1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 23.4.2016 בטייבה. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 15,000 ₪, בגין נזקי רכוש (11,916 ₪) ונזקים כלליים (3,084 ₪).

2. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים, ובפי הנתבעות גם טענת יריבות, שכן הרכב לא נרשם על שם התובע אלא כחודשיים לאחר התאונה (ולאחר שכבר הורד מהכביש עקב הנזקים שספג בתאונה).

3. באשר לשאלת היריבות: התובע העיד, כי עבד אצל החברה בעלת הרכב, וקיבל ממנה את הרכב, וכי העברת הבעלות הושלמה לאחר כחודשיים וחצי, שכן לא היה לו מקור תשלום עבורו. לדבריו, יש בידו הסכם מכר, אם כי זה לא הוגש ולא הוצג.

3. ולגבי התאונה טוען התובע, כי כשנסע כדרכו, לצד מכוניות חונות, יצאה הנתבעת 1 עם רכבה מהחניה שמאלה, אל תוך התנועה, ופגעה ברכבו, ואף נהדפה או המשיכה בנסיעה אל הרכב שחנה לפניה, ופגעה גם בו. הוא התקשה לגבש את גרסתו, אם אכן ראה את רכב הנתבעות בתנועה לעברו, או שמא רק הבחין בו כשהוא במצב אלכסוני, ברגע הפגיעה ממש (כפי שמסר בעדותו הספונטאנית).

4. הנתבעת 1 טוענת, כי היתה אמנם בתוך רכבה, והתעתדה לצאת, אלא שלא עשתה יותר מאשר להטות את גלגליה שמאלה, כשנפגעה מרכב התובע, שסטה ממסלול נסיעתו. היא סיפרה, כי תיקנה את נזקיה בעצמה, ושכחה מהעניין, ועל כן לא תבעה את התובע. היא סיפרה, כי נהגת הרכב הקדמי פנתה אליה לגבי הנזקים שנגרמו לרכבה, אך מדובר ברכב חברה, וממילא הנתבעת 1 הודיעה לה כי רכב הנתבעות מבוטח.

5. נהגת הרכב הקדמי לא הובאה לעדות.

6. לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, אני מעדיף במעט את גרסתו של התובע, המתיישבת טוב יותר עם נסיון החיים, ובעיקר עם פגיעתו של רכב הנתבעות ברכב הקדמי. אם אכן היה רכב הנתבעות בעמידה, הדעת נותנת כי מפגיעה שהגיעה מצדו לא היה נהדף קדימה, אלא ימינה (אם בכלל). מאידך, אם היה בתנועה, כלפי חוץ, הרי שהתנע שלו מצטרף לזה של רכב התובע, והתוצאה של הדיפה קדימה נראית בלתי-נמנעת.

7. מאידך, מעדותו של התובע, כי לא ראה את רכב הנתבעות עד שזה היה מולו ניתן ללמוד, כי לא הקדיש את כל תשומת לבו לכביש, ויש להניח כי היה אמור להבחין ברכב המתחיל לצאת מחניה, ולהאט או להתרחק ממנו. לפיכך, יש מקום לייחס לו אשם תורם, אותו אני מעמיד על 25%.

8. באשר לשאלת היריבות, הרי שאני סבור שהתובע הוכיח את בעלותו ברכב, וזאת בשל הסתברותה הנמוכה של האפשרות ההפוכה. יש לזכור, כי מדובר ברכב שהורד מהכביש בעקבות התאונה, ורק לאחר מכן עבר במרשמים על שמו של התובע. ברי, כי התובע לא היה רוכש את הרכב במצבו הניזוק (אלא אם רכש את זכות התביעה, שאז לא היה צורך בהעברת המרשם על שמו). הדעת נותנת, כי התובע אכן רכש את הרכב קודם לכן, אך לא השלים את התהליך הרישומי בשל אי-השלמת התמורה. יש לזכור, כי הרישום הוא דקלרטיבי בלבד.

9. אעיר, כי אכן ניתן לצייר גם תסריטים אחרים, ואין ספק שנכון היה שהתובע היה מביא ראיות מוצקות לעסקה ומאפייניה, אך בהעדר גרסה נוגדת, ובהינתן עדותו, והעובדה שהתסריט הנובע ממנה מסתבר יותר מהאחרים, אני סבור שיש לקבוע כי התובע הוכיח במידה הנדרשת את בעלותו ברכב גם בזמן התאונה.

10. נוכח אי-הוכחת ראש הנזק המתייחס לנזקים כלליים, אני דוחה רכיב זה של התביעה.

11. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 8,937 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 374 ₪, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום. כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, כ"ח טבת תשע"ח, 15 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.