1. לפני תביעה שראשיתה בבקשה לביצוע שטר חוב על סך 729,427 ש"ח, שנעשה על ידי הנתבעת 1, חברת א.מ.ג. הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: "הנתבעת"), ונערב על ידי הנתבע 2, מר יאסין מחמוד (להלן: "הנתבע").

ההליכים:

1. במסגרת הדיון בהתנגדות לביצוע שטר, הסכימו הצדדים כי ההתנגדות תתקבל בטענת זיוף החתימה של הנתבע על שטר החוב ובטענת הנתבעת כי התשלום לתובעת יבוצע רק בכפוף לקבלת כספים המגיעים לה מחברת אברות תעשיות בע"מ עמה התקשרה לביצוע עבודות. ההתנגדות התקבלה והתצהיר התומך בהתנגדות הפך לכתב ההגנה מטעם הנתבעים.
2. מאוחר יותר ביקשו הנתבעים לתקן את כתב ההגנה מטעמם ולהוסיף טענות בדבר היעדר כוונת הנתבע לחוב אישית ולערוב לתובעת בגין התחייבויותיה, וכן טענות הנוגעות לגובה החוב. בקשתם התקבלה תוך מתן אפשרות לתובעת להגיש כתב תשובה ולהשלים במידת הצורך את תצהיריה.
3. בעקבות תיקון כתב ההגנה, הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית נוסף מטעמה ותיקנה את סכום התביעה באופן שיופחת לסך של 713,493 ₪.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת:

1. הנתבעת היא חברה לביצוע עבודות לשדרוג והנחת קווי מים וביוב, והנתבע הוא בעליה. בזמנים הרלבנטיים לתביעה עבד הנתבע גם באופן אישי, באמצעות עוסק מורשה בביצוע עבודות מסוג זה.
2. הנתבעת חתמה עם חברת אברות תעשיות בע"מ (להלן: "חברת אברות") על הסכם לביצוע עבודות שדרוג מערכות ומתקני ביוב בפרויקט אריאל וקרני שומרון ומאוחר יותר בפרויקט בראש העין. בנוסף הנתבע התקשר באופן אישי עם חברת אברות לביצוע עבודה ברמת השרון.
3. התובעת היא חברה לאספקת פתרונות ומוצרים לקבלני פיתוח.
4. הנתבעים 1 ו- 2 רכשו מוצרים מהתובעת.
5. הנתבעים חתמו על כרטיס לקוח אצל התובעת, התחייבות אישית של הנתבע ועל שטר חוב להבטחת התחייבויותיה. בנוסף חתמה הנתבעת על המחאת זכות בלתי חוזרת לכספים המגיעים לה מאברות ועל הוראה בלתי חוזרת לתשלום הכספים המגיעים לה מחברת אברות לתובעת.

טענות הנתבעים:

1. לגבי שטר החוב, הנתבע טען שכתב היד על השטר אינו שלו והחתימה אינה חתימתו, ועל כן אינו חב בגינו. הנתבע אף טען שאינו זוכר שחתם על כרטיס הלקוח ושטר החוב באופן אישי.

הנתבע ביסס הטענה על האמירה כי הדבר נוגד את ההיגיון שהוא ישלם מכיסו עבור החומרים לפרויקט אם חברת אברות לא תשלם לו עבור עבודתו.

לחילופין טען הנתבע, כי אם אכן יתברר שמדובר בחתימתו, אזי המצג שהוצג לו על ידי התובעת הוא כי מדובר בחתימה על מסמכים סטנדרטיים כמנהל הנתבעת, ולא שמדובר בחתימה באופן אישי.

1. לטענת הנתבעים, ההתקשרות עם חברת אברות הותנתה ברכישת מוצרים לפרויקט מהתובעת וזאת לאור העובדה כי מר יעקב מגנזי (להלן: "מר מגנזי") שהיה דירקטור בחברת אברות, הוא הבעלים של 50% מהמניות בתובעת.
2. במסגרת ההידברות עם חברת אברות הוסכם עמה כי היא תשלם ישירות לתובעת, עבור החומרים שרכשה הנתבעת, וזאת מתוך הכספים שיגיעו לנתבעת בגין עבודתה בפרויקטים האמורים.

הסכמה זו התקבלה מאחר שהתובעת וחברת אברות ידעו שהנתבעת לא תוכל לעמוד בתשלום עבור המוצרים.

1. לדידם של הנתבעים נקלעו למצב בו מצד אחד חברת אברות, שמר מגנזי הוא דירקטור בה, אינה משלמת להם את המגיע להם. ומצד שני התובעת שמר מגנזי הוא בעלים של מחצית ממניותיה, תובעת את הנתבעים לשלם עבור המוצרים שסיפקה לנתבעים, אשר שימשו לפרויקטים של חברת אברות, ושהתמורה בגינם הייתה אמורה להיות משולמת מהכספים שעל חברת אברות לשלם לנתבעים. משכך סבורים הנתבעים כי מר מגנזי מסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת, בעוד שבפועל הוא מנסה למוטט את הנתבעת בכדי להתחמק מתשלום שכרה.
2. עוד טוענים הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה את סכום החוב. לטענתם התובעת לא הגישה את הכרטסת שאמורה לשקף נכונה את מצב החוב, אלא הסתפקה בהגשת דו"ח גיול החובות שאינו מספיק להוכחת סכום החוב. הנתבעים הפנו למספר חשבוניות שנעדרו מדו"ח גיול החובות כראיה לכך שהוא אינו משקף את יתרת החוב האמיתית.
3. לגבי סכום החוב, הנתבעים טענו כי יש להפחית מסכום החוב סך של 245,632 ש"ח בגין מספר רכיבים:

א. דמי הובלה בסך של 27,564 ₪. לטענת הנתבעים חויבו ב"דמי הובלה" בשיעור של 5% מכל חשבונית רק החל מחודש נובמבר 2016, ובחודשים קודמים לא חויבו בגינם. כן טענו כי בחלק מהחשבוניות חיוב דמי ההובלה היה על אף שצוין בהן שהאיסוף היה עצמי.

ב. חיוב כפול עבור חשבוניות שכבר שולמו בסך של 152,826 ש"ח.

ג. סך של 74,242 ש"ח, בגין שימוש בחלק יחסי מהמוצרים שסיפקה התובעת, שעשה קבלן אחר בשם סיטבון, אשר נכנס לביצוע הפרויקטים לאחר שהנתבעת סיימה 80% מהעבודה.

1. בסיכומיהם הוסיפו הנתבעים וטענו כי ביום 28.12.18 חברת אברות צירפה במסגרת ההליך המשפטי שמתנהל בין הנתבעת לחברת אברות בת.א. 69093-03-19, תשלומים שלטענתה שילמה לספקים שונים במקום הנתבעת ובין היתר מופיע כי שילמה בשיק מיום 1.3.17 חשבוניות מס' 1572, 1778, 1614, 1489 ו- 1865 סך כולל של 42,949 ש"ח. הנתבעים הפנו לדו"ח גיול החובות שחשבוניות מס' 1614 ו- 1865 לא הופיעו בו וכך הסיקו שהשיק בגינם נפרע ומשכך טענו כי אם התובעת קיבלה תשלום עבור חשבוניות אלה בוודאי שקיבלה תשלום גם עבור חשבוניות 1572, 1778 ו -1489.

עוד טענו בסיכומיהם כי אין מדובר בתשלום היחיד שקיבלה התובעת. במסגרת גילוי מסמכים בת.א. 69122-03-17 שמתנהל בין הנתבע לחברת אברות, התגלה שאברות העבירה תשלומים נוספים ישירות לתובעת.

טענות התובעת:

1. התובעת שללה את טענת זיוף החתימה על שטר החוב, וטענה כי הנתבעים עושים שימוש לרעה בהליכים משפטיים, זאת על מנת למשוך זמן עד שחברת אברות תשלם להם ואז הם ישלמו הנתבעים את חובם לתובעת.
2. על פי הנוהל הקיים אצל התובעת, הנתבעת הוחתמה על כרטיס לקוח והנתבע חתם על ערבות אישית ועל שטר חוב להבטחת התחייבויות הנתבעת , בטרם אספקת המוצרים.
3. ההתקשרות עם הנתבעים נעשתה לבקשת המהנדס של הנתבעת , מר דעדוש אג'ר (להלן: "מר דעדוש"), המוכר לתובעת ולמר מגנזי מהתקשרות קודמת עמו, בהיותו בעלים של חברת ליסי הנדסה בע"מ. חברת ליסי הנדסה בע"מ נקלעה לקשיים ומר דעדוש החל בהליך פשיטת רגל. בעקבות בקשת מר דעדוש לספק לנתבעת מוצרים, הותנתה ההתקשרות בין הצדדים בחתימה על המחאת זכות לטובת התובעת על הכספים המגיעים לנתבעת מחברת אברות.
4. עקב כך, חברת אברות משכה מפעם לפעם שיק לפקודת הנתבעת. הנתבעת הנפיקה לחברת אברות חשבונית מס/קבלה והסבה את השיק לתובעת. יחד עם זאת, במסגרת ההתקשרות בין הצדדים, מעולם לא הוסכם כי הדרך היחידה שבה התובעת תקבל את הכספים המגיעים לה מהנתבעת תהיה באמצעות המחאת הזכות, אלא היא בנוסף לכל הבטוחות הקיימות לצדדים.

בסיכומיה טענה התובעת, שהנתבע חייב לה כספים עבור פרויקטים אישיים שלו ללא קשר לנתבעת אך הוא ביקש שהחשבוניות יונפקו על שם הנתבעת .

1. התובעת בחנה את דו"ח גיול החובות לאור טענות הנתבעים ומצאה כי הנפיקה חשבוניות זיכוי לסחורה שהוחזרה אליה ואף התווספו חשבוניות מס נוספות, ולכן מצאה להעמיד את סכום החוב של הנתבעים על סך של 713,493 ש"ח. לדידה של התובעת די בחשבוניות, תעודות המשלוח ודו"ח גיול החובות שהגישה כדי להעיד על גובה החוב.
2. באשר לסכומים שהנתבעים טענו כי יש להפחית מהחוב, התובעת טענה כי בחודש נובמבר 2016, הנתבעים הפסיקו לעבוד עם חברת אברות וזאת בשל טענת חברת אברות כי הם לא ביצעו את עבודתם וגרמו לה נזקים. בד בבד, החל ממועד זה, הפסיקו הנתבעים לשתף פעולה עם התובעת באופן שהנתבעת לא הסבה את השיקים המגיעים לה מחברת אברות ולא הסדירה את חובה לתובעת. לפיכך בהיעדר הסבה של השיקים הסך של 152,826 ₪ מחברת אברות, השיקים לא נפרעו והסכום לא שולם לתובעת.

התובעת אף דחתה את טענת הנתבעת לפיה יש להפחית סך של 74,242 ש"ח בגין השימוש שעשה קבלן אחר עבור חברת אברות במוצרים שסיפקה התובעת.

לעניין דמי ההובלה התובעת ביצעה בדיקה נוספת ומצאה חשבוניות ספורות שבהן מדובר באיסוף עצמי ולכן יש לזכות את הנתבעים בסך של 160 ₪ ולא כפי שטענו.

1. לגבי הטענות שהועלו בסיכומי הנתבעים והראיות שצורפו לסיכומים, ביקשה התובעת להוציאם מתיק בית המשפט בהיעדר בקשה מתאימה ותצהיר התומך בה טרם הגשתם. באשר למסמכים עצמם טענה התובעת כי לא מדובר במסמכים חדשים וכי היה באפשרות הנתבעים להשיגם בכל עת.

הפלוגתות:

1. הפלוגתות העומדות לבירור במסגרת תביעה זו:

א. זיוף חתימת הנתבע על שטר החוב.

ב. היעדר כוונה להתחייבות אישית מטעם הנתבע.

ג. התניית התשלום בגביית התמורה מחברת אברות.

ד. גובה החוב:

(1) חיוב בגין דמי הובלה בסך 27,564 ש"ח;

(2) כפל תשלום בסך 152,826 ש"ח.

(3) זיכוי בגין מוצרים שנותרו באתר ונעשה בהם שימוש על ידי קבלן אחר בסך 74,242 ש"ח;

(4) טענה בדבר פירעון סך של 42,949 ש"ח שהועלתה בסיכומים.

דיון והכרעה:

א. זיוף חתימת הנתבע על שטר החוב

1. הנתבע הכחיש את החתימה על שטר החוב וטען שכתב היד על השטר אינו שלו, ושהחתימות על גבי המסמכים אינן זהות. מנגד התובעת טענה כי הסכם ההתקשרות הכולל את הערבות אישית ואת שטר החוב, נחתמו על ידי הנתבע במשרדיה בפגישה בה נכחו מר מגנזי, מר יפרח, מר דעדוש והנתבע.
2. בהתאם להוראת סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות"), אין חבות בגין שטר ללא חתימה. סעיף 23(א) לפקודת השטרות קובע כי אם החתימה על השטר מזויפת אין כוחה יפה כלשהו, ולא ניתן להחזיק בשטר או לאכוף אותו כלפי כל צד שבו אלא אם האדם שנגדו מחזיקים את השטר או מבקשים לאכוף עליו פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או הרשאה.

הנטל להוכחת אמיתות חתימת הנתבע על השטר, מוטל על התובעת, כחלק מהיסודות השטריים שבסיס תביעתה (ראו: ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ"ד לד(2)309 (1979)).

קיימות שלוש דרכים עיקריות להוכחת אמיתות חתימה. א. בעדות ישירה של החותם או מי שהיה עד לחתימה. ב. השוואת החתימה השנויה מחלוקת לחתימה האמיתית. ג. עדות של מי שמכיר את החתימה שנויה במחלוקת ומעיד על התאמתה. בית המשפט רשאי גם להיזקק לעדות של מומחה בתחום ניתוח כתב יד לביסוס הטענה בדבר אמיתות החתימה. בית המשפט אף רשאי להשוות בין החתימות בעצמו (ראו: ע"א 5293/90‏‎ ‎בנק הפועלים בע"מ‎ ‎נ' שאול רחמים בע"מ, פ''ד מז(3)240 (1993))

1. התובעת לא הגישה חוות דעת של מומחה, וביקשה להוכיח אמיתות החתימה באמצעות עדים מטעמה ובדרך של השוואת החתימות על המסמכים שנחתמו במועד ההתקשרות, המועד בו נחתם שטר החוב.
2. מטעם התובעת העידו מר מגנזי, מנכ"ל התובעת ומרחיים יפרח בעל מניות בתובעת (להלן: "מר יפרח").

מר יפרח ומר מגנזי ציינו בתצהיר העדות הראשית מטעמם כי קיים נוהל קבוע בתובעת שכל ספק חדש חותם על כרטיס לקוח וערבות אישית טרם תסופק לו סחורה וכך היה גם במקרה זה. כן גרסו כי הסכם ההתקשרות כולל הערבות האישית ושטר החוב נחתמו על ידי הנתבע בפני מר מגנזי במשרדי התובעת ברחוב המכבים 14 בראשון לציון. באותה פגישה נכחו הנתבע, מר יפרח ומר דעדוש.

בעדותם חזרו מר מגנזי ומר יפרח על הגרסה בדבר נוהל החתמת לקוח וחתימת הנתבע על המסמכים (בפרוטוקול עמ' 13 ש' 27-24; עמ' 14 ש' 20-13 ועמ' 18 ש' 32-30 עד עמ' 31 ש' 2-1). עדות עדי התובעת לעניין חתימת המסמכים בנוכחותם לא נסתרה.

1. הנתבע אשר הכחיש חתימתו על שטר החוב ציין בתצהיר עדותו הראשית, כי אינו זוכר שחתם על המסמכים כערב אישית, ולמיטב ידיעתו החתימה הנחזית להיות חתימתו אינה החתימה שלו (סעיף 43 לתצהיר). הנתבע אף התייחס בתצהיר עדותו הראשית לאותה פגישה במשרדי התובעת (סעיף 36 לתצהיר), ואף אישר כי באותה פגישה נכח מר דעדוש (סעיף 40 לתצהיר). וגם מר דעדוש ציין בתצהיר עדותו הראשית כי הגיע עם הנתבע לפגישה במשרדי התובעת (סעיף 28 לתצהיר).
2. הנתבע אישר בעדותו שחתם על הסכם ההתקשרות, אולם טען כי לא חתם כערב אישית (בפרוטוקול עמ' 8 ש' 1). בהמשך עדותו בעמ' 8 לפרוטוקול ש' 16-15, הנתבע נשאל ספציפית לגבי שטר החוב והשיב בחיוב:

"ש. ועל שטר החוב, אז איפה שחתום אתה חתמת?

ת. כן....".

למען הסדר יצוין כי בהמשך תשובתו חזר הנתבע על הגרסה כי אמר לאורך כל הדרך שאין לו אפשרות לממן את עלות המוצרים.

1. הודאת הנתבע בעדותו בדבר חתימתו על שטר החוב, משמיטה למעשה את הבסיס לטענתו כי החתימה על שטר החוב אינה חתימתו, ולמעשה נראה כי חזר בו מגרסה זו ואין עוד להידרש לבחינת אמיתות החתימות על מסמכי ההתקשרות עם התובעת. לפיכך טענת הזיוף נדחית.

למעלה מן הצורך אני מוצאת לציין כי עדי התובעת עמדו איתן על גרסתם בדבר חתימת הנתבע על שטר החוב בפגישה בה נכחו ביחד עם מר דעדוש. חיזוק לעדותם נמצא גם בתצהירו של הנתבע המציין את דבר קיומה של הפגישה במשרדי התובעת ונוכחות מר דעדוש בה.

בנסיבות אלה גם התייתר הצורך להשוות בין החתימות על המסמכים, אך אוסיף ואציין אף זאת למעלה מן הצורך כי מהתבוננות על החתימות הן נראות זהות.

1. על מנת שלא אצא בחסר, אוסיף ואומר כי גם לולא הודה הנתבע בשלב כה מאוחר באמיתות חתימתו על שטר החוב, דין טענת הזיוף היה להידחות. שכן, מעבר לכך שעדויות עדי התובעת לא נסתרו, טענת הזיוף הועלתה בדרך מסויגת המעידה על חולשתה. לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הטענה נטענה על ידי הנתבע בשפה רפה, תוך שהנתבע נמנע מאמירה חד משמעית שלא חתם ומצהיר שאינו זוכר שחתם ושהחתימה למיטב ידיעתו אינה שלו. לא ניתן אף להתעלם מהעובדה כי לא הוצגה גרסה מתקבלת על הדעת לגבי זהות המזייף או הצורך לזייף את חתימתו של הנתבע מלבד הרמיזה כי בידי התובעת הכוח לעשות מה שהיא רוצה, ואף לא נטען כי הוגשה תלונה במשטרה, פעולה אלמנטרית ומתבקשת ככל שאכן מדובר היה בזיוף של חתימה.

בשולי הדברים אציין כי העובדה שהנתבע בחר להעלות טענה חלופית לטענת הזיוף, דהיינו הטענה כי אם החתימה תתברר כשלו אזי לא הוסבר לא או לא הבין שחתם על ערבות אישית, החלישה מניה וביה את טענת הזיוף. שכן, החתימה יכולה להתברר כאמיתית או כמזויפת, הוספת טענה חלופית לטענת זיוף, פותחת פתח מבחינת טוען הזיוף להתכנות החתימה, מעוררת ספק באותנטיות הטענה ומחלישה אותה.

1. אשר על כן טענת זיוף חתימת הנתבע על שטר החוב נדחית נדחית.

ב. היעדר כוונה להתחייבות אישית מטעם הנתבע

1. באשר לטענת הנתבע כי ככל שהחתימה שלו, הרי שלא הבין שחתם על התחייבות אישית וערבות אישית לשטר. הנתבע מבקש למעשה להשתחרר מחבות אישית, בבחינת טענת "לא נעשה דבר" ("non est factum").

הנטל להוכחת טענת "לא נעשה דבר" כבד מהנטל הנדרש מהנטל להוכחת טענות אחרות בהליך אזרחי. זאת משום שבדרך כלל אדם מוחזק כמי שיודע על מה הוא חתם ולמה התחייב, וכי חתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא. על כן על מנת לסתור חזקה זו יש להוכיח הגרסה בראיות פוזיטיביות (ראו: ע"א 1548/96‏ בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ''ד נד(2) 559 (2000)).

1. הנתבע לא חזר בעדותו על הגרסה שלא הוסברה לו משמעות החתימה על השטר והוא התמקד בטענה כי לא קרא את המסמכים , וכי אמר מראש שאינו יכול לשאת בתשלום עבור המוצרים.

הנתבע, אדם בגיר וכשיר מוחזק כמי שהבין על מה הוא חתם, ועל כן אין הוא יכול להתנער מחבותו בטענה כי לא קרא את המסמכים עליהם אישר שחתם או כי לא הוסבר לו והיה עליו לפרט ולהציג ראיות כדבעי להוכחת הטענה.

הנתבעים לא הביאו כל ראיה פוזיטיבית להוכחת טענתם כי לא הוסבר לנתבע שבחתימתו על ההתחייבות האישית וערבות לשטר החוב הוא מתחייב באופן איש.

הראיה שמציע הנתבע לחיזוק גרסתו כי לא הייתה כוונה להתחייב או לערוב אישית להתחייבויות הנתבעת, היא המחאת הזכות שנחתמה לטובת התובעת, על הכספים המגיעים לנתבעת מאת חברת אברות. בעדותו התבקש הנתבע להפנות להסכמה שהתובעת תגבה את כספה רק מחברת אברות, אולם הוא סירב לעיין בהמחאת הזכות ולא עלה בידו להפנות להסכמה כזו. הנתבע לא הציג כל ראיה פוזיטיבית התומכת בגרסתו, וטען על בסיס ההיגיון כי אם אותו אדם מספק לו את החומרים הוא יקזז לו את התשלום (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 14-10).

גרסת התובעת בעניין זה היא שהמחאת הזכות אינה מייתרת את יתר הבטוחות שלקחה לעצמה. כאמור, עדותו של מר יפרח בעניין נוהל התובעת להחתים לקוחות על כרטיס לקוח, התחייבות אישית ופרטי חשבון לא נסתרה. מר מגנזי העיד בהתייחס לשאלה אודות התניית התובעת לעבוד עם הנתבעים בכפוף לכך שחברת אברות תשלם לה את הכספים, כי בניהול סיכונים ככל שמגבירים את הביטחונות הסיכוי לגבות את הכספים גדל (בפרוטוקול עמ' 14 ש' 12-6). עדותו זו לא נסתרה.

1. מבחינת העדויות עולה כי אין חולק שהיה ידוע לתובעת שיכולתה הכלכלית של הנתבעת מוגבלת ויחד עם זאת בחרה להתקשר עמה. אין גם חולק כי הנתבעת מסרה לתובעת המחאת הזכות על הכספים המגיעים לה מחברת אברות. עוד אין חולק כי בעת ההתקשרות בין הצדדים, נחתמו מסמכי ההתקשרות, ביניהם כרטיס לקוח, התחייבות אישית ושטר חוב. ההפניה להמחאת הזכות בפני עצמה אינה מספקת לעמוד בדרישת ההוכחה המוגברת הנדרשת. אי לכך ככל שכטענת הנתבעים, המחאת הזכות נועדה לייתר גבייה ישירה מהם, מצופה היה כי יביאו ראיה פוזיטיבית כלשהי להוכחת טענתם. הנתבעים לא עשו כן, ומעבר לכך גם לא השכילו ליתן הסבר כלשהו מדוע חתמו על מסמכים כגון התחייבות אישית ושטר חוב, אשר ברי כי נועדו להבטיח התחייבות, עת סברו כי לא יידרשו לשלם.

מנגד ובהיעדר כל ראיה סותרת, עדות מר מגנזי שההתחייבות האישית והשטר נחתמו כחלק מניהול סיכונים, הגיונית, מקבלת על הדעת ומתיישבת עם הגיון מסחרי. שכן סביר להניח כי התובעת תבקש להבטיח את עצמה בכל הבטוחות האפשריות לתשלום המגיע לה. העובדה כי התובעת ידעה אודות הקושי הכלכלי של הנתבעים, תומכת בגרסתה של התובעת, שכן סביר כי התובעת תרצה להבטיח את עצמה בנסיבות אלה בכל בטוחה אפשרית. לפיכך ובהיעדר יכולת להבטיח כי חברת אברות תשלם לנתבעים או כי לא תהיה לה מניעה כלשהי לשלם להם, מקובלת עליי גרסת התובעת כי המחאת הזכות לכספים מחברת אברות היא דרך אחת, ואין בה כדי לייתר לסתור הבטחת ההתחייבויות באמצעים נוספים כגון ההתחייבות האישית ושטר החוב עליהם חתמו הנתבעים.

1. אציין כי בנוגע לחבותו האישית של הנתבע, התובעת טענה כי חלק מהחוב נובע מהתחייבות שלו בגין פרויקט שביצע באופן אישי ולא באמצעות הנתבעת. יש לתהות אחר הטעם לתביעת סכום זה במסגרת שטר החוב אשר לשיטת התובעת נועד להבטיח את התחייבויות הנתבעת ונראה כי היה על התובעת להגיש תביעה חוזית כנגד הנתבע בגין סכום זה. יחד עם זאת הנתבע לא העלה כל טענה בנוגע לכך ולא התכחש לחוב זה או לעילת התביעה נגדו מטעם זה, ועל כן לא מצאתי להידרש לשאלה זו.

ג. התניית התשלום בגביית התמורה מחברת אברות

1. הנתבעים אינם מכחישים חבותם כלפי התובעת בגין רכישת המוצרים, אלא הם סבורים כי התובעת אינה אמורה לגבות את הכספים מהם אלא מחברת אברות, או שתמתין לאחר שישולמו להם הכספים המגיעים להם מחברת אברות.

בשולי הדברים וכרקע יצוין כי הן הנתבעת והן הנתבע הגישו תביעות כספיות כנגד חברת אברות, המתנהלות בבית משפט זה בפני מותבים אחרים בגין שכר בפרויקטים האמורים.

1. הנתבעים טענו כי מר מגנזי עשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של התובעת ושל חברת אברות בכך שאילץ אותם לרכוש מוצרים מהתובעת בידיעה כי מי שאמורה לשלם לתובעת היא חברת אברות, וכעת הוא עומד על תשלום לתובעת מהנתבעים. הראיה לכך מבחינת הנתבעים היא היות מר מגנזי דירקטור בחברת אברות ובעלים של מחצית ממניות התובעת. הנתבעים מפרשים כי מדובר למעשה בהעברת כספים מכיס אחד לכיס אחר וכי התובעת מודעת לכך שלא שולמו להם הכספים מחברת אברות, ועל כן הניסיון לגבות מהם כספים כיום נועד למוטט את הנתבעת .
2. אין חולק כי מר מגנזי הוא בעלים של 50% ממניות התובעת ומשמש כדירקטור בחברת אברות. הנתבעים צירפו תדפיס רשם החברות המאשר זאת. יחד עם זאת, מר דעדוש אשר טען כי למר מגנזי מניות בחברת אברות העיד בעצמו שחברת אברות היא חברה ציבורית שבעל השליטה בה גבי מגנזי (בפרוטוקול עמ' 10 ש' 25-29).

מר מגנזי נחקר בעניין זה והעיד כי הוא אחיו הצעיר של בעל השליטה בחברת אברות, שהיא חברה ציבורית. לטענתו רכש 0.42% מניות החברה והוא בעל עניין גם בהיותו דירקטור מטעם המשפחה ללא שכר. מר מגנזי אף העיד כי החליף את אחיו בחברת אברות עת אחיו היה במעצר וכפועל יוצא מכך יכול להיות שהיה נוכח כעד מטעם חברת אברות במשא ומתן בתביעה נגד חברת אברות (בפרוטוקול עמ' 12 ש' 32-4). בהמשך עדותו מר מגנזי אישר שבתקופה שאחיו לא היה נגיש לחתום על שיקים בחברת אברות, היה חותם שני או שלישי על השיקים אולם לא זכר אם בכל תקופה שעבד עם הנתבע חתם על השיקים (בפרוטוקול עמ' 16 ש' 11-4).

מר יפרח העיד כי אין שום קשר בין התובעת לחברת אברות (בפרוטוקול עמ' 17 ש' 12-2).

1. יצאנו למדים כי מר מגנזי אכן בעלים של מחצית ממניות התובעת ומעורב בפעילות בחברת אברות, אולם עובדה זו בפני עצמה אין בה כדי ללמד כי מדובר באותה חברה ובוודאי שלא די בכך כדי להוכיח ניצול לרעה של מסך ההתאגדות ולפטור את הנתבעים מחבות כלפי התובעת.

היה והנתבעים ביקשו להוכיח עירוב בין החברות או ניצול לרעה של מסך ההתאגדות היה עליהם להביא ראיות לכך. איני רואה כל מניעה כי אדם יהיה בעל מניות בחברה ובעל עניין בחברה אחרת וגם אם התנה התקשרות של חברה אחת עם חברה אחת, אין זה כשלעצמו כדי להוות ראיה לניצול לרעה של מסך ההתאגדות. חופש החוזים מתיר לצדדים להתקשר בהתקשרויות חוזיות אשר כל עוד הן נעשות בהסכמה ואינן באות בגדרי עילות לבטלות חוזה עקב פגמים בכריתתו, אין הנתבעים יכולים להשתחרר מחבותם בעצם הפניית אצבע מאשימה כלפי מי שעומד על תשלום חוב המגיע לו על פי החוזה ללא כל ראיה לפגם בהתקשרות.

1. לאור כל האמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח קיומה של הסכמה אודות התניית התשלום בגביית התמורה מחברת אברות המונעת ממנה לנסות ולגבות מהם את החוב.

ד. גובה החוב

1. כאמור, המדובר בתביעה שעילתה שטרית.

סעיף 29 לפקודת השטרות מקים חזקת תמורה לטובת מי שהוא צד לשטר. על כן הנטל לסתירת החזקה בדבר מתן ערך בגין השטר מוטל על הנתבעים.

בע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4)680 (1989), עומד בית המשפט על תכליתה של החזקה העומדת בבסיס סעיף 29(א) לפקודת השטרות ומסביר כי נוכח החזקה חותם השטר הוא בגדר "המוציא מחברו". ההסבר לכך הוא כי אם אוחז שטר היה צריך להוכיח את זכותו מכוח החוזה, הרי שהתועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג במתן השטר הייתה מסוכלת ומכאן ההקלה בנטל הראייתי המוטל על הנפרע.

1. לתמיכה בסכום החוב צירפה התובעת חשבוניות, תעודות משלוח ודו"ח גיול חובות. לדידם של הנתבעים התובעת לא הוכיחה החוב בהיעדר כרטסת ובאין תצהיר מטעם מנהלת החשבונות לתמיכה בדו"ח גיול החובות.

כאמור, המדובר בתביעה שטרית ולזכות התובעת חזקת התמורה. לא רק זאת אלא שהנתבעים הודו בעצם קיומו של החוב. מר דעדוש העיד כי הם מודים בחוב בסך של 500,000 ש"ח בערך (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 27-26).

כאמור, הנתבעים טענו יש להפחית מסכום החוב סך של 245,632 ש"ח. אולם מעבר לטענת הנתבעים בדבר הצורך להפחית מסכום החוב, ושלילת הראיות שהובאו על ידי התובעת, הנתבעים עצמם לא הביאו ראיות פוזיטיביות מספקות להוכחת מרבית הסכומים שלדידם יש להפחית מסכום התביעה, כגון כרטסת הנהלת החשבונות שלהם, אשר תלמד אודות פירעון הסכומים או כל ראיה אחרת שיהיה בה כדי לסתור את סכום החוב הנקוב בשטר ובמסמכים שהובאו על ידי התובעת. הנתבעים לא עשו כן.

להלן אבחן הסכומים שלטענת הנתבעים יש להפחית מהחוב.

דמי הובלה

1. לטענת הנתבעים התובעת חייבה אותם בסך של 27,564 ש"ח ביתר עבור רכיב "דמי הובלה" בשיעור של 5% מכל חשבונית. המדובר לדידם בחיוב שהחל רק בחודש נובמבר 2016, ובחודשים קודמים לא חויבו בגינו. כן טענו כי בחלק מהחשבוניות חיוב דמי ההובלה היה על אף שצוין בהן שהאיסוף היה עצמי. התובעת טענה כי, כאמור, כי יש להפחית סך של 160 ₪ בלבד.
2. מעיון בחשבוניות שצורפו עולה כי אכן בחלקן צוין איסוף עצמי, ועל כן הדעת נותנת כי במצב דברים כזה אין לחייב בגין דמי הובלה. עוד עולה מעיון בחשבוניות כי קיימות חשבוניות ממועדים מוקדמים לחודש נובמבר 2016 שאינן באיסוף עצמי ולא נגבו בהן דמי הובלה באופן המחזק את גרסת הנתבעים לעניין ההסכמה כי דמי ההובלה כלולים במחיר.
3. התובעת לא הפנתה להוראה בהסכם ההתקשרות בין הצדדים המאפשרת גביית שיעור של 5% מהחשבוניות בגין דמי הובלה או לכל ראיה פוזיטיבית אחרת המלמדת על הבסיס ההסכמי מכוחו גבתה 5% דמי הובלה. התובעת גם לא הציגה גרסה פוזיטיבית משלה לעניין ההבדל בגביית דמי ההובלה ואף לא הבהירה הסיבה לאי גביית דמי הובלה באותן חשבוניות והאם מדובר בהשמטה מקרית.

התובעת ביקשה לסתור גרסת הנתבעים באמצעות עדות הנתבע שהתבקש להפנות לראיה התומכת בגרסתו והדבר לא עלה בידו. הראיה לדידו של הנתבע היא העובדה שיש חשבוניות ממועדים קודמים שבהן הם לא חויבו בדמי הובלה (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 12-8).

1. לאחר שבחנתי טענות הצדדים אני סבורה כי יש לקבל טענת הנתבעים לעניין חיוב ביתר עבור דמי ההובלה. שכן, הגם שמדובר בתביעה שטרית, לא ניתן להתעלם מעסקת היסוד, ועל כן היה על התובעת להפנות להסכמה מכוחה ביקשה לגבות שיעור של 5% עבור דמי הובלה. כאמור, התובעת לא הפנתה להסכמה כזו. התובעת אף לא סתרה את גרסת הנתבעים כי גביית דמי ההובלה החלה רק בנובמבר 2016 ולא הציגה גרסה פוזיטיבית ומניחה את הדעת מדוע לא גבתה דמי הובלה בעבר וכעת החלה לגבות. לאור כל זאת אני מקבלת את טענת הנתבעים כי יש להפחית סך של 27,564 ש"ח בגין גביית דמי ההובלה.

גביית חשבוניות ביתר

1. עוד טענו הנתבעים כי התובעת מנסה לגבות כפל תשלום בגין חשבוניות שכבר שולמו בסך של 152,826 ש"ח אשר יש להפחית מסכום החוב. הנתבעים סמכו גרסתם על טענת חברת אברות בכתב ההגנה שהגישה במסגרת ההליך מתנהל נגדה בת.א. 69122-03-17. להוכחת גרסתם צירפו חשבוניות מדגמיות (נספח 16 לכתב ההגנה), ומר דעדוש העיד כי לגבי סכום זה יש בידי התובעת שיקים, אך אם השיקים לא נפרעו הנתבעים חייבים בתשלום (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 25-20).

התובעת אישרה כי קיבלה שיקים בסכום זה מחברת אברות אולם טענה כי הנתבע לא חתם חתימת היסב על השיקים ועל כן לא היה באפשרותה להציג השיקים לפירעון.

1. בעדותו הנתבע אישר כי היה מסב את השיקים שחברת אברות הנפיקה וכך התובעת קיבלה את כספה (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 18-17). בהמשך אישר כי התובעת לא קיבלה סכום זה (בפרוטוקול עמ' 7 ש' 27-26), וכי לא חתם חתימת היסב על השיקים האמורים (בפרוטוקול עמ' 8 ש' 30-23).
2. יצאנו למדים כי לגרסת הנתבעים עצמם בגין החשבוניות שלטענתם נגבו ביתר היו אמורים להימסר שיקים מחברת אברות לתובעת. טענת התובעת כי השיקים לא נמשכו לפקודתה לא נסתרה. מעדות הנתבע ומר דעדוש עולה כי השיקים האמורים לא נחתמו בחתימת היסב מטעם הנתבעת ועל כן היה בעדותם של עדי הנתבעים להשמיט הבסיס לגרסתם. לפיכך לא עלה בידי הנתבעים להוכיח פירעון סך של 152,826 ₪.
3. יחד עם זאת ומבלי לפגוע באמור לעיל, משעלה מגרסאות הצדדים כי השיקים האמורים נמסרו לתובעת חזקה על חברת אברות כי התכוונה לפרוע את החוב בגינם. לפיכך ומשהנתבעת אינה כופרת בהמחאת הזכות, אזי לא הובהרה המניעה כי התובעת תפנה לחברת אברות לקבלת הכספים. לפיכך ובהתאם להמחאת הזכות מורה כי התובעת תשיב לחברת אברות את השיק/ים מקוריים ובהיעדר הסתייגות אחרת מצד חברת אברות, עליה להנפיק שיק בסכום האמור לפקודת התובעת, אשר ייזקף כתקבול על חשבון החוב של הנתבעים לתובעת.

על התובעת להשלים האמור תוך 30 ימים ולדווח לתיק ההוצאה לפועל.

בהיעדר הקטנת חוב בתיק ההוצאה לפועל, רשאים הנתבעים לברר העניין במסגרת בקשה בטענת "פרעתי".

קיזוז בגין מוצרים שנותרו באתר

1. הנתבעים טענו כי יש להפחית מסכום החוב סך של 74,242 ש"ח בגין שימוש בחלק יחסי מהמוצרים שסיפקה התובעת, על ידי קבלן אחר בשם סיטבון. לטענת הנתבעים סיטבון המשיך בביצוע הפרויקט לאחר שהנתבעת סיימה 80% מהעבודה וחברת אברות הפסיקה לשלם לה כספים.

התובעת טענה כי אין לה קשר עם סיטבון וכי את המוצרים סיפקה לנתבעים.

1. הנתבע העיד כי השאיר חומרים בשטח בהם סיטבון השתמש. הנתבע חישב כמויות אלא בידו צילומים שסיטבון ביצע עבודות בשטח (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 15-13). מר דעדוש העיד שכל הסחורה הייתה בשטח. בלית ברירה הם אפשרו לסיטבון להשתמש במוצרים שהיו בשטח כגון: הקולטנים, צנרת הניקוז, שוחות וכו' (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 5-1). לעניין תחשיב הסכום הנתבע העיד כי הסכום חושב על ידי מר דעדוש. ומר דעדוש העיד בעניין זה כי הוא היה באתר, יודע כל דבר וביצע את התחשיב בהתאם למוצרים שסיטבון השתמש (בפרוטוקול עמ' 11 ש' 7-6).
2. אין חולק בין הצדדים כי ההתקשרות הייתה בין התובעת לנתבעים. הנתבעים לא טענו כי לסיטבון היה קשר כלשהו לתובעת ולא הציגו ראיה כלשהי הקושרת את סיטבון לתובעת או כי התובעת. העובדה כי הנתבעים בחרו להשאיר, לטענתם, את המוצרים באתר אינה מפקיעה את חבותם בגין המוצרים שאין חולק כי הם רכשו, גם אם לטעמם גורם אחר עשה בהם שימוש. הנתבעים לא טענו כי יידעו את התובעת או דאגו לכך שסיטבון ישלמו עבור המוצרים, אלא הם יוצאים מנקודת הנחה כי חברת אברות שילמה לסיטבון ודאגה לתשלום לתובעת.

הנתבע התבקש להציג ראיה לתשלום וכזו לא הייתה בידיו אלא הוא טען כי לא יכול להיות שלא קיבל את הכסף שלו (בפרוטוקול עמ' 9 ש' 26-23). הנחה זו אין בה כדי לחזק את גרסת הנתבעים שאינה נתמכת אלא בעדות בעל דין.

זאת ועוד, הנתבעים לא פירטו בצורה מדויקת אילו מוצרים נותרו באתר, כמות המוצרים, שוויים וכד'. הנתבעים גם לא השכילו להבהיר כיצד העובדה שסיטבון עשה כטענתם שימוש במוצרים מקנה להם זכות לנכות כספים מהתובעת. שכן, בהיעדר טענה כי התובעת הייתה מודעת לכך ונתנה הסכמתה לגבות מסיטבון, לכל היותר יכולה להיות לנתבעים טענה כלפי סיטבון אם אכן עשה שימוש במוצרים אלה אולם בהיעדר ראיה להתקשרות עם התובעת או להסכמתה לגבות חלק יחסי מסיטבון איני רואה בסיס לטענה כי יש לנכות ערכם של מוצרים אלה מהחוב של הנתבעים. לפיכך גם טענה זו נדחית.

טענה בדבר פירעון סך של 42,949 ש"ח שהועלתה בסיכומים

1. כאמור הנתבעים העלו בסיכומים טענה חדשה בדבר תשלומים שחברת אברות טענה ששילמה לתובעת במסגרת ההליך המשפטי המתנהל נגדה על ידי הנתבעת בת.א. 69093-03-19. לטענת הנתבעים הנתונים התבררו להם רק ביום 28.12.18 עת חברת אברות צירפה המסמכים .
2. גישת הפסיקה היא כי סיכומים בכתב אינם המקום לצרף ראיות או להעלות טענות נוספות על אלו שהובאו במהלך המשפט כאשר הייתה שהות לצדדים להתייחס לטענות הן בעל פה והן על דרך של הבאת עדים (ראו: ע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פ"ד מה(4) 343 (1991)).
3. ההסבר שניתן על ידי הנתבעים לסיבת העלאת הטענה והגשת הראיות בשלב הסיכומים אינו מתקבל על דעתי. סיכומי הנתבעים הוגשו לאחר המועד בו נטען כי חברת אברות צירפה את המסמכים עליהם ביססו הטענה וצירפו המסמכים. בנסיבות אלה היה על הנתבעים להגיש בקשה נתמכת בתצהיר ולפרט המניעות להעלות הטענה ולהשיג המסמכים בזמן בירור התביעה או למצער טרם הגשת הסיכומים. העלאת הטענה וצירוף הראיות בשלב זה מבלי שניתנה לתובעת האפשרות להביע עמדתה בנושא למעשה מפתיעה את התובעת בניגוד לכללי השקיפות בניהול ההליך האזרחי ופוגעת בזכות דיונית משמעותית שלה, להעמיד את הראיות שצורפו למבחן חקירה נגדית או להביא ראיות מצידה לסתור הטענה.

אי לכך משהנתבעים לא השכילו להגיש בקשה מראש, אינו רואה להתיר הוספת טענות וראיות בסיכומים אין מקום להתייחס בפסק הדין לטענות עובדתיות חדשות שהועלו בסיכומים.

אוסיף ואומר כי גם לו הייתי מתירה העלאת הטענה וצירוף הראיות, הרי שמדובר בראיות שנועדו לבסס טענה של בעל דין בהליך אחר שטרם הוכרע ולא נקבעו מסמרות לגביו ועל כן לא ניתן היה לקבל הטענה שהועלתה בסיכומים על סמך הראיות שצורפו.

1. כך גם בהתייחס לטענה שהעלו הנתבעים בסיכומיהם לגבי תשלומים שחברת אברות העבירה שהתגלו במסגרת גילוי מסמכים בת.א. 69122-03-17. לא רק שלא הובהר מדוע הועלתה הטענה רק בסיכומים אלא שמדובר בטענה כללית, סתמית ולא מפורטת.

סיכום

1. לאחר ששוכנעתי בדבר אמיתות חתימת הנתבע על שטר החוב ודחיתי טענותיו לעניין התחייבותו האישית כלפי התובעת, ולנוכח הודאת הנתבעים בחבות כלפי התובעת ודחיית טענותיהם בדבר הסכומים שיש להפחית מהחוב הנתבע, למעט בגין דמי ההובלה בסך 27,564 ש"ח, התביעה מתקבלת.
2. בהתאם לכך הנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 685,929 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פתיחת תיק ההוצאה לפועל ועד למועד התשלום בפועל ובצירוף אגרת בית משפט כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ש"ח.
3. הליכי ההוצאה לפועל יחודשו בכפוף לעדכון הסכומים, למעט בהתייחס לסך של 152,826 ש"ח, שביצועם יעוכב למשך 30 יום לצורך השלמת ביצוע האמור בסעיף 52 לעיל.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח ניסן תש"פ, 12 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.