א. המחלוקת בין הצדדים בערעור זה מתמקדת בטענתו של המערער לפיה יש לו זכות שימוש ומעבר בדרך העוברת על הגבול הדרומי של חלקה 76 בכפר ג'דידה-מכר (להלן: "החלקה") ומחברת, לטענת המערער, את הכביש הראשי מן הצד המערבי עם בית המגורים שלו הממוקם בקצה הדרום-מזרחי של החלקה.

ב. להבנת רקע הדברים:

לטענת המערער מכר הבעלים המקורי של החלקה, המנוח סובחי אל חאג' (להלן: "סובחי") ביום 20.10.1979 לאביו של המשיב מס' 1, המנוח נסיב חאג' ז"ל (להלן: "נסיב") שטח של 1,000 מ"ר מן החלקה בצד הדרום מערבי. לטענת המערער הוסכם בין הצדדים הנ"ל, שהדרך המחברת בין החלק שנמכר לבין הכביש הראשי צד מערב תמשיך לשמש דרך מעבר לשאר חלקי החלקה, גם לגבי מי שיבוא בעתיד במקום המוכר (סובחי).

ג. ביום 31.7.1982 נעשה הסכם נוסף לפיו רכש נסיב מסובחי עוד 2,000 מ"ר בצד הצפון מזרחי של החלקה והוסכם בין הצדדים, כך לגרסת המערער על המשך קיום דרך המעבר הנ"ל מהצד המערבי של החלקה אל החלק המזרחי שלה, דהיינו, לחלק שעליו ממוקם בית המגורים של סובחי, וכי למוכר (סובחי) ומי שיבוא במקומו שמורה זכות השימוש בדרך זו כדי להגיע מן הכביש הראשי לביתו.

לגרסת המערער, הסכם המכר השני נמצא בחזקת המשיבים אך הם מעלימים אותו מבית המשפט, והוא הוגש רק במהלך המשפט, כחלק מן התיק שנתקבל מעו"ד וואיל אל חאג', הגם שאינו חתום על ידי הצדדים.

ד. משהלך סובחי לעולמו עברו זכויותיו בירושה לוואיל אלחאג' ולמחמוד מהדי אל חאג' שקיבלו, כך טען המערער, את הזכויות בקרקע ובבית המגורים הממוקם שם, לרבות זכות השימוש בדרך המעבר הנ"ל.

המערער רכש את בית המגורים הנ"ל של סובחי ביום 2.3.2013 מיורשיו הנ"ל של סובחי אשר ירשו חלק מן הקרקע (215 מ"ר) ואת הבית הבנוי עליו.

לטענת המערער דרך הכניסה לבית הנ"ל היא הדרך הקיימת המחברת את הכביש הראשי ממערב החלקה לחלק אותו רכש המערער שעליו ממוקם בית מגוריו של סובחי. לגרסת המערער הוא לא סבר שתהא התנגדות לשימושו בדרך המעבר וזו הסיבה, לטענתו, שדרך המעבר לא הוזכרה בהסכם המכר.

ה. לכתב התביעה צירף המערער חוות דעת מומחה מטעמו המבססת את קיומה של דרך המעבר, עובדתית ותכנונית, כשטענת המערער היא שהמשיבים השתלטו על שטח דרך המעבר שלא כדין, הואיל והם מחזיקים בשטח של 3,206 מ"ר במקום בשטח של 3,000 מ"ר.

ו. לעומת זאת, טענו המשיבים, שאין למערער כל זכות בחלקתם וכי ביתו הישן של סובחי, שנרכש על ידי המערער בשנת 2013, אינו בנוי על החלקה שבבעלותם (76) אלא בחלקה נפרדת שמספרה 328 גוש 180 ג'דידה-מכר (נציין כבר כאן, שבסיפא של פסק דינו ציין בית משפט קמא, כי שוכנע שבתיהם של המערער והמשיבים המתוארים בכתבי הטענות קיימים על אותה חלקה (חלקה 76)).

לטענת המשיבים, אביו המנוח של המשיב מס' 1 (נסיב) רכש את הזכויות בכל חלקה 76 בשתי עסקאות נפרדות, תחילה 1,000 מ"ר, ובעסקה השנייה רכש נסיב ביחד עם אמו (סבתו של המשיב מס' 1) את החלק הנותר ששטחו 2,000 מ"ר. כך הפכה החלקה כולה (3,000 מ"ר) לחלקה הבלעדית של נסיב ואמו, מבלי שנותרה לסובחי כל זכות בחלקה, גם לא דרך מעבר, שאוזכרה בהסכם הראשון (משנת 1979).

ז. לטענת המשיבים, חלקתם הייתה תמיד מופרדת משאר החלקות הסמוכות על ידי גדר ישנה שנבנתה טרם רכישת החלקה על ידי נסיב ואמו. נסיב הוסיף וגידר את החלקה בגדרות בטון ממזרחי, צפון ומערב, וכן התקין בה שערים מברזל, וזאת מיד לאחר שהשלים את רכישתה, בשנת 1984, ובכך הפך נסיב את החלקה למעשה למתחם סגור לשימוש הבלעדי של משפחתו.

ח. בבית משפט קמא הגיעו הצדדים לידי הסכמה שפסק הדין יינתן לפי כתבי הטענות והתצהירים של הצדדים ונספחיהם, לרבות סיכומים בכתב ובהתאם לכך ניתן ביום 1.2.17 פסק דינו של בית משפט קמא אשר דחה את תביעתו של המערער ועל כך נסוב ערעורו של המערער.

ט. הצדדים בערעור הניחו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים. ביום 14.6.17 שמענו את טיעוניהם בעל-פה של ב"כ הצדדים, ובפסק דיננו הראשון מיום 18.6.17 הורינו על החזרת התיק לבית משפט קמא כדי לאפשר את שמיעת החקירות הנגדיות של המצהירים, בהתאם לראיות המצויות בתיקו של בית משפט קמא, וכן על מנת שבית משפט קמא ישקול מינויו של מומחה מטעם בית המשפט לשאלות השנויות במחלוקת, וכן יוסיף וישקול האם עשויה להיות תועלת לביקורו במקום, ואזי, ולאחר השלמת טיעוניהם של הצדדים ליתן את פסק דינו.

י. על פסק דיננו זה הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וזו נתקבלה.

בית המשפט העליון בפסק דינו מיום 7.11.17 (רע"א 5256/17) קבע, כי לא היה מקום להתערב בנסיבות העניין בהסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, ולפיכך נקבע, שעלינו להכריע בערעור לפי חומר הראיות שעמד בפני בית משפט השלום, וכך נעשה.

י"א. המערער הגיש את תביעתו לבית משפט השלום בעכו (תיק ה"פ 11744-05-14) ועתר לאשר לו זכות שימוש ומעבר בדרך העוברת על הגבול הדרומי של חלקה 76 בכפר ג'דידה-מכר, ומחברת, לטענת המערער, את הכביש הראשי מן הצד המערבי, עם בית המגורים של המערער הנמצא בקצה החלקה מן הצד הדרומי-מזרחי.

גרסת המערער הייתה שדרך הכניסה לביתו היא הדרך הקיימת המחברת את הכביש הראשי מן הצד המערבי של החלקה לחלק שאותו רכש המערער, כולל בית המגורים של סובחי, הבנוי על הקרקע שרכש המערער מיורשיו של סובחי.

לטענת המערער, זולת דרך המעבר נשוא התביעה הנדונה אין דרך אחרת המאפשרת הגעה עם רכב לבית מגוריו. לטעמו, חוות דעת המומחה שהגיש מבססת את קיומה של דרך המעבר עליה השתלטו המשיבים, אשר לגרסתם הם בעלי הזכויות הבלעדיים בחלקה 76 ששטחה שלושה דונם, ולטענתם חלקתם הייתה תמיד מופרדת משאר החלקות הסמוכות על ידי גדר ישנה שנבנתה עוד טרם רכישת החלקה על ידי נסיב (אביו המנוח של המשיב מס' 1), ובהמשך אף הותקנו בה שערים מברזל.

ואילו לטענת המשיבים ביתו הישן של סובחי שנרכש על ידי המערער בשנת 2013, אינו בנוי על החלקה שבבעלותם (מס' 76) אלא על חלקה נפרדת שמספרה 328, גוש 180, כפר ג'דידה-מכר (כזכור, דחה בית משפט קמא את טענתם זו של המשיבים).

י"ב. לטענת המשיבים, הדרך הקיימת כיום המתחברת לכביש הראשי, ממערב לחלקה והמגיעה עד לביתו של המשיב מס' 2, נסללה על ידי המשיבים בשנת 2002, ומכאן שאין המדובר בדרך היסטורית או ציבורית אלא בדרך פרטית שאין לכל אדם אחר זכות בה, מה גם ומדובר בדרך שאינה מגיעה כלל לביתו של המערער, הואיל ומדרון סלעי מפריד בין חלקתו של המערער לבין חלקתם של המשיבים, ולרשות המערער עומדות שלוש דרכי גישה לביתו.

י"ג. בית משפט קמא ציין בפסק דינו, כי אין מחלוקת על כך שבהסכם המכר מיום 2.3.13 שבין המערער מחד גיסא, לבין יורשיו של סובחי מאידך גיסא, אין זכר לקיומה של דרך מעבר, ומכיוון שבית המגורים אותו רכש המערער מן היורשים קיים עשרות שנים, הרי אילו הסכימו המערער ויורשיו של סובחי, במעמד כריתת הסכם מיום 2.3.13, שלמערער קיימת זכות שימוש בדרך המעבר נשוא התביעה, היו הם מציינים זאת בגוף ההסכם, אך הדבר לא נעשה.

בית משפט קמא ציין, שאין לראות בכך משום חוסר שנעשה בהיסח הדעת, או כדבר מובן מאליו שלא דרש התייחסות מפורשת בהסכם, אלא יש בכך משום ביטוי לעובדה שהדרך הנ"ל אינה אמורה לשרת את החלק שרכש המערער.

את טענת המערער שעניין דרך המעבר אינו בא לידי ביטוי בהסכם מיום 2.3.13 הואיל וזכות השימוש למעבר הוסדרה בשני הסכמים קודמים שנעשו בין סובחי לבין נסיב דחה בית משפט קמא כטענה שאינה סבירה ואינה הגיונית.

י"ד. בית משפט קמא הוסיף וציין, כי אין זה מתקבל על הדעת שאדם הרוכש קרקע ובית הבנוי עליה לא יתייחס בהסכם שבינו לבין המוכר לזכותו לעשות שימוש בדרך המחברת את הבית לכביש הסמוך, ובוודאי הוא כך כשלרוכש אין דרכי גישה אחרות מן הכביש הראשי לביתו (כפי שטוען המערער) זולת דרך המעבר נשוא המחלוקת.

מסקנת בית משפט קמא הייתה שהעדר ההתייחסות (במישרין או בעקיפין) בהסכם הרכישה בין המערער לבין יורשי המנוח סובחי ז"ל לקיומה של זכות שימוש בדרך העוברת בחלקה, מלמדת על הצהרת כוונות של הצדדים לפיה אין למערער זכות כאמור, וכי דרכי הגישה לחלק אותו רכש המערער אינן עוברות בחלקי הקרקע השייכים לאחרים, לרבות הדרך נשוא המחלוקת כאן.

ט"ו. עוד ציין בית משפט קמא, שאילו ביקשו הצדדים (המנוח סובחי ז"ל והמנוח נסיב ז"ל) להסדיר את זכות השימוש בדרך לצורך גישה מן הכביש, ממערב החלקה עד לביתו של סובחי, היו הם מציינים מפורשות שלסובחי זכות גישה מכביש זה ועד לביתו אשר בצד המזרחי של החלקה, שכן ביתו של סובחי, שנרכש על ידי המערער היה קיים מזה עשרות שנים, עוד מלפני כריתת ההסכם מיום 20.10.79 בין סובחי לבין נסיב.

ט"ז. בית משפט קמא הוסיף, שמשהסתפקו הצדדים להסכם משנת 1979 בכך שסובחי רשאי להשתמש בדרך מן הצד המערבי של החלקה, מלמד הדבר על כוונתם שאין המדובר בזכות שימוש לצורך גישה לבית הישן שממזרח לחלקה.

הסכם נוסף נעשה בשנת 1982 במסגרתו רכשו נסיב ואמו גם את החלק המזרחי של החלקה בשטח 2,000 ממ"ר. לטענת המערער הוסכם על זכות שימוש בדרך הנ"ל על ידי סובחי שהמשיך להתגורר בביתו, ואולם, בית משפט קמא דחה גם את טענתו זו של המערער הואיל ואיש מן הצדדים לא הגיש כראייה מטעמו את ההסכם מיום 20.10.1982 שבין סובחי לבין נסיב על מנת לברר האם בהסכם זה עוגנה זכות השימוש. מכיוון שהמערער הוא המוציא מחברו קבע בית משפט קמא, שיש לזקוף עובדה זו לחובת המערער, ולקבל את טענת המשיבים לפיה זכות שימוש זו לא עוגנה בהסכם השני משנת 1982.

י"ז. עוד ציין בית משפט קמא, שטענת המשיבים לפיה נסיב גידר את כל החלקה שרכשו הוא ואמו, בשטח של 3,000 ממ"ר, מיד עם רכישת השטח, והתקין שערים בגבול המערבי ובגבול המזרחי של החלקה, לא נסתרה בראייה אחרת, ואף נתמכה בתמונות אשר צורפו לתצהירים מטעם המשיבים.

בנוסף קבע בית משפט קמא, שגם טענת המשיבים כי שער וגידור כאמור, בגבול המערבי של החלקה, הוקמו עוד בחייו של סובחי, לאחר שזה מכר את החלקים הנ"ל לנסיב ואמו, וסובחי לא התנגד לכך – לא נסתרה בראייה אחרת.

מכאן למד בית משפט קמא, כי הוסכם על ידי הצדדים שהדרך המתחברת לכביש ממערב לחלקה אינה משרתת את ביתו של סובחי בגבול המזרחי של חלקה זו, וכי הייתה, ואף קיימת גישה אחרת לבית מגורים זה.

בנוסף קבע בית משפט קמא, כי בשנת 2013, במועד רכישת בית המגורים על ידי המערער, בצד המזרחי של החלקה, הגידור והשער שבגבול המערבי של החלקה כבר היו קיימים.

י"ח. לביסוס קביעותיו ומסקנותיו בחן וניתח בית משפט קמא את פסיפס הראיות שהונח בפניו: התצהירים שהונחו בפניו, על נספחיהם, וחוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים.

י"ט. בית משפט קמא הגיע למסקנה לפיה מבכר הוא את גרסת המשיבים על פני הגרסה של המערער וזאת בהתבסס על שורה ארוכה של נימוקים שפורטו בפסק דינו.

בין יתר הנימוקים ציין בית משפט קמא את העובדה שעניין דרך הגישה לא הוזכרה בהסכם משנת 2013 לפיו רכש המערער את הקרקע והבית של סובחי מיורשיו. את טענת המערער שהדבר לא נזכר בהסכם שלו מ-2013, הואיל והשימוש בדרך המעבר כבר הוסדר בהסכמים מ-1979 ו-1982, דחה בית משפט קמא כבלתי הגיונית שהרי המערער לא היה צד להסכמים הנ"ל שנכרתו שנים ארוכות בטרם רכש הוא את חלקו, ובהסכם מ-2013 (בין המערער לבין יורשי סובחי) לא צוין שזכות השימוש בדרך שהוסדרה בשני ההסכמים הקודמים תקפה גם להסכם שבין המערער לבין יורשי סובחי.

כ. יתר על כן, כך קבע בית משפט קמא, המערער כלל לא עיין בהסכמים מ-1979 ו-1982 עובר לחתימתו על הסכם הרכישה בינו לבין יורשי סובחי ב-2013 וממילא לא ידע במעמד כריתת ההסכם שזכות שימוש הוסדרה בהסכמים של 1979 ו-1982 לטובת סובחי, ולכן לא יכול היה לסבור שהזכות ששוריינה בשעתו לטובת סובחי שרירה וקיימת גם לגביו.

כ"א. בנוסף, כך קבע בית משפט קמא, טענת המשיבים לפיה נסיב (אביו של המשיב מס' 1) גידר את החלקה בשטח של 3,000 מ"ר מכל הכיוונים, עם רכישתה, והתקין בה שערים – לא נסתרה בראיה אחרת, ובית משפט קמא אף מצא תמיכה לכך בתמונות שצורפו לתצהירי המשיבים.

לא זו בלבד, אלא שהטענה כי השער והגידור הותקנו עוד בחייו של סובחי, לאחר שמכר את שטחי החלקה לנסיב ואמו, וסובחי כלל לא התנגד לכך - אף היא לא נסתרה בראייה אחרת.

מכאן למד בית משפט קמא, כי הוסכם על הצדדים שהדרך המתחברת לכביש ממערב לחלקה אינה משרתת את ביתו של סובחי במזרח החלקה, וכי אכן הייתה קיימת גישה אחרת לבית מגורים זה.

כ"ב. עוד ציין בית משפט קמא, שבמועד רכישת בית המגורים על ידי המערער במזרח החלקה, השער והגידור בגבול המערבי כבר היו קיימים. המערער לא טען שעובר לחתימה על ההסכם משנת 2013 הוא בירר את ענין הגידור והשער שחסם בפניו את הגישה לביתו.

קיומם של הגידור והשער במקום, במעמד כריתת ההסכם בין המערער לבין יורשי סובחי, תומך בגרסת המשיבים שכל המחזיקים בחלקה, לרבות המערער, ידעו שמדובר בדרך המשרתת אך את חלקיהם של המשיבים בחלקה.

כ"ג. תמיכות נוספות במסקנותיו ראה בית משפט קמא בתמונות שהוגשו על ידי המשיבים, מהם עולה שמבחינה טופוגרפית אין גישה בפועל לביתו של המערער מן הדרך נשוא התביעה נוכח הפרש גבהים בין מפלס חלקו של המערער בחלקה לבין מפלס הדרך ומפלס חלקו של המשיב מס' 2. הדרך נשוא התביעה אינה מגיעה לגבול חלקו של המערער הואיל ובשטח המפריד בין הדרך הקיימת בפועל לבין ביתו של המערער קיים מדרון ומכשול של סלעים.

כ"ד. בית משפט קמא ציין, כי בעוד שהמשיבים הגישו תמונות כאמור לעיל, לא הגיש המערער כל תמונה כדי ללמד שדרך זו מגיעה עד לגבול חלקתו, ושכלי רכב נסעו בעבר בדרך זו, וכי גם היום ניתן להגיע ברכב תוך נסיעה בדרך הנ"ל.

כ"ה. בכל אלה ראה בית משפט קמא תמיכה בגרסת המשיבים שמעולם לא הייתה דרך מעבר מן הצד המערבי של חלקת המשיבים אל חלקת המערער וכי הדרך הקיימת, שעוּבְּדה על ידי המשיבים לאחר בניית בתיהם שם, שירתה ומשרתת רק את החלקים שהמשיבים רכשו בהסכמי 1979 + 1982.

כ"ו. בנוסף התבסס בית משפט קמא לצורך מסקנותיו גם על חוות דעתו של המומחה מטעם המערער כשלפי המתואר שם בכניסה לחלקה, ממערב, קיים שער מצד דרום-מזרח, ובצמוד אליו קיים מדרון סלעי, ויש צורך בהכשרתו על מנת להמשיך את הדרך עד לביתו של המערער. בכך ראה בית משפט קמא תמיכה מובהקת בגרסת המשיבים.

כ"ז. עוד הוסיף בית משפט קמא, שממצאים דומים עולים מחוות דעתו של מומחה המשיבים שאף הוא עמד על קיום מדרון סלעי בחלק הקרקע שבין תוואי הדרך נשוא התביעה לבין גבול חלקו של המערער, וכן ציין מומחה המשיבים, שקיימות שלוש דרכים חלופיות כדי להגיע לבית המערער.

כ"ח. אמנם הוגשו מטעם המערער תצהיריהם של שלושה עדים על כך שהם משתמשים מזה שנים בדרך ההיסטורית המחברת את הכביש ממערב החלקה עד לבתיהם של אחרים במזרח החלקה, ואולם בית משפט קמא קבע, שתצהירים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הממצאים שציינו שני המומחים, דהיינו, שדרך זו אינה מגיעה עד לגבול חלקתו של המערער, וכי מדרון מפריד בין שטח חלקו של המערער לבין תוואי הדרך החסומה בשערים משני צדדיה.

כ"ט. כך, על יסוד ניתוח הפסיפס הראייתי המלא שהונח בפניו על ידי הצדדים, והסקת מסקנות מן התשתית הראייתית שבפניו דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער.

ל. המערער ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורו המפורט מצוי בפנינו.

בערעורו טוען המערער, בין יתר טענותיו, כי מסקנתו הסופית של בית משפט קמא שגויה ומקורה בסדרת טעויות כגון: טעות במיקום הנכון של הבתים ומערך הכבישים, אי-התייחסות לדרך ההיסטורית נשוא התביעה אלא לדרך אחרת שנסללה בשנת 2002, אי-הבחנה בכך שבצד המזרחי לא קיים כביש ראשי וכי בית המערער אינו צמוד לכביש זה, כמו כן לא קבע בית משפט קמא, כפי שצריך היה לקבוע, שזולת שביל צר ומסוכן ברוחב 145 ס"מ אין למערער כניסה לביתו, וכן פירש בית משפט קמא את ראיות המשיבים באופן שגוי ומרחיק לכת, והוסיף עובדות לתצהיר עדת המשיבים.

לעומת זאת, לא נתן בית משפט קמא משקל לתצהירים שמטעם המערער, התעלם מראיות מהותיות בתיק, קבע כי המערער לא התייחס באופן ישיר או עקיף לקיומה של זכות שימוש בדרך, לא הוציא את חוות דעת מומחה המשיבים מן התיק, הגם שרישיונו של אותו מומחה הושעה, התעלם מהחלטה מינהלית של ועדת התכנון הקובעת את קיום הדרך נשוא התביעה, לא הבחין בכך שמכשול פיסי בדרך אינו שולל את קיום הזכות להשתמש בדרך, התעלם מן העובדה שהמכשול הפיסי הנ"ל נגרם על ידי המשיבים, התעלם משטח של כ-200 מ"ר המצוי בשליטת המשיבים שלא כדין, וקבע כי מדובר בחלקה אחת, אך שלל את קיום הדרך לבית המערער באותה חלקה, וכן התעלם ממאזן הנוחות.

ל"א. שונה עמדת המשיבים המאמצים את פסק דינו של בית משפט קמא על נימוקיו, ללא יוצא מן הכלל, בכל הסוגיות השנויות במחלוקת. לטענת המשיבים עסקינן בתביעת סרק משוללת כל בסיס, שהוגשה ללא עילת תביעה, ומבלי שנתמכה בכל ראיה.

ל"ב. כאמור כבר לעיל, ובהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 7.11.17, אנו נותנים עתה את הכרעתנו בערעור בהתאם לחומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא.

ל"ג. נקודת המוצא היא אפוא שבהתאם להסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים לא נחקרו המצהירים, ואף לא המומחים נותני חוות הדעת.

מכאן, שבית משפט קמא התבסס בפסק דינו, על התצהירים כפי שהונחו בפניו, לרבות ההסכמים השונים, תמונות של המקום, חוות הדעת של המומחים, צילום אויר, תעודת עובד ציבור ותשריטים, תוך ניתוח מפורט של כל האמור במסמכים אלה, ובכלל זה גם הצלבת האמור בתצהירים עם התמונות, מחד גיסא, וחוות דעת המומחים, מאידך גיסא, והסקת המסקנות המתבקשות מניתוחן של ראיות אלה.

ל"ד. נוכח האמור לעיל, גיבש בית משפט קמא את מסקנותיו על יסוד הראיות כפי שהונחו בפניו וסבר באופן מנומק, שיש להעדיף את גרסת המשיבים בציינו, בין היתר (ומבלי שנחזור שוב על כלל הנימוקים), שאילו היה מוסכם בין המערער לבין יורשי סובחי שהמערער רוכש, ביחד עם בית המגורים, גם את זכות השימוש והמעבר בדרך נשוא המחלוקת – היה הדבר בא לידי ביטוי מפורש בהסכם הרכישה מיום 2.3.13, ולא היא.

כמו כן, טענת המשיבים לפיה גידר נסיב את כל החלקה בשטח של 3,000 מ"ר מכל הכיוונים והפך אותה למעין מתחם סגור - לא נסתרה בראיה אחרת, ואף נתמכה בתמונות שצורפו לתצהירים מטעם המשיבים. טענת המשיבים שהשער והגידור הוקמו עוד בחייו של סובחי שכלל לא התנגד לכך – לא נסתרה.

בנוסף, גם העיון בחוות הדעת של שני המומחים, מצביע על כך שבכניסה לחלקה מן הצד המערבי קיים שער של כ- 6 מ' ומצד דרום מזרח קיים שער ובצמוד אליו מדרון סלעי שיש להכשירו על מנת שניתן יהיה להמשיך את תוואי הדרך לביתו של המערער, כך שהדרך נשוא המחלוקת, איננה מגיעה עד לביתו של המערער.

ל"ה. מסקנותיו של בית משפט קמא מנומקות, סבירות, הגיוניות, ועולות מתוך התשתית הראייתית כפי שהונחה בפני בית משפט קמא.

לא נעלמה מעינינו טענתו של המערער, לפיה התעלם בית משפט קמא מהסכם שנערך ביום 25.3.13, לאחר שהמשיב מס' 1 התנגד להמשך שימושו של המערער בדרך, כשבהסכם זה אישרו יורשי סובחי את קיום הדרך, וכן אישרו שמכרו למערער את הבית עם זכות השימוש בדרך הקיימת ממערב (עיינו במוצג מס' 5 לתיק המוצגים של המערער).

ואולם, לא הוגשו תצהירים מטעם יורשי סובחי (ואיל סובחי אלחאג' ומחמוד מהדי סובחי אלחאג') שיהא בהם כדי לשפוך אור על השאלה מדוע התייחסות זו לדרך לא נזכרה כלל בהסכם הרכישה מיום 2.3.13, ומה הביא את הצדדים להכנת המסמך מיום 25.3.13?

ל"ו. אין ספק שבהיות המערער התובע בתיק - נטל ההוכחה היה מוטל עליו. בבואנו לשאול את עצמנו האם עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה בשיעור הנדרש של 51% תשובתנו לנוכח כל המפורט לעיל היא שלילית.

משכך, איננו רואים מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, ולפיכך אנו מורים על דחייתו של הערעור.

בנסיבות העניין, בשים לב לכך שהמערער והמשיבים הם שכנים באותה חלקת מקרקעין, וכדי למנוע המשך העכרת האווירה ביניהם, אנו מורים שלא יהא צו להוצאות.

הפיקדון, ככל שלא מוטל עליו עיקול, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין אל:

ב"כ המערער: עו"ד עומר חמאיסי, כפר כנא.

ב"כ המשיבות: עו"ד פהד נסיב חאג', ג'דידיה-מכר.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ח, 30 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.