1. בפני תביעה קטנה, בסך 22,645 ₪, שעניינה אחריות שליח בי-דין לטעות בזיהוי. לשם פשטות הדיון, יכונו הצדדים (וכן יתר הדמויות הרלוונטיות) לפי שמות המשפחה שלהם.

2. סיפור המעשה הוא זה: גרמן, שהוא התובע בהליך הנוכחי, נתבע בתביעת נזיקין בשנת 2011 ע"י אדם בשם סאבר חדיג'ה, שהיה מיוצג ע"י עו"ד אמיר ג'בארה. ג'בארה ביקש מעאזם, הנתבע בהליך הנוכחי, למסור את כתב התביעה לגרמן (עאזם טוען שמדובר היה בבקשת טובה אישית בין חברים, שכן הוא עצמו אינו עובד בשליחויות). לבית המשפט שדן בתביעת הנזיקין הוגש אישור מסירה, הנחזה להיות חתום ע"י גרמן, בצירוף תצהיר של עאזם, בו הוא מצהיר כי מסר את כתב התביעה לגרמן, לאחר שאימת את פרטיו, ובאותו הליך ניתן פסק-דין בהעדר התגוננות נגד גרמן (ע"ס למעלה מ-200,000 ₪). גרמן הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, תוך הכחשת קבלת כתב התביעה, והכחשת החתימה ע"ג אישור המסירה, ונעזר במומחה לכתב יד שקבע שהחתימה אינה שלו; עוד טען, כי בזמן המסירה המדוברת, כלל לא התגורר במען האמור (והציג אישור מתאים ממרשם האוכלוסין). פסק-הדין בוטל, ולימים ניתן פסק-דין על דרך הפשרה, בסכום נמוך משמעותית (כשליש מסכום פסק-הדין המקורי). בפסק-הדין שניתן בתביעת הנזיקין, דחה בית המשפט את בקשת גרמן לחייב את חדיג'ה בהוצאותיו הכרוכות בביטול פסק-הדין.

3. עתה תובע גרמן את עאזם, בטענה כי בעטיו נגרמו לו נזקים, הכוללים את עלות עוה"ד (5,310 ₪) והמומחה (2,124 ₪), בקשר עם הבקשה לביטול פסק-הדין, איתורו של עאזם עצמו לצורך הליך זה (211 ₪) ועגמת הנפש הכרוכה בהתמודדות עם פסק-הדין בסך מאות אלפי שקלים (15,000 ₪).

4. עאזם טען, להגנתו, שלוש טענות: האחת, כי פסק-הדין שניתן בתביעת הנזיקין מהווה מעשה בית-דין גם כלפיו, שכן כשלוח של ג'בארה, שהוא שלוח של חדיג'ה, הוא למעשה חליף של חדיג'ה; השניה, כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, 6 שנים לאחר הארוע המדובר; ושלישית, כי עובדתית אין לקבל את התביעה, שכן כל שעשה עאזם הוא, כאמור לעיל, לסייע לג'בארה, כחבר, וכי כל שהוא זוכר לגבי ארוע המסירה הוא, שניגש למען שנמסר לו, מסר לשוכן באותו מען את המעטפה, בלא לדרוש ממנו להזדהות, והחתים אותו על אישור המסירה. בדיון הוסיף, כי אינו זוכר אם מי שפתח את הדלת וקיבל את המעטפה הוא גרמן, או אפילו דומה לו, ואף אינו זוכר אם שאל אותו לשמו.

5. יש להעיר, כי גרמן לא מצא לנכון לתבוע את ג'בארה, ואילו עאזם לא מצא לנכון לזמנו לעדות, או להגיש נגדו הודעה לצד שלישי.

6. דין התביעה להתקבל, באופן חלקי, כפי שיובהר.

7. ראשית אבהיר, כי לטעמי לא יצר פסק-הדין בתביעת הנזיקין מעשה בית דין במחלוקת שבין גרמן לבין עאזם. השאלה שהוכרעה באותה תביעה היתה, אם יש מקום לחייב את חדיג'ה, לאור מכלול הנסיבות, בהוצאותיו של גרמן. שאלת חיוב בהוצאות אינה זהה, כלל, לשאלה הנזיקית הכרוכה בטענה שמאן דהוא התרשל כלפי הניזוק, ועל כן אין מדובר באותה עילה. משכך, גם אין כאן מעשה בית דין. שלוח אמנם יכול להיחשב חליפו של שולח, אולם זאת רק כאשר עילת התביעה היא זהה. עוד יוער, כי ברור שאין כאן השתק פלוגתא, שכן שאלת טיב המסירה, בפועל, ואופן התנהלותו של עאזם, לא נבחנה לגופה בעת בירור הבקשה לביטול פסק-הדין (או, לכל הפחות, לא הוכח לי שהיא כן נבחנה).

8. שנית, אני סבור כי באופן ביצוע השליחות על ידי עאזם אכן היתה התרשלות. דומה, כי אדם המבצע שליחות של מסמך עבור עורך-דין אמור להניח (גם אם לא ניזהר מלקבוע, שחובה עליו לברר זאת) כי הוא מוסר מסמך משפטי, אשר עשויות להיות לו השלכות כלפי מאן דהוא. לפיכך, עליו לבצע את המסירה באופן זהיר וקפדני. דרישה מינימלית היא בירור זהותו של מקבל המסמך (לפחות בשאלת זיהוי, גם אם לא נדרש אימות הזהות ממש). יתר על כן, עאזם חתם על תצהיר, כאמור לעיל, בו הוא מאשר כי וידא את פרטי מקבל המסירה. משאינו יכול לאשר זאת בעדותו, מסתמנת האפשרות שחתם על תצהיר שאינו משקף את האמת. פעולה שכזו, שהביאה למתן פסק-הדין השגוי נגד גרמן, אף היא, לכל הפחות, רשלנית.

9. לפיכך, עקרונית, הוכיח גרמן את אחריותו של עאזם כלפיו.

10. עאזם טוען לנזק ראייתי, לאור חלוף הזמן מהאירוע ועד הגשת התביעה. יודגש, טענת השיהוי אינה כה חזקה, לגופה, שכן הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה רק בשנת 2014, שאז ככל הנראה נודע לגרמן על פסק-הדין עצמו. מכאן, כי כל התקופה שבין 2011 ל-2014 ממילא אינה יכולה להיספר, שכן לא קמה עילת תביעה לגרמן כלפי עאזם (לפי ידיעותיו באותה עת). בפועל, גרמן השתהה 3 שנים, וגם כאן אין מדובר בהשתהות בלתי סבירה, שכן יש להניח כי המתין להכרעה בתביעה שהוגשה נגדו, הכרעה שאולי היתה מביאה לחיובו של חדיג'ה בהוצאותיו של גרמן, ושהיתה, אם כך, מייתרת את התביעה נגד עאזם.

11. מכאן, כי הגם שאכן בחלוף 6 שנים אין זה סביר לצפות מאדם לזכור פרטים שונים אודות ארוע קל-ערך (מבחינתו) – ואולי גם ניתן לומר כי אם היתה התביעה מוגשת במועד הרלוונטי לכך (בשנת 2014), עדיין היה זכרונו של עאזם טרי מספיק כדי שיוכל לספק תשובה לשאלה זו, או לזכור פרטים נוספים על אודות המסירה עצמה, כגון: אמצעי הזיהוי בהם נקט, אם בכלל, כדי לוודא מיהו שקיבל את המעטפה ממנו, וכיו"ב – אולם לא שוכנעתי כי עאזם אכן היה זוכר פרטים כאלה, בהכרח, ולא מצאתי כי גרמן גרם בהתנהלותו נזק ראייתי כזה, שיחזיר אליו את הנטל להוכיח את נסיבות המסירה.

12. יודגש שוב, כי עאזם העיד על עצמו, בכתב ההגנה ובעדותו, כי מסר את המעטפה בלא לוודא את זהותו של מקבל המעטפה. מכאן, כי לא ייחס חשיבות רבה ולא נתן דעתו לפרטי הפעולה בה נקט. אם כך, ספק אם פניו של מקבל המעטפה היו נחרתים בזכרונו עד כדי שהיה זוכר אותם 3 שנים אחר-כך.

13. יש איפוא לקבוע, כי גרמן הוכיח את תביעתו ואת זכאותו לפיצוי.

14. נותר עתה לבחון מהו הנזק שגרם עאזם לגרמן. כאן יש להבחין בין הרכיבים העיקריים של סכום התביעה, ונלך מהקטן לגדול: חוות-הדעת שנדרשה לצורך הוכחת טענת החתימה הלא-אותנטית, נראית כנזק ישיר ואמיתי שנגרם לגרמן (2,124 ₪). גם הוצאות משפטיות יש להניח כי היו בלתי נמנעות. עם זאת, הסכום בו נשא (5,310 ₪) הוא גבוה יחסית להליך הספציפי של ביטול פסק-דין. לא הוצגה ראיה באשר ליתר הסדרי שכר-הטרחה שבין גרמן לעורך-דינו, כך שלא ניתן לדעת אם מלוא הסכום ששולם בשלב ביטול פסק-הדין הוא אכן הוצאה משפטית החורגת מהסכום שהיה נדרש ממילא להוציא על מנת להתגונן מפני התביעה (בהנחה, שחדיג'ה היה מאתר אותו בסופו של יום, אלמלי אותה "מסירה" על ידי עאזם). על דרך האומדן, אפוא, יש לקבוע, כי הוצאה משפטית סבירה עבור הגשת הבקשה היא סך של 3,000 ₪ ומע"מ (3,510 ₪). בדומה, אני סבור שאכן נגרמת לאדם מידה לא מבוטלת של מתח ולחץ בשעה שהוא מגלה שתלוי ועומד נגדו פסק-דין בסך 200,000 ₪, אולם לא שמעתי בעדותו של התובע נימה משכנעת של לחץ כזה שעולה כדי "עגמת נפש" של ממש, ובכתב התביעה לא נכתב בעניין זה מאומה. כאן אני סבור שיש לקמץ בסכום הפיצוי על נזקים כלליים, ולכלול אותו בסכום שייפסק עבור הוצאות ההליך באופן כללי (כמו גם את עלות איתורו של עאזם, בסך 211 ₪, שנכללה אף היא בסכום התביעה).

15. אני מקבל, אפוא, את התביעה באופן חלקי, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הנזק המוכח, כאמור לעיל, בסך 5,634 ₪, ועוד אני מחייב אותו בהוצאות ההליך בסכום כולל של 900 ₪, ובסך-הכל ישלם הנתבע לתובע סך של 6,534 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ז, 09 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.