בקשה לסעד זמני בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין לעררים בערר (ת"א) 1958-17 (כבוד הדיין דותן ברגמן) שניתן ביום 08.03.2017.

במסגרת פסק הדין, נדחה ערר המבקש לביטול צו ההרחקה אשר הוצא כנגדו.

1. המבקש יליד שנת 1994 אזרח ברזיל אשר נכנס למדינת ישראל עם משפחתו בתאריך 06.06.1997 באשרת תייר מסוג ב/2 לתקופה של שלושה חודשים והמשיך לשהות בשטחי הרשות גם לאחר פקיעת אשרה זו. למבקש אין היתר כניסה לשטחי הרשות או תעודת זהות פלסטינית.
2. בתאריך 20.02.2017 עצרו כוחות צה"ל את המבקש בשטחי הרשות בחשד לביצוע ירי לעבר כוחות צה"ל והוצאה נגדו פקודת מעצר.
3. ביום 22.02.2017 נערך שימוע על ידי ממונה ביקורת גבולות וביום 23.02.2017 הונפקו לו צווי הרחקה ומשמורת.
4. ביום 28.02.2017 הובא המבקש בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. בית הדין (כב' הדיין מרזוק) לא קיבל את טענת המבקש לפיה נשללה סמכות המשיב נוכח מעצרו של המבקש בתחומי הרשות. כמו כן, הוצגה פרפראזה של שירות הביטחון הכללי לפיה "הנדון עולה עדכנית כמי שמעורב בסחר ובאחזקת אמצעי לחימה, וכן בקידום פעילות טרור צבאית בשטח".
5. בימים אלו שוהה המבקש במשמורת בבית הסוהר גבעון.

פסק דינו של בית הדין לעררים

1. בית הדין לעררים קיים דיון במעמד הצדדים בה שמע גם את דברי המבקש עצמו ובנוסף התקיים דיון במעמד צד אחד במסגרתו הוצג בפני בית הדין על ידי נציגי גורמי הבטחון החומר החסוי שעמד בבסיס הפרפראזה. נוכח החומר שהוצג, קבע בית הדין כי טענות גורמי הביטחון מעוגנות בראיות מנהליות מספקות.
2. במסגרת פסק הדין של בית הדין לעררים, סקר בית הדין את נסיבות המקרה של המבקש וקבע כי דין הערר להדחות.
3. בית הדין קבע כי המבקש לא הצביע על זכות קנויה לבחור את המדינה אליה יורחק, בעוד המדינה הציגה טעם טוב להרחקתו לברזיל ומשכך הוא לא עמד בנטל הוכחת טענתו שההרחקה למדינת אזרחותו חורגת ממתחם הסבירות.
4. בית הדין לעררים אף שקל בפסק דינו את ההשלכות הצפויות מהרחקת המבקש לברזיל וטענותיו לפיהן מעולם לא שהה במדינה זו וכי אין לו משפחה שם, אך קבע כי הראיות המנהליות מצביעות על כך שהחזרתו לשטחי הרשות עלולה לפגוע בבטחון המדינה ובשלום הציבור ועל כן אין להעדיף את השיקול ההומניטרי בנסיבות אלו שהוצגו בפניו.
5. יתר על כן, קבע בית הדין לעררים כי אין לקבל את הטענה לפיה המשיב לא קנה סמכות להרחיק את המבקש לאור מקום מעצרו.
6. לבסוף קבע בית הדין כי הרחקת העורר תעוכב עד ליום 13.03.2017 וזאת בכדי לאפשר לו לפנות לבית המשפט.
7. ביום 13.03.2017 הוגשה בקשה זו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים והחלטת בית הדין למשמורת. ביום זה ניתנה גם החלטתי לפיה עד להחלטה בבקשה לא יורחק המבקש מן הארץ.

תמצית טענות הצדדים

1. המבקש טוען כי בנסיבות העניין יש לשחררו לתחום הרשות וכי אין זכות למשיבים לבחור לאיזו מדינה להרחיקו. לטענתו מרכז חייו הוא בגדה המערבית ויש לכבד את רצונו לגרשו לרשות הפלסטינית. לשיטתו יש להתייחס לכך שהוא שוהה עם משפחתו בגדה המערבית למעלה משני עשורים וכי החלטה זו של המשיבה להרחיקו לברזיל מהווה פגיעה חמורה בזכויות היסוד שלו.
2. כמו כן, טוען המבקש כי הגיש בקשות רבות לרשות הפלסטינית לצורך הסדרת מעמדו אך בשל נסיבותיו האישיות (לטענתו ננטש על ידי אביו כקטין) ומשום שנדרשת הגשה של בקשה מקבילה ללשכת התיאום ואישור שלטונות המדינה נמנעה ההתקדמות בהליך ההסדרה. יתר על כן, לטענתו ניתנה לו הבטחת הרשות הפלסטינית להסדרת מעמדו בפעימה הבאה להנפקת תעודות זהות.
3. זאת ועוד טוען המבקש כי בית הדין שגה כאשר לא התערב בהחלטת המשיבה שלקתה בחוסר סמכות כאשר החליטה על גירושו כשוהה שלא כדין בתחום הרשות הפלסטינית וכי המשיבה לא הצביעה על מקור סמכות להחלטה זו. לחילופין טען המבקש כי אם המשיבה אכן הצביעה על מקור הסמכות אזי היה פגם מהותי בהליך קבלת ההחלטה.
4. יתר על כן, טען המבקש כי בית הדין שגה כשהעניק משקל רב לראיות המנהליות שהוצגו בפניו וכי החלטת המשיבה לגרשו על סמך ראיות אלה מהווה חריגה מסמכותה.
5. נוסף על כן טען המבקש כנגד התעלמות לכאורה של בית הדין ממספר טענות שהעלה בפניו וכנגד חוסר ניקיון הכפיים לטענתו של המשיבה.
6. מנגד, טענה המשיבה כי קיימת עמדה ברורה ועדכנית של גורמי הביטחון לפיה מדובר במעורב בסחר ובאחזקת אמצעי לחימה וכן בקידום פעילות טרור צבאית בשטח וכי בשל הסיכון הנשקף מהתנהלותו של המבקש ביקשו גורמי הביטחון לפעול להרחקתו מישראל.
7. כמו כן, טענת המשיבה דין הבקשה להידחות הן על הסף מחמת עשיית דין עצמי, התנהלות חסרת תום לב והעדר ניקיון כפיים מצב המבקש כמו גם לגופה נוכח סיכוי הערעור הנמוכים ומאחר שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה. כך גם ציינה המשיבה כי המבקש מסרב לשתף פעולה עמה ולמסור את הדרכון הברזילאי שברשותו לצורך הרחקתו לברזיל.
8. המשיבה טענה כי במסגרת מעצרו ותשאולו של המבקש טען המבקש כי אביו מתגורר בברזיל ואף הביע נכונות לשוב לברזיל.
9. יתר על כן, הבהירה המשיבה כי לטענתה צו ההרחקה הוצא למבקש כדין ובסמכות נוכח המניעה הביטחונית הממשית להתיר לו לשהות בשטחי ישראל.
10. לבסוף טענה המשיבה כי לא הועברה למדינת ישראל כל בקשה מהרשות הפלסטינית להסדרת מעמדו של המבקש.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית הדין לעררים, אני סבור כי בנסיבות העניין- דין הבקשה להידחות.
2. כידוע, השיקולים המרכזיים שישקול בית המשפט בבקשה למתן סעד זמני בערעור דומים בעיקרם לאלה הנשקלים בבקשות אלה בהליך אזרחי. על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד- שיש להליך הערעור סיכוי להצליח, והאחר- שמאזן הנוחות מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (בן-נון וחבקין, הערעור האזרחי (2012), 586-687; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים 16/02/2014)).
3. בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון (בר"ם 5893/15 kesta נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 1.09.2015) (להלן- " עניין קסטה"); בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 27.08.2015)), בית הדין לעררים מתאפיין במקצועיות ובמומחיות בתחום עיסוקו, ובנסיבות בהן עסקינן בסעד זמני בערעור הרי שהתנאים הינם מחמירים שכן עם מתן פסק דינו של בית הדין לעררים משתנה "נקודת האיזון" בין הצדדים ( עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 23.05.2011) (להלן- "עניין סימוב"), צוטט בהסכמה בעע"ם 1011/13 waz zongjian נ' משרד הפנים ( פורסם בנבו, 06.05.2013)).
4. עיון בפסק דינו של בית הדין לעררים, מעלה כי הוא מפורט ומנומק ולכאורה, אין עילה להתערב בו.
5. בענייננו, לכאורה נראה כי סיכוי הערעור של המבקש אינם גבוהים כשלכאורה הרחקתו לארץ מוצאו נעשתה בסמכות וההחלטה להרחיקו לברזיל סבירה לאור שהייתו של המבקש בתחומי הרשות ללא היתר כניסה וללא תעודת זהות פלסטינית החל מיום 06.09.1997 קרי למעלה מ-19 שנה מועד תפוגת אשרת הביקור שניתנה לו, לאור עילת מעצרו על ידי כוחות צה"ל ועמדת גורמי הביטחון בדבר הסיכון הנשקף ממנו, כשלא הוכחה גם קיומה של בקשה להסדרת מעמדו של המבקש ולא הועברה בקשה שכזו ע"י הרשות הפלסטינית.
6. באשר למאזן הנוחות, דעתי היא כי הוא אינו נוטה לטובת המבקש בהתחשב בדין העצמי שעשה המבקש במשך תקופה ארוכה כאשר המשיך לשהות בתחומי הרשות ללא היתר וללא תעודת זהות תוך אי שיתוף פעולה עם הליכי הרחקתו. כמו כן, שיקולי ביטחון המדינה ושלום הציבור עומדים אף הם על הפרק לאור עמדת גורמי הביטחון לפיה נשקפת סכנה מהמבקש והמניעה הבטחונית להותירו בשטחי ישראל ושאין גם מקום להחזירו לאיזור שיכול לסכן ממנו את בטחון המדינה, כשאין גם מקום להתערב בעניין השמתו והשארתו של המבקש במשמורת.
7. כך גם הנזק הכרוך בדחיית בקשה למתן סעד של מניעת הרחקה מהארץ אינו בלתי הפיך ((עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (פורסם 23/05/2011);עע"ם 1903/14 טרספה נ' משרד הפנים (פורסם 29/05/2014));עע"ם 3658/11 תיאודור נ' שר הפנים (פורסם 19/05/2011)), כאשר המבקש יכול להמשיך בהליכים המשפטיים (בפרט כשהוא מיוצג) גם כשהוא אינו שוהה בגבולות הארץ, כשם שיוכל להמשיך ולטפל בבקשה להסדרת מעמדו ברשות הפלסטינית באמצעות בא כוחו (כפי שנאמר גם בפסק הדין של בית הדין לעררים).
8. לאור האמור, דין הבקשה לסעד זמני להידחות והצו הארעי מיום 13.03.2017 מבוטל בזאת.
9. המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים, וכן תשלח העתק מההחלטה לבית הדין לעררים בת"א.
10. המזכירות תקבע את התיק לדיון כערעור בפני שופט בכפוף להסדרת הערבון.

ניתנה היום, ל' ניסן תשע"ז, 26 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.