המערער (החייב בתיק הוצל"פ מס' 507050-02-16), מערער במסגרת עש"א 36961-02-17 על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ יעל קינן מרקוביץ, מיום ה- 24.1.17, לפיה נדחתה בקשתו של המערער בטענת "פרעתי", לפי סעיף 19 לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז- 1967. כמו כן, מערער המערער (החייב בתיק הוצל"פ מס' 516850-11-15), במסגרת עש"א 59482-02-17, על החלטת כב' רשמת ההוצל"פ גב' קינן- מרקוביץ, מיום ה-31.1.17, לפיה על המערער, כצד ג', היה לקיים את צו העיקול, ולהעביר סך של 89,500 ₪ לידי המשיב 2 ( הזוכה בתיק ההוצל"פ).

עיקרי העובדות

1. ביום ה- 10.5.15, ניתן פסק דין, ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א, במסגרת שני תיקי ערעורים (ע"א 20761-10-14 ו- ע"א 28432-10-14), לפיו חייב ביהמ"ש את המשיב-1 לשלם למשיב-2, סך של 190,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה, מיום ה- 1.6.98 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, הורה ביהמ"ש על שיפויו של המשיב -1 ע"י המערער על כל סכום שחויב בו המשיב -1 לזכות המשיב-2.

2. ביום ה- 22.6.15, נחתמה "פסיקתא", ע"י בית המשפט, בהתאם להחלטה שאישרה תיקון סופר שנפלה בפסק הדין מיום ה- 10.5.15.

3. ביום ה- 20.12.15, נפתח כנגד המשיב-1 תיק הוצל"פ, שבמסגרתו שילם המשיב-1, סך של 89,500 ₪, על חשבון החוב האמור בפסיקתא.

4. ביום ה- 4.2.16, ניתנה החלטה ע"י כב' רשם ההוצאה לפועל, שרון קרן, לפיה יש לפתוח תיק הוצל"פ כנגד המערער, בהתבסס על הפסיקתא.

5. ביום ה- 9.2.16, פתח המשיב-1 , כנגד המערער, תיק הוצאה לפועל שמספרו 507050-02-16, על סך של 89,500 ₪, לצורך שיפויו של המשיב-1 ע"י המערער, בהתאם לפסק הדין.

6. ביום ה- 27.3.16, הוגשה בקשה בטענת "פרעתי", מטעם המערער.

ביום ה- 9.10.16, התקיים דיון בטענת פרעתי שבמסגרתו ניתנה החלטה לפיה ניתן, לבקשת המערער, "עיכוב הליכים" למשך שלושה חודשים, על מנת שישקול צעדיו בקשר להחלטת כב' הרשם קרן, מיום ה- 4.2.16.

7. ביום ה- 15.11.16, הגיש המערער בקשה נוספת לביטול החלטת כב' הרשם קרן, מיום ה- 4.2.16. ביום ה- 28.11.16, ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה.

8. בהחלטתה מיום ה- 24.1.17, קובעת כב' רשמת ההוצל"פ, יעל קינן- מרקוביץ, כי דין בקשת המערער, בטענת "פרעתי", להידחות. מכאן הערעור שלפנינו.

עיקרי טענות המערער במסגרת שני הערעורים

1. המערער טוען, כי בהתאם לאמור בסעיף 223 (ב) לתקסד"א, המשיב-1 אינו יכול לנקוט בהליכי הוצל"פ כנגד צד שלישי ( להלן "המערער"), אלא רק לאחר שהוא קיים את פסק הדין.

2. המערער טוען, כי בהתאם לפסק הדין מיום ה- 10.5.15, על המשיב-1 לשלם את מלוא הסכום, דהיינו 190,000 ₪, על מנת שתעמוד לו הזכות לשיפוי. כמו כן, טוען המערער כי שגתה כב' הרשמת בהחלטתה, נשוא ערעור זה, עת קבעה כי השיפוי ניתן על "כל סכום" שבו יחויב המשיב-1, ואין צורך בתשלומו של כל החוב, כאמור.

3. המערער טוען, כי בהחלטתה מיום ה- 24.1.17, יצרה כב' הרשמת מצב שבו המשיב-2 נפרע באופן ישיר מהמערער, עת קבעה הרשמת הנכבדה כי לא קיים צורך בתשלום בפועל של החוב אלא די בעצם הטלת החיוב, וזאת בניגוד גמור לסעיף 39 לפסק הדין, לפיו: "אין בסיס משפטי לבקשתו של ששון להורות לבנק להיפרע ישירות מעו"ד כהן". המערער טוען כי ביום ה- 25.12.16, הפקיד המערער סך של 114,466 ₪, בתיק ההוצל"פ, כתנאי לחידוש עיכוב ההליכים בתיק. לטענת המערער, לאחר שטענת ה"פרעתי" שהגיש, נידחתה,המשיב-1 שילם למשיב-2 סך של 105,000 ₪ מכוח ערבון שחילט וכך למעשה, לא המשיב-1 פורע את חובו אלא נוצר מצב שבו המשיב-2 נפרע באופן ישיר מהמערער, וזאת בניגוד לאמור בפסק הדין.

4. המערער טוען, כי השיפוי הינו במסגרת של שיפוי לפי דין ובהתאם לנוסח פסק הדין. על כן, לטענת המערער, טעתה כב' הרשמת הנכבדה, עת קבעה בהחלטתה נשוא ערעור זה, כי אנו נמצאים במישור הנזיקי ועל כן תקנה 223 (ב) לתקסד"א, איננה בענייננו.

5. באשר לערעור בתיק 59482-02-17 כנגד משיב 2, טוען המערער שבנסיבות לא היה מקום להורות על הטלת העיקול שכן בעת הטלת העיקול לא היה בידיו נכס בר עיקול.

המערער טוען כי כל עוד לא קיים משיב 1 (החייב העיקרי) את כל פסק הדין לא השתכללה זכות השיפוי, משכך אין ולא ניתן לומר כי קיים בידי המערער נכס בר עיקול השייך למשיב 1, אשר משיב 2 רשאי לעקל.

עיקרי טענות המשיב 1 במסגרת עש"א 36961-02-17

1. המשיב-1 טוען, כי לשון הפסיקתא בענייננו, אינה מאמצת את ההסדר שבתקנה 223 (ב) לתקסד"א. לטענת המשיב-1, אין לקבל את הפרשנות לפיה נתבע אשר שלח הודעה לצד שלישי, ואשר קיים חלק מפסק הדין שניתן נגדו, לזכות התובע, לא יוכל להיפרע מהצד השלישי ולו רק בגין אותו חלק. בנוסף טוען המשיב-1, כי ממילא, עפ"י כוונת המחוקק, נתבע שלא שילם דבר לתובע, לא יוכל לקבל דבר מהצד השלישי.

2. המשיב-1 טוען, כי השיפוי המוענק למשיב 1 במסגרת הפסיקתא ניתן לו על "כל סכום שבו יחויב", ולא נכלל בפסיקתא ניסוח כגון: כל הסכום, אם וכאשר ישלמו, ובשלמותו.

3. המשיב-1 טוען, כי בית המשפט, בפסק דינו, נימנע מלאמץ את עקרונות תקנה 223 (ב) לתקסד"א. משכך, לטענת המשיב-1, אין עקרונות אלה אמורים להיקרא מכללא לתוך פסק הדין, ע"י רשם ההוצאה לפועל.

4. המשיב-1 טוען, כי מאחר והליכי הגבייה שמנהל המשיב-1 כנגד המערער, ממילא כפופים לעיקול צד ג', שהטיל המשיב-2 ( בנק מזרחי טפחות בע"מ), אצל המערער, הרי שגם אם הפסיקתא הייתה מאמצת בענייננו את ההסדר שבתקנה 223 (ב) לתקסד"א, וגם אם המשיב-1 לא היה משלם דבר למשיב-2, המערער עדיין היה מחויב, בכל מקרה, להעביר לידי ההוצאה לפועל את מלוא הסכום שנפסק. בכל מקרה, לטענת המשיב-1, יש לפרש את תקנה 223 (ב) לתקסד"א, כמזכה את המשיב-1 בשיפוי חלקי, בגין הסכום החלקי ששולם על ידו, למשיב-2.

עיקרי טענות המשיב 2- במסגרת עש"א 59482-02-17

1. המשיב-2 טוען, כי המערער אינו רשאי כעת לטעון טענה כלשהי כנגד תוקפה של החלטת כב' הרשם, שרון קרן, מיום ה- 4.2.16, מאחר ולא הוגשה שום בקשת רשות ערעור על החלטה זו, עפ"י תקנה 119, לתקנות ההוצל"פ.

2. המשיב-2 טוען, כי במצב בו המשיב-2 פתח תיק הוצל"פ כנגד המשיב-1, ולא כנגד המערער, ושבו המערער פתח תיק הוצל"פ כנגד המשיב-1, להבדיל מאשר לו המשיב-2 היה פותח תיק הוצל"פ, ישירות כנגד המערער- אזי אין המדובר בהפרה של הדחייה להיפרע ישירות מהמערער, כאמור בסעיף 5 לפסיקתא.

3. המשיב-2 טוען, כי מאחר והחייב העיקרי, המשיב-1, שילם סך של 89,500 ₪, לטובת המשיב-2, וכי עפ"י פסק הדין מיום ה- 10.5.15, על המערער קמה החובה לשפות את המשיב-1, בגין כל סכום שבו חויב, אזי יש לראות בסכום זה, כנכס של המשיב-1, בו אוחז צד ג', ומשכך עומדת למשיב-2 זכות עתידה לגבות את הסכומים שמגיעים לו מהמשיב-1, ע"י הטלת עיקול צד ג.

דיון והכרעה

1. לשם הכרעה בענייננו, הנני נדרש למספר סוגיות העולות מהחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל, הגב' יעל קינן מרקוביץ, מיום ה- 24.1.17.

1.1 אינני מקבל את קביעתה של כב' הרשמת לפיה: " אין צורך בהתקיימותו של תשלום בפועל, לצורך שיפוי, אלא מספיק חיוב המבקש כדי לחייב בו את המשיב...", ככל שלכך כוונו דבריה שכן שיפוי הינו מתן סכום כספי, שמטרתו: החזרתו של הצד הזכאי לשיפוי, למצבו הקודם. על כן, במידה והצד הזכאי לשיפוי, לא ביצע תשלום בפועל, הרי שמצבו כלל לא הורע, ואין כל צורך במתן שיפוי. לאור האמור, הרי שלצורך שיפויו של צד הזכאי לשיפוי, יש דרישה לתשלום בפועל.

בנוסף, החלטתה זו של כב' הרשמת עלולה ליצור מצב ובו המשיב-2, בהעדר תשלום בפועל של המשיב-1, ייפרע ישירות מהמערער, וזאת בניגוד גמור לאמור בסעיף 5 לפסיקתא, לפיו: "בקשתו של המשיב להורות לבנק להיפרע ישירות מהמערער, נידחת". משכך, חורגת כב' הרשמת מסמכותה, שכן: "תפקידו של ראש ההוצאה לפועל, הוא להוציא לפועל את האמור בפסק הדין. אין הוא מוסמך להחסיר או להוסיף לפסק הדין, או לקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו" (כב' השופט בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, כרך ראשון).

1.2 שגתה כב' הרשמת בהחלטתה לפיה, מאחר ואנו נמצאים ב"מישור הנזיקי", אזי אין להחיל בענייננו את תקנה 223 (ב), לתקנות סדר הדין האזרחי. בסעיף 2 לתקסד"א – סעיף "תחולה", נאמר כי: "סדר הדין בכל עניין אזרחי המובא לפני בית המשפט...יהיה לפי תקנות אלה...". מאחר והמישור הנזיקי הינו בגדר "עניין אזרחי", הרי שלפי סעיף 2 לתקסד"א, וודאי שיש להחיל עליו את תקנות סדר הדין האזרחי.

1.3 בסעיף 37 לפסק הדין מיום ה- 10.5.15, קובע בית המשפט כי: "בגדר ההודעה לצד ג שנתן ששון לעו"ד כהן, ישפה האחרון את ששון על כל סכום שבו חויב כאמור".

לשון פסק הדין, הינה ברורה וחד משמעית שכן על המערער לשפות את המשיב-1, בגין כל סכום שהמשיב-1 חויב בו, ואין מקום לפרשנות לפיה, המשיב-1 צריך לשלם את מלוא הסכום הנקוב בפסק הדין, על מנת שהמערער יחויב לשפותו.

לאור האמור, ומאחר והמשיב-1 חויב בסכום של 89,500 ₪, אזי על המערער עומדת החובה לשפותו בגין סכום זה, עפ"י פסק הדין מיום ה-10.5.15, מכאן שאין צורך להידרש לתקנה 223 (ב) לתקסד"א, מאחר ובעל הדין שמסר את ההודעה (המשיב-1), קיים את פסק הדין נגדו . די בכך שפרע משיב 1 חלק מהסכום המלא בו חוייב עפ"י פסק הדין כדי להקנות לו את זכות הקיזוז.

1.4 על פי פסק הדין מיום ה- 10.5.15, המערער מחויב כאמור, בשיפוי המשיב-1 ,אך ורק על סכום שבו חויב המשיב-1, דהיינו, לאחר שהמשיב-1 חויב בתשלום סך של 89,500 ₪ במסגרת הסכום הכולל, אזי על המערער עומדת החובה לשפותו בסכום זה בלבד. על כן, אין אני רואה ממש בטענת המערער, לפיה בהחלטתה נשוא ערעור זה, יצרה כב' הרשמת מצב של "עשיית עושר שלא במשפט".

2. במסגרת עש"א 59482-02-17, טוען המשיב-2 כי לאור האמור לעיל, עומדת לו זכות עתידה לגבות את הסכומים, המגיעים לו מהמשיב-1, החייב העיקרי, ע"י הטלת עיקול צד ג', זאת מאחר ויש לראות את הסכום בו מחויב המערער, בשיפויו של המשיב-1 (89,500 ₪), כנכס של החייב (המשיב-1), בו אוחז צד ג' (המערער). דע עקא, כי המשיב-1, שילם למשיב-2 סך של 105,000 ₪, וזאת מכוח חילוט ערבון אותו הפקיד המערער. על כן, יש לראות בסכום זה כתשלום שיפוי, אותו שילם המערער למשיב-1, כנגד חיובו של המשיב-1 בסך של 89,500 ₪.

למניעת כל ספק, יובהר כי הפיקדון שהפקיד המערער ואשר חולט על ידי משיב 1, מהווה שיפוי של משיב 1 ע"י המערער בגין הסכום של 89,500 ₪ ששילם משיב 1 בפועל למשיב 2 ע"ח החוב הפסוק.

3. משיב 1 החליט להעביר למשיב 2 את הסכום שחילט על מנת לפרוע את מלוא החוב שעפ"י פסק הדין, ולכן זכאי משיב 1 לשיפוי מהמערער בגין יתרת סכום פסק הדין, חוב למשיב 2.

חילוט הפיקדון הופך את הסכום לכספו של משיב 1 בדרך של השיפוי ואזי רשאי היה משיב 1 לשלם מכספים אלו את יתרת החוב למשיב 2 כפי שעשה בפועל, וזכאי בשל כך לשיפוי של המערער בגין הסכום האמור.

סיכום

1. לאור כל האמור לעיל, נדחים בזאת שני הערעורים.

הערעור בעש"א 36961-02-17 נדחה שכן עמדה למשיב 1 הזכות לשיפוי מהמערער בגין הסכום ששילם בפועל למשיב 2

הערעור בעש"א 59482-02-17 נדחה שכן במועד בו הורתה הרשמת על הטלת העיקול אצל המערער לטובת משיב 2 בגין כספים שעליו לשלם למשיב 1, שכן באותו מועד היה על המערער לשפות את משיב 1 בגין הסכום ששילם למשיב 2.

2. בפועל נפרע סכום העיקול בעקבות הפיקדון שהפקיד המערער ואשר חולט ע"י משיב 1 כשיפוי עבור הסכום ששילם בפועל למשיב 2 ונראה כי אין עוד למשיב 2 כל יריבות עם המערער.

3. לאחר שמשיב 1 פרע למשיב 2 את יתרת סכום פסק הדין הרי שעומדת לו זכות השיפוי מהמערער בגין הסכום הנוסף האמור ורשאי הוא לפעול לגבייתו.

4. אני מחייב את המערער לשלם לכל אחד מהמשיבים סך של 3,500 ₪ בגין הוצאות הערעור.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ז, 04 יוני 2017, בהעדר הצדדים.