תיק ערעור אזרחי 28847-03-17

ערעור מיום 14.3.17 על פסק דין מיום 13.2.17 של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת תמי לוי-יטח) בתיק אזרחי 6851-09-15

בשם המערער: עו"ד שלומי כהן

בשם המשיב: עו"ד ריצ'רד מן

רקע עובדתי ודיוני

1. המערער, תבע (כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 17/5/2016) את המשיב, עובד סוציאלי מוסמך, וייחס לו הפרת חובת סודיות, באופן שפגע בשמו הטוב ובפרטיותו, והסב לו נזק רב (נפשי, חברתי, משפטי, תעסוקתי וכלכלי).

2. בית-משפט השלום בחיפה, קיבל באופן חלקי את התביעה, בקובעו ביום 13.2.17, כי בתוכן מכתב (מיום 24/12/14) ,שכתב המשיב, על אודות המערער, יש משום לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (ר' סעיף 61 לפסה"ד מושא הערעור).

השופטת המלומדת ציינה, כי ניתן היה לצמצם את היקף הפגיעה שהסב המכתב האמור למערער-התובע, מה גם שכותב המכתב הוא עובד סוציאלי האמור להיות מודע היטב לדרישות המקצועיות והמשפטיות הנדרשות בעת הוצאת מכתב כגון זה (ר' סע' 92-94 לפסה"ד). אם סבר, כי יש נחיצות והצדקה לכתיבת המכתב, הרי שסע' 8 לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996 מתווה באופן ברור את דרך הפעולה המתחייבת במקרה כגון זה שבפנינו (סע' 104 לפסה"ד), דרך ממנה סטה המשיב-הנתבע באופן ניכר, לא מקצועי ובלתי-מוצדק (ר' סע' 110-121, ומסקנת ביהמ"ש בסע' 122).

עם זאת, פסקה הערכאה הדיונית, כי המערער לא הוכיח כנדרש את הקשר הסיבתי בין מעשי המשיב לנזקיו הנטענים (ר' סע' 150, 155 לפסה"ד), לפיכך נפסק לו פיצוי בסך 30,000 ₪ וכן הוצ' משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

על קביעות אחרונות אלה, נסב ערעור התובע, שבפניי.

טיעוני המשיב

3. המשיב מבקש לדחות את הערעור בשל מספר טעמים. המשיב פגש את המערער, שהגיע (פעם אחת בלבד) לביתו, והצהיר בפניו, לדברי המשיב, כי הוא משתמש בקוקאין וביקש להסתייע בניסיון המשיב בגמילה מהתמכרות לסמים.

על סמך אותה פגישה, ולבקשת עמיקם, אבי אשת המערער (ממנה נפרד זה מכבר), כתב המשיב את המכתב, נשוא התביעה.

המשיב, לטענתו, סבר, כי יש נחיצות באותו מכתב על סמך אינפורמציה שמסר לו עמיקם הנ"ל ובהתחשב במחויבותו ואחריותו המקצועית כעובד סוציאלי (ר' סע' 18-19 לתצהירו מיום 7/9/16). נאמר, כי מכתבו נכתב בתום לב ואין בו דבר זולת האמת, (ר' סע' 22.1 ו-27 לתצהיר), כי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בתובע (ר' סע' 33 לתצהיר), והוא לא העלה בדעתו, כי עמיקם יעשה שימוש במכתב ויפיץ אותו לגורמים נוספים מעבר לביהמ"ש לענייני משפחה, שם התנהל אותה עת תיקם של המערער ורעייתו (ר' סע' 20 לתצהיר).

טענות בנושא זה, סבור המשיב, אין להפנות אליו, כי אם אל עמיקם (ר' סע' 28 לתצהיר) אותו יכול הייה המערער לתבוע אם חפץ בכך (ר' סע' 29 לתצהיר). יודגש, כי לא הוגשה הודעה לצד שלישי על-ידי המשיב-הנתבע כנגד עמיקם (לפי תקנה 216 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984) וטענותיו לא נשמעו, כמובן, במסגרת הערעור הנוכחי.

כל אלה מובילים לדעת המשיב, למסקנה, כי בימ"ש קמא שגה עת קיבל את טענות המערער ופסק לו פיצוי. יש, לדעת המשיב (שלא ערער על פסק-הדין) לבטל את פסק הדין או לכל הפחות להפחית את הסכום שנפסק (ר' סע' 25.2, 25.3 לעיקרי הטיעון של המשיב).

דיון והכרעה

4. בדיון בערעור שהתקיים בפניי (במעמד בעלי-הדין ובאי-כוחם) ביום 18/5/17 נרשמה הסכמה של בעלי-הדין כדלקמן:

"אחרי שהתייעצנו מחוץ לאולם המשפטים, מטעמים מעשיים בלבד ומבלי שיש בכך כדי להודות בטענות הצד שכנגד, מוסכם עלינו שבית משפט זה יפסוק לפי שיקול דעתו המוחלט ומכוח סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984, מה הסכום שיש להוסיפו לסכום הפיצוי שנקבע בבית משפט השלום (כנזק לא ממוני). במסגרת זו כל אחד מעורכי הדין יוכל להביא עתה טענות קצרות בעל פה."

5. המערער, מבקש כי ייפסק לו פיצוי גדול מזה שפסק בימ"ש קמא, באופן שיהלום את הנזק רב ההיקף שנגרם לו, והשליך על מישורים רבים ומשמעותיים בחייו, כפי שפורט בכתב הערעור.

6. המשיב מנגד, דוחה את הטענות נגדו. לדידו, פעל באופן אחראי ומקצועי כמתחייב ואין דופי בפעולותיו - (ר' פרוט' הדיון מיום 16/11/16 – עמ' 31, שו' 4-5

"ש. אתה חושב שפעלת כמו שצריך בכל ההתנהלות בתיק הזה.

ת. כן")

הנתבע סבר איפוא, כי פעל כשורה, ולא מצא לנכון לתת הסבר מניח את הדעת לכך שפעל בניגוד לאמור בהוראות דין אלה:

סע' 8, לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996 בכל הקשור לחובת הסודיות המקצועית החלה עליו, ולנסיבות המתירות העברת מידע לבית משפט (רק כאשר זה שוכנע בנחיצות המידע ואישר העברתו);

סע' ב' 2 לקוד האתיקה של העובדים הסוציאליים (מידע שקיבל עובד סוציאלי יימסר לאחרים, רק כאשר הדבר מתחייב ולאחר שהודע על כך לנשוא המידע, ר' סעיף 108 לפסה"ד מושא הערעור);

וסע' 50א. (א) לפקודת הראיות - לסעיף זה אשוב בהמשך.

המשיב התנער מאחריותו לנזקיו של המערער (ר' פרוט' הדיון מיום 16/11/16:

"אני לא מסרתי את המכתב למקומות שהוא טען שמסרו את זה" (ר' עמ' 30, שו' 26)

ובהמשך (בשו' 28) "דיברתי עם עמיקם וביקשתי שלא יעשה את זה".

גם אם תתקבל גירסתו זו של המשיב, כי כוונתו היתה שהמכתב יגיע רק לביהמ"ש

ר' פרוט', עמ' 29, שו' 23-24:

"ש. אבל אתה התכוונת שזה יגיע רק לבימ"ש.

ת. בוודאי"

הרי בדיעבד, הומצא המכתב, אולי שלא על דעתו, לגורמים נוספים,

ר' פרוט' עמ' 30, שו' 30:

"היה שימוש במכתב המקורי שלי לא למטרה שלו"

7. ברור, כי אלמלא המכתב שכתב המשיב (שהינו עובד סוציאלי מיומן ומנוסה), ואשר נמסר על-ידיו לגורם אחר מאשר המערער עמו שוחח, הרי לא היתה באה לעולם הפרשה הנוכחית.

סע' 50א.(א) לפק' הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, מקנה מעמד מיוחד לעובד סוציאלי בקובעו כי זה

"אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החסיון או שבית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה". (ההדגשות הוספו).

התנאים המפורטים בסעיף שצוטט לא מולאו בענייננו. הפונה לא ויתר על סודו, והעובד הסוציאלי לא פנה לבית משפט ולא קיבל היתר ממנו.

8. אדם, שבשעת צרה, פנה לעובד סוציאלי, חשף בפניו את בעיותיו האישיות והאינטימיות, ונתן בו את מבטחו, מגלה ביום בהיר, כי הלה העלה על הכתב את תכני השיחה שקיימו (מבלי שהתייעץ עם המערער על תוכן המכתב או על פעילותו המתוכננת בקשר למכתב), וכתוצאה מפעילות של העובד הסוציאלי בעקבות השיחה, הופצו התכנים ברבים ונשלחו למקומות שהינם בעלי משמעות והשפעה מכרעת על חייו –

בית משפט, בו נדון אותה עת תיק הגירושין ותיק משמורת שלו ושל רעייתו;

מקום עבודתו (בה נשא במשרה מכובדת ממנה התפרנס היטב - כעולה מנספח 3 למוצגי המערער);

יחידתו בצבא, בה שירת שנים ארוכות במסירות (כעולה מנספח 6 למוצגי המערער).

ספק אם בנסיבות אלה ניתן לכמת את עוגמת הנפש שנגרמה למערער. אני סבור, כי יש מקום להתערב במסקנת בית-המשפט קמא בדבר סכום הפיצוי שראוי לפסוק בענייננו.

השופטת המלומדת בבית-משפט השלום פסקה, כי "אין מנוס אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח כי סיבת פיטוריו מעבודתו, נעוצה במכתב נשוא התביעה" (ר' סע' 151-152 לפסה"ד), תוך שהיא זוקפת לחובתו את העובדה, כי לא צירף לכתב התביעה את מכתב הפיטורין. מסקנה ספקולטיבית זו נדחית על ידי.

גירסתו של המערער לפיה פוטר בעקבות המכתב (אשר איש לא התכחש לעובדה כי נשלח והגיע לידי מעבידו), הגיונית ומשכנעת לאור העובדה כי ביום 14/12/14, שבועות ספורים לפני פיטוריו (בינואר 2015), (ר' סע' 26 לתצהיר המערער) כתב מעבידו, מכתב המבטא את שביעות רצונו הרבָּה מעבודת המערער (ר' נספח 3 למוצגי המערער).

מכתב המשיב-הנתבע, המייחס למערער שימוש בסמים, והתחמקות מהליך גמילה, נכתב ב-24/12/14.

לוח הזמנים, השתלשלות האירועים, כמו גם ניסיון החיים מטים את הכף באופן מפורש לצד גירסתו של המערער. טענתו, כי פוטר בעקבות המכתב סבירה בהרבה מן הפסיקה לפיה, לא פוטר בעקבות המכתב.

יצויין כי מכתב הפיטורין לא צורף גם לערעור אך איש לא חלק על קיומו, והתובע לא נחקר בנקודה זו כיאות, למעט שאלות סתמיות שנשאל בעת שהעיד בבימ"ש קמא (עמ' 15-16 לפרוט').

הפיצוי

9. את המכתב האומלל והמזיק (כפי שנקבע לעיל), נשוא התיק, כתב המשיב, ומסרו בידי מכרו, עמיקם, והוא זה שהפיצו למספר גורמים (בתואנה כי כל רצונו היה להגן על נכדו ועל המדינה, תוך הפגנת "אזרחות טובה", ר' פרוט' עמ' 25, שו' 31).

אני מצר על כך שהמשיב, נאלץ לשלם על מעשי מכרו משכבר הימים (עמיקם). לא ניתן, עם זאת, להתעלם כי דבר מכל הנ"ל לא היה קורה, אלמלא כתב המשיב את המכתב ומסרו בידי מי שלא היתה לו הזכות לקבלו, על הנזקים הרבים שגרם הדבר בהמשך.

מצבו הבריאותי וגילו, לא נעלמו מעיניי ונכללו אף הם בשיקוליי.

10. סעיף 7 א' לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע כי

א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.

11. גם אם לא עלה בידי המערער לכמת ולהוכיח בדיקנות את נזקיו, הרי שלפי סע' 7א'(א) הנ"ל הוא מלכתחילה אינו נדרש לעשות כן, וזכאי, בנסיבות העניין, לסכום גבוה מזה שנפסק בבית-משפט השלום.

לעניין הקושי בהוכחת הנזק שנגרם מפרסום לשון הרע ראו בספרם של חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, "לשון הרע הדין המצוי והרצוי" (ירושלים 2005), בפרק ד', סימן ג' עמ' 399-400.

בספרו של אורי שנהר, "דיני לשון הרע" (נבו 1997), פרק 26 – נסקר נושא הפיצויים בעוולה של פרסום לשון הרע, בהרחבה, תוך אבחנה בין פרסומים שונים ומהותם. "חומרת ההאשמות שבפרסום", נסקרת בסע' 26.2.15:

"חומרת ההאשמות שבפרסום באה, ... לידי ביטוי מכריע בשלב פסיקת הפיצוי. ככל שההאשמה המיוחסת לנפגע חמורה יותר, כך ראוי יהיה להגדיל את סכום הפיצוי. בחומרה יתירה יראה בית-המשפט פרסום המייחס לנפגע ביצוע של עבירה פלילית ובייחוד עבירה פלילית חמורה". (ההדגשה הוספה).

המשיב בענייננו ייחס למערער שימוש בסמים ולא ארחיב על כך מעבר לכתוב.

סעד

12. מפאת כוחם המצטבר של השיקולים דלעיל ומכוח ההסכמה הדיונית של בעלי-הדין בערעור הנוכחי (סעיף 4 לעיל), אני מקבל את הערעור בנושא הפיצוי שנפסק. אני קובע את סכום הפיצוי למערער-התובע לסך של 42000 (ארבעים ושניים אלף)₪, להיום (במקום הסכום שנקבע בסעיף 174 לפסק הדין מושא הערעור). אין שינוי בחיוב שנקבע בבימ"ש השלום בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסעיף 175 לפסה"ד הנ"ל. חיוב המשיב-הנתבע בגין אגרות התביעה יתוקן בהתאם לקביעה כאן ומזכירות בית משפט השלום תדאג לגביית הפרש אגרות תביעה מהמשיב-הנתבע בהתאם.

אני מחייב את המשיב לשלם לתובע את הוצאות המשפט בערעור וכן, בנוסף, שכ"ט עו"ד בסך 10000 (עשרת אלפים)₪, להיום. העירבון בערעור (כולל פירות) יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו עו"ד שלומי כהן.

ניתן והודע היום, ב' אב תשע"ז, 25 יולי 2017, בהעדר הצדדים.