כב' השופט דניאל גולדברג

המערערת

יהודית זקן ת.ז. 058731316

ע"י ב"כ: עוה"ד יעקב לוי וטל לוי

-

המשיב

המוסד לביטוח לאומי גופים על פי דין 513436494

ע"י ב"כ: עו"ד מוניר ח'יר

פסק דין

1. המערערת, גב' יהודית זקן, הגישה ערעור זה לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 20.2.17, על פיה נקבעו לה 10% נכות בגין צרידות.

2. הוועדה הרפואית לעררים התכנסה בעקבות פסק דין מיום 12.12.16 שניתן על פי הסכמת הצדדים בתיק בל 28896-06-16.

3. הרקע לפסק הדין הינו כדלהלן: המערערת משמשת כפקידת תביעות והליקוי של צרידות הוכר לה כפגיעה בעבודה. ועדה רפואית מיום 13.1.16 קבעה למערערת 20% נכות לפי סעיף 71(ב)(3) לרשימת הליקויים, על יסוד קביעתה כי "מדובר בצרידות בצורה". על החלטה זו הגיש המשיב ערר לוועדה הרפואית לעררים וזו קיבלה את הערר, קבעה למערערת 10% נכות, והכל בהחלטה מיום 17.5.16, בה נאמר:

"מדברת בלחש, אך יכולה לומר מילים והקול שלה נשמע וניתן להבנה".

4. על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 17.5.16 הגישה המערערת לבית דין זה ערעור בבל 28896-06-16, והצדדים הגיעו להסכמה לפיה עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים על מנת שתתייחס לשאלה האם קיים קושי בהבנה או קליטת הדיבור והאם הליקוי של המערערת תואם את סעיף 71(ב)(3) לרשימת הליקויים. ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ונקבע בפסק הדין כי "המערערת ובא כוחה יוזמנו לטעון בפני הוועדה".

5. כאן המקום לפרט את החלופות שבסעיף 71(ב) לרשימת הליקויים, שעניינה ב"צרידות קבועה", להבדיל מ"צרידות לא קבועה" שלה יוחד סעיף הליקוי 71(א). כותרת הסעיף הינה "הפרעות בדיבור כתוצאה ממחלה, פציעה או ניתוח של לארינקס או קנה". כאמור, דרגות החומרה של "צרידות קבועה" מפורטות בסעיפי המשנה של סעיף 71(ב), כדלהלן:

1. בצורה קלה עד בינונית – הדיבור ברור – 5%.

2. בצורה ניכרת, אין קשיים בקליטת הדיבור – 10%.

3. בצורה קשה, הגורמת לקשיים לזולת בהבנת הדיבור או קליטתו – 20%".

6. לדיון בוועדה החוזרת על פי פסק הדין התייצב מטעם המערערת בא כוחה לבדו, ללא המערערת. בא כוח המערערת טען לפני הוועדה כי הנימוק שביסוד החלטתה מיום 17.5.16, לפיו דברי המערערת ניתנים להבנה, אינו שולל תחולת סעיף 71(ב)(3) לרשימת הליקויים, שכן השאלה אינה אם ניתן להבין את המערערת אלא אם הצרידות שלה גורמת לקשיים לזולת בהבנת דיבורה או קליטתו.

7. הוועדה הרפואית לעררים קבעה:

"הוועדה התכנסה מתוקף פס"ד מיום 12.12.16. בעת הבדיקה מיום 17.5.16 הוועדה ציינה שהקול שלה נשמע וניתן להבנה – קביעה זו אינה תואמת את סעיף 71(1)(3) הקובע שצריכים להיות קשיים לזולת בהבנת הדיבור. התובעת לא התייצבה לוועדה כפי שנקבע בפסק הדין ולפיכך מסתפקת בהסבר קביעתה הקודמת בהתאם לפסיקת ביהמ"ש.

טענות הצדדים

8. המערערת טוענת כי הוועדה הרפואית לעררים לא קיימה את הוראות פסק הדין מכוחו התכנסה, וכי מאחר שמדובר בפעם השנייה שהיא שוגה באותה טעות משפטית, יש להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר.

9. המשיב טוען כי הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין בשים לב לכך שהמערערת לא קיימה את חובת ההתייצבות לדיון לפני הוועדה לפני פסק הדין, ולפיכך הייתה הוועדה הרפואית רשאית ליתן החלטתה על יסוד הממצא שקבעה בוועדה מיום 17.5.16. כן הפנה המשיב להחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 17.5.16 בה ציינה הוועדה כי המערער ממשיכה לעבוד באופן מלא בעבודתה מול קהל ובשיחות טלפון. כן טוען המשיב כי אין סתירה או חוסר התאמה בולט בין ממצאי הוועדה לבין פריט הליקוי שקבעה ועל כן לא מתעוררת שאלה משפטית שמצדיקה התערבות שיפוטית. המשיב הוסיף כי כאשר הוועדה קובעת כי דיבורה של המערערת "ניתן להבנה", משמעות הדבר הינה שדיבורה ברור, ויש משמעות לכך שפסק הדין שניתן בהסכמה לא ביטל את החלטת הוועדה מיום 17.5.16 אלא הורה לה להשלים את מלאכתה.

דיון והכרעה

10. לאחר שבית הדין עיין בכלל החומר שבתיק ובטענות הצדדים, בית הדין סבור שיש לקבל את הערעור מטעמיו, ובכלל זה להורות על החזרת עניינה של המערערת לוועדה בהרכב אחר.

11. בפסק הדין נקבע כי על הוועדה הרפואית לעררים לקבוע האם קיים קושי בהבנה או בקליטת הדיבור. הנחייה זו ניתנה לוועדה בפסק דין שניתן בערעור על קביעת הוועדה לפיה דבריה ניתנים להבנה ועל כן לא חל סעיף 71(ב)(3). במקום לקבוע ממצא בשאלה אם קיים קושי בהבנה או בקליטת הדיבור, חזרה הוועדה על אותה הנמקה לפיה דבריה של המערערת ניתנים להבנה. הנמקה זו אינה יכולה להוות מילוי של הנחיית פסק הדין.

12. החלטת הוועדה הרפואית לעררים לאמץ את החלטתה הקודמת בשל כך שהמערערת לא התייצבה לדיון לפניה, שגויה מבחינה משפטית. בניגוד לקביעת הוועדה הרפואית לעררים, לא נקבעה בפסק הדין חובת התייצבות של המערערת לפני הוועדה, אלא נקבע כי המערערת ובא כוחה יוזמנו לוועדה. ככל שסברה הוועדה הרפואית לעררים שנדרשת נוכחות המערערת, היה עליה להורות על דחיית הדיון ולא לקבל החלטה המתעלמת מהנחיות פסק הדין.

13. הואיל ומדובר בפעם שנייה שבית הדין מורה על החזרת עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים, לאחר שהוועדה התעלמה מהנחיית פסק הדין, מוצדקת דרישת המערער כי עניינה ייבחן על ידי וועדה חדשה, אשר תדון מחדש בערר המוסד על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון (מיום 13.1.16).

14. הערעור מתקבל. עניינה של המערערת מוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב חדש אשר ידון בערר המוסד על החלטת הוועדה הרפואית מיום 13.1.16.

15. המשיב ישלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

16. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.