04 אוגוסט 2019

ע"י ב"כ: עו"ד רון יוסף

1. פסק דין בתיק זה ניתן בהמשך לפרוטוקול הדיון מיום 13.2.19. במסגרת פסק הדין נקבע, בין היתר, שהתובע הועסק כעובד קבלן בנתבעת 1, חב' אופוס שירותי כוח אדם בע"מ. הוא הוצב לעבוד מטעם הנתבעת 1 בבית האבות שניהלה הנתבעת 2, חב' טנדר לאבינג קאר בע"מ. היקף משרתו עמד על 86% משרה. לאחר 9 חודשי העסקה, נקבע, יש לראות בתובע כמי שנקלט כעובד של הנתבעת 2 בבית האבות (להלן – פסק הדין).
2. על רקע זה חויבו הנתבעות כמעסיקות במשותף לפצות את התובע, ביחד ולחוד, בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה; הפרשי דמי הבראה; פדיון חופשה; אי הפרשה; פיצויי פיטורים; השבת ניכויי ביטוח בריאות ביתר; והשבת ניכויים לפנסיה שלא הופקדו.
3. על פסק הדין הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת הערעור הסכימו הצדדים שהתיק יוחזר לבית הדין לבחינה מחדש ולמתן פסק דין משלים בעילת אי מתן הודעה מוקדמת ועילת פיטורים ללא שימוע כדין. זאת על בסיס טיעוני הצדדים שכבר נשמעו בהליך הראשון.
4. ביום 16.7.19 נתן בית הדין הארצי תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים. בהתאם לכך, להלן הכרעתי:

נסיבות סיום העסקת התובע

1. כאמור בפסק הדין, בכתב התביעה טען התובע שהוא פוטר בפתאומיות ע"י מנהלת הנתבעת 1. זאת עקב טענות בנוגע לפגם בהתנהגותו ולאחר שלטענתה הוא לא דיווח על פציעתה של דיירת בבית האבות. הנתבעות טענו מנגד שהתובע נטש את עבודתו ללא התראה מוקדמת.
2. התובע תמך את טענותיו בתצהיר והגיש תמלול שיחה עם האחראית עליו בבית האבות. בתמלול השיחה מצוטט התובע שואל את האחראית מדוע נמחק סידור העבודה שלו. האחראית ענתה לו כי "הודענו לקבלן שאנחנו לא רוצים שתעבוד פה יותר". התובע ביקש מכתב פיטורים. הוא אמר לה שהוא רואה בדבריה מעשה פיטורים. האחראית ענתה לו כי שבית האבות אינו המעסיק שלו ודרשה ממנו שלא יתווכח איתה.
3. על רקע קביעותיי שלעיל מפסק הדין, נראה כי האחראית מבית האבות יצאה מנקודת הנחה מוטעית. היא הניחה שבית האבות – הנתבעת 2 – אינה מעסיקתו של התובע. לפיכך, היא הניחה, אין צורך לערוך שימוע לעובד לפני סיום העסקתו בבית האבות ולא לתת לו הודעה מוקדמת לפני הפיטורים.
4. לאור הקביעה שהתובע נקלט כעובד בבית האבות לאחר 9 חודשי העסקה הרי שטרם סיום העסקתו שם היה על האחראית מהנתבעת 2 לערוך לתובע שימוע ולתת לו הודעה מוקדמת טרם קבלת החלטה על סיום העסקתו. זאת לא נעשה.
5. כאמור בפסק הדין, מנהל הנתבעת 1 לא ידע אם הוצע לתובע עבודה אחרת לאחר שפוטר מבית האבות (ר' גם עמ' 4 ש' 18 לפרוטוקול) ולא הוכח קיומו של נוהל להציע לעובדים עבודה אחרת (ר' סעיף 17 לפסק הדין).
6. בנסיבות אלו על הנתבעות לפצות את התובע בגין אי עריכת שימוע כדין ואי מתן הודעה מוקדמת טרם הפיטורים. יצוין כי התייחסותי בפסק הדין לחובת עריכת השימוע התייחסה לנסיבות סיום ההעסקה הנוגעות ליחסים שבין התובע לבין הנתבעת 1 – חברת כוח האדם בלבד. בפסק דין משלים זה התייחסתי לתוצאות המשפטיות של נסיבות סיום ההעסקה בין כלל הגורמים ביחסי העבודה – התובע, חברת כוח האדם ובית האבות. זאת על רקע התנהלות האחראית מבית האבות כלפי התובע.
7. התובע טען כי הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת בסך 2,912 ₪. לאחר שעיינתי בנתוני השכר החלטתי להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על 2,738 ₪.
8. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 5,000 ₪ לכל הפחות בגין אי עריכת שימוע כדין. התובע לא הציג ראיות לנזק שנגרם לו כתוצאה מהפיצוי כך שמדובר בפיצוי לא ממוני. בנסיבות העניין, נוכח האופן בו פוטר התובע ותקופת עבודתו אני מעמידה את הפיצוי בגין אי עריכת שימוע על סך 5,000 ₪.

סוף דבר

1. על הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד:
2. סך של 2,738 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
3. סך של 5,000 ₪ בגין אי עריכת שימוע כדין.
4. אשר להוצאות התובע, נוסף על הסכום שנקבע בפסק הדין, תשלמנה הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, סך של 1,000 ₪.

ניתן היום, ג' אב תשע"ט, (04 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.