1. נושא העתירה:

העותר טוען נגד חוב ארנונה בסכום של כ-170,482 ש"ח בגין תשלומי ארנונה, מים והוצאות אכיפה. העותר טוען כי לא בוצעו הליכי גבייה כנדרש, ולכן יש לבטל את החוב. לחלופין מבוקש לבטל את מרכיבי הריבית בחוב, בסכום של כ-120,000 ש"ח.

1. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו הן כדלהלן:

העותר הפעיל עסק לממכר מזון מהיר בתקופה שבין חודש ינואר 2003 ועד חודש פברואר 2005. לשם כך החזיק העותר בנכס בדרך שלמה 78 בתל אביב (להלן – "העסק").

במהלך שנת 2003 נקלע העסק לקשיים, עד אשר לא נותרה לעותר ברירה ובחודש ינואר 2005 סגר את העסק. לטענת העותר במועד סגירת העסק נאלץ להתמודד עם חובות שהגיעו לסכום של כ-800,000 ש"ח.

עוד טרם סגירת העסק לא שילם העותר את תשלומי הארנונה ותשלומים נוספים למשיבה, אשר נקטה הליכי גבייה מנהליים כנגד העותר. ביום 25.2.2004 הגיע העותר למשרדי המשיבה ומסר סדרה של שיקים מעותדים, לפירעון החוב שהיה קיים באותה העת. מסדרת שיקים זו נפרע רק שיק אחד, ושאר השיקים סורבו בהעדר כיסוי.

לאחר מספר חודשים חידשה המשיבה את הליכי הגבייה וביום 28.7.2004 התחייב העותר להסדר נוסף לתשלום החוב, הפעם באמצעות הוראת קבע לזכות המשיבה. גם בהסדר זה לא עמד העותר ולא שילם את חובותיו למשיבה.

מאחר שלא עמד בהסדר התשלום עם המשיבה, ובמועד זה כבר נסגר העסק של העותר, החלה המשיבה, ביום 11.5.2007, בהליכי גבייה כנגד העותר בכתובתו הפרטית. הליך זה היווה את שריקת הפתיחה לסדרה ארוכה של הליכי גבייה מנהלים, עיקולים וחקירות כנגד העותר, במהלך כול השנים, עד למועד הגשת העתירה, ביום 2.3.2017.

יצוין, כי המשיבה פרטה בכתב התשובה, בהרחבה, את הליכי הגביה הרבים שנקטה בהם כנגד העותר.

ביום 5.2.2008 שוחחה נציגה של המשיבה טלפונית עם העותר. במהלך השיחה הובא לידיעתו קיומו של חוב לטובת המשיבה. העותר טען שאינו יודע במה מדובר, אך הסכים להגיע למשרדי המשיבה לבירור החוב הנטען (נספח 10 לכתב התגובה). ואכן, העותר הגיע למשרדי המשיבה ביום 10.4.2008, שם קיבל פירוט של החוב (נספח 12 לכתב התגובה). העותר סירב לשלם את חובו ואף פנה למשרד הפנים, אגף הביקורת על הרשויות המקומיות, בדרישה למחיקה או הפחתה של החוב. לאחר קבלת תשובת המשיבה, ביום 1.1.2009, לפיה אינה מסכימה להפחתת החוב או לביטולו, אך מוכנה לאפשר פריסת תשלומים נרחבת של החוב (נספח 2 לעתירה), שוב נותק הקשר בין העותר למשיבה, ללא תשלום החוב.

המשיבה המשיכה בהליכי גבייה מנהליים אך ללא הועיל. למעט תשלום של שתי דרישות תשלום שנשלחו לעותר, האחת על-סך של 251.01 ש"ח ביום 21.10.2012 והשנייה על-סך 236.35 ש"ח ביום 9.12.2012 (סעיף 17 לעתירה), לא שולם דבר על חשבון החוב.

לאחר שהתברר למשיבה כי העותר רכש דירה במהלך שנת 2016, רשמה המשיבה שעבוד על דירתו ביום 7.2.2017. לאחר רישום השעבוד פנה העותר למשיבה, וביום 12.2.2017 התקיימה פגישה בין העותר ואשתו לבין נציגי המשיבה, בעניין החוב. מנהל אגף הגביה של המשיבה הציע לעותר כי ימליץ בפני ועדת פשרות של המשיבה לפרוס את החוב ל-60 תשלומים, וכן ימליץ להפחית את הוצאות האכיפה בסך 4406 ש"ח. לאחר מספר ימים הודיע העותר כי הוא מסרב לחתום על טיוטת ההסדר.

ביום 2.3.2017 הגיש העותר את העתירה שבפני.

1. טענות הצדדים:

העותר

העותר טוען כי בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 חלה התיישנות בהתייחס לחוב, ולכן אין המשיבה רשאית לגבותו. לטענתו החוב התגבש לפני כ-12 עד 14 שנים, ולכן חלה התיישנות על החוב כולו (סעיף 17 לסיכומי העותר). העותר אינו מתכחש לפעולות הגבייה שבצעה העותרת, אך טוען כי אין המדובר בפעולות ממשיות, במרווחי זמן ובפרקי זמן סבירים, ולכן אין בהם כדי לעצור את 'מרוץ ההתיישנות' (סעיף 12 לסיכומי העותר). לטענת העותר, משלוח מכתבי דרישות תשלום וביצוע חקירות אינם עולים כדי פעולות ממשיות לגביית החוב. העותר טוען כי נקבע בפסיקה שדרישת תשלום אינה מספיקה על מנת להכיר בפעולות הרשות, כמקבילות לפתיחת תובענה העוצרת את 'מרוץ ההתיישנות' (סעיפים 15 ו-18 לסיכומי העותר). כמו כן, טוען העותר, כי המשיבה לא הוכיחה כי העותר היה מודע לכל ההליכים שננקטו כנגדו, וכי הליך הגבייה הראשון שבעקבותיו נודע לעותר על החוב בוצע רק ביום 5.1.2017 (סעיפים 19 ו-22 לסיכומי העותר). לטענתו, כפי שנקבע בפסיקה, רק הליכי גבייה מנהליים שהובאו לידיעת החייב עוצרים את 'מרוץ ההתיישנות', ולכן משלא הוכיחה המשיבה כי העותר ידע על דבר ההליכים, יש לקבוע כי החוב התיישן (סעיף 21 לסיכומי העותר).

עוד טוען העותר כי המשיבה השתהתה שלא כדין בפעולות הגבייה, וגם בשל כך לא ניתן לגבות את החוב מן העותר. לטענת העותר המשיבה החלה לנקוט בפעולות גבייה רק לאחר כארבע וחצי שנים ממועד היווצרות החוב, ולכן על פי הנחייה 7.2001 של היועץ המשפטי לממשלה וכפי שנקבע בפסיקה, לא ניתן לגבות את החוב לאחר השתהות כה ממושכת (סעיפים 26 ו-27.1 לסיכומי העותר). כמו כן לטענת העותר, לאחר ששילם את שתי דרישות התשלום, במהלך שנת 2012, הסתמך העותר על דרישות תשלום אלה, וכי להבנתו החליטה העותרת להעמיד את החוב על סכומים אלה בלבד. יתרה מכך, לטענת העותר, ביצוע פעולות גבייה לראשונה, רק בשנת 2017 יצרו אצל העותר מצג שווא לפיו המשיבה החליטה לזנוח את החוב או למחול עליו (סעיף 27.2 לסיכומי העותר). כמו כן, טוען העותר, כי השתהות המשיבה בהליכי הגבייה מהווה פגיעה באינטרס הציבור לפעולה מהירה ותקינה של הרשות, ובנוסף השתהות זו מהווה הפרה של חובת ההגינות של הרשות כלפי האזרח (סעיפים 27.3 ו-27.4 לסיכומי העותר).

העותר טוען, כי אם יחליט בית-המשפט שלא לבטל את החיוב אזי יש להפחית את ריבית הפיגורים, שכן זו נצברה בשל "התנהלותה הרשלנית של המשיבה", וכי נקבע בפסיקה שבמקרים בהם השתהות בגבייה היא באשמת הרשות, אין היא יכולה ליהנות מפירות ההשתהות בדמות ריבית פיגורים (סעיפים 29–31 לסיכומי העותר). עוד טוען העותר כי יש לבטל את רכיב הריבית המצטברת (ריבית דריבית) שכן כלל לא ברור האם עומדת למשיבה זכות לגבות ריבית דריבית (סעיפים 33–37 לסיכומי העותר).

העותר טוען כי יש לדחות את טענת המשיבה לפיה העתירה הוגשה בשיהוי. לטענתו, יש למנות את תחילת 'מרוץ השיהוי' רק מיום שנודע לעותר על דבר הליכי הגבייה כנגדו, ובענייננו מדובר ביום 5.1.2017. לטענת העותר, מיד לאחר שגילה כי המשיבה עומדת על זכותה בהתייחס לחוב, פנה למשיבה ובסמוך לאחר הפגישה עם נציגי המשיבה הוגשה העתירה. משכך, לא היה כל שיהוי בהגשת העתירה (סעיף 40–42 לסיכומי העותר). כמו כן, לטענת העותר, לא מתקיימים יסודות השיהוי בענייננו, שכן לא נגרם כל נזק למשיבה. פעילות המשיבה מהווה פגיעה בשלטון החוק המצדיקה דחיית טענת השיהוי (סעיף 43 לסיכומי העותר).

המשיבה

המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי הכבד בהגשתה. כך, החוב של העותר התגבש לפני כ-12 שנה, נכון למועד הגשת העתירה, שבמהלכם לא נקט העותר כל פעולה כנגד החוב (סעיף 9 לסיכומי המשיבה). יתרה מכך, המשיבה טוענת, כי הוכיחה שהעותר ידע על החוב במועד יצירתו, לאור ניסיונותיו להגיע להסדרי תשלום עם המשיבה עוד בשנת 2004. גם אם ניתן לקבל את גרסת העותר כי לא ידע על החוב, הרי ברור, לטענת המשיבה, כי העותר מודע לקיום החוב ממועד שיחת הטלפון והפגישה שהתקיימו בחודש פברואר ובחודש אפריל 2008. גם לאחר פגישות אלה לא נקט העותר בכל פעולה כנגד החוב (סעיף 11 לסיכומי המשיבה). בנוסף לכך, הודה העותר כי שילם שתי דרישות תשלום במהלך שנת 2012, כך שלא ניתן לקבל את גרסתו שלא ידע על דבר החוב.

המשיבה דוחה את טענת העותר כי על החוב חלה התיישנות, או כי השתהתה המשיבה בגביית החוב, כך שאין היא רשאית עוד לגבותו מהעותר. לטענת המשיבה, בהתאם לפסיקה, נקיטת הליכי גבייה מנהליים עוצרים את 'מרוץ ההתיישנות' בדומה להגשת תביעה, ולכן כאשר העירייה "אינה שוקטת על שמריה", לא ניתן לקבוע כי ויתרה על החוב (סעיפים 22–24 לסיכומי המשיבה). המשיבה טוענת כי פעלה במהלך השנים באופן אקטיבי לגביית החוב וכי אין לקבל את טענת העותר לפיה העובדה שלא הצליחה לאתר את העותר פוגעת במאמצי גביית החוב, משפעלה המשיבה בשקידה סבירה (סעיף 31 לסיכומי המשיבה). כמו כן, אין לקבל גם את טענות העותר להשתהות בגביית החוב, שכן המשיבה נקטה פעולות גבייה מרגע שההסדר עם העותר לא מומש, והמשיכה בפעולות אלה באופן רצוף לאורך השנים. יתרה מכך, העותר לא שינה את מצבו לרע כתוצאה מהזמן שעבר ממועד היווצרות החוב. בנוסף, טוענת המשיבה, כי "להתנהלות העותר משקל לא מבוטל" בהתמשכות הליכי הגבייה. קבלת טענת העותר תזכה את העותר בפרס על פעולות ההתחמקות שביצע במהלך השנים (סעיף 35 לסיכומי המשיבה).

המשיבה סבורה כי אין לבטל את ריבית הפיגורים בגין החוב שהצטבר, שכן ביטול זה הוא בניגוד לתכלית ריבית הפיגורים על פי דין (סעיפים 43 – 45 לסיכומי המשיבה). באשר לטענת העותר כנגד הריבית המצטברת (ריבית דריבית), המשיבה מוכנה לוותר על חיובי הריבית דריבית שבוצעו בחובו של העותר המגיעים לסכום של 40,534.1 ₪.

1. דיון והכרעה:

סבורה אני כי דין העתירה להידחות על הסף בשל השיהוי הכבד בהגשתה.

שיהוי בהגשת העתירה

כידוע, מקורה של טענת השיהוי בסעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 הקובע כך:

3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

ענייננו בהליכי גבייה מנהליים כנגד החייב. המועד הקובע להגשת עתירה במקרה כזה הוא המועד הראשון שבו נודע לחייב על הליכי הגבייה כנגדו.

כך הוסבר עניין זה על ידי כב' הנשיאה מרים נאור:

"מהו המועד אשר החל ממנו יש למנות את התקופה של 45 הימים במקרה שלפנינו? לעניין זה יש לזכור שעסקינן בעתירה מינהלית שבה נטען להתיישנות של הליכי גבייה מינהליים. לפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". בענייננו ה"תובענה" שכנגדה טוען המערער להתיישנות, כטענת הגנה, הם הליכי הגבייה המינהליים של הרשות (ראו עניין נסייר, בעמ' 254). משמעות הדברים היא כי על המערער היה להגיש את העתירה המינהלית ללא שיהוי לאחר שהחלו נגדו הליכי הגבייה המינהליים" (עעמ 8968/14 יצחק שטרית נ' עיריית טבריה, פסקה 18 (פורסם בנבו, 31.8.2017)).

מהו, אם כן, המועד הראשון בו נודע לעותר על הליכי הגבייה נגדו?

העותר טוען כי הליך הגבייה הראשון שהובא לידיעתו התרחש רק ביום 5.1.2017, עת שלחה המשיבה נציגי גבייה לבית חמותו לביצוע עיקול מיטלטלין. מנגד, טוענת המשיבה כי העותר ידע על החוב עוד במהלך שנת 2004, עת הפקיד בידי המשיבה שיקים דחויים לתשלום החוב. מכול מקום, בבירור יודע העותר על החוב ועל הליכי הגבייה כנגדו החל משנת 2008, כאשר שוחח טלפונית עם נציגי המשיבה ונפגש עימם פגישה שאיננה מוכחשת על ידי העותר. במהלך הפגישה עודכן העותר בעניין החוב והליכי הגבייה, והוצעה לו אפשרות פריסת תשלומים.

לא ניתן לקבל את גרסתו של העותר כי נודע לו לראשונה על הליכי הגבייה כנגדו רק בחודש ינואר 2017. העותר עצמו מציין כי "במהלך חודש 9/2008, בעקבות מכתב התראה, התברר לעותר, כי קיים לו חוב כלפי המשיבה" (הדגשה שלי י.ש; סעיף 7 לסיכומי העותר). אם כן, לפי דברי העותר בעקבות פעולות גבייה של המשיבה נודע לו על החוב כבר בשנת 2008. יתרה מכך, כבר בשיחה הטלפונית שהתקיימה ביום 5.2.2008 אמר העותר (לפי תזכיר השיחה) "שהוא לא בא לשלם אלא רק לברר את הנושא והוא יפנה לבית משפט" (הדגשה שלי י.ש; נספח 10 לכתב התגובה). לא ברור, איפוא, מדוע השתהה העותר ולא פנה כבר בשנת 2008 לבית המשפט כפי שאמר. לא יכול להיות ספק כי העתירה דנן הוגשה בשיהוי כבד של כ-9 שנים שבמהלכם החוב תפח והלך, והמשיבה נאלצה לבצע פעולות רבות תוך השקעת משאבים משמעותיים, על מנת לרדוף אחר העותר שלא שילם את החוב.

בפסיקה נקבעו שלושה יסודות שאותם יבחן בית המשפט בבואו לדון בחריגה מלוחות הזמנים הקבועים בתקנות (עניין שטרית, פסקה 21): שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. (בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5) 630, (1994); עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חוף השרון, נח (6) 728, (2004)).

כפי שנקבע בפסיקה על מנת שייקבע כי עתירה הוגשה בשיהוי חייבים להתקיים במצטבר היסוד הסובייקטיבי והיסוד האובייקטיבי (עע"מ 1659/09 משרד הבינוי והשיכון נ' אליהו מלכה (פורסם בנבו, 17.11.2013)).

ענייננו של השיהוי הסובייקטיבי הוא בבחינת התנהגות העותר והאם חלוף הזמן מלמד כי ויתר על זכותו לעתור נגד החלטת הרשות. סבורה אני כי עולה בבירור השיהוי הסובייקטיבי שבהגשת עתירה זו. משך הזמן הרב שעבר ממועד ידיעתו הוודאי של העותר על דבר החוב, כאמור פברואר 2008, מלמד כי למשיבה היה יסוד סביר להניח שהעותר אינו מתכוון לעתור כנגד החוב או פעולות הרשות.

בעוד השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בהתנהלות העותר, השיהוי האובייקטיבי בוחן את הנזק שנגרם לרשות או לצד שלישי. בענייננו נגרם נזק למשיבה בכך שהעותר השתהה בהגשת העתירה. ראשית, החוב טרם שולם. שנית, העירייה נאלצה להשקיע משאבים רבים באיתור העותר ובניסיונות לגבות את החוב, שהיו נמנעים לו היה העותר משלם את חובו במועד או מגיש את עתירתו בסמוך למועד שבו נודע לו על החוב והליכי הגבייה. ראוי להזכיר שתשלומי הארנונה מהווים חלק משמעותי מתקציבה של עירייה ואי תשלומם מהווה פגיעה בציבור הרחב, שנמנעים ממנו שירותים שנזקק להם מהעירייה. כך נפגע גם האינטרס הציבורי שבגביית מס אמת מכל חייב.

באיזון שבין השיהוי הסובייקטיבי לשיהוי האובייקטיבי נקבע פעמים רבות כי היסוד האובייקטיבי גובר על היסוד הסובייקטיבי. כפי שקבעה כב' השופטת, כתוארה אז, דורית בייניש:

"הרכיב החשוב יותר בבואנו לבחון טענת שיהוי הוא הרכיב האובייקטיבי הנוגע לתוצאה שנגרמה עקב השיהוי הסובייקטיבי. על כך נאמר מפי השופט זמיר בבג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח^-תקווה [2], בעמ' 641:

"...לא צריך לייחס משקל רב לשיהוי הסובייקטיבי...

כנגד השיהוי הסובייקטיבי, שאין לו אלא טעם היסטורי, עומד השיהוי האובייקטיבי, שיש לו טעם ראציונאלי"." (ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה, נו(3) 385 (2002).

היסוד השלישי, חומרת הפגיעה בשלטון החוק, הוא החריג המאפשר הגשת עתירה בשיהוי גם אם מתקיימים היסודות הנ"ל, וזאת אם התנהלות הרשות מהווה פגיעה בשלטון החוק. סבורה אני כי לא כך הדבר במקרה זה ואף ההיפך הוא הנכון. בעוד הרשות מתנהלת כחוק, מבצעת פעולות גבייה רבות בניסיון לגבות את החוב, מציעה לעותר, שוב ושוב, פריסת תשלומים נרחבת לתשלום החוב, העותר הוא זה שמתחמק מהמשיבה ומסרב לשלם את חובו מן הרגע הראשון.

לפיכך, סבורה אני כי אין מקום לסטות מן האמור בתקנות וכי יש לדחות את העתירה בשל השיהוי בהגשתה.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם לגופה של עתירה לא מצאתי סיבות לקבלה. המשיבה נקטה בהליכי גבייה רבים ומתמשכים, ולא ניתן לומר כי השתהתה בגביית החוב או שהחוב התיישן בהיעדר פעולה של הרשות. פירוט הליכי הגבייה כפי שפירטה המשיבה בסעיף 2 לכתב התגובה, והנספחים התומכים בטענותיה, מלמדים כי המשיבה לא הסתפקה במשלוח מכתבי דרישה אלא גם גיבשה דו"חות חקירה למציאת העותר, ניסתה לבצע עיקולי מיטלטלין מספר פעמים ואף ביצעה מספר עיקולים אצל צדדי ג'. מפירוט הפעולות ניתן להתרשם כי הפעולות בוצעו במרווחי זמן סבירים זה מזה, וכי אין הפסקה משמעותית בפעולות הגבייה של המשיבה, כפי שאף נדרש ממנה בהנחיה 7.1002 של היועץ המשפטי לממשלה.

וכפי שנקבע בפסיקה:

"בנסיבות בהן העירייה אינה שוקטת על שמריה ומנסה לגבות את חובות הארנונה מהאזרח באמצעים שונים לאורך השנים, לא ניתן לקבוע כי היא ויתרה על החוב. גם מצדו של האזרח, הוא אינו יכול לטעון כי לא שמר על ראיותיו, או כי היה סבור שהעירייה מחלה על חובו כלפיה." (עתמ (ת"א) 12677-02-12 חמיס חרוב נ' עיריית תל אביב, פסקה 18 (פורסם בנבו, 1.12.13)).

עוד אין לקבל את טענת העותר לפיה ראה בתשלום שני סכומים נמוכים, בסך כולל של כ- 400 ₪, משום פירעון מלוא חובו לעירייה. טענה זו איננה סבירה, מאחר שלא הייתה לעותר כול סיבה של ממש לחשוב שהעירייה מחלה על חובו, לאחר שהפר שני הסדרי תשלום.

1. סוף דבר:

העתירה נדחית.

משסבורה אני כי המשיבה לא השתהתה בפעולות הגבייה, לא מצאתי מקום להתערב בחיובי הריבית על קרן החוב. יחד עם זאת, גם לאור הסכמת המשיבה (סעיף 41 לסיכומי המשיבה) יש להפחית מן החוב את חיובי הריבית דריבית בסכום שציינה המשיבה, ואם נצברו סכומים נוספים לחיוב בריבית דריבית ממועד הגשת העתירה, אזי יש להפחיתם מסכום החוב הכולל.

ראוי לציין את התנהלותה ההוגנת של המשיבה בעניין זה. הן בתשובתה העניינית לבקשת צו הביניים, הן בהסכמתה המידית להפחתת חיובי הריבית דריבית, (בלא להיכנס לסוגיה המשפטית שעניינה גביית ריבית דריבית), והן בנכונותה לפרוס את חובותיו של העותר לתשלומים רבים, כפי שיש להניח שתסכים לעשות גם בשלב זה.

אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ח, 05 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.