1. לפניי תביעה כספית, בסדר דין מהיר, שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 27.08.2013, בין כלי רכב, מ"ר 28-441-68 שבעת התאונה היה בבעלות התובע ונטען כי היה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח מסוג מקיף (להלן: "רכב התובע") לבין כלי רכב אחר שאינו קשור בתובענה זו (להלן: "רכב צד ג'") (ולהלן: "התאונה").

2. התובע טוען כי הנתבעת סירבה להכיר בכיסוי הביטוחי בנימוק כי המבוטח לא שילם את פרמיית הביטוח והפוליסה לא הוצאה. לטענת התובע, בעלת רכב צד ג' ומבטחה הגישו תביעה נגד נהגת רכב התובע בגין נזקיהם, תביעה אשר סומנה תא"מ 36861-05-15 (להלן: "התביעה המקבילה"). במסגרת התביעה המקבילה הגישה נהגת רכב התובע כאן הודעת צד שלישי כנגד מבטחתה, היא הנתבעת כאן, שם נטען, בין היתר, כי בעל רכב התובע שילם לסוכן הביטוח מטעם הנתבעת את הפרמיה אלא שבטעות הנתבעת לא ערכה פוליסה אף על פי שהתשלום בגין הפרמיה נגבה על ידי הנתבעת. לטענת התובע, בתביעה המקבילה הסכימה הנתבעת כאן לשלם את נזקיהם של התובעים שם תוך שגבתה את דמי ההשתתפות העצמית מהמבוטח, בעל רכב התובע כאן.

לטענת התובע, הגם שהנתבעת הכירה בטעותה באי עריכת פוליסה לרכב התובע, היא ממאנת לשלם לתובע את נזקי רכבו בגין התאונה.

יש לציין כי לכתב התביעה צורפה חוות דעת שמאי רכב אשר נערכה בסמוך לאחר התאונה.

מנגד טוענת הנתבעת כי דינה של התביעה דחייה הואיל ומדובר בתביעה אשר עילתה התיישנה. לטענת הנתבעת, התאונה ארעה ביום 27.08.2013. אלא שהתביעה כאן הוגשה לאחר תקופת מרוץ ההתיישנות, קרי למעלה משלוש שנים לאחר קרות התאונה.

עוד טוענת הנתבעת כי דינה של התביעה להידחות אף מכוח השתק, שהרי התובע לא פנה אל הנתבעת מעולם בדרישה לתשלום נזקי רכבו, אלא בתביעה זו, הגם שרכב התובע נבדק על ידי שמאי רכב למחרת התאונה, קרי ביום 28.08.2013. יתירה מזאת, טוענת הנתבעת כי אף במסגרת התביעה המקבילה לא העלה התובע כאן כל טענה לפיה על הנתבעת כאן לפצות אותו בגין נזקיו ואף לא צירף את נזקיו להודעת צד ג' או לחילופין לא עתר לפיצול סעדיו.

3. ניתן לומר אפוא כי המחלוקת בין הצדדים היא לעניין התיישנות עילת התביעה ולעניין הכיסוי הביטוחי.

4. נערך לפניי דיון במסגרתו העלו ב"כ הצדדים את טיעוניהם.

5. בתום שמיעת טיעוני ב"כ הצדדים הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, על יסוד החומר המונח לפניו, ללא צורך בשמיעת עדויות, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

6. על יסוד החומר המונח לפניי, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, בהפחתת ראש הנזק בדבר טרחה ועגמת נפש.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

6.1. באשר לטענת התיישנות עילת התביעה, אומר כי בפועל אכן חלפו למעלה משלוש שנים ממועד התאונה ועד למועד הגשת התביעה דנן. ברם, מהותית, על פי החומר המונח לפני עולה כי התובע ידע על היקף נזקיו רק בחודש מרץ 2017, עם תשלום, לכאורה, של שכ"ט שמאי, או לכל הפחות בחודש מרץ 2014, עם מועד עריכת חוות דעת השמאי. מקום שהתובע לא ידע על היקף נזקיו, שהרי ניתן לומר בזהירות כי לא נולדה עילת התביעה אשר מבוססת הן על יסוד האירוע והן על יסוד הנזק. לאור זאת, בנסיבות העניין, העלאת הטענה של התיישנות עילת התביעה, היא חסרת תום לב. זאת ועוד, ב"כ הנתבעת אישר כי במהלך מרוץ תקופת ההתיישנות התובע פנה אל הנתבעת וקיבל תשובה, לפיה אין כיסוי ביטוחי (עמ' 2, שורות 5-4 לפרוטוקול).

מכל אחד מהטעמים האלו, וביתר שאת באופן מצטבר, סבורני כי עילת התביעה לא התיישנה.

6.2. באשר לטענת הנתבעת לעניין השתק, לפיה היה על התובע לתבוע את נזקיו במסגרת ההליך המקביל, במסגרת הודעת צד השלישי או לקבל היתר מבית המשפט לפיצול סעדים, אומר כי גם דין טענה זו להידחות.

דומה כי ב"כ הנתבעת נפל לכלל טעות.

מי שהיה צד לתביעה המקבילה היא נהגת רכב התובע ולא התובע שהינו בעליו של הרכב הניזוק מושא התובענה דנן. התובע לא היה צד לתביעה המקבילה, ומשכך כלל אין תחולה להוראות הדין לעניין הודעת צד שלישי המנויות בתקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

נהגת רכב התובע לא יכולה הייתה במסגרת הודעת צד ג' לתבוע את נזקי רכב התובע זולת העלאת טענות לעניין הכיסוי הביטוחי לנזקי צד ג' (התובעות בתביעה המקבילה). כמו גם, נהגת רכב התובע לא יכולה הייתה לבקש פיצול סעדים כנגד הנתבעת, שהרי אינה בעלת רכב התובע ולכן גם אין בינה לבין הנתבעת יריבות לעניין נזקי רכב התובע.

בנוסף לכך, אם הנחת המוצא של הנתבעת בתיק המקביל בעת הסכמתה לפשרה שם, הייתה כי היות וסוכן הביטוח שהינו בבחינת העד המרכזי הלך לעולמו (עמ' 1, שורות 25-21 לפרוטוקול), הרי שהנחת מוצא זו הייתה צריכה להיות גם במסגרת תובענה זו.

6.3. די בכל האמור לעיל, כדי להגיע למסקנה כי דין טענותיה של הנתבעת ודין טיעוני בא כוחה במעמד הדיון להידחות.

בהקשר זה, אומר כי לאור התוצאה אליה הגעתי, אני רואה בחומרה רבה את סירובה של הנתבעת לשלם לתובע את נזקיו המוכחים וביטוי לכך יינתן במסגרת פסיקת ההוצאות.

6.4. הואיל ואין חולק כי במסגרת התביעה המקבילה נגבתה בסופו של יום השתתפות עצמית בגין תשלום נזקי צד ג' בגין התאונה הרי שאין מקום לגבות מהתובע השתתפות עצמית נוספת בגין חיוב הנתבעת בתשלום תגמולי הביטוח לתובע על פי הפוליסה.

6.5. איני מקבל ראש הנזק בדבר טרחה ועגמת נפש, בסך של 1,000 ₪, אשר לא הוכח כלל ועיקר.

7. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

7.1. סך של 10,956 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט כפי ששולמה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

7.2. שכ"ט עו"ד בסך 17.55% מהסכום המוצמד שנפסק.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

8. לאור התנהלותה של הנתבעת בתיק זה ובזבוז זמן שיפוטי יקר, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות לטובת קופת אוצר המדינה בסך של 8,00 ₪.

9. הואיל וב"כ הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, והואיל ולא התקיים הליך הוכחות, ניתן בזה פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

10. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ח, 30 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.