרי הוא הפקיר את הנפגע ואין להמעיט מחומרת הדבר.

דיון והכרעה

1. על פי סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961, המחוקק הבחין בין תאונה קטלנית בה נהרג אדם למקרה אחר. המחוקק העניק לקצין משטרה סמכויות לפסילה מנהלית של רישיון נהיגה של נהג על פי דרגות החומרה של העבירה.

בנוגע לתאונה קטלנית עולה מלשון הסעיף כי סמכות הפסילה הינה סמכות שבחובה. לאמור, להבדיל מפסילה מנהלית בשל תאונה שגרמה לנזק לרכוש או לאדם (שלא גרמה למוות) או לעבירות אחרות (מהתוספת הרביעית), שם קיים שיקול דעת רחב לקצין להחליט אם לפסול את הרישיון, כאן צומצם שיקול הדעת והמחוקק נקט בלשון "יפסול את הנהג מהחזיק.." ולא השתמש בלשון "רשאי הוא לפסול..".

1. המשמעות היא שכאשר קיים אצל הקצין יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שגרם לתאונה קטלנית, סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה קובע שאין לו לקצין שיקול דעת באם לפסול את הרישיון או לאו, וכי הוא חייב להורות על פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 90 ימים.
2. סעיף 48 לפקודת התעבורה קובע, כי:

"מי שנפסל בצו של קצין משטרה כאמור בסעיף 47, רשאי לבקש מבית המשפט המוסמך לדון בעבירה לבטל את הפסילה; ובית המשפט, לאחר ששמע את היועץ המשפטי לממשלה או את בא כוחו או שוטר, רשאי לבטל את הפסילה, בתנאים או ללא תנאי, אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בביטחון הציבור".

בנסיבות אלה, יש לבחון האם היה לקצין המשטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג.

1. הקצין נימק את ההחלטה לפסול את המבקש פסילה מנהלית על העובדה שמדובר בתאונה קטלנית שחקירתה מצויה בשלביה הראשונים.
2. עסקינן בתאונת דרכים קטלנית בה קופחו חייו של הולך רגל. החקירה בעניינו של המבקש טרם הסתיימה. בשלב זה די בראיות המלמדות כי המבקש היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, לאמור, עוצמת הראיות הנדרשות בשלב זה קלה אף מראיות לכאורה.

יפים לענייננו דברי כבוד השופטת דורנר בבש"פ 2177/98 ארנביב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 05.05.98) " מן השלב שבו מדובר - הוא שלב החקירה, הקודם אף לגיבוש עמדתה של התביעה אם להגיש כתב-אישום - נובע כי הראיות הנדרשות אינן בעוצמה הזהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב-אישום. ראיות לכאורה במובן האחרון הן עדויות המוכיחות, למיצער, את היסודות המרכזיים של העבירה, שהם, בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית - נהיגה רשלנית שכתוצאה ממנה נהרג אדם. ואילו לצורך פסילה מינהלית, די בראיות המלמדות כי הנהג היה מעורב בתאונת-דרכים קטלנית. שכן, במקרים רגילים - בהיעדר ראיות סותרות - עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות".

1. בענייננו, לאחר שעיינתי בתיק החקירה הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה אף בשלב זה כנגד המבקש. המבקש העיד כי הוא מכיר את הכביש וכי הבחין בהולך הרגל טרם הפגיעה אולם לא הספיק לעצור את רכבו. המבקש מסר בחקירתו במשטרה כי לראשונה כשהבחין בהולך הרגל "הוא היה בשליש הראשון של הכביש, באמצע הנתיב ניסיתי לברוח ימינה לא ידעתי עם הוא רוצה להמשיך או רוצה לחזור" (חקירה מיום 20.02.17, ש' 81 -83). לטענת המבקש לאחר הפגיעה בהולך הרגל הוא לא עצר את רכבו מאחר ופחד שידקרו אותו.
2. אשמתו של המבקש בשלב זה נראית לכאורה ברורה גם מתוך הודעתו ומיתר הראיות בתיק. העובדה שהוא לא עצר את רכב לאחר הפגיעה בהולך הרגל מעלה את רף החומרה של מעשיו.
3. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את אשמת המבקש וכי קיים יסוד להניח שיוגש כתב אישום כנגד המבקש.

מסוכנותו של המבקש

1. מגיליון ההרשעות של המבקש עולה כי הוא נוהג משנת 2004 וצבר לחובתו 3 הרשעות.

אמנם עברו התעבורתי של המבקש אינו מעיד על מסוכנות, אולם המסוכנות טבועה בעצם התאונה הקטלנית שבה קופחו חייו של הולך הרגל.

הפקרתו של הולך הרגל לאחר הפגיעה מעידה גם היא על מסוכנות רבתי של המבקש, וזאת במנותק משאלת גורלו של הולך הרגל אשר כאמור הלך לעולמו עקב התאונה.

1. נפסק כי בהליך המינהלי המופעל בסמוך לאחר אירוע התאונה הקטלנית, חזקת המסוכנות בצירוף תקופת הפסילה המינהלית הארוכה יותר מאשר בגין עילות אחרות שאינן קשורות לגרימת מוות, משקפות תפיסה מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ומכאן גם קיימת תכלית משנית שביסוד הפסילה, והיא "תקופת הצינון". לאמור, פסק זמן מסוים של הרחקת הנהג מהכביש כדי לאפשר לו לחזור למצב רגיעה קודם חזרתו לאחוז בהגה (ראה: פס"ד ארנביב הנ"ל; בש"פ 5928/96 רשיד אבו מידעם נ' מדינת ישראל פד"י מז (1) 57).

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי ביטול הפסילה יפגע בביטחון הציבור ועל כן אני מורה על דחיית הבקשה.

ניתנה היום, ז' אדר תשע"ז, 05 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.