לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (כב' השופטת ש. נאשף אבו אחמד) אשר ניתן ביום 30.1.17 במסגרת ת.א. 25286-05-11.

רקע

עסקינן בתביעה אשר הגישה המערערת נגד המשיב, בטענה כי נושא הוא באחריות לנזק אשר נגרם לרכב מבוטחה במהלך תאונת דרכים בה היה מעורב רכבו.

בפסק דינו, קבע בית המשפט קמא, בעקבות החלטה קודמת, כי נגד המשיב קיים השתק פלוגתא לאחר שתביעה קטנה אשר הגיש כנגדו מבוטח המערערת, התקבלה בהעדרו. מכאן, קבע בית המשפט קמא, קימת הכרעה בשאלת אחריותו של המשיב לתאונה ונותרה לדיון סוגיית הנזק בלבד.

בעניין זה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי המערערת לא הוכיחה את תביעתה, משלא הוכיחה את הנזק אשר נגרם לרכב מבוטחה.

מתברר כי בין מועד בדיקת הרכב לבין מועד שמיעת הראיות בתיק, הלך השמאי רוזנברג אשר בדק את הרכב וחיווה דעתו באשר לגובה הנזק, לעולמו. המערערת בחרה שלא להגיש חוות דעת חלופית תחת חוות דעתו של השמאי רוזנברג ז"ל. בית המשפט קמא קבע כי אין לקבל את חוות דעת השמאי רוזנברג ז"ל, אשר לא הובא כעד ומאחר שלא מצא כי מתקיים במקרה זה אחד החריגים לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. בית המשפט קמא הוסיף והדגיש את ההבחנה בין ממצאים עובדתיים המפורטים בחוות הדעת לבין חוות הדעת המבוססת עליהם והבהיר כי לצורך הגשת חוות דעת על סמך הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על ידי השמאי רוזנברג ז"ל, היה על המערערת להגיש חוות דעת מומחה נוסף.

בית המשפט קמא ציין את אי- ההתאמה בין חוות דעת הבוחן המשטרתי אשר אף העיד בהליך, לבין ממצאיו העובדתיים של הבוחן רוזנברג ז"ל אשר מבטאים נזקים רחבים הרבה יותר ואף בחלקים אשר לכאורה, לפי הבוחן המשטרתי, לא ניזוקו.

את נימוק המערערת לאי-הבאת שמאי נוסף, נימוק אשר נטען באופן כללי ובלא הבהרה דחה בית המשפט קמא וקבע, סופו של עניין, כי חוות דעת השמאי רוזנברג ז"ל לא תהווה ראיה בתיק זה.

מאחר שהמערערת לא הוכיחה את גובה הנזק בדרך אחרת, אין בפני בית המשפט ראיות קבילות כלשהן להוכחת שיעור הנזק ועל כן, נדחתה התביעה.

טענות הצדדים בערעור

המערערת מלינה על פסק הדין. לשיטתה, יצא החוטא נשכר, שכן אין חולק בדבר אחריות המשיב לתאונה ולגרם הנזק. המערערת הפנתה לכך שהמשיב לא טען כל טענה ביחס לגובה הנזק. לדבריה, לא היה טעם בפניה לשמאי חלופי, שכן הרכב נבדק על ידי השמאי רוזנברג ז"ל ולכן שמאי אחר לא יכול היה להעיד על רכב שלא הוא בדק. המערערת טענה כי הוצגו ראיות גולמיות בפני בית המשפט קמא – אסמכתאות לסכומים בהם נשאה המערערת בעקבות התאונה, חוות הדעת (זו אשר כאמור, לא התקבלה כראיה על ידי בית המשפט),תיק המשטרה, עדויות הבוחן ונהג הרכב המבוטח ותיאור הנזקים על ידי הבוחן המשטרתי. די באלו, לשיטת המערערת, כדי להוביל לחיוב המשיב בפיצוי, לכל הפחות על דרך האומדנה.

המשיב טען כי בניגוד לטענת המערערת, לא היתה כל מניעה ששמאי אחר יביע דעתו על יסוד הממצאים העובדתיים אשר שימשו בסיס לחוות דעת השמאי רוזנברג ז"ל. המשיב טען כי לא כל הנזקים שהוצגו ברכב המערערת נגרמו בתאונה ואלו הנוספים ניתקו את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין התאונה. המשיב ביקש להותיר על כנה את קביעת בית המשפט קמא כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את גובה הנזק. מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא עלה כי קיים פער משמעותי בין התיאור מזירת האירוע לבין הבדיקה שנערכה בהמשך על ידי השמאי.

דיון והכרעה

אחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת תיק בית המשפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הטעמים העומדים בבסיס פסק דינו של בית המשפט קמא, מקובלים אף עלי.

ראשית, לעניין הכחשת הנזק, בהתאם לתקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, אין צורך בהכחשה לעניין דמי הנזק. טענת המערערת המבוססת על ע"א 736/82 כפר חסידים, מושב עובדים דתי בע"מ נ' דוד אברהם, לט(2) 490, אינה רלוונטית שכן שם דובר על טענות בדבר הוצאות נוספות אשר לא עלו מכתב הטענות המקורי. טענת המערערת, כאילו על הנתבע להכחיש מפורשות את גובה הנזק מרוקנת מתוכן את תקנה 84 הנ"ל. עיון בפסק הדין האמור על רק תקנות 84 ו- 89, מוביל למסקנה כי כאשר המדובר בטענות נוספות הנוגעות לשיעור הנזק, יש להעלותן, אך אין כל חובה להכחיש את גובה הנזק הנטען בכתב התביעה, כשלעצמו.

שנית, וכאן העיקר, החלטתו של בית המשפט קמא שלא לקבל כראיה את חוות הדעת, תואמת את דיני הראיות. המערערת לא העלתה כל טיעון שיש בו כדי להצביע על פגם בהחלטה זו.

משעה שחוות הדעת אינה ראיה במסגרת ההליך, לא היו בפני בית המשפט ראיות כלשהן, ודאי שלא ראיות מספיקות, לצורך חיוב המשיב בפיצוי, ולו על דרך האומדנה.

"לית מאן דפליג, שישנה עדיפות להכרעה על פי ראיות ברורות ומדויקת על פני דרך האומדנה, ובתי המשפט שלפנינו לא ערערו על עקרון זה. ברם, ומבלי לתחום כללים מחייבים, אף אין מחלוקת כי במקרה המתאים, ובהתבסס על ראיות מסוימות, רשאי בית המשפט להיעזר באומדנה" (ראו רע"א 1966/11 חברת הזריחה עבודות אינסטלציה בע"מ (בפירוק) נ' א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ (25.7.11)). עם זאת, כאשר הנזק אשר נגרם ניתן להוכחה, אך התובע אינו עושה די כדי להוכיחו, הוא אינו יכול לבוא בדרישה כי בית המשפט יפסוק את נזקיו על דרך האומדנה – שכן דרך זו שמורה לאותם מקרים בהם קיים קושי להוכיח את הנזק בראיות טובות (ראו לעניין זה ע"א 153/04 רובינוביץ נ' רוזנבוים (6.2.06)).

בענייננו, לא רק שבידי המערערת היתה האפשרות להביא ראיות אודות הנזק, אך היא נמנעה מעשות כן, היא גם לא עמדה בנטל להביא ראיות מינימליות אחרות. אין די, לצורך כך, במסמכים המתעדים את התשלומים בהם נשאה המערערת שהרי המשיב כופר בגובה הנזק, חוות הדעת כאמור, אינה ראיה בתיק ועל כן תוכנה ונספחיה אינם יכולים לתמוך בטענת המערערת בדבר גובה הנזק, יתר הראיות אשר הוזכרו על ידי המערערת - תיק המשטרה עדויות הבוחן ונהג הרכב המבוטח ותיאור הנזקים על ידי הבוחן המשטרתי – דווקא מצביעות על הקושי בקבלת טענות המערערת בדבר גובה הנזק שנגרם.

יוצא כי המערערת לא הביאה בפני בית המשפט קמא תשתית ראייתית מספקת לצורך קביעת גובה הנזק ואף לא לצורך פסיקת פיצוי על דרך האמדנה ומכאן, דחיית התביעה.

במצב הדברים המתואר, לא מצאתי שגגה בפסק דינו של בית המשפט קמא ועל כן, אני מורה על דחיית הערעור.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בערעור בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ז, 22 יוני 2017, בהעדר הצדדים.