1. בשנת 2012 הקימו הצדדים בשותפות, משרד לתיווך נדל"ן. הצדדים השקיעו כל אחד סך של 50,000 ₪ בשותפות ובמסגרת זו הקימו משרד נאה ומשופץ. על פי ההסכמה שבין הצדדים, הנתבע הוא שעבד בעסק כבעל רישיון תיווך ואילו התובע היה "שותף שקט" אשר פעל להביא לקוחות בשל היותו יזם נדל"ן.
2. לאחר תקופה קצרה פורקה השותפות. לטענת התובע היה זה לאחר שהנתבע "נעלם" וחדל להגיע לעסק. התובע טוען כי נותר לבדו בבית העסק ונאלץ להוציא מכיסו הוצאות עבור השותפות לצורך סגירתו הלכה למעשה. התובע טוען כי הפעיל את העסק לבדו כחודשיים עד אשר הבין את המצב לאשורו, שאז הביא את הסכם השכירות לסיומו. התובע מציין כי בכל תקופה זו הנתבע לא התעניין כלל בעסק. התובע מציין כי עם עזיבת הנתבע את העסק, היה מצוי חשבון הבנק של השותפות ביתרת חובה של 30,000 ₪ ורק לאחר שנה סגר הנתבעת את חלקו בחוב זה. ביחס לתשלום לעובדת העסק, טוען התובע כי זו הייתה בהיריון אותה עת ולכן המשיך לשלם את משכורתה משך חודשיים לאחר עזיבת הנתבע. בעניין זה מכחיש התובע את טענת הנתבע כי פיטר את העובדת ומציין שוב את חוסר האפשרות לפטרה בשל היותה בהיריון, ואת העובדה שהגיעה לעבודה עוד כחודשיים, עובדה שאינה מתיישבת עם טענה לפיטורים. התובע מוסיף וטוען כי העובדת לא עבדה בעסקו הפרטי אלא בשותפות ומציין כי כיום עובדת היא דווקא עם הנתבע.
3. בסיכומיו פירט התובע את ההוצאות שהוציא כאמור ואת הכספים שהעביר לחשבון השותפות לכיסוי הוצאותיה, והכל בסך כולל של 98,922 ₪. לאור כך, עתר התובע להחזר מחצית הסכום – 49,461 ₪. התובע מסכים כי לאור הסכם פשרה שבין הצדדים במסגרת הליך אחר, יש לקזז מכל סכום שיפסק לטובתו סך של 36,000 ₪.
4. הנתבע מאשר כי הצדדים הקימו יחדיו את השותפות ומדגיש כי הסכם הזיכיון מול חברת 'אנגלו סכסון' נחתם עמו בלבד, אך התובע חתם עליו כערב. הנתבע מאשר כי השותפות פורקה בחודש 6/13 אך טוען שהדבר היה בהסכמת הצדדים ולא בשל היעלמותו כנטען. בעניין זה טוען הנתבע כי התובע נתן לו להרגיש כי הוא מטפל בנושא פירוק השותפות. ביחס לתשלום שכרה של העובדת טוען הנתבע כי מסר לה ביום 23.6.13 מכתב פיטורין ולאחר מכן היא המשיכה לעבוד בעסקו הפרטי של התובע. יצוין כי הנתבע הגיש תצהיר מטעם עובדת זו, בו צוין כי פוטרה על ידי הנתבע ביום 23.6.13 אך התובע מסר לה כי היא "יכולה לחזור לעבוד אצלו". עם זאת צוין בתצהיר כי בפועל ישבה העובדת במשרדי השותפות בהם "לא הייתה עבודה" וקיבלה שכר רק בחודש 6/13 בשיק של התובע.
5. הנתבע טוען כי שלושה חודשים בלבד הם זמן סביר "להבין שהשותפות הגיעה לקיצה", ולכן אין לאשר תשלומים לאחר חודש 10/13 ככאלו שבוצעו עבור השותפות. ביחס לסכומים שפירט התובע (בטבלה העליונה לסיכומיו), מאשר הנתבע כי התובע העביר לחשבון השותפות סך של 51,823 ₪, כנטען, אך טוען כי אין הסבר בדבר נחיצותם. עוד טוען הנתבע שקיימת העברה של 1,500 ₪ מחשבון השותפות לחשבונו הפרטי של התובע, ללא הסבר.
6. ביחס להוצאות (הטבלה התחתונה לסיכומי התובע) מסכים הנתבע לשלם מחצית משני התשלומים הראשונים (8,462 ₪ + 3,212 ₪) ומכחיש חבותו ביחס ליתר הסכומים הנדרשים על פי הפירוט המופיע בצד כל תשלום.
7. הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה, לאחר שהוגשו תצהירים. הצדדים סיכומו טענותיהם בכתב.
8. עיינתי בסיכומי הצדדים, נתתי דעתי לטיעוניהם ולמסמכים שצירפו והחלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 45,000 ₪. מסכום זה יש לקזז בהסכמת הצדדים סך של 36,000 ₪ (בשל החיוב בת.א 52082-04-15) כך שסה"כ על הנתבע לשלם לתובע סך של 9,000 ₪. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪.

להמציא לצדדים

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ט, 23 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.