1. לפני בקשת רשות ערעור, וכן בקשה לעיכוב ביצוע אשר הגישו המבקשים על החלטות בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת אבו אסעד) מיום 15.2.2017 וכן מיום 16.2.2017, אשר ניתנו במסגרת 33643-05-13. בתיק קמא תובעת המשיבה 1 מן המבקשים צו מניעה קבוע ולחילופין, פיצוי בהתאם לסעיף 21 (ב) לחוק המקרקעין, תשלום דמי שימוש ראויים ופיצוי בסך 1,119,066 ₪, כאשר הסעד הכספי הוגבל לצרכי אגרה והועמד על 2,450,000 ₪.
2. המבקשים עותרים לביטולו של צו מניעה אשר ניתן ביום 15.2.17, במסגרתו הורה בית המשפט קמא למבקשים להימנע מכל שימוש ב"צימרים מסעדה וספא" המצויים במתחם.
3. ברקע הדברים, משנת 2001, הסכמה בין המבקשים לבין אחר, חבר מושב רמות, כי אותו חבר ושותפו יבנו בקתות על המקרקעין השייכים למבקשים, יפעילו אותן וישלמו סכום מסויים למבקשים. המתחם הוקם וכלל שש בקתות על המקרקעין של המבקשים (בקתות נוספות נבנו על מקרקעין סמוכים) ומשלב מסויים הופעל באמצעות חברת "בריזה בע"מ", כאשר הבקתות ותכולתן שועבדו לבנק הפועלים. לאחר שהמפעילים נקלעו לחובות, מונה כונס נכסים אשר החל לפעול למימוש הנכסים המשועבדים. כך, נרכשו הזכויות בבקתות ובתכולתן על ידי המשיב 2.

למען השלמת התמונה העובדתית, יצויין כי לאחר שהוקם המתחם ולאחר ששועבדו הבקתות והתכולה כאמור, התקשרו אותו חבר מושב ו"בריזה בע"מ" עם חברת "אוליב בע"מ" על מנת שזו האחרונה תפעיל את המתחם. במאמר מוסגר, יצויין, כי התקשרות זו, חרף המוסכם עם בנק הפועלים, נעשתה מבלי שנתקבלה הסכמתו לכך. כך או כך, המתחם הופעל במשך שנים רבות, באופן רציף, על ידי חברת אוליב בע"מ, כך עד לאחרונה, בראשית חודש פברואר 2017, כפי שיבואר להלן.

1. בראשית ההליכים בין הצדדים, הוגשו בקשות שונות אשר נגעו לסעדים זמניים, בין היתר התבקש צו מניעה על הפעלת המתחם. בסופו של דבר, נקבע פתרון ביניים לפיו המתחם ימשיך לפעול תחת "אוליב בע"מ", אשר תשלם סכום חודשי למבקשים ובנוסף, תפקיד בקופת בית המשפט סכום כסף, זאת לצורך הבטחת זכויות המשיבים.

מתברר כי ביום 5.2.17 עזבה "אוליב בע"מ" את המתחם.

לחלל הריק אשר נוצר נכנסו המבקשים אשר החלו, לטענתם מיד, להפעיל את המתחם.

יוצא כי משיצאה "אוליב בע"מ" מן המתחם, הופסקו הפקדות הכספים.

1. על שינוי המצב כאמור, לא הגישו המבקשים כל הודעה לבית המשפט קמא וכפי שעולה מטענות הצדדים, גם לא הודיעו למשיבים.

האחרונים, גילו את הדבר ביום 12.2.17 ופנו לבית המשפט קמא ביום 14.2.17 בבקשה למתן צו מניעה, למנוע מן המבקשים לשנות את המצב אשר היה קיים, בפועל, בשטח, זאת עד אשר ייקבע מנגנון להבטחת זכויותיהם הנטענות של המשיבים, בבקתות.

בית המשפט קמא נעתר ביום 15.2.17 לבקשה, תוך שקבע תנאים לכך וכן, קבע דיון בבקשה, במעמד הצדדים, ליום המחרת.

1. דיון בצו הארעי נקבע ליום 16.2.17, אולם המבקשים ובא-כוחם לא התייצבו לדיון.

תחת זאת, דקות ספורות קודם לשעת הדיון, הוגשה על ידי המבקשים בקשה לביטול הצו אשר ניתן ביום 15.2.17, במסגרתה הודיע ב"כ המבקשים כי מפאת מחלתו, לא יוכל להתייצב. עוד ציינו ב"כ המבקשים כי מצא שאין בדיון כדי להושיע את המבקשים, שכן לשיטתו, כבר גיבש בית המשפט קמא עמדה, ללא צידוק. המבקשים הודיעו כי הם מוותרים על חקירת המצהיר מטעם המשיבים, המבקשים דלמטה, ודרשו, במסגרת הבקשה, מבית המשפט קמא, כי ישמע את תגובת המשיבים לדברים האמורים בבקשתם ויתן החלטתו מיד, על מנת שהמבקשים יוכלו לפנות לערכאת הערעור.

במסגרת אותה בקשה העלו המבקשים טענות שונות כלפי בית המשפט קמא, חלקן, יש לומר, באופן שאינו מכבד את הטוען.

1. דיון, אם כן, התקיים בבית המשפט קמא בלא ייצוגם של המבקשים, מבלי שהוגשה בקשה לדחיית הדיון בשל מחלתו של ב"כ המבקשים וכפועל יוצא מבלי שהדיון נידחה וגם המבקשים בעצמם, לא טרחו להתייצב לדיון.

החלטת בית המשפט קמא ניתנה בו ביום ובמסגרתה, הוארך הצו הארעי אשר ניתן יום קודם, עד לתום ההליכים בתיק.

בית המשפט קמא ציין בהחלטתו כי המבקשים לא יכולים היו לפטור עצמם מהתייצבות לדיון, אשר נקבע במעמד שני הצדדים, באמצעות בקשה לביטול הצו. כך גם, ציין בית המשפט קמא, אין הם זכאים להכתיב לבית המשפט ולצד שכנגד את האופן שבו יתנהל הדיון בהעדרם. בית המשפט קמא התייחס למחלתו של ב"כ המבקשים וציין כי במצב דברים זה, יכולים היו המבקשים לעתור לדחיית הדיון, אך תחת זאת בחרו להטיח האשמות שווא בבית המשפט קמא.

בית המשפט קמא מצא כי המשיבים הצביעו על קיומם של התנאים המצטברים הדרושים למתן הסעד הזמני המבוקש. בין היתר, צויין כי התביעה אינה אך תביעה כספית, אלא תביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלותם של המבקשים בבקתות האירוח נשוא הבקשה דנן, וכן למתן צו מניעה זמני, שסעד העיקול הזמני שניתן בגדרי התיק אינו בהכרח מבטיח אותו יותר. בית המשפט קמא היפנה להחלטות קודמות בהן כבר נקבע כי המשיבים הצביעו על זכות לכאורית המצדיקה מתן הסעד הזמני וכל מבוקשה בבקשה זו, הוא ליצור מנגנון המבטיח את זכויותיהם לכאורה בבקתות, באופן שלא ימנע מן המבקשים את הפעלתן וזאת ברוח החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי), ברע"א 1635-09-13, מיום 15/12/2013.

המבקשים, קבע בית המשפט קמא, לא התייצבו ולא הציעו כל מנגנון חלופי ומן הבקשה לסעד זמני עולה כי הגורם שהפעיל עד לאחרונה את הבקתות אינו מפעיל אותם עוד. מכאן, קבע בית המשפט קמא, אין מנוס אלא להותיר את הסעד הארעי בעינו, ולהפוך אותו לסעד זמני עד להצגת מנגנון הולם כמבוקש בבקשה.

1. תחת הגשה בקשה ובה מנגנון חלופי, כפי שכיוון בית המשפט קמא, בחרו המבקשים לפנות לערכאת הערעור ולהגיש בקשה זו למתן רשות ערעור על ההחלטה.

במסגרת הבקשה, טוענים המבקשים כי ההחלטה משנה מצב קיים, משום שהמתחם הופעל ברציפות על ידי המפעיל המקורי, חברת אוליב וכעת המבקשים עצמם.

עוד מלינים הם על העדר הנמקה, לשיטתם ועל ההפנייה להחלטת כב' השופט צרפתי, אשר לטענת המבקשים, תחומה אך ורק לפרק הזמן בו מפעילה אוליב את המתחם ופרק זמן זה - חלף.

המבקשים גם הפנו להחלטות נוספות אשר ניתנו על ידי בתי המשפט, כך, למשל, לפסק הדין במסגרת ע"פ 2969-04-14 מיום 25.8.2015, אשר לשיטתם, מאיין את המנגנון הקודם בין הצדדים.

המבקשים הדגישו כי למשיבים אין כל זכויות במתחם, שכן המתחם בנוי ומחובר למקרקעין אשר אין חולק כי הם שייכים למבקשים. מכאן, אין למשיבים זכות לכאורה כלשהי.

1. המשיבים טענו בתגובתם כי הסכם "היזמות המשותפת" של המבקשים עם אותו אחר, מר יובל דור, הוא במהותו מעשה שכירות ומשכך, מנוגד הוא לדיני ההתיישבות במושב רמות האוסרים על השכרת משק חקלאי או חלק ממנו. עיון בהסכם מלמד כי כל שהעמידו המבקשים לטובת המיזם הוא הקרקע והבניה כולה נעשתה על ידי הצד השני להסכם, באופן שמתקני האירוח אינם קשורים למבקשים והם אף אינם כלולים בהצהרת ההון שלו. המשיבים הוסיפו וציינו כי המבקש הודה מפורשות בבית המשפט קמא כי לא הוא שהקים את הבקתות.

המשיבים טענו כי אין מקום לדון, במסגרת הדיון בסעד הזמני, בשאלת אופי הבקתות, כמחוברים או כמטלטלין, שכן זוהי השאלה העומדת לדיון בבית משפט קמא בהליך העיקרי.

לסיכום, טענו המשיבים, כי למבקשים פתוחה הדרך להציע מנגנון להפעלת המתחם באופן אשר יבטיח את זכויות המשיבה בו ועל כן, דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות.

דיון והכרעה

1. אחר עיון בטענות הצדדים, קבעתי את הבקשה לדיון בפניי.

בדיון, הוצע לצדדים, כי משעה שמחד, לצדדים שניהם אינטרס ברור להפעיל את מתחם האירוח אשר ישיא תשואה וישמור על ערכו, אך מאידך, לאור המחלוקת הנטושה ביניהם ביחס לזכויות במתחם האירוח, ייקבע מנגנון זמני, דומה לזה אשר כבר נקבע בין הצדדים בראשית ההליך, באופן אשר יאפשר למבקשים רווח מן המתחם, אך מנגד, יופקדו סכומי כסף בקופת בית המשפט, לצורך הבטחת זכות המשיבים.

המבקשים סירבו לכך.

1. אחר שבחנתי טענות הצדדים בפניי ועיינתי בתיק בית המשפט קמא ובהחלטות נוספות אשר יצאו תחת ידיהן של ערכאות נוספות, במעלה הדרך, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור – להידחות.
2. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, אלא במקרים חריגים (ראו רע"א 8415/07 חברת אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (24.10.2007)).

לא מצאתי כי בקשה זו נמנית עם אותם חריגים.

1. שלושה שיקולים על בית המשפט לשקול כאשר בא הוא לדון בבקשה למתן סעד זמני. הראשון, קיומה לכאורה של עילת תביעה ומשמעות הדבר בהקשר זה היא כאשר התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק; השני, מאזן הנוחות היינו הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן; השיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק ובהקשר זה ייבחן תום ליבו של המבקש. בין השיקולים הראשון והשני קיים קשר, אשר לפיו, ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד, כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהפך.
2. כבר נקבע בהחלטות קודמות ולא מצאתי כל פגם בקביעה זו, כי למשיבים עילת תביעה וזכות לכאורה בבקתות. היינו, אין המדובר בתביעת סרק. אשר למאזן הנוחות, דומה כי כאן השאלה האמיתית ואכן, המבקשים טוענים כי הפסקת פעילות המתחם אינה מידתית, פוגעת בזכויותיהם הקנייניות ואין להשלים עימה.

בעניין זה, עיון בהחלטת בית המשפט קמא מלמד כי גם בית המשפט קמא, סבר כי נכון ומאוזן יותר למצוא מנגנון אשר יאפשר את המשך פעילות המתחם, אולם למרבה הצער, המבקשים בחרו שלא להתייצב לדיון וגם לאחר שניתנה החלטת בית המשפט קמא, אשר הותירה פתח להצעת מנגנון שכזה, בסייפא לאותה החלטה, לא ניצלו המבקשים אפשרות זאת. לשיטת המבקשים, יש לבטל את צו המניעה ולאפשר להם להפעיל את המתחם ואולי, כך טען בא-כוחם בדיון היום, ניתן ליתן סעדים זמניים אחרים – וביחס לכך, על המשיבים להגיש בקשות מתאימות.

איני מקבלת טענה זאת.

המבקשים לא הפעילו את המתחם מעולם, כך עולה מן העובדות אשר הוצגו על ידי הצדדים, אלא כעת, כ- 17 שנים לאחר אותו הסכם ראשון במסגרתו איפשרו המבקשים לגורם אחר להקימו.

הבקשה לצו מניעה הוגשה ימים ספורים לאחר שהחלו המבקשים בהפעלת המתחם ולמעשה, המבקשים הם אלו אשר שינו את המצב אשר היה במקום, שהרי כאמור, המקום הופעל משך שנים רבות על ידי מפעיל אחר. מכאן, צו המניעה בא למנוע את שינוי המצב במקום, זאת עד להכרעה בזכויות הצדדים.

לכך יש להוסיף את העובדה כי המבקשים החלו להפעיל את המקום בעצמם מבלי שטרחו לעדכן בדבר השינוי בשטח את הצד שכנגד או את בית המשפט, זאת כאשר, במקביל, באותם ימים ממש, מתנהל התיק ומוגשות בקשות שונות. בהתנהלות זו ניתן לראות חוסר תום לב, דווקא מצידם של המבקשים כאן.

1. בית המשפט קמא בחן את התנאים הדרושים לצורך מתן סעד של צו מניעה ומצא כי התקיימו. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו, אך זאת גם משום טעם נוסף – החלטת בית המשפט קמא לא סגרה את הסוגיה באופן מוחלט, אלא הותירה למבקשים פתח לבוא ולהציג מנגנון אשר יאפשר את ביטול צו המניעה תוך הבטחת זכויות המשיבים, באופן זמני, עד לתום ההליך.

המבקשים עודם רשאים לפעול בערוץ זה.

משבחרו המבקשים שלא להתייצב לדיון, ומשמצא בית המשפט קמא כי מתקיימים התנאים למתן צו מניעה כמבוקש, אזי בהעדרם של המבקשים מן הדיון, פגעו הם ביכולתו של בית המשפט קמא לבחון באופן יעיל ומעשי חלופות אחרות, אשר יפגעו פחות בזכויות המבקשים. ויודגש, לכאורה, גם למשיבים זכויות בבקתות והם זכאים, לכן, כי זכויות אלו יישמרו, בהתאם להחלטות הקודמות אשר ניתנו בין הצדדים, וזאת עד לתום ההליך.

1. סיכומו של דבר, לאור מכלול הנימוקים האמורים מעלה, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ז, 29 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.