לפניי התנגדות לביצוע תובענה על סכום קצוב (שראשיתה בתיק ההוצאה לפועל שבכותרת), במסגרתה טענה התובעת כי הנתבעת 3 התקשרה עמה בהסכם לרכישת דלקים וסולר, התובעת סיפקה לה דלקים כאמור, ואולם זו לא הסדירה את מלוא החוב באופן שנותרו יתרות לתשלום בגין חודשי הצריכה דצמבר 2015-פברואר 2016.

עוד טענה התובעת שם כי הנתבעים 1-2 חתמו כערבים באופן אישי לכל חובות הנתבעת 3 כלפי התובעת.

הנתבעים העלו בבקשתם נשוא דיוננו 3 טענות עיקריות:

ראשית, טענו הנתבעים 1-2 כי לא חתמו על המסמכים שצורפו לכתב התביעה, וכי בהתאמה אין כל יריבות בינם לבין התובעת.

לטענתם, הנתבעת 1 היא בעלת המניות בנתבעת 3, ואולם ההתקשרות עם התובעת לא נעשתה על ידה אלא ע"י בנה, והיא עצמה מעולם לא נדרשה לחתום על כל מסמך לטובת התובעת.

בנם של הנתבעים 1-2 (להלן: "הבן") הגיש אף הוא תצהיר לתמיכה בטענות, וטען כי בשנת 2014 עמד אמנם בקשר עם התובעת וחתם על הסכם לרכישת דלקים, אך ההסכם לא הועבר לחתימת אמו על אף התחייבות נציג התובעת לעשות כן בהמשך הקשר בין הצדדים, ומעולם לא נחתם כל שטר חוב.

הטענה השניה שהעלו הנתבעים, וזו הועלתה במסגרת התצהיר מטעם הבן, הינה כי התובעת מעולם לא סיפקה דלקים בהיקף הנטען בכתב התביעה, ומדובר בהסכם לאספקת דלקים לשנת 2014 בלבד. כך, לשיטתם, במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה לא היה כל קשר עם התובעת, והפעילות כולה הסתיימה. בסעיף 10 לתצהירו מדגיש הבן כי בתאריכים הנטענים "... לא בוצעה פעולת תדלוק אחת".

הטענה השלישית שהעלו הנתבעים הינה כי בנספחי התביעה נערכו שינויים, הן ביחס למסגרת האשראי המבוקשת והן ביחס למועד עריכת ההסכם, שינויים שנעשו תוך זיוף מסמכי ההתקשרות בין התובעת לנתבעת 3, וללא הסכמה בין הצדדים.

ביום 7.1.18 נערך דיון בבקשה כאן, ובמסגרתו נחקרו שלושת המצהירים. לקשתם הצדדים הוגשו הסיכומים בכתב.

ראש וראשון ראוי להבהיר כי הבן נדרש לבחון את המסמך מש/1, שהוא "דו"ח פירוט רכישות לרכב לחודש 02/16", ולאמת כי הוא מכיר את מספרי הרכבים הנקובים שם. הבן אישר שהוא מכיר את הרכבים, טען כי הוא איננו זוכר אם הנתבעת 3 צרכה דלקים מהתובעת בשנת 2015, סייג וטען כי כמות הדלקים שצרכה הנתבעת 3 (מבלי לשלם בעבורה בכרטיס אשראי במועד התדלוק) אינה בכמות המתוארת ע"י התובעת, ובחקירה חוזרת הבהיר וטען "לא צרכנו כמעט דלק בתחנות הדלק, כמעט אפס..." (ההדגשות שלי – ק.מ.פ).

אשר לחתימה על המסמכים העידה הנתבעת 1 כי היא איננה יודעת אם נחתמו המסמכים המצורפים לכתב התביעה ע"י בנה אם לאו, אך הבהירה כי שיקול הדעת אם להתקשר בעסקה עם התובעת אם לאו מסור בידי הבן, כי הוא זה שעוזר לה בכל ענייני ניהול הנתבעת 3 וחותם על מסמכים, וכן כי חתימתו ככל שנעשתה איננה מהווה זיוף על אף העובדה שהיא מורשית החתימה מטעם הנתבעת 3(ראה שם, עמוד 2 שורות 26-29), ועל כן לא הגישה תלונה למשטרה בטענה של זיוף.

נוסף על כך, אישרה הנתבעת 1 כי תעודת הזהות שלה, שלשיטת התובעת מצויה בידיה ממועד החתימה, וכן שטר בטחון חתום על ידה, מצויים היו בידי בנה.

לעניין חתימתה על גבי כתב הערבות טענה הנתבעת 1 כך: "אני אומרת שלמעלה כתוב שטר חוב וזו לא החתימה שלי. אני חתמתי על התצהיר".

הנתבע 2 טען כי החתימות בכתב הערבות אינן חתימותיו, כי הוא איננו מעורה ומעורב בעסקי הנתבעת 3, וכי הוא מתקיים מקצבת נכות ולכן, כך לטענתו, "אסור לי לחתום על שום דבר". עוד אישר הנתבע 2 כי תעודת הזהות שהעתקה הוצג לו היא שלו, וטען כי אין הוא יודע כיצד הגיע העתקה לידי התובעת.

לאחר ששמעתי את עדויות המצהירים במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, מצאתי כי בנסיבות העניין יש להתנות מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה ראויה, ואבהיר:

ראש וראשון ראוי לציין כי טענות הנתבעת 3 בנוגע לשיעור החוב, מעבר לעובדה שנטענו באופן כללי וסתמי, הרי שהם ממילא נתגלתה סתירה ביחס לטענות אלו בין האמור בתצהיר הבן, לבין האמור בחקירתו.

כך, בעוד שבתצהיר טען הבן בשם הנתבעת 3 כי הנתבעת לא צרכה ולו ליטר אחד של דלק (לטענתו לא בוצעה פעולת תדלוק אחת) בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה, הרי שבחקירתו אישר את פרטי הרכבים המופיעים במש/1, והבהיר כי כמות הדלק שצרכה הנתבעת 3 נמוכה משמעותית מזו הנטענת בכתב התביעה.

טענות אלו מהוות סתירה זו לזו, ובשים לב לטענה הסתמית והכללית בדבר כמות הצריכה, אני סבורה כי אין ליתן רשות להתגונן לנתבעת 3, בשל הטענה הנוגעת לשיעור החוב הנטען.

הנתבעת 3 התגוננה כאמור גם בטענה שמסמכי ההתקשרות זויפו ע"י מאן דהוא, הן ביחד להיקף השאראי והן ביחס למועדי ההתקשרות.

משמצאתי כי אין עוד חולק בנוגע לכך שהנתבעת 3 עשתה שימוש בשרותי התובעת, ותדלקה את רכביה מבלי להסדיר את התשלום במועד התדלוק, בתקופה הרלבנטית לתביעה זו, נדמה כי סיכוייה של הטענה בדבר זיוף המסמכים, הן ביחס לתקופה הרלבנטית והן ביחס להיקף האשראי להתקבל הם קלושים.

גם טענות הנתבעים 1-2 בנוגע לזיוף החתימות נמצאו בעיניי כטענות קלושות בנסיבות העניין.

כך למשל, אין חולק כי הנתבעת 1 ייפתה את כוחו של בנה לחתום בשמה על מסמכים, לרבות מסמכי התקשרות עם התובעת.

אין גם חולק כי על אף טענתם לזיוף חתימותיהם, בחרו הנתבעים 1-2 שלא להגיש תלונה למשטרת ישראל אודות הזיוף, כאשר הנתבעת 1 אף הבהירה בהקשר זה כי לא הגישה תלונה מפאת העובדה שמדובר בבנה, וחתימותיו אינן מהוות זיוף נוכח הרשאתה.

עוד מצאתי כי הטענות קלושות נוכח העובדה שבידי התובעת, כך לכאורה, העתקי תעודות הזהות של הנתבעים 1-2, ואין בפי הנתבעים הסביר, אף שניתנה להם הזדמנות ליתן כזה, בנוגד לאופן הגעת ההעתקים האמורים לידי התובעת.

כאן המקום לציין כי חתימת הנתבעת 1 אומתה ע"י מי מטעם התובעת, על גבי מסמכי ההתקשרות נספח א' לכתב התביעה, וחתימתה על גבי הוראה לחיוב חשבון נושאת חותמת של בנק הפועלים מיום 14.4.15.

מכל אלו דומני כי טענות הנתבעים קלושות, חלקן נסתרו מיניה וביה במהלך החקירות, וביחס לחלקן חל מפנה בטענות, עת הובהר כי ניתנה הרשאה לחתימה, ולא נטען לחריגה מהרשאה זו.

אשר על כן, אני סבורה כי בנסיבות העניין ראוי לקבוע כי בגין טענות הזיוף שהועלו ע"י הנתבעים 1-3 תינתן לאלו בנסיבות העניין רשות להתגונן, אך ורק בכפוף להפקדת ערובה בסך של 10,000 ₪.

תבוצע הפקדת הערובה כאמור בתוך 30 ימים מהיום – תינתן לנתבעים הרשות להתגונן והתיק ייקבע להמשך.

לא תבוצע ההפקדה – יראו החלטה זו כפס"ד הדוחה את ההתנגדות, ללא צורך בהחלטה נוספת.

הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪ יושתו על מי שייצא וידו על התחתונה בסוף ההליך, ואם לא תבוצע ההפקדה – יושתו אלה על הנתבים ויווספו לחוב בתיק ההוצל"פ.

ת.פ. ליום 27.2.18.

המזכירות תמציא העתק מן ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' שבט תשע"ח, 23 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.