מהות הבקשה שבפניי הינה "מינוי בורר" בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 09.12.2015 (להלן: "ההסכם"). התובעת ציינה בכותרת הבקשה "בקשה למינוי בורר" וחזרה על כך בכתבי טענותיה השונים, תוך שהיא מדגישה שהבקשה היא למינוי בורר בלבד (סעיף 35 לתגובת התובעת מיום 9.7.17).

הנתבעת הגישה תשובה לבקשה ובקשה לדחיית התביעה על הסף ביום 19.6.17, לאחר דיון שהתקיים ביום 11.6.17. התובע הגיש תגובתו לבקשה והנתבעים לא הגישו תשובה, למרות שעבר המועד להגשתה.

לאחר עיון בכתבי הטענות מצאתי, כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בבקשה לאור הוראות חוק הבוררות תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות"), אשר קובע כי הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי.

יוער, כי שני הצדדים לא היו מיוצגים על ידי עורכי דין בדיון שהתקיים בפניי, ואף כתבי הטענות הוגשו על ידם באופן אישי.

תמצית טענות הצדדים:

תמצית טענות המבקשת:

המבקשת היא חברת מכשור רפואי (להלן: "המבקשת"). המשיב 1 הנו הבעלים של המשיבה 2, אשר הנה חברת הפצה בחו"ל של מכשור רפואי (להלן: "המשיב 1" או "מר שטרן" ו"המשיבה 2" בהתאמה).

לטענת המבקשת, ביום 09.12.15 נחתם בין המבקשת למשיבים הסכם הנוגע להשקעה במבקשת והפצת מוצריה.

הבקשה דנן הוגשה ע"י מר מיקי שחם, אשר הגיש תצהיר בתיק, ואשר לטענתו הוא "הבעלים האמיתי" של המבקשת (להלן: "מר שחם"). הוא אמנם לא מופיע כבעל מניות, אך לטענתו הדבר עולה מהסכמי נאמנות שיש בידו ואשר העמודים הראשונים שלהם הוגשו בהודעה שהוגשה על ידו ביום 18.6.17.

לטענתו, ביום 03.01.17 עקב כישלון המשיבים לקיים ניסוי קליני אותו התחייבו לבצע בתחילת ההתקשרות, הופסק ההסכם בהסכמת הצדדים.

לטענת המבקשת, מפי מר שחם, בהתאם להסכם, חלו על המשיבים חובות, אשר עיקרם תשלומים שונים למבקשת, אך המשיבים הפרו חובתם זו.

בהתאם לסעיף 18 להסכם, התנהלות משפטית תתקיים בתל-אביב יפו, היא מקום חתימת ההסכם וקיומו.

בהתאם לסעיף 23 להסכם, התנהלות משפטית תתקיים בבוררות. לא נקבע מוסד הבוררות או המנגנון לבחירת בורר.

עקב הפרת ההסכם, לטענת המבקשת, היא הגישה תביעה למוסד לבוררות של איגוד לשכות המסחר וזו פנתה אל המשיב 1 ע"מ לתאם בחירת הבורר. אולם, המשיב 1 התעלם מפניות המוסד לבוררות, ולכן פנתה המבקשת לבהמ"ש זה ובמסגרת הבקשה היא מבקשת לאכוף את ביצוע ההסכם ולקבוע את זהות הבורר בסכסוך בין הצדדים.

תמצית טענות המשיבים:

לטענת המשיבים, אין בסיס לטענות בבקשה למינוי בורר. ההסכם מעולם לא יושם ע"י הצדדים ולא היה על אף צד לשלם למשנהו. כמו כן, הצדדים הסכימו לבטל את ההסכם מזמן, וזאת בלי כל דרישה לתשלום.

המשיבים צירפו לתגובתם התכתבויות ממי שהיה מנכ"ל המבקשת בזמנים הרלבנטיים לחתימה על ההסכם, הוא מר ניר יצחקי (להלן: "מנכ"ל המבקשת לשעבר" או "מר יצחקי"), ואשר לפיהן המשיבים לא חבים דבר למבקשת.

זאת ועוד, לטענתם, המבקשת אחראית לכישלון העסקה משום שהיא לא סיפקה את הציוד המתאים לביצוע ניסוי תקין.

לפיכך, לטענת המשיבים, יש לדחות על הסף את הבקשה למינוי בורר ולהשית על המבקשת הוצאות.

דיון והכרעה:

ביום 11.06.17 התקיים דיון בפניי (להלן: "הדיון"). לדיון התייצבו מר מיקי שחם, שהגיש את הבקשה בשם המבקשת, והמשיב 1, מר שטרן, בשם המשיבים. במסגרת הדיון, הציג מר שטרן מכתב ממר יצחקי (מנכ"ל המבקשת בזמנים הרלבנטיים לחתימה על ההסכם), אשר לטענתו, יש במכתב זה לתמוך בגרסתו ולדחות את גרסת המבקשת. את המכתב ממר יצחקי צירף מר שטרן לתשובה לבקשה למינוי בורר והבקשה לסילוק על הסף שהוגשה ביום 19.06.17.

מעיון בהסכם שבין הצדדים עולה מסעיף 23.2, כי כל מחלוקת בין הצדדים הנוגעת להסכם, תופנה ותתברר באמצעות מנגנון של בוררות בישראל, ואכן הבקשה שהוגשה, היא בקשה למינוי בורר.

הפן הנורמטיבי:

לאור מהות הבקשה יש להחיל עליה את הוראות חוק הבוררות. חוק הבוררות קובע בסעיף 1 (סעיף ההגדרות) יחד עם סעיף 8, בעניין סכסוך שהוסכם למסרו לבוררות, כי בית-המשפט המוסמך (מלבד סע' 5 ו-6, שאינם חלים במקרה דנן) הוא בית-המשפט המחוזי.

סעיף 1 (פרק א': פרשנות) בחוק הבוררות קובע כך:

""בית המשפט", חוץ מן האמור בסעיפים 5 ו-6 – בית המשפט המחוזי."

סעיף 8 בחוק הבוררות (פרק ג': מינוי בורר והעברת בורר מתפקידו) קובע כך:

"(א) נתגלע סכסוך בעניין שהוסכם למסרו לבוררות ולא נתמנה בורר לפי ההסכם, רשאי בית המשפט, על פי בקשת בעל-דין, למנות את הבורר; בית המשפט רשאי לעשות כן בין שהבורר צריך היה להתמנות על ידי בעלי-הדין או אחד מהם, ובין שצריך היה להתמנות על ידי הבוררים שנתמנו או על ידי צד שלישי.

(ב) לא ימנה בית המשפט בורר כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהמבקש נתן לבעל-דינו הודעה בכתב כאמור להלן ולא נענה תוך שבעה ימים מהיום שנמסרה ההודעה:

(1) נקבע בהסכם הבוררות שכל צד ימנה בורר, ינקוב המבקש בהודעה את שם הבורר שמינה וידרוש מבעל-הדין למנות בורר מצידו;

(2) בכל מקרה אחר יציע המבקש בהודעה בורר וידרוש מבעל-הדין להסכים למינויו.

(ג) נקבע בהסכם הבוררות שכל צד ימנה בורר, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שמינה בורר, למנות אותו בורר, או אדם אחר, כבורר יחיד. "

הווה אומר, בהתאם לחוק הבוררות, בית-המשפט המוסמך לדון בבקשה למינוי בורר ע"פ ההסכם הוא בהמ"ש המחוזי. משכך, אין בידי סמכות לדון בתיק זה.

אציין, כי טענה זו לא הועלתה על ידי המשיב 1, אך בהתאם להלכה הפסוקה, סוגיית הסמכות העניינית יכולה להתעורר ביוזמת בית-המשפט ואף בהמ"ש חייב להעלותה בכל שלב (ראו תקנה 143(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, וכן בג"צ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי לאיזור התיכון - טייבה, פ"ד נד(1) 211, 214 (2000), וכן רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies, Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (פסקה כ"ו)).

יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן במסגרת בג"צ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי לאיזור התיכון - טייבה, פ"ד נד(1) 211, 214 (2000) בפסקה 3 (להלן: "בג"צ מנסור"), כדלהלן:

"כלל הוא כי על כל ערכאה שיפוטית להקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מגדרי סמכויותיה ובית-המשפט יידרש לשאלת סמכותו לדון בעניין מסוים מיוזמתו ואף ללא העלאת טענת חוסר סמכות על-ידי מי מבעלי-הדין. בשתיקת בעלי-הדין, אין כדי להקנות לבית-משפט סמכות שאינה מוקנית לו בדין. בית-המשפט ייזקק לטענת חוסר סמכות גם כאשר זו הועלתה לראשונה בפני ערכאת הערעור (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [3], בעמ' 819). עמד על כך השופט חשין, באומרו:

"הכלל הרחב הוא – ובו תחנת המוצא לכל הדיון כולו – כי שאלת סמכותו העניינית של גוף שיפוט להידרש לנושא המובא לפניו לדיון ולהכרעה, הינה שאלה-ראשה, ובתי המשפט הקפידו ומקפידים בה ביתר (גוף שיפוט, קרי: בית-משפט, בית-דין, ועוד כיוצא באלה גופי שיפוט או גופים המחזיקים בסמכויות שיפוט או מעין-שיפוט על-פי דין). ... שיטת המשפט רואה בחומרה פעילותו של גוף שיפוט אל מעבר לגדרים שהדין הציב לו; מכאן אף הלכה שטענת חוסר סמכות עניינית זועקת כמו מעצמה, ובית-משפט יידרש לה בכל שלב של ההתדיינות, ולו במקום שבעל דין מעלה אותה לראשונה בערכאה של ערעור. ... יתרה מזאת: גם אם בעל דין אינו מעלה מיוזמתו טענת חוסר סמכות, עומדים ומצווים בתי-משפט ובתי-דין לבדוק מעצמם – בכל עניין ועניין – אם קנו סמכות להידרש לעניין שהובא לפניהם להכרעה..." (בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול [1], בעמ' 615-616). "

יפים גם לענייננו הדברים הבאים שנאמרו בבהמ"ש העליון מפי כב' השופט א'. ריבלין במסגרת רע"א 463/04 סלקום ישראל בע"מ נ' מטיל 2000 בע"מ (ניתן ביום 01.04.04), כדלהלן:

"הפנייה להליך של בוררות יכול שתיעשה ביוזמתם של הצדדים לסכסוך (סעיף 8 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, להלן: חוק הבוררות), ויכול שתיעשה ביוזמתו של בית המשפט. על מקרה אחרון זה חולש סעיף 79ב(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), אשר לפיו "בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר ענין שלפניו, כולו או מקצתו, לבוררות, וכן רשאי הוא, בהסכמתם, להגדיר את תנאי הבוררות". ככלל, הסמכות העניינית לדון בענייני בוררות קנויה לבית המשפט המחוזי (סעיף 1 לחוק הבוררות), אולם כאשר העניין מועבר לבוררות על-ידי בית המשפט – אותו בית משפט הוא המוסמך לדון בענייני בוררות הקשורים לכך (סעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט)."

לאור האמור לעיל, בית-המשפט לא רק יכול, אלא חייב, להידרש לשאלת חוסר סמכות עניינית בכל שלב של ההתדיינות (אף אם היא עולה לראשונה בערכאת הערעור, בהתאם לבג"צ מנסור).

לעניין הליך של בוררות, ככלל הסמכות העניינית לדון בענייני בוררות קנויה לבהמ"ש המחוזי, כאמור. אולם, החריג הנו כאשר העניין מועבר לבוררות ע"י בית-המשפט, או אז אותו בית-המשפט הוא המוסמך לדון בענייני בוררות הקשורים לכך (בהתאם לסעיף 79ב(ג) לחוק בתי המשפט).

בענייננו, התיק דנן לא הועבר לבוררות ע"י בית-המשפט. מדובר בסעיף בהסכם (סע' 23.2) המפנה, כאמור, למנגנון של בוררות בהתגלע סכסוך או חילוקי דעות בין הצדדים בכל הנוגע ליישומו של ההסכם. על כן, בהתאם לחוק הבוררות (סע' 1 ו-8) ובהתאם להלכה הפסוקה, הסמכות העניינית קנויה לבהמ"ש המחוזי.

סוף דבר:

לאור האמור לעיל, לאחר שחזרתי ועיינתי בתיק זה אני קובעת, כי מדובר בבקשה למינוי בורר, אשר לאור הוראות חוק הבוררות, מצויה בסמכות בהמ"ש המחוזי. על כן, אין בידי סמכות עניינית לדון בבקשה, ומשכך, אני מוחקת אותה על הסף.

לעניין ההוצאות- המבקשת, באמצעות מר שחם, תשלם למשיבים החזר הוצאות בסך של 5,000 ₪ בגין ניהול ההליך הנדון.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשע"ח, 17 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.