בפני ערעור על החלטת הועדה לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב (להלן: "ועדת הערר" או "הועדה")), מיום 27.12.16, אשר קבעה, בהסתמך על דוחות הביקורת שהוצגו בפניה, כי המערערים עשו שימוש ייחודי בקרקע הסמוך לשטח מוסך בו הם מחזיקים (להלן "המגרש"), אשר נמשך עד ליום 1.10.14 ועל כן עליהם לשלם ארנונה על שטח המגרש עד למועד זה.

לטענת המערערים, טעתה ועדת הערר כשהסתמכה על דו"ח ביקורת של הפיקוח מטעם המשיבה, שלטענתם הינו רווי שגיאות וסתירות, והתעלמה מתשובת המערער 1, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, ולפיה בסמוך לאחר שנדרשו לפנות את שטח המגרש, עשו כן על דרך הסרת המחסום שהוצב בכניסה למגרש ולאחר מכן גם הוציאו את השלטים שהוצבו במקום אשר נשאו את הכיתוב "חניית לקוחות".

הרקע העובדתי

1. המערערים מנהלים עסק של מוסך בצמוד לשטח מגרש ריק שנמצא בבעלות המשיבה.

ביום 29.4.13 נשלחה אל המערערים החלטת מנהל הארנונה בנוגע לשטח המגרש, ובה נאמר להם, כי הוחלט לחייב אותם בתשלומי ארנונה בגין שטח המגרש כאשר סיווג הנכס שונה ממגרש חניה לקרקע תפוסה.

עם קבלת הודעת מנהל הארנונה, הגישו המערערים השגה לפיה לא היה כל מקום לשינוי הסיווג ולחיובם בגין מגרש החניה. ההשגה נדחתה.

2. המערערים הגישו ערר בפני ועדת הערר, ובהסכמת הצדדים נדרשה היא להתייחס לחיובים לשנים 2013-2015 בכל הנוגע לשטח המגרש הממוקם בסמוך למוסך המוחזק על ידי המערערים, כאשר המשיב ביקש לחייב את המערערים בתשלום ארנונה עבור שטח מגרש זה, בטענה כי הם עושים שימוש בשטח המגרש, המלמד על זיקה לשטח המקרקעין עד כי מצדיקה היא בחיוב ארנונה.

יוער, כי במקביל להליכי הערר, הגישה עירית תל אביב כנגד המערערים כתב תביעה בנוגע לקרקע נשוא המגרש, וביום 5.4.13 אישר בית המשפט השלום הסכם פשרה אשר הושג בין עיריית תל אביב לבין המערערים ולפיו מסרו המערערים ביום 21.4.13 את שטח המגרש לידי העירייה.

3. לטענת המערערים, באותו מועד הסירו את המחסום אשר חסם את הכניסה לשטח המגרש, ובסמוך לאחר מכן גם הסירו שילוט שהיה קיים במקום עם הכיתוב "חניה ללקוחות".

מבחינת המערערים, משנקטו בצעדים אלו, לא היה מקום לחייב אותם בתשלומי הארנונה בשל שטח המגרש הסמוך למקום עסקם.

4. אל מול טענות אלו, טענה המשיבה, כי לא די בהסרת המחסום והסרת השילוט שהיה קיים במקום, וכי בפועל המבחן הינו מבחן השימוש שעושים המערערים בשטח המגרש כשלטענתה המערערים ממשיכים לעשות שימוש במגרש באופן המלמד על קיומה של זיקת שימוש למגרש, המצדיקה חיוב בארנונה לעבר ולעתיד.

5. ועדת הערר אשר נדרשה לטענות אלו לרבות שמיעת עדויות וסיכומי הצדדים, קבעה כי ניתן ללמוד על שימוש ייחודי שעשו המערערים בקרקע וכי אלה הפסיקו בהדרגה לעשות את השימוש הייחודי בקרקע.

משנדרשה הועדה להכריע בדבר המועד בו הופסק השימוש על ידי המערערים נסמכה היא על דו"חות הביקורת שנעשו במקום על ידי פקחי המשיבה.

כך, ציינה הועדה, כי מביקורת שנערכה ביום 13.8.13 נמצא כי הוסר השער החשמלי שהוצב במקום, ואולם נותרו במקום שלטים "חניה ללקוחות". וכי מביקורת שנערכה במקום ביום 2.10.14, לא נמצא תיחום או שער המונע כניסה לשטח המגרש וגם לא נמצא שילוט של "חניה ללקוחות".

מציינת הועדה בהחלטתה, כי כאשר נשאל המערער 1 על מועד הסרת השלטים, הוא לא ידע לנקוב במועד מסוים.

בהינתן האמור: העובדה שביום 13.8.13 נמצא שהוסר השער החשמלי אך נותרו במקום שלטים המורים על חניית לקוחות ואלה לא היו בנמצא בביקורת מיום 2.10.14 ולא הוברר מתי הוסרו שלטים אלו, והמערערים אינם יכולים להצביע על מועד מדויק שבו הוסרו השלטים, אזי קבעה הוועדה, כי השימוש הייחודי שעשו העוררים בשטח המגרש נמשך עד ליום 1.10.14.

6. על כך מלינים המערערים, כשלטענתם שגתה הועדה כשקבעה את מועד סיום השימוש ביום 1.10.14, מקום שלאורך הדרך נטען כי במסגרת הסדר הפשרה שגובש בינם לבין העירייה, פינו את המחסום והשלטים בסמוך לאחר הסדר הפשרה שגובש בחודש אפריל 2013.

ב"כ המערערים בטיעוניו, הפנה לעדותו של המערער 1 וכן לחקירה נגדית של הפקח.

7. אל מול טענות אלו טענה המשיבה, כי היא מחזיקה בדעה שהמערערים ממשיכים ועושים שימוש במגרש גם בהעדר סממנים חיצוניים כגון קיומו של מחסום ושילוט של "חניית לקוחות".

לגופם של דברים טענה ב"כ המשיבה, כי המערערים לא הוכיחו מתי הסירו את השילוט, ובהינתן העובדה שבחודש אוגוסט 2013 ביקר במקום פקח שראה את שילוט של "חניית לקוחות", אין לקבל את גרסת המערערים שהסירו את השילוט עוד בחודש אפריל 2013, לאחר הסדר הפשרה בתביעת הפינוי.

לטענתה, מקום שבפי המערערים לא נמצאה כל תשובה מדויקת מתי הסירו את השילוט לא נפלה כל טעות בהחלטת הועדה.

8. יובהר כי המחלוקת מצטמצמת כל כולה בשאלה עובדתית פשוטה, האם טעתה ועדת הערר כאשר קבעה את מועד סיום השימוש של המערערים בשטח המגרש ליום 1.10.14 בהינתן העובדה כי רק בביקורת שנעשתה ביום זה נמצא שלא קיים עוד שילוט של "חניית לקוחות" במקום.

הועדה לא נתנה את הדעת לטענות השימוש שהעלה המשיב בפניה ולא נדרשה לטענות אלו כבסיס להחלטתה בדבר משך תקופת השימוש (ראה סעיפים 15, 16 להחלטת הועדה). המבחנים אליהם נצמדה הועדה לבחינת השימוש היו אפוא בשניים – קיומו של המחסום בכניסה למגרש וקיומו של השילוט שהוצב במקום "חניית לקוחות".

המשיבה לא הגישה ערעור שכנגד על החלטת הועדה ועל כן לא אוכל להתייחס לטענות המשיב בכל הנוגע לעניין השימוש אשר נעשה במקום על פי מבחנים אחרים להם טען.

9. כאמור, השאלה היחידה העומדת בפני הינה מועד הסרת השילוט "חניית לקוחות" האם נפל פגם או טעות או חוסר סבירות בהחלטת הועדה בנדון משקבעה סיום שימוש בהתאם למועד ביקור הפקח במקום, למעלה משנה לאחר ביקור קודם שהתקיים ביום 13.8.13.

אמנם לא היה בפי המערערים למסור מועד מדויק בו הוסר השילוט שהוצב במקום, ואולם לא נמצא כל בסיס לדחות על הסף את גרסת המערערים, כי לאחר שהסירו את המחסום החשמלי בכניסה למגרש ולאור הערות הפקח, אשר בביקור במקום ביום 13.8.13 הוסיף ודרש מהם גם את הסרת השלטים של "חניית לקוחות", הם עשו כן בסמוך לאחר מכן.

10. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שקובעת הערכאה הדיונית היא ועדת הערר, ואולם כאשר מדובר בקביעה עובדתית שרירותית שאיננה מבוססת על ממצאים שבעובדה או על ראיה, כי אם סבירות והערכה ראיתי לנכון להתערב בקביעה זו.

המערערים עליהם מוטל הנטל לא הציגו מועד מדויק להסרת השילוט ואולם, טענו כי עשו כן בסמוך לאחר הביקורת של הפקח ביום 13.8.13.

מאידך, המשיב לא ביצע ביקורת במקום בסמוך לאחר מכן כדי לוודא הסרת השילוט אלא רק למעלה משנה לאחר מכן. בהינתן האמור, סבורה אני כי אין זה סביר לבסס קביעה בדבר משך תקופת השימוש במגרש על פי מועד ביקור מאוחר זה. ואם היה מבוצע ביקור במקום שנתיים או שלוש שנים לאחר מכן האם היה זה נכון לקבוע המשך שימוש בהתאם.

בהעדר עדות נחרצת בנדון באשר למועד הסרת השילוט ובהינתן התנהלות המערערים אשר כיבדו הוראות המשיב והסירו שער הכניסה למגרש, היה זה נכון לקבוע את משך תקופת השימוש במגרש על פי אומדן סביר והוא תום פרק זמן סביר לאחר מועד הביקור ביום 13.8.13.

11. לאור כל האמור לעיל, בהינתן העובדה שבחודש אוגוסט 2013 הוסר השער החשמלי מהמגרש, ובהינתן עדות המערערים כי הסירו את השילוט "חניה ללקוחות", על פי הערות הפקח, בסמוך לאחר מכן, אני מקבלת את הערעור וקובעת, כי תקופת השימוש המיוחסת למערערים, לצרכי ארנונה, על דרך של הערכה תעמוד עד ליום 31.12.13, ולא כפי שקבעה הועדה.

המשיב ישא בהוצאות המערערים בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"גי"ג טבת תשע"ח, 31 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.