בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 6.1.11, נערכה כנגד המבקש הודעת תשלום הקנס שבנדון (להלן – הדו"ח) ועניינה, גרם הפרעה לתנועה, עבירה על תקנה 21(ב)(3) לתקנות התעבורה. הדו"ח נמסר לידי המבקש במעמד רישומו.

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק, אך שילם את הקנס ביום 20.5.12 .

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם כי שלח בקשה להישפט, תוך המועד הקבוע בחוק וכעולה מאישור משלוח דואר רשום שצירף לבקשתו וכן, בתגובה להחלטתי הקודמת, טוען כי אינו זוכר כי שילם את הקנס.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח נמסר לידי המבקש והוא שבחר כיצד לנתב את ההליך המנהלי וכיום, אינו עומד בתנאים הנדרשים להארכת מועד להישפט וכן, כיוון שהקנס שולם וחלוף הזמן ממועד התשלום, הפכה הרשעת המבקש לחלוטה.

המשיבה הפנתה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המבקש לא העלה בבקשתו כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.

ברע"פ2096/07 כוכבי נגד מדינת ישראל, נקבע כי הארכת מועד להישפט תינתן רק במקרים בהם המבקש לא יכול היה לדעת כי תלוי ועומד נגדו האישום נשוא הודעת תשלום הקנס.

במקרה שבנדון, המבקש קיבל לידיו את הדו"ח ואף הוזמן להגיש בקשתו להישפט תוך 90 יום מהמסירה, כמפורט בגב הדו"ח.

המבקש טוען כי שלח בקשה להישפט תוך המועד הקבוע, אך נוכח השיהוי הממושך בהגשת הבקשה ונוכח טענת המשיבה, כי בקשה כאמור לא הוגשה במועד, לא אוכל לקבל טענתו.

ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:

"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".

ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, נאמר:

על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה...בנסיבות העניין, הפכה הרשעתה של המבקשת לחלוטה, ולא ניתן עוד להשיג עליה באמצעותו של מוסד הערעור, בין אם ערעור ראשון הוא ובין אם שני. אין פירוש הדבר כי בהכרח נסתם הגולל על יכולתה של המבקשת לעתור לביטול ההרשעה, באמצעות הכללים הקבועים לכך בדין".

בע"פ 7038/05 פלר נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' אלון:

"הדרך בה בחר המחוקק להסדיר הליכי עבירות הקנס בסעיפים 221-230 לחסד"פ מלמדת על שמירת מהותן כ"עבירות בפלילים" תוך הקפדה על זכויותיו הדיוניות של הנאשם מחד גיסא, לבין איפיונן ה"מעין מינהלי" מאידך גיסא, כאשר הנאשם הוא בעל זכות הבחירה לניתוב ההליך אם לכאן או לשם. 

לאמור, זכות הנאשם בכל "עבירת קנס" לדרוש כי הדברים יתלבנו בביהמ"ש – אולם זכאי הוא באותה המידה לבחור באופציה ה"מעין מינהלית" על דרך תשלום הקנס. 

ברם, נאשם המודע לאופציית הברירה הנתונה לו והבוחר, במעשה או במחדל, שלא לממש זכותו לניתוב הבירור להליך המשפטי לא ייראה, בדין ובצדק, כנאשם שלא זכה ליומו בביהמ"ש, זאת הואיל וגילה הוא את דעתו ורצונו להותיר מסגרת ההליך בעבירת הקנס שיוחסה לו לתחום "המינהלי"...הימנעותו מבחירה אקטיבית באותה הזכות [על דרך מתן הודעתו כי ברצונו להישפט] כמוה כוויתור מודע על זכותו ליומו בביהמ"ש ועל כן נפקות ותקפות הסנקציה כנגדו [אותו הקנס] מצויה למעשה בתחום המעין מנהלי שלאחר התגבשותה "יראו אותו כאילו הורשע".

ברע"פ 9540/08, מוסברג נגד מדינת ישראל, נאמר:

אין בידי להיעתר לבקשה. מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור – אף לאחר ביצוע התשלום – לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני (רע"פ2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007); רע"פ8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2008); רע"פ7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008))".

ברע"פ 9018/14 סלימאן נגד מדינת ישראל, נאמר:

"עניינו של המבקש הובא בפני שתי ערכאות, אשר לא שוכנעו כי נפלה טעות המצדיקה פתיחה מחדש של ההליך שהסתיים מן הרגע שהמבקש שילם את הקנס שהוטל עליו. זאת ועוד – שתי הערכאות דלמטה סברו כי חל שיהוי כבד בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט, והמבקש לא הביא כל אסמכתא המראה כי קיבל את הודעת הפסילה באיחור ניכר, כפי שנטען על ידו. בנסיבות אלה אינני רואה להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא הנכבדות".

כאמור לעיל, הקנס בגין הדו"ח שולם כבר ביום 20.5.12 ולמבקש לא עומדת עוד הזכות לעתור לביטול הדו"ח והתשלום או להגשת ערעור על הרשעתו בגין התשלום וכן, תמוהה טענות כי לא שילם את הקנס.

אין מחלוקת כי המבקש ידע כי האישום תלוי ועומד נגדו, מקום בו שולם הקנס ולכן, אין כל טעם המצדיק חריגה מהמועדים הקבועים בחוק.

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, ח' ניסן תשע"ז, 04 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.