נגד

המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים

ע"י ב"כ עו"ד אביאב הולנדר

1. לפניי בקשה שהוכתרה אמנם כ"ערעור על החלטת ביניים מטעם בית הדין לעררים" ואולם לאחר עיון בבקשה עולה כי המדובר למעשה בבקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה על-ידי בית הדין לעררים ביום 02/03/17 בערר (ת"א) 1948-17 (כב' הדיין אילן חלבגה) בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו אשר יעכב את הרחקתה מישראל (להלן – "ההחלטה").

תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים עד כה

1. המבקשת, נתינה הודית, נכנסה לישראל ביום 13/10/11 ברישיון שהייה מסוג ב/1 בענף הסיעוד. המבקשת עבדה בענף הסיעוד בהתאם לרישיונה, עד ליום 09/05/16 בו עזבה את מעסיקתה החוקית, רישיונה פג והבקשה שהוגשה ביוני 2016 להסדרת מעמדה סורבה.
2. ביום 21/02/17 נעצרה המבקשת לאחר ששהתה ועבדה באופן בלתי חוקי בישראל.

בשימוע שנערך למבקשת, טענה כי נכנסה לישראל למטרות עבודה וכי היא הותירה אחריה בהודו בעל חולה ושלושה ילדים.

בתום השימוע, הוחלט ע"י ממונה ביקורת הגבולות כי בנסיבות העניין יש ליתן בעניינה של המבקשת צו משמורת, היא הועברה למשמורת והוצא כנגדה צו הרחקה.

1. ביום 08/06/16 המבקשת הגישה בקשה לוועדה ההומניטארית לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 ואולם בקשתה נדחתה ביום 03/07/16 בשל אי השלמת מסמכים, ומהנתונים בפניי עולה כי בקשה אחרת לא הוגשה מטעמה.
2. ביום 23/02/17 נערך למבקשת דיון בבית הדין לביקורת משמורת במסגרתו דחה בית הדין את בקשת המבקשת לשחרור ממשמורת והותיר את צו המשמורת על כנו.
3. ביום 27/02/17 הוגשה בקשה בהולה מטעם המבקשת לבית הדין לביקורת משמורת בבקשה להורות על שחרורה של המבקשת, במסגרתה צוין כי בשל טעות סברה המבקשת כי מסמכים הוגשו לוועדה ההומניטארית ובפועל לא כך הדבר, וכי המבקשת סברה בתום לב כי היא שוהה כדין בישראל.

לאחר שהוגשו תגובות הצדדים, ניתנה ביום 02/03/17 החלטת בית הדין למשמורת הדוחה את בקשת שחרור המבקשת, וזאת לאחר שבית הדין למשמורת בחן את מכלול הטענות שהונחו בפניו וקבע כי לא הוצגו בפניו טעמים או נסיבות חדשות אשר יש בהם כדי להביא לשחרורה של המבקשת ממשמורת.

1. בגין צו ההרחקה מיום 21/02/17 הגישה המבקשת ביום 02/03/17 ערר לבית הדין לעררים, וזאת כאשר טיסת הרחקה נקבעה למבקשת ליום למחרת ה- 03/03/17.

בו ביום ניתנה החלטת בית הדין אשר קבע בין היתר, כי עפ"י התשתית הראייתית שהונחה בפניו עולה כי סיכויי הערר קלושים, וכי לא הוכח כי אי מתן הצו המבוקש יגרום למבקשת נזק חמור שאינו בר תיקון. בית הדין דחה את הבקשה לעיכוב הרחקת המבקשת, וחייבה בהוצאות ע"ס 2,500 ₪.

על החלטת בית הדין כאמור, הוגש ערעור (אשר כאמור צריך היה להיות מוגש כבקשת רשות ערעור) ובו נכרכה הבקשה למתן צו ביניים מושא החלטתי זו.

1. ביום 09/03/17 ניתנה החלטתי המורה כי המבקשת לא תורחק מן הארץ על למתן החלטה אחרת.

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשת, בית הדין לעררים לא שעה לעובדה כי עד למועד מעצרה אחזה המבקשת במסמך/בקשה התלויה ועומדת אצל המשיבה וועדת חריגים להארכת אשרת עבודה לענף הסיעוד מיום 16/11/16, אשר למיטב ידיעת המבקשת לא ניתנה בה החלטה, וכי לא היה מקום לעוצרה כשכל חטאה היה בהמתנה לתשובת הוועדה.

המבקשת טוענת כי עמדת המשיבה כפי שהוצגה בפני בית הדין לעררים, לפיה המסמך הנחזה להיות בקשה הומניטארית המצויה בטיפול כפי שהוגשה על ידה מיום 16/11/16 אינה אלא מסמך מזויף אינה מבוססת ואינה נתמכת בראיות.

לטענתה, גם מקום בו הוברר כי אכן לא קיימת בקשה כאמור מטעם המבקשת במערכות המשיבה וזאת בנסיבות עלומות, אזי היה על המשיבה טרם החלטתה להרחיק את המבקשת ליתן לה את זכות הטיעון ולברר מה היה ידוע למבקשת ו/או מה היתה אמורה לדעת המבקשת בדבר חוקיות שהייתה בישראל.

עוד מדגישה המבקשת כי הרחקתה מובילה בהכרח לפגיעה במעסיקתה הסיעודית הנוכחית, אישה חולת דיאליזה, שלדבריה אין לה בני משפחה המסייעים לה פרט למבקשת, וכי בית הדין לא נתן דעתו לעניין זה.

1. לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות על הסף. המשיבה מדגישה כי המבקשת שוהה בישראל שלא כדין, וכי משבחרה לעזוב את מעסיקתה החוקית פג תוקף האשרה שלה.

לטענת המשיבה, חרף העובדה כי תוקף רישיונה של המבקשת פג זה מכבר, היא המשיכה לשהות בישראל ללא כל רישיון וללא כל ניסיון להסדיר את מעמדה אל מול המשיבה, תוך שהיא עובדת שלא כדין כל התקופה האמורה. בכך המבקשת עושה דין לעצמה והתנהגותה זו עולה כדי חוסר תום לב.

המשיבה מוסיפה כי מתן רישיונות עבודה לעובדים זרים נעשה בעיקרו עפ"י חוק הכניסה לישראל, ההסדרים והנהלים מכוחו, וכי בעניינו של עובד זר נקבע כי הסדר ייחודי לפיו שר הפנים רשאי להתיר שהייתו של עובד זר בישראל לתקופה של חמש שנים ולשלושה חודשים (63 חודשים). יחד עם זאת, לעובד זר אין הזכות לשהות בישראל את מלוא התקופה המבקשת אלא עליו לחדש את רישיון ושאשרת השהייה מידי שנה ושנה, דבר שלא נעשה בענייננו מצד המבקשת עת עזבה את מעסיקתה החוקית.

המשיבה מדגישה כי בית הדין לעררים הינו ערכאה מקצועית וייחודית וכי המדובר בצו הרחקה שהוצא כדין בפרט מקום בו עושה המבקשת דין לעצמה ואינה מכבדת את חוקי המדינה ואינה פועלת כל העת להסדרת מעמדה בישראל. באשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה, כי לא ייגרם למבקשת כל נזק בהרחקת המבקשת, וכי אין כל מניעה לבירור בקשתה כאשר היא שוהה מחוץ לישראל, בפרט כאשר המדובר במבקשת מיוצגת.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, החלטתי לדחות את הבקשה.
2. בחינת הנסיבות מעלה, כי אין פגם בהחלטת בית הדין לעררים שהינו טריבונל מקצועי בעל מומחיות בתחום עיסוקו או בהחלטות המשיבה לפעול להרחקת המבקשת מישראל, לאור העובדה שהיא שוהה בישראל שלא כדין תקופה ממושכת (מאז מאי 2016, מועד עזיבתה את מעסיקתה החוקית האחרונה עת פג רישיונה), כאשר אין מחלוקת כי אין כיום בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת התלויה ועומדת בפני המשיבה (גם מקום בו תתקבל טענתה של המבקשת כי סברה בתום לב כי בקשה מעין זו הוגשה לידי המשיבה).
3. המבקשת כעולה גם מהשימוע שנעשה לה, ידעה כי היא שוהה בישראל ללא אשרת שהייה תקפה עת עזבה את מעסיקתה החוקית, וחרף זאת, פעלה ופועלת המבקשת תוך עשיית דין עצמי כשהיא עובדת ללא רישיון ואשרה תקפים ובלא שהוסדר מעמדה ונעשה ניסיון להסדירו זאת כשהמבקשת עצמה מודה שעבדה בעבודות ניקיון ביודעה שאסור לה לעבוד בעבודות שאינן סיעוד ושהיא יודעת שרישיונה כלל אינו בתוקף. המבקשת אף סירבה לעלות לטיסה שנקבעה לה לצורך הרחקתה מן הארץ.
4. יודגש, כי ניהול הליכים משפטיים אינו מהווה עילה לעיכוב הרחקה או למתן היתר שהייה (ראה עע"מ 1589/13 LIN MAOLI נ' משרד הפנים פורסם, 18/03/13), וזאת בשים לב לכך שניהול הליכים יכול שייעשה גם בדרכים אחרות, כגון ניהול ההליך באמצעות יפוי כח, בפרט מקום בו המבקשת מיוצגת.
5. בנסיבות דנן, נראה כי בדין קבע בית הדין לעררים כי סיכויי הערר קלושים. כך, גם באשר למאזן הנוחות, לטעמי הוא נוטה לטובת המשיבה בהתחשב בדין העצמי שעשתה המבקשת כאשר עזבה מבחירה את מעסיקתה החוקית ובמשך תקופה ארוכה היא ממשיכה לשהות בארץ ללא כל רישיון ואשרת עבודה תקפה.
6. כך גם הנזק הכרוך בדחיית בקשה למתן סעד של מניעת הרחקה מהארץ אינו בלתי הפיך ((עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (פורסם, 23/5/2011); עע"ם 1903/14 טרספה נ' משרד הפנים; (פורסם, 29/5/2014)); עע"ם 3658/11 תיאודור נ' שר הפנים (פורסם, 19/5/2011)), כאשר המבקשת יכולת להמשיך בניהול הליך הערר על ידי בא כוחה, ואם יתקבל הערר וככל שייקבע שיש צורך בנוכחותה תוכל לחזור לישראל.
7. לאור האמור, דין הבקשה להידחות והצו הארעי מיום 09/03/17 מבוטל בזאת.
8. המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים, וכן, תשלח העתק מההחלטה לבית הדין לעררים בת"א.

ניתנה היום, י"ח אדר תשע"ז, 16 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.