ביום 8.8.2011 ניתן צו לכינוס נכסי החייב, לפי בקשתו, וביום 2.5.2012 הוכרז החייב כפושט רגל.

בבקשת החייב למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל הצהיר החייב כי חובותיו מגיעים לסך של כ- 5,500,000 ₪ ל-19 נושים.

נגד החייב הוגשו 5 תביעות חוב בסך כולל של כ-2,850,000 ₪. לאחר בדיקת תביעות החוב, ולאחר בדיקה נוספת של תביעת החוב העיקרית של הנושה בנק לאומי, אושרו תביעות חוב בסכום של 1,655,460 ₪, כמפורט להלן:

החייב הגיש בקשה להפחתת תביעות החוב, הנדונה כערעור על הכרעת הנאמן בתביעות החוב.

טענות החייב בערעור

לטענת החייב, תביעת החוב של בנק לאומי, הוגשה על סך של 1,510,493 ₪ ואושרה בתחילה על סך של 1,110,400 ₪. לתביעת החוב צורף פסק דין מיום 5.5.1993 לפיו חויב החייב לשלם לבנק סך של 187,177 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד. כן צורפו תנועות תיק ההוצל"פ אשר נפתח נגד החייב ביום 20.6.1993.

החייב טוען, כי קרנות החוב בפתיחת התיק עמדו על סך של 233,131 ₪. וכך, 4 שנים לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ הוכפלה יתרת החוב פי שתיים וחצי בעקבות ריביות והפרשי הצמדה, כך שעמדה על סך של 590,242 ₪.

החייב טוען, כי החל מיום 17.11.1997 הועברו כספים לתיק ההוצל"פ מתיק האיחוד והחלוקה אשר נוהל ביחס לתיקי ההוצל"פ השונים שעמדו נגד החייב, ועד לאותו מועד כמעט ולא בוצעו פעולות מלבד חיובים בגין הפרשי הצמדה וריבית.

לטענת החייב, יתרת החוב ביום 7.2.2011, המועד האחרון של דף החשבון שצורף, הינה סך של 1,371,210 ₪ ואין פירוט של שערוך עד למועד מתן צו הכינוס.

עוד טוען החייב, כי תדפיסי חשבון הבנק של החייב, בגינם הוגשה נגדו התביעה, אינם משקפים פעילות אמיתית. לטענת החייב, הבנק חייב את החשבון בסכום עודף של כ- 75,000 ₪, אשר נובע מחיובי ריבית מיותרים, שהתבססו על חיובים בגין ביטול חובות מסופקים אשר החשבון לא זוכה בהם. בהמשך לכך, מצביע החייב על סכומים שונים שנרשמו בתדפיס דפי החשבון, כגון בגין ביטול זיכוי בגין חוב מסופק, אשר לפי טענתו הביאו לחיוב חשבון הבנק בריביות מיותרות.

לטענת החייב, יש למחוק את תביעת החוב של בנק לאומי. החייב מבסס טענה זו על כך שמקור החוב הוא בתיק הוצל"פ שנפתח כאמור בשנת 1993, בעוד שצו הכינוס ניתן בשנת 2011. בהתאם לכך, החייב טוען כי במשך כ-18 שנים היה בידי הבנק לפעול נגד החייב, ובכלל זאת לפעול למימוש בית המגורים של החייב, אף במסגרת תיק האיחוד.

לטענת החייב, במשך כ-18 שנים הבנק לא פעל כדי להיפרע מהחייב במסגרת תיק ההוצל"פ. על כן, אין מקום לאפשר לבנק, שהינו הנושה העיקרי של החייב, לפעול במסגרת הליך פשיטת הרגל לגביית החוב מהחייב.

החייב מפנה לפסיקה המתייחסת להצטברות ריביות במשך שנים ארוכות בתיק הוצל"פ, במסגרתה נקבע כי "תיק הוצל"פ אינו תכנית חיסכון" ולפיה הופחתו ואף בוטלו תוספות משמעותיות שהצטברו לחוב בגין ריביות.

החייב מדגיש בטיעוניו, כי מדובר בתוספת ריביות בסך של כ- 1,250,000 ₪, ולעמדתו ראוי להפחית את התוספת בגין ריבית ואף למחוק את הריביות בתיק ההוצל"פ.

נוכח טענתו, כי הבנק לא פעל במשך שנים לגביית החוב בתיק ההוצל"פ, טוען החייב כי יש לראות את החוב כחוב שנמחל, ועל כן ראוי לדחות את תביעת החוב שהגיש הבנק.

טענה זו של החייב, ביחס להצטברות הריביות בתיקי ההוצל"פ ודרישתו להפחתת התוספות בגין ריביות, הועלתה בעיקר לגבי חובו לבנק לאומי, שהוא החוב העיקרי, אולם היא רלבנטית גם ביחס לחלק מתביעות החוב האחרות, שהינן תביעות חוב שמקורן בתיקי הוצל"פ ישנים מאד.

כך, ביחס לתביעת חוב של הנושה גורי – חב' יבוא והפצה בע"מ, זו הוגשה על סך 315,332 ₪ ואושרה על סך 129,406 ₪.

גם במקרה זה, מדובר בתיק הוצל"פ שנפתח בשנת 1993. לטענת החייב, תיק ההוצל"פ נפתח ביום 3.6.1993 כאשר קרן החוב היתה 24,650 ₪.

גם ביחס לתביעת החוב האמורה, מעלה החייב טענה לפיה הנושה לא פעלה לגביית החוב בתיק ההוצל"פ ולפי טענתו עיקול ראשון בתיק בוצע כתשע וחצי שנים לאחר פתיחת התיק.

ביחס לסכום החוב, טוען החייב כי הסכום הנתבע, סך של 315,332 ₪, אינו עולה מדפי הפעולות בתיק ההוצל"פ והיתרה המוצגת ביום 11.1.2011 הינה 232,316 ₪.

מלבד הטענות למחיקת החוב בשל חלוף הזמן והעדר ביצוע פעולות בתיק ההוצל"פ, מעלה החייב טענה לפיה משלא פעלה הנושה במשך שנתיים, היה על רשם ההוצל"פ לסגור את התיק.

טענות דומות מועלות על ידי החייב גם ביחס לתביעת החוב של הנושה טופז שירותים פיננסיים וכלכליים, שהוגשה על סך של 109,790 ₪ ואושרה על סך של 69,023 ₪ וכן ביחס לתביעת החוב של בנק מזרחי טפחות, שהוגשה על סך של 709,751 ₪ ואושרה על סך של 95,995 ₪. גם ביחס לשתי תביעות חוב אלו, טוען החייב כי הנושים לא ביצעו פעולות כלשהן בתיקי ההוצל"פ לשם גביית החוב.

תגובת הנאמן לטענות החייב

הנאמן בתגובתו הראשונה פרט את תביעות החוב שהוגשו נגד החייב, אשר אושרו כמפורט לעיל בסך של 1,655,460 ₪, מתוכו סך של 1,36,063 ₪ תביעת החוב של בנק לאומי.

הנאמן מציין, כי החייב פנה מספר פעמים בהשגות על ההכרעה בתביעות החוב, וטענותיו נבדקו. החייב אף פנה במהלך שנת 2016 בבקשה לעיון חוזר בהכרעתה של הנאמנת באותה עת. בפנייתו האמורה טען החייב, כי בחשבון הבנק קיימים חיובים עודפים בריבית המצטברים לסכומים משמעותיים, בגין ביטול חובות מסופקים אשר החשבון לא זוכה בגינם.

הנאמן דחה השגות אלו של החייב, שכן עצם מחיקת החוב מספרי הבנק, שהינה פעולה חשבונאית בלבד, אינה מהווה מחילה על חוב כלפי החייב.

בהמשך העלה החייב טענות לגבי דרך החישוב החשבונאית של הסכומים ובהקשר זה טען כי ראוי לפנות למומחה על מנת שיבדוק את הסכומים והתוספות עליהם. בהמשך לכך, ונוכח טענותיו של החייב, נערך החישוב לפי סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל. בהקשר זה מציין הנאמן כי החישוב בוצע בתחילה לפי סעיף 75 לפקודה אולם מעיון מחדש עלה כי היה מקום לערוך את החישוב לפי הוראות סעיף 134 לפקודה.

ביחס לנושה גורי – חב' יבוא והפצה בע"מ, לגביה טען החייב כי היה מקום לסגור את תיק ההוצל"פ לאחר שנתיים בהם הנושה לא פעלה בתיק, הרי שטענה זו מסתמכת על הוראות פנימיות של מערכת ההוצל"פ, אשר מעניקות לרשם ההוצל"פ שיקול דעת בנושא ואין מדובר בפעולה אוטומטית. מכל מקום, אפילו במקרה כזה הנושה היתה רשאית לחדש את הליכי ההוצל"פ.

ביחס לטענותיו של החייב לפיהן הנושים לא פעלו במשך 19 שנים, הנאמן טוען כי טענה זו היא כללית ובפועל אינה נכונה.

הכונס הרשמי בתגובתו ביקש כי הנאמן יפרט את אופן חישוב החוב של הנושה בנק לאומי, לרבות הבהרה לגבי מועד התגבשות החוב ושיעורי הריביות שנוספו לחוב עד למועד מתן צו הכינוס.

הנאמן הגיש תגובה משלימה, לה צורפו פסק-הדין שניתן נגד החייב, כתב הערבות עליו מבוססת התביעה נגד החייב, תדפיס התנועות בתיק ההוצל"פ, תדפיסי חשבון הבנק וטבלאות החישוב כפי שנערכו על ידי רואה-חשבון.

בתגובתו המשלימה מפנה לכך שתביעת החוב של בנק לאומי מבוססת על פסק דין מיום 5.5.1993. פסק הדין קבע כי על החייב, שהיה ערב לחובות החברה בעלת חשבון הבנק, לשלם לבנק סך של 187,177 ₪, המורכב מיתרת החוב ליום 1.2.1993 בסך של 162,105 ₪ בצרוף ריבית עד למועד הגשת התביעה בסך של 2,464 ₪ וכן סך של 22,608 ₪ בגין הלוואה שלא נפרעה.

במסגרת בדיקת תביעת החוב אושרו קרן החוב שנפסק בפסק-הדין וכן שכ"ט עו"ד והוצאות, כפי שנפסקו בפסק-הדין. סכומים אלו מהווים את קרן תביעת החוב ועליהם נוספה ריבית חשב כללי מיום התגבשות החוב ועד ליום צו הכינוס. אל מול תוספת הריביות, הופחתו התקבולים שהתקבלו בתיק ההוצל"פ, וגם לגביהם נערך שערוך לפי אותו חישוב תוספת של ריבית.

הנאמן מדגיש, כי החישוב נעשה כאשר לסכומים נוספה ריבית חשב כללי ולא ריבית חשב כללי פיגורים. כמו כן, החישוב נעשה על פי ריבית חשב כללי ללא הוספת רכיב הצמדה.

הנאמן מציין, כי לפי בקשת החייב נערך חישוב מחדש של סכום החוב, והחישוב העלה כי הסכום הנכון של החוב לאחר שערוך עומד על סך של 1,361,063 ₪ ולא הסך שאושר קודם לכן בסך של 1,110,400 ₪.

הנאמן מציין, כי לצורך ביצוע תחשיב מדויק של החוב, פנה הנאמן לרואה חשבון, על מנת שיערוך את התחשיב בהתאם למומחיותו החשבונאית ולפי הקריטריונים כאמור התואמים את הוראות פקודת פשיטת הרגל.

ביחס לטענותיו של החייב לגבי סכום החוב שנקבע בפסק-הדין, טוען הנאמן כי מדובר בפסק-דין מיום 5.5.1993 ולחייב היו מספר רב של הזדמנויות לטעון או לערער כנגדו, אך לא עשה כן. החייב אף שילם במסגרת תיק ההוצל"פ לאורך השנים.

לעמדת הנאמן, על מנת שהחייב יוכל "להרהר אחר פסק-הדין" צריך החייב להעלות טענות כבדות משקל נגד פסק-הדין אך החייב לא העלה טענות כאמור.

תשובת החייב לתגובת הנאמן

החייב בתשובתו לתגובת הנאמן טוען, כי הנאמן חרג מסמכותו, כאשר ערך חישוב מחדש, לאחר פניית החייב להקטנת גובה החוב של בנק לאומי, ובהתאם לחישוב החדש, הגדיל את סכום החוב המאושר מסך של 1,110,440 ₪ לסך של 1,361,063 ₪.

לטענת החייב, מדובר בהכרעה שיפוטית, ואין בעובדה כי החישוב מחדש נערך לאחר פניית החייב בהשגה על תביעת החוב, כדי להקנות סמכות לנאמן להגדלת סכום החוב המאושר.

החייב מפנה להוראות סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל, ומדגיש כי הריבית לפי סעיף זה תהיה "בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לעניין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961", כלומר הריבית מהווה ריבית מרבית ואין כל מניעה להפחיתה.

עוד טוען החייב בתשובתו לתגובת הנאמן, כי הנושים לא הגישו תגובה ועל כן הדבר מחזק את הטענה כי מדובר בחוב שנמחל.

דיון והכרעה

מרבית טענותיו של החייב ביחס להכרעה בתביעות החוב, ובפרט בתביעת החוב של הנושה בנק לאומי, מבוססות על פרק הזמן הארוך בו נוהלו נגדו הליכי ההוצל"פ, עוד משנת 1993, עד למועד בו פנה בקשה למתן צו כינוס והכרזתו כפושט רגל בשנת 2011.

הטענות שהועלו נוגעות גם לסכומי קרן החוב, אשר על יסודם נפתחו תיקי ההוצל"פ, אך עיקר המשקל הוא בנושא חלוף הזמן ממועד יצירת החובות ועד למועד מתן צו הכינוס והמשמעות שיש לתת לכך, בעת בחינת גובה תביעות החוב, כאשר לעמדת החייב יש לראות בחלוף הזמן כמחילה מצד הנושים על החוב, כך שיש למחוק את תביעת החוב, ולכל היותר יש לפי עמדתו להעמיד את החוב על גובה קרן החוב בלבד.

כמפורט בתגובת הנאמן, תביעת החוב העיקרית אשר אושרה נגד החייב היא תביעת הנושה בנק לאומי. תביעת החוב האמורה מבוססת על פסק דין מיום 5.5.1993, אשר צורף כנספח לתגובת הנאמן. פסק הדין קבע כי על החייב לשלם לבנק סך של 187,177 ₪, המורכב מיתרת החוב ליום 1.2.1993 בסך של 162,105 ₪ בצרוף ריבית עד למועד הגשת התביעה בסך של 2,464 ₪ וכן סך של 22,608 ₪ בגין הלוואה שלא נפרעה.

לכתב התביעה אשר הוגש על ידי הבנק צורפו המסמכים המבססים את סכום החוב, ובכלל זאת חתימת החייב על כתב ערבות לחובות החברה בעלת החשבון, תנאי החשבון, דף פירוט תנועות בחשבון וכן בקשה לקבלת הלוואה בסך 30,000 ₪ ותדפיס גובה יתרת הלוואה.

יש לקבל את עמדת הנאמן לפיה לחייב היו הזדמנויות רבות להעלות טענות ביחס לפסק-הדין, אך הוא לא עשה כן. החייב אף שילם תשלומים בתיק ההוצל"פ ובמהלך כל התקופה בה היה תיק ההוצל"פ תלוי ועומד, לא העלה טענות ביחס לגובה החוב בפתיחת תיק ההוצל"פ, כפי שהיה מבוסס על פסק-הדין (הסכום שנפסק בתוספת הוצאות ושכ"ט כפי שאושרו בפסק-הדין).

עיון במסמכים אשר צורפו על ידי הבנק לכתב התביעה מלמד, כי גם לא נמצא כל בסיס להרהר אחר פסק-הדין. לפיכך, יש לקבל את עמדת הנאמן בכל הנוגע לסכומי הקרן של תביעת החוב, כפי שעמדו במועד פתיחת תיק ההוצל"פ בשנת 1993. לפי טבלת החישוב שנערכה על ידי רואה החשבון שהועסק על ידי הנאמן לביצוע חישובי הריביות, ביום 20.6.1993, במועד פתיחת תיק ההוצל"פ, עמדה יתרת הקרן לפי פסק הדין, הכוללת את סכום פסק הדין ובתוספת אגרת פתיחת ההליך, הוצאות ושכ"ט עו"ד, על סך כולל של 259,163 ₪.

החייב טוען, כי הנושים, ובכלל זאת בנק לאומי, לא פעלו במהלך כל השנים, ועל כן יש לראות את העדר פעילותם כמחילה וכוויתור על החוב ויש לדחות את תביעות החוב במלואן.

טענתו זו של החייב, בדבר העדר כל פעילות מצד הנושים לגביית החובות, עומדת גם ביסוד טענתו החלופית, לפיה אפילו ייקבע כי אין מדובר במחילה על החוב הרי שיש להכיר בקרן החוב בלבד.

בחנתי את דף הפעולות בתיק ההוצל"פ שנפתח על ידי בנק לאומי על יסוד פסק-הדין. תיק ההוצל"פ נפתח כאמור ביום 20.6.1993. כפי שנקבע לעיל, סכומי הקרן בתיק ההוצל"פ הם נכונים והינם מבוססים על פסק-הדין בתוספת הוצאות, אגרות ושכ"ט עו"ד. כבר ביום 31.8.1994 קיימת הפקדה לתיק של סכום כספי. במהלך שנת 1996 קיימות הפקדות בסכומים נמוכים. כמו כן, נרשמו פעולות עיקול שבוצעו. בהמשך, החל מחודש 11/1997 קיימות העברות של סכומים לתיק מתוך תיק האיחוד וחלוקה שנוהל נגד החייב.

מהמפורט לעיל עולה, כי הבנק פעל בתיק ההוצל"פ במהלך שנותיו הראשונות, כגון בהטלת עיקולים, אך אלו הניבו סכומים פעוטים לתיק. כבר בחודש 11/1997 נוהלו ההליכים נגד החייב במסגרת איחוד תיקים. בחינת הפעולות בתיק ההוצל"פ מלמדת, כי אין ממש בטענת החייב לפיה הנושים, ובפרט בנק לאומי, ויתרו על החוב ולא ביצעו כל פעולות גבייה בתיקי ההוצל"פ. נראה, כי אומנם בוצעו פעולות בניסיון לגביית החובות בתיקי ההוצל"פ השונים, אך אלו לא הניבו תוצאות. מהמועד בו התנהלו ההליכים במסגרת איחוד תיקים – לפי בקשתו של החייב - שילם החייב, מעת לעת, סכומים נמוכים על חשבון כלל חובותיו בתיקי ההוצל"פ התלויים ועומדים נגדו.

יש לזכור, כי אל מול טענותיו של החייב נגד נושיו, כי לא פעלו נגדו בהליכי גבייה ממשיים במסגרת תיקי ההוצל"פ, יש לראות את התנהלותו של החייב, אשר שילם סכומים נמוכים, ולא פעל להחזר חובותיו. החייב מדגיש את חלוף השנים כבסיס לטענות נגד הנושים, אך מנגד, גם הנושים יכולים להעלות את טענותיהם נגד החייב, על כך שנמנע במשך שנים ארוכות מלפעול להחזר חובותיו והם ממתינים כבר שנים ארוכות לתשלום החובות.

בחינת נסיבות העניין מעלה, כי למרות חלוף השנים ממועד יצירת החובות, אין מדובר בנושים אשר ויתרו או מחלו לחייב על חובותיו, אלא בנושים אשר נקטו נגד החייב בהליכי הוצל"פ, ניסו לבצע פעולות גבייה שונות, אולם ללא הועיל, ועל כן הסתפקו בקבלת סכומים נמוכים במשך השנים מתוך התשלומים ששילם החייב בתיק האיחוד.

נוכח האמור, יש לבחון את הטענות לגבי התוספות המשמעותיות שנוספו לקרן החוב בגין ריבית.

החייב טוען להפחתה או לביטול של תוספות הריבית, כפי שנוספו בתיקי ההוצאה לפועל. את טענות החייב בנושא תוספת הריבית יש לבחון בשני מישורים. המישור הראשון, נוגע למערכת היחסים בין החייב לנושה אשר כלפיו קיים החוב. המישור השני, נוגע למערכת יחסים רחבה יותר, אשר כוללת לא רק את החייב והנושה אלא גם את יתר הנושים, נוכח קיומו של הליך פשיטת הרגל.

במישור הראשון, הנוגע למערכת היחסים הצרה בין החייב לנושה, זכאי הנושה לתוספות של ריביות פיגורים, בין אלו שנקבעו כריבית פיגורים בהסכם בין הצדדים ובין אם מדובר בריבית הפיגורים החלה בהליכי הוצל"פ לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

עם זאת, בפסק הדין הידוע שניתן בע"א (מחוזי ת"א) 2836/03 עיריית תל-אביב נ' מור תמר (מיום 24.1.06) עמד בית המשפט על כך שפתיחתו של תיק הוצאה לפועל וניהול ההליכים בו כפופים לתחולתו של עיקרון תום הלב. עיקרון תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל מחייב את הזוכה לפעול, באופן סביר, לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול "לישון על זכותו" עד קץ כל הימים.

כך גם נקבע באותו עניין כי תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תוכנית חסכון" לזוכה, אשר ממתין עד אין קץ, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית. לאור חובת תום הלב בניהול הליכים משפטיים ומרכזיותו של עיקרון זה, יש להימנע מלהעניק סעד לזוכה אשר "ישן על זכותו" ולא נקט בהליכים למימוש זכייתו בפסק דין.

בפסיקת בתי המשפט כבר קיים בסיס לכך שעיקרון תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל יכול להביא במקרים חריגים ויוצאי דופן להפחתה בשיעור הריבית שהצטברה.

ראה, לדוגמא:

רע"צ (שלום אשדוד) 13943-07-16 חצרי אלף בית קידום פרויקטים בע"מ נ' גנס (מיום 16.11.16);

רע"א (מחוזי חיפה) 19619-06-16 עדוי עזרי נ' אמנונים חב' לעבודות עפר בע"מ (מיום 21.8.16);

רע"צ ( שלום ב"ש) 58551-11-14 אלמקיס חכמון נ' רביבו (מיום 21.7.15);

עש"א (שלום ת"א) 46605-02-13 טופז שירותים פיננסיים בע"מ נ' בת שבע בן שאנן (מיום 21.5.13).

במקרה זה, אין מדובר בנושה אשר נמנע מנקיטה בהליכי הוצל"פ במשך שנים, שכן תיק ההוצל"פ נפתח על ידי הבנק בסמוך לאחר מתן פסק הדין וללא שיהוי מיוחד ובהמשך נקט הבנק בפעולות בסיסיות של הטלת עיקולים, שלא הניבו פרי, ועד אשר פנה החייב בבקשה לאיחוד תיקים, כשאז כבר נדון עניינו במסגרת אחת והנושה הצטרף לנושיו האחרים של החייב באותה מסגרת של תיק האיחוד. במקרה כזה, אין כל בסיס לביטול כולל של תוספות הריבית. המקרה שבפנינו שונה מאותם מקרים בהם מצאו בתי המשפט לנכון להורות על ביטול תוספת הריביות, או חלקים משמעותיים מתוספת הריבית שהצטברה, כגון במקום בו תיק ההוצל"פ היה סגור מספר שנים וההליכים חודשו לאחר חלוף תקופה ארוכה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מטענות החייב לגבי חלוף השנים ממועד יצירת החוב ופתיחת תיק ההוצל"פ ועד למועד מתן צו הכינוס, עת פנה להליכי פשיטת רגל. חלוף הזמן גרם לכך שהריביות בתיק ההוצל"פ הפכו למשמעותיות. במקרה זה, אף במערכת היחסים שבין החייב לבין הנושה, הפתרון הראוי והצודק, אשר נובע מעקרון תום הלב המוטל על הנושה, הוא בהפחתת ריבית הפיגורים באופן בו יחושבו התוספות לקרן החוב לפי האמור בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961.

במישור השני, הרחב יותר, אשר נובע מקיומם של הליכי פשיטת הרגל, יש לבחון את תוספות הריבית אשר נוספו על קרן החוב, בהתאם לסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל, שכן מדובר בחוב אשר מבוסס על הסכמה בין הצדדים (להבדיל מסעיף 75 לפקודה החל במקרה של "חוב בסכום קבוע שאין לגביו הסכם לשלם ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום"):

"הוכר חוב בפשיטת רגל, והוא כולל ריבית או כל תמורה כספית במקום ריבית – הריבית או התמורה ייחשבו, לענין דיבידנד, בשיעור שאינו עולה על השיעור שנקבע לענין סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961."

סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל נועד למנוע גביית ריבית נשך, אפילו קיימת ריבית הסכמית בשיעור גבוה במיוחד, אשר בין היתר פוגעת בשאר הנושים ובשוויון שביניהם.

ראוי לשים לב, כי ההגבלה על שיעור הריבית הינה "לענין דיבידנד", ומכך עולה כי במישור זה הבסיס בהטלת המגבלה הוא בעיקרון השוויון בין הנושים, ולא במערכת היחסים הקונקרטית שבין הנושה לחייב.

על העיקרון העומד ביסוד הוראת סעיף 134(א) לפקודה, עמד בית המשפט העליון בפסק הדין ברע"א 4644/92 חנן ורבקה נובל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מז 866 (1993):

"תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 134(א) היא לאסור 'נשיכת נשך בסיטואציה המיוחדת של פשיטת-רגל, כאשר הנושאים בנטל הנשך הזה הם נושיו האחרים של החייב' (א' פרוקצ'יה, דיני פשיטת-רגל והחקיקה האזרחית החדשה בישראל...221). היינו, הרעיון המונח ביסוד ההסדר המגביל את גובה הריבית לצורך הדיווידנד הוא לחתור, במידת האפשר, לשוויון בין הנושים. נושה אשר יש לו הסכם לריבית החורגת מן התקרה, לא ייהנה על חשבון יתר הנושים, אלא יחלוק עמם במאסה, באופן שוויוני."

לטענת החייב, יש לנאמן שיקול דעת לקבוע תוספת ריבית הנמוכה מאשר השיעור הקבוע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. בשים לב לנסיבות המקרה, לא נמצא כי יש מקום לנקוט בדרך החריגה של קביעת ריבית נמוכה מהריבית על פי דין. בהיבט הנוגע למערכת היחסים בין החייב לנושה, יהיה בכך כדי לפגוע באופן לא מידתי בזכויות הנושה. בהיבט הנוגע להליך פשיטת הרגל, יהיה בכך כדי לפגוע בשוויון בין הנושים. יש לזכור, כי גם יתר החובות של החייב הם בערך מאותה תקופה, דבר המגביר את הצורך בעריכת חישוב הריביות על יסוד בסיס שווה.

נוכח המפורט לעיל, טענותיו המרכזית של החייב בערעור, לגבי ויתור הנושים או מחילה על החובות וכן לגבי ביטול תוספות הריבית, נדחות.

יוער, כי ההכרעה במישור הראשון, הנוגעת לגובה החוב במערכת היחסים הישירה בין החייב לנושה, חלה גם מעבר להליכי פשיטת הרגל. כך למשל, אם הליך פשיטת הרגל מבוטל והנושה יבקש לחדש הליכי הגביה, הרי שיהיה כפוף לקביעה בדבר צמצום תוספות הריבית, כמפורט לעיל.

מקרה אחר, בו יכולה להיות השלכה לקביעה במישור הראשון, הוא במצב בו מצטבר בקופת פשיטת הרגל סכום גדול יותר מהסך הנדרש לחלוקת דיבידנד בהתאם לסעיף 134(א) לפקודה. בנסיבות שלפנינו, נוכח ההכרעה לגבי אופן חישוב החוב והגבלת תוספת הריבית, יהיה הנושה מוגבל בקביעה זו ולא יוכל לדרוש תשלום ריבית הפיגורים המלאה, אפילו יימצאו הכספים העודפים בקופה.

החייב העלה טענות לגבי האופן בו ערך הבנק את דפי החשבון. החייב טען כי תדפיסי חשבון הבנק אינם משקפים פעילות אמיתית. ככל שטענות אלו מתייחסות לתקופה קודם למועד יצירת החוב, בעת מתן פסק הדין, הרי שהן נדחו במסגרת הדיון בתוקפו ומשמעותו של פסק הדין. ככל שטענות אלו מתייחסות לתקופה לאחר מועד מתן פסק הדין, הרי שיש לערוך את התחשיב, בהתאם לעמדת הנאמן, היינו בהכללת סכומי החוב המקוריים, אשר צברו ריבית בהתאם לעקרון שפורט לעיל (בהתאם לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה) ומולם לערוך זיכויים לפי סכומים שנכנסו לתיק ההוצל"פ, אשר השערוך שלהם נעשה בדרך דומה. מסקנה זה משתלבת גם עם עמדתו של הנאמן בתגובתו לערעור, לפיה פעולות החיוב והזיכוי עליהן הצביע החייב בחשבון הבנק מהוות פעולות פנימיות של הבנק במסגרתן הופרשו סכומים ל"חובות מסופקים" לצורך הכרה בהם כ"חוב אבוד" על ידי רשויות המס.

טענה נוספת של החייב הינה, כי הנאמן לא היה מוסמך לשנות את הכרעתו לגבי גובה החוב, באופן בו קבע בעקבות הפנייתו של החייב, כי החוב עומד על סכום גבוה יותר מהסכום שנקבע בהכרעה המקורית בתביעת החוב. משפנה החייב בהשגה על גובה תביעת החוב, ובשעה שהנאמן בדק את טענות החייב וערך חישוב מחדש של גובה החוב ומצא כי החוב עומד על סכום גבוה יותר, הרי שלא ניתן להתעלם מהחישוב המעודכן. בעת בחינת ההשגה, רשאי הנאמן לבחון מחדש את ההכרעה בתביעת החוב, על רקע הטענות שהוצגו בהשגה, ואם התחשיב המעודכן לימד על סכום גבוה יותר, הרי שיש לעדכן את ההכרעה בתביעת החוב. מובן, כי החייב רשאי לערער על ההכרעה המעודכנת בתביעת החוב, כפי שאומנם עשה.

כמו כן, וכפי שיפורט להלן, תינתן לחייב גם האפשרות לשוב ולבחון את אופן חישוב החוב, בדרך של הגשת תחשיב נגדי.

לגבי תביעות החוב האחרות, הועלו על ידי החייב טענות דומות, ולא נמצא כי יש בטענות שהועלו כדי להצדיק ביטול או שינוי מהכרעת החוב של הנאמן בתביעות אלו.

תחשיב החוב לנושה בנק לאומי

על רקע המפורט לעיל, היה מקום לכאורה להורות על דחיית הערעור, ללא סייג. שכן, הנאמן הודיע כי תחשיב החוב שנערך על ידי רואה החשבון מטעמו תואם את העקרונות שנקבעו לעיל. בפרט, שעה שהחייב לא הגיש תחשיב נגדי.

עם זאת, בדיקת הסכומים הנובעים מהתחשיב שערך רואה החשבון מטעם הנאמן מעלה כי למרות ההפחתה בשיעור הריבית, כך שבמקום תוספת ריבית פיגורים בהוצל"פ תעמוד הריבית על שיעור הריבית לפי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התוצאה המתקבלת הינה גבוהה מאד.

למעשה, הסכום אשר אושר לנושה בנק לאומי בהכרעת הנאמן דומה לגובה תביעת החוב שהוגשה על ידי בנק לאומי ולסכום החוב בתיק ההוצל"פ, המבוסס על ריביות פיגורים הוצל"פ. בעוד שלגבי יתר הנושים חלה הפחתה משמעותית מאד בין סכום תביעת החוב שהוגשה ובין הסכום שאושר בהכרעת הנאמן. סימני שאלה אלו, מצדיקים מתן אפשרות נוספת לחייב להציג תחשיב נגדי וזאת למרות שניתנה לו האפשרות כאמור והוא לא פעל להגשת תחשיב כלשהו.

נוכח זאת, לפנים משורת הדין תינתן לחייב האפשרות להציג, תוך 30 יום, במסגרת ההליך בתיק העיקרי, תחשיב תוספות ריבית התואם את ההכרעה בפסק הדין בערעור כפי שפורטה לעיל.

בנוסף, עיון בדף החשבון של תיק ההוצל"פ מלמד, כי ביום 25.9.2005 (שורה 242 בדף החשבון) בוצעה בתיק ההוצל"פ הקטנת חוב בסך של 1,573,101 ₪, אשר הביאה להפחתת יתרת החוב מסך של 2,202,190 ₪ לסך של 623,900 ₪. בהמשך, חלה הגדלה הדרגתית משך השנים בגובה יתרת החוב, עד אשר הגיעה ביום 4.2.2011 לסך של 1,371,210 ₪. נראה, כי ראוי יהיה לדרוש מבנק לאומי הסבר לגבי הפעולה שבוצעה ביום 25.9.2005, שמא יש לה השלכה על חישוב החוב בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסק הדין לעיל.

סיכום

על רקע המפורט לעיל, הערעור נדחה (בכפוף למתן אפשרות לחייב להגיש בהליך העיקרי תחשיב חוב נגדי לפי הקריטריונים שנקבעו בפסק הדין).

זכות להגשת ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום, א' אייר תשע"ט, 06 מאי 2019, בהעדר הצדדים.