התביעה שבפניי עניינה פיצוי בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בסך של 2,000,000 ₪. לטענת התובעים, הנתבעות פרסמו עדותם במסגרת שידורי הטלוויזיה המוגשים על ידם, פרסומים המהווים לשון הרע. פרסומים אלו גרמו לתובעים לנזקים רבים. הנתבעות אינן מכחישות את עצם הפרסום, אך לטענתן יש לדחות את התביעה כנגדן שכן עומדות להן ההגנות וההקלות, כולל הגנת "אמת דברתי" הקבועות בחוק.

1. מיהות הצדדים ורקע כללי:

התובעים:

תובעת 1 - יו. פי. לייף מרקטינג בע"מ, ח.פ. 514863190 – הייתה חברה שלטענת התובעים עסקה בממכר מוצרים שונים, באמצעות שיווק טלפוני ("טלמרקטינג") ודיוור מוצרים באפון ישיר ללקוחות (להלן: "התובעת 1")

תובע 2 - מר דוד נגד, כיהן בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמנהלה של התובעת (להלן: "התובע 2")

תובעת מס' 3 – גב' סוזי נגד, הינה בעלת המניות היחידה של התובעת 1, והינה זוגתו של תובע 2 (להלן: "התובעת 3")

תובעת 4 – גב' מור נגד, הינה בתם של התובעים 2,3 אשר לטענת התובעים תמונתה שורבבה לפרסומי הנתבעת, על אף שאין לה כל קשר לתובעת 1 (להלן: "התובעת 4")

הנתבעות:

הנתבעת 1 - ערוץ 10 החדש בע"מ ח.פ 513024760, היא החברה המפעילה ערוץ טלוויזיה מסחרי הידוע כ- "ערוץ 10" (להלן: "הנתבעת 1")

הנתבעת 2 – סיון כהן, הינה כותבת ועיתונאית המועסקת אצל הנתבעת 1 ואשר הגישה וערכה בזמנים הרלוונטיים לתביעה תוכנית יומית בשם: "הכל כלול" (להלן: "הנתבעת 2")

התביעה הוגשה לאחר, שלטענת התובעים, פרסמו הנתבעות מספר כתבות המציגות את התובעת 1 כחברה המבצעת מעשי הונאה כלפי לקחותיה באמצעות נציגיה ומנהליה. פרסומים אלו הביאו לנזק בלתי הפיך לתובעת 1 ובעקבות כך לתובעים כולם, אשר התובעת 1 הייתה מקור פרנסתם. הנתבעות, אשר לא הכחישו, כאמור, את עצם ביצוע הפרסומים טענו כי מדובר בתחקיר צרכני המיועד להגן על הצרכנים, ובמיוחד על אלה החלשים יותר . הנתבעות הדגישו כי עומדות להן ההגנות וההקלות המפורטות בחוק ובמיוחד הגנת "אמת דברתי".

התביעה הוגשה במרץ 2017 בעקבות פרסומים שהחלו במרץ 2016 עד פברואר 2017, אך בעקבות פרסומים נוספים, לטענת התובעים, הוגש כתב תביעה מתוקן ב2.9.19 ובעקבותיו כתב הגנה מתוקן ב- 28.11.19.

1. הפרסומים:

בכתב התביעה המתוקן ציינו התובעים את הפרסומים המפורטים להלן, אשר המכנה המשותף שלהם, לטענת התובעים, היא תיאור הפעילות העסקית של התובעת 1 כמבצעת מכירות תוך הונאת הלקוחות, אשר רכשו את המוצרים בשיחות טלפוניות שניהלו עם נציגי התובעת 1.

בתוכנית מתאריך 14/03/2016 נאמר כך ע"י הנתבעת 2:

"לעניין הבא כדי שתשימו לב- היטב חברה בשם לייף מרקטינג, כך היא קוראת לעצמה עכשיו, את שמה היא החליפה כבר לא אחת. החברה הזו מתקשרת לישראלים רבים, ומודיעה להם שהם חייבים לה כסף ולא מעט כסף. האמת היא שבמקרה הזה השיחות ותיעוד הדברים ישאירו אתכם פשוט בהלם"

בתוכנית מתאריך 15/03/2016 נאמר כך ע"י הנתבעת 2:

עכשיו אנחנו על ההונאה שמתרחשת ממש מתחת לרדאר של משטרת ישראל ורשויות החוק. אנחנו מדברים על החברות שמתחזות לחברות אשראי המוכרות, לישראכרט וכן הלאה. הן עוקצות ישראלים רבים בעשרות אלפי שקלים והסיפור הזה הולך ומסתבך...

באותה התוכנית הובאו דברי הכתב אלדר גילרן, כך:

"מאז הפרסום שלנו אתמול, אנחנו פשוט מוצפים בתלונות נוספות של אנשים נוספים שאומרים גם אנחנו נפלנו קורבן לאותה חברה, חברת לייף מרקטינג מיד נגיע לתלונות החדשות"

וכן:

"נכון אינספור תלונות של אנשים מהאנשים שאמרים גם אנחנו קיבלנו שיחה ממר ארנון. הנציגים האחרים של החברה בדיוק באותה השיטה מתקשרים אליך, ואומרים אתה חייב אלפי שקלים עבור דמי חברות במועדון"

וכן מכתבה ששודרה מספר ימים לאחר מכן טענה הנתבעת 2 כך:

"בשבוע שעבר חשפנו בפניכם את חברת יו. פי. לייף מרקטינג שגרמה לכך שעשרות אלפי ישראלים טוענים שהחברה עקצה אותם. בהנהלת החברה מיהרו למסור לנו שמדובר בסך הכל בעובד אחד בעייתי- הוא פוטר. הם חשבו לסיים בזה את הדברים, אבל כידוע עם כל הכבוד, גם אם הש.ג. בעייתי במיוחד, לחברה הזאת יש בעלים, הם אלה שגורפים את הכסף ולכן הם נושאים באחריות. יצאנו לפגוש את סוזי ודוד נגד הבעלים של החברה הזו שפגע בכל כך הרבה ישראלים".

בסעיף 18ב לכתב התביעה המתוקן מציינים התובעים 21 מועדים בין השנים 2016 ועד 2019 בהם הופיעו פרסומים על ידי הנתבעות, המהווים, לטענתם, לשון הרע כנגדם.

תמצית טענות הצדדים:

1. תמצית טענות התובעים:

לטענת התובעים התחקיר שערכו הנתבעות ואשר פורסמו על ידן במספר תוכניות טלוויזיה, הינו תחקיר רשלני שאינו מביא את העובדות כהוויתם וכתוצאה מכך מוצגים התובעים כמי שמבצעים הונאה וגזל כלפי לקוחותיהם. פרסומים שיקריים אלו מהווים לשון הרע כלפי התובעים, בהתאם לפרמטרים הקבועים בחוק.

לדוגמא מביאים התובעים את תיאור התקשרותה של התובעת 1 עם הגברת אברמוב (להלן: "גברת אברמוב". בעוד שבתוכנית נטען כי התובעת 1 פנתה, באמצעות נציג מטעמה, אל הגברת אברמוב, שאיננה דוברת עברית, בטענה שהאחרונה חייבת לה כספים, ואף קבלה ממנה המחאות שמולאו על ידי נציג התובעת 1. לאחר שהתובע 2 הודיע לגברת אברמוב טלפונית שהנציגים בדרך אליה, הרי שהעובדות הנכונות הינן שונות בתכלית מתאור זה.

לטענת התובעים העובדות הנכונות הינן כדלקמן:

ביום 19/11/14 רכשה גב' אברמוב מזגן דרך עסקה טלפונית בסך כולל של 7,182 ₪ אך כרטיסי האשראי שהלקוחה סיפקה לצורך התשלום סורבו ע"י חברת האשראי, ומשכך סוכם בין הצדדים כי התשלום יתבצע באמצעות המחאות, אשר נמסרו לנציגי התובעת 1 ובו בזמן סופק המזגן אותו רכשה.

בנוסף טוענים התובעים כי עובד החברה אשר הציג את עצמו לעיתים בשם "צביקה" ולעיתים בשם "ארנון" פעל על דעת עצמו, בניגוד לנהלי החברה, בכך שהציג עצמו כעובד של חברת ישראכרט, וכי עבודתו בחברה הופסקה .

וכן טוענים התובעים כי הטענה שהתובעת 1 פעלה באופן לא חוקי בכך שרכשה מידע אסור ממאגרי מידע, איננו נכון.

1. תמצית טענות הנתבעות:

לטענת הנתבעות הפרסומים נשוא התביעה שודרו על ידם במסגרת התוכנית "הכל כלול", שהינה תוכנית העוסקת בענייני צרכנות. בפרסומים אלו הוצגה התנהלות בלתי תקינה, וזאת בלשון המעטה, של התובעת 1 באמצעות עובדיה ומנהליה כלפי ציבור רב של צרכנים. לטענת הנתבעות מדובר בפרסום החוסה תחת ההגנות המפורטות בחוק. מדובר בפרסומים בעלי חשיבות ציבורית שנבעו מדיווחי לקוחות התובעת 1, אשר התלוננו על התנהלותה של התובעת 1 כלפיהם. יוער כי מדובר בקבוצה של צרכנים הכוללת קשישים, בעלי לקויות בריאותיות או נפשיות וכאלה אשר מתקשים להבנת השפה העברית.

הפרסומים בוצעו לאחר עבודת תחקיר מקיפה שהעלתה חשש כבד להתנהלות זו של התובעים כלפי לקוחותיהם.

לטענת הנתבעות בתוכנית הוצגו התנהלותם של נציגים שונים מטעם התובעת 1, אשר יצרו קשר מיוזמתם עם לקוחות, לעיתים תוך שהנציגים מציגים עצמם ככאלו הקשורים לחברת כרטיסי האשראי "ישראכרט "וכל זאת מתוך ניסיון לשוות נופך של אמינות לפנייתם .במסגרת זו הודיעו הנציגים ללקוחות כי הם יחויבו בסכומים ניכרים מדי חודש בגין חברות במועדון הלקוחות של התובעת 1, כאשר אותם לקוחות טענו כי הם עד לאותה שיחה לא שמעו על אותו מועדון לקוחות ,וקל וחומר שלא הצטרפו אליו ולא הסכימו לשלם בגין החברות בו. כמו כן הלקוחות סיפרו כי לקוח אשר עמד על דעתו וביקש להתנתק סורב ונתקל בדרישה תשלום מידית.

הנתבעות טוענת כי, הפרסומים נעשו בהתאם להוראות הדין וכי התלונות על התנהלותה של התובעת 1 הובאו בשם אומרם, לאחר נבדקו ואומתו ע"י מערכת התוכנית. כך מובא בכתב ההגנה תמלול מספר שיחות אותן ביצעו נציגי התובעת 1 (מצורפים נספחים 4-7 לכתב ההגנה המתוקן) מהם עולה דפוס פעולה דומה, הנוגע לדרישות נציגים שונים של התובעת1 לתשלום בגין חברות באותה מועדון לקוחות. ולטענתה אף חברות האשראי הפסיקו את שירותי הסליקה עבור התובעת 1בעקבות התלונות אודותיה.

1. הליכים נוספים כנגד התובעת 1:

לאחר הפרסומים, הוגשו תלונות כנגד התובעת 1 למשטרה ולרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן (להלן: "הרשות"). הרשות חקרה את התלונות וביום 14.5.17 נקבע כי החקירה מעלה ראיות להפרה של החוק להגנת הצרכן על ידי נציגי התובעת 1. להליכים אלו אתייחס בהמשך. יש לציין כי לא נפתחו הליכים פליליים כנגד מי מהתובעים בהתייחס לפרסומים נשוא תיק זה.

כנגד התובעת 1 הוגשו מספר תביעות נוספות, אשר בהן נקבע על ידי בתי המשפט השונים כי התובעת 1 פעלה שלא כדין. גם להליכים אלו אתייחס בהמשך.

1. רכישת מידע מחברת "דאטה רינגס:

כמו כן טענו הנתבעות כי במהלך פגישה שהתקיימה עם התובע 2, הודה האחרון כי רכש מידע מחברת "דאטה רינגס" וכי מבדיקה של הנתבעות עולה כי הרשות למשפט וטכנולוגיה ומידע הפסיקה את פעילותה של חברת דאטה רינגס לאחר שמצאה כי זו גנבה מידע מוגן וסחרה בו בניגוד לחוק.

החלת ההגנות הקבועות בחוק על הפרסומים:

משכך טוענות הנתבעות כי הפרסומים נעשו בהתאם להוראות הדין ואינם עולים כדי לשון הרע כהגדרתו בחוק' וכי קיימת לנתבעות ההגנות המניות בחוק, הן ההגנה אמת בפרסום והן הגנת תום הלב . שכן לטענתן, קיימת חשיבות ציבורית רבה בהעלאת הסוגיה לסדר היום הציבורי. לטענתן כתוצאה מפרסומי הנתבעות נערך דיון ענייני ומהותי לגבי הזכויות החוקיות במקרים כאלה ודומים להם. לטענת הנתבעות התנהלות הנתבעות מהווה ביטוי מובהק של עיתונות אחראית המגשימה את תפקידה המקצועי.

1. דיון והכרעה:
2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת :

אין כל המחלקת בנוגע לעצם קיומם של הפרסומים שביצעו הנתבעות, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת ההגנות הקבועות בחוק ובמיוחד האם יש אמת בפרסומים .

1. הפן הנורמטיבי :

חוק איסור לשון הרע ( תשכ"ה-1965 ):

ככל ניתן להגיד כי בחינת פרסום כלשון הרע נעשית במספר שלבים :

1.האם האמירה מושא התביעה מהווה "פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע.?

2.האם הפרסום עולה לכדי לשון הרע כהגדרתו בחוק.?

3.במידה ואכן היה פרסום והוא עולה לכדי לשון הרע, יש לבחון האם אם עומדות לנתבעות הגנות המנויות בחוק.

4. ככול והתשובה לגבי הסעיף הקודם תענה בשלילה, יש לקבוע את הסעד המתאים ובכלל זאת את שיעור הפיצוי, תוך בדיקת קיומן של ההקלות המפורטות בסעיף 19 לחוק.

סעיף 1 לחוק קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו."

סעיף 2(א) קובע הגדרה , שאינה ממצה, למונח פרסום:

" 2(א)פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

1. האם יש לשון הרע בפרסום ?

במקרה הנדון אין מחלוקת כי אכן היו פרסומים, ופרסומים אלו מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק. הנתבעות אף לא הכחישו כי מטרת הפרסום הייתה להביא לידיעת הציבור את התנהגותה הקלוקלת של התובעת 1.

משקבעתי , כי אין מחלוקת על עצם קיומם של הפרסומים , ואף שהם מהווים לשון הרע, יש לבדוק האם עומדת לנתבעות הגנה או הגנות מאלו הקבועות בחוק.

1. טענת הגנה "אמת דיברתי":

סעיף 14 לחוק קובע :

14". במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

נטל ההוכחה בטענת הגנה של 'אמת דיברתי", מוטל על כתפי הנתבע, כאשר נדרשת מידת הוכחה מוגברת כאשר מייחסים לתובעים התנהגות של תרמית ומרמה. המלומד שנהר כתב על כך:

"כאשר פרסום מייחס לנפגע האשמות חמורות במיוחד, יידרש הנתבע המעלה טענה של 'אמת דיברתי', להביא ראיות משכנעות יותר מכפי שנדרש במשפטים אזרחיים רגילים" (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), 249)."

במקרה הנדון הפרסומים נשוא תיק זה מייחסים לתובעים התנהלות של הונאה וניצול כלפי לקחותיהם , ולכן רמת ההוכחה הנדרשת היא על הרף הגבוה יותר.

1. הגנת תום הלב:

סעיף 15 לחוק קובע את הגנת תום הלב , ולעניינו יש לבדוק האם עומדת לנתבעות הגנת תום הלב כמפורט בסעיף 15(2) ו(4) הקובעים כדלקמן:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טוב אם הנאשם או הנתבע

עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית

או חברתית לעשות אותו פרסם;

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוי, רשמי או ציבורי, בשירות

ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה

שהם נתגלו באותה התנהגות;"

יש להחיל על המקרה הנדון את סעיף 16(א) לחוק הקובע:

" 16(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף

15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום

בתום לב".

במקרה הנדון, ולאור חומר הראיות שהוצג בפניי מצאתי כי הנתבעות עשו עבודת תחקיר מקצועית, לאחר שקבלו תלונות מאזרחים שנפגעו או מבני משפחותיהם של אזרחים אלו, שעל בסיסו שודרו הפרסומים. לאחר השידור הראשון קיבלו הנתבעות פניות נוספות מאנשים או קרובים של אנשים שנפגעו מהתובעת (נספח 3 לתצהיר סיון). התלונות נבדקו על ידי הנתבעות ואף התקיימו שיחות בגינן עם נציגי התובעת. דהיינו, הפרסום שודר לאחר תחקיר ממנו למדו הנתבעות כי קיימת בעיה חמורה של הטעיית לקוחות על ידי התובעת, וכי מדובר בעיקר בלקוחות שהם אנשים מבוגרים, שלא תמיד יודעים את השפה העברית ועקב חולשה זו חשופים יותר להטעייה צרכנית.

1. הגנת העיתונות האחראית:

הייתי מגדירה הגנה זו כ"הגנת מקצוע", שכן היא יחודית למי שעוסק בעיתונאות. הגנה זו נובעת מעצם התפקיד של העתונאי ובמיוחד של זה החוקר, אשר מטבע הדברים חוקר ומדווח על כשלים שנעשים על ידי גופים צבוריים או פרטיים, חברות או יחידים, ובכך הוא למעשה חושף את עצמו לתביעות לשון הרע. האיזון בהתייחסות לתפקיד והתנהלות העיתונאי, הוא עדין ביותר, שכן מצד אחד תפקידו לחשוף כשלים, שהם מטבעם פרסומים שליליים, ומאידך עליו לשמור על כבודם של מושאי הדיווח מעצם היות הפרסום שלו רחב וכזה המגיע לקהל גדול . לנושא זה התייחס כבוד הנשיא אשר גרוניס בפרשת אילנה דיין, דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667 (2014)‏‏ (להלן: " פרשת אילנה דיין")

וכך קבע הנשיא גרוניס: (ע' 733)

". עמדתי, אם כן, היא כי ראוי, באופן עקרוני, להכיר בקיומה של חובה עיתונאית לפרסם פרסומים אשר יש בהם עניין משמעותי לציבור. פרסומים שנעשו בשל אותה חובה עשויים להיות ראויים להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק. תנאי נוסף להקמת הגנה זו הוא מילוי דרישת תום הלב הקבועה ברישה של סעיף 15 לחוק. יוער, כי בפסק הדין בערעורים קבע השופט פוגלמן כי יש להתנות את תחולת ההגנה בכך שהפרסום עומד בסטנדרט של עיתונות אחראית אותו ראה כמרכיב ביסוד "החובה העיתונאית"."

בהמשך דברו מנה הנשיא שני תנאים נוספים לקיומה של ההגנה, התנאי הראשון הוא כי היסוד הנפשי של המפרסם, הוא "חובה עיתונאית", כלומר במקרים בהם הפרסום נבע מתוך רצון אישי לפגוע במושא הפרסום, ולא מתוך רצון להגן על אינטרס ציבורי, לא תעמוד למפרסם ההגנה. התנאי השני נוגע ליחסו של המפרסם כלפי תוכן הפרסומים כך שמצופה מן האחרון להאמין באמיתות הפרסום.

במקרה הנדון, מדובר היה בפרסומים שייחסו לתובעים הונאה של אנשים מבוגרים, בחלקם לא מבינים את השפה ולא היו מודעים על מה הם חותמים ואיזה התחייבויות הם לוקחים על עצמם. אין ספק שמחד גיסא מדובר בנושא חשוב, אך מאידך גיסא לאור חומרת הטענות יש לבדוק את קיומם של התנאים שפורטו לעיל במשנה זהירות. יוער כי לאחר שמיעת הראיות בתיק, מתברר שמדובר בנושא פרוץ שהטיפול בו נחוץ ודחוף. אין מחלוקת על החשיבות הציבורית שבטיפול בעניין זה. בעניין זה העידה כבוד השרה מירב כהן בעדותה מיום 6.3.22

"אוקי. אני רק אגיד כי הוא שאל על התיעוד של הדברים. אז אני רק אשלים. השלוש תלונות שטיפלנו בהן מעבר, וזה דפוס שחוזר על עצמו. מעבר לתלונות שהיו על יו.פי. לייף, אותם מתלוננים נפגעו גם על ידי חברות אחרות. זאת אומרת הם נפגעו גם על ידי גרנטי פלוס, מ. סטאר, אריאל בונוס, מרכז הסחר best deal, קניה טובה, איכות לצרכן, שירות פלוס, שי קניה יפה ועוד חברות. זאת אומרת כל אחד מהקונים שנפגעו ביו. פי. לייף לפי התיעוד אצלנו נפגעו מעוד 4 חברות לפחות אחרות. זאת אומרת, וזה מאוד מאפיין את התלונות בתחום הזה כי הרבה פעמים אותם אנשים נמצאים באיזשהו מאגר, אני לא יודעת להגיד בוודאות שזה המקרה כאן. אבל הם נמצאים באיזשהו מאגר ואז מס' חברות בו זמנית יוצרות איתם קשר וזה מאוד מאפיין את התלונות בתחום הזה. אז כמובן אין לי דרך להוכיח שפה נגיד היה איזשהו מאגר שהשתמשו בו אבל עצם זה אותם מתלוננים נפגעו מאוד מס' חברות על פי מאפיינים דומים צריך לעלות חשד.

מעדותה של השרה כהן עולה, כי קיימת תופעה של עושק צרכנים ע"י מספר חברות בעלות מאפיינים דומים. עדות זו מחדדת את החשיבות שבעצם הפרסומים שיש בהם חשיבות ציבורית. נראה כי גם בנוגע לתובעת 1 ,למרות שהשרה כהן אמרה בעדותה כי אין לה ידע ספציפי על התובעת 1, הרי שעצם קיומה של התופעה של מתלוננים רבים שנפגעו מחברות עם מאפיינים דומים קיימת הצדקה לעצם קיומה של הבדיקה והעלאת הנושא לסדר היום הציבורי. יחד עם זאת, דווקא בגלל חומרת הפרסומים יש לערוך תחקיר ובדיקה יסודיים לפני השידור.

בנסיבות המקרה הנדון אני קובעת כי מדובר בפרסום החוסה תחת ההגנה של "עיתונות אחראית".

1. מן הכלל אל הפרט:

לטענת התובעים תיאור התנהלותם על ידי הנתבעות הוא שקרי, שכן התנהלות התובעת 1 ונציגיה הייתה התנהלות תקינה.

"הנתבעות העלילו על התובעים דברי בלע תוך ידיעה ברורה כי דבריהן אינם נכונים" .

עולה מטענות התובעים, כי עילת התביעה המרכזית הינה, הטענה כי הפרסומים הרלוונטיים לתובענה זו הינם שקריים ואין בהם שמץ של אמת, והם נעשו תוך שהנתבעות מודעות לכך שהדברים אינם אמת.

לאחר עיון בחומר הראיות מצאתי כי עולה ממנו תמונה שונה מזו המתוארת על ידי התובעים. מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעות בכול הנוגע לאמיתות הפרסומים הרלוונטיים ומשכך אני מוצאת שהנתבעות הרימו את נטל ההוכחה הנדרש בעניינם, באופן החוסה תחת הגנת "אמת דברתי" ובוודאי תחת הגנת "תום הלב" והגנת "העיתונות האחראית".

החלטתי זו מבוססת על מספר אדנים, חלקם ישירים וחלקם עקיפים כמפורט להלן:

.

1. החלטת הרשות להגנת הצרכן ולשכר הוגן:

הנתבעות הפנו בכתב ההגנה (ס' 95-97) להחלטת הרשות להגנת הצרכן ולשכר הוגן, בעניינה של התובעת 1. בהחלטת הרשות התנהלות התובעת 1 מתוארת כדלקמן:

(סעיפים 3-5 )

https://www.gov.il/BlobFolder/dynamiccollectorresultitem/02-15-17/he/02-15-17.pdf)

3. בחלק מהשיחות הזדהו נציגי החברה כנציגי חברות אשראי אשר הציעו לצרכנים לרכוש מוצרים בשל אחזקת הצרכנים כרטיסי האשראי המקנה להם הטבות שונות. בחלק אחר מהשיחות הציגו נציגי החברה בפני הצרכנים כי קיים להם חוב לתשלום לחברה בשל חברות במועדון הלקוחות של החברה משנים עברו וכן זכאות למוצר כלשהו במתנה (תכשיטים, מחשבים וכו') ובמידה ולא ישלמו את החוב, תפנה החברה לערכאות משפטיות.

"4. צרכנים אשר ביקשו לראות את מסמכי ההתקשרות עם המועדון לא נענו מטעם החברה. במקביל, צרכנים, שהוצג בפניהם כי קיים להם חוב בשל חברות במועדון הלקוחות, וביקשו לשלמו ולסיים את ההתקשרות, קיבלו לאחר התשלום את הדברים הבאים:

4.1 מסמך המאשר כי בסיום התשלום תסתיים העסקה. דהיינו מסמך סיום חברות במועדון הלקוחות של החברה.

4.2 מוצר אשר הובטח לצרכנים כי הוא במתנה.

4.3 .חשבונית מס קבלה ותעודת משלוח המעידים כי נגבה תשלום בעבור המוצר שנשלח לצרכנים.

5 .בפועל החברה לא הייתה בקשר עם חברות האשראי ולא היה מועדון לקוחות לחברה. כמו כן לא היו לצרכנים חובות כלשהם לחברה. החובות האמורים היו אמצעי לחץ ליצירת עסקה עם הצרכנים ולגרום לצרכנים לרכוש מוצרים מבלי שרצו תוך מחשבה כי מדובר בתשלום חוב"

כמו כן, נקבע בהחלטת הרשות להטיל עיצומים כספיים בסכום של: 936,000 ₪. זאת בעילה של הפרות חובות חוקיות הנוגעת לחוק הגנת הצרכן. מן החלטת הרשות עולה באופן ברור קביעה עובדתית כי התובעת 1 פעלה בניגוד לחוק והטעתה צרכנים. החלטה זו של הרשות מחזקת את טענת ההגנה של הנתבעות בדבר "אמת דברתי", שכן מדובר בהחלטה של רשות שערכה חקירה ובדיקה לפני שהגיעה למסקנה והחלטה על הטלת עיצומים בסכום הקרוב למיליון שקל.

יש לציין כי התקיימו מספר הליכים משפטיים בעניינה של החלטה זו, עקב ערעור (עש"א (שלום ת"א) 16896-03-18 יו.פי. לייף מרקטינג בע"מ נ' הרשות להגנת הצרכן (נבו 12.06.2019)‏‏) שהגישה התובעת 1 על ההחלטה לעיל. אך בערעור נקבע, כי אומנם החלטת הממונה לנקוט כאן בהליך מנהלי חורגת באופן בלתי סביר ממתחם הסבירות ולכן בטלה, אך הנימוק לכך היה- הטענה כי לאור העובדות החמורות המיוחסות לתובעים בהחלטת הרשות, היה ראוי ונכון שלא להסתפק בקנס כספי אלא להטיל עיצומים פלילים על בעלי התפקידים להם מיוחסים מעשים חמורים, בעניינו התובעים 2,3. יתר על כן בהחלטת השופט עדי הדר הודגש כי אין בהחלטתו כל קביעה נורמטיבית הנוגעת למידת אשמתם של התובעים, אלא אך ורק ביטול ההחלטה בשל החוסר הסבירות בשל אי נקיטת הליכים פלילים כלפי בעלי התפקידים בתובעת 1. וכך הוא כתב:

"יובהר ויודגש כי אין בפסק דין זה כדי למנוע מהרשות לפתוח בהליך פלילי, ככל שתמצא לנכון בעתיד, אם תמצא, ולכן גם אין מקום לטענה שאף היא הושמעה שכביכול המערערת יצאה נשכרת."

על החלטה זו הוגש ערעור (ע"א (מחוזי ת"א) 31942-07-19 הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן נ' יו.פי. לייף מרקטינג בע"מ (נבו 29.06.2020)‏‏ ) ע"י הרשות להגנת הצרכן, שם נקבע כי הצדדים מקבלים את הצעת בית המשפט לצדדים כי:

"פסק דינו של בית משפט קמא, המפנה את הרשות למסלול הליך פלילי - מבוטל; גם הערעור שהגישה המשיבה לבית משפט שלום על החלטת הממונה מיום 8.1.18 יתקבל והחלטה זו תבוטל; הממונה יתייחס לתשובות המשיבה מיום 28.9.17 ומיום 9.11.17 לגופן, ויוציא מלפניו החלטה חדשה לפי שיקול דעתו ולפי טוב שכלו. כמובן שזכויות ההשגה שמורות לשני הצדדים לפי החוק".

מאחר והצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט ניתן תוקף של פסק דין להחלטה הנ"ל. בסופם של ההליכים המשפטים ההחלטה חזרה לרשות להגנת הצרכן. לעניינו חשובה ההחלטה לאור המימצאים העובדתיים שנקעו בה לאחר חקירה ודרישה.

החלטה זו של הרשות להגנת הצרכן, שבאה לאחר חקירה ובדיקה מחזקת את טענת ההגנה של הנתבעות בדבר "אמת בפרסום" ובוודאי את ההגנות של "תום לב" ו"עיתונאות אחראית". חיזוק זה מגיע ממקור שהוא גוף ציבורי והחשיבות שבמקור כזה בנוסף לכך שהוא גוף צבורי חוקר, היא בבחינת היותו מקור שונה ממקור התלונות שמגיע מאנשים פרטיים לא מקצועיים. יש חשיבות בשילוב המקורות.

1. פסקי דין בעניינים הנוגעים להתנהלות הנתבעת 1:

הנתבעת ציינה בכתב ההגנה מספר פסקי דין הדנים בהתנהלות התובעת 1 אל מול הצרכנים. כך למשל - 19822-02-16 ורונה אדלן נ' יו.פי. לייף מרקטינג בע"מ. וכן- 22272-02-16 נורית שלזינגר נ' יו.פי. לייף מרקטינג בע"מ.

עולה מפסקי הדין בעניינה של התובעת 1' כי אכן התובעת פעלה בניגוד להוראות החוק להגנת הצרכן. בפסק דין שניתן( בתא"מ17618-10-17 אביגדור זוקוב נ' יו.פי. לייף מרקטינג בע"מ (נבו 18.01.2022)) בעניינם בני זוג בגיל הזהב, ניצולי שואה, אשר מקיימים עצמם מקצבת הביטוח הלאומי. במסגרת התביעה הנ"ל טענו בני הזוג כי הנתבעת 1' גבתה מהם כספים במרמה בגין חברות במועדון, וכן בגין הספקת מוצרים ללא כל הזמנה מצדם, וכן בגין סיבות נוספות. וכך כתבה כב' השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע בפסק הדין:

על יסוד עדות התובעת שהיתה מהימנה עלי, אני קובעת כי נציגי החברות הטעו את התובעים להאמין כי מדובר במתנות המוענקות להם מתוקף חברותם במועדון, וכי אלמלא הטעיה זו לא היו התובעים מתקשרים בעסקאות לרכישת המוצרים.

"עדות הנתבע לא היתה מהימנה עלי והוא אף לא טרח לנסות לזמן לעדות מי מנציגי החברות, שהיו מועסקיו בתקופת היותו מנהל הנתבעת 1, ושמותיהם ודאי מצויים ברשותו ו/או בשליטתו, כדי להפריך את טענות התובעים.

משהוכח כי נציגי החברות פעלו באופן מטעה ומרמתי כלפי התובעים לאורך חודשים ארוכים ובהעדר ראיה לסתור מטעם הנתבעים, חזקה כי מדובר בהכוונה מלמעלה של מנהל החברות, שההכנסות מהתשלומים שנגבו מהתובעים הגיעו אליהן, ולא ביוזמה אישית של מי מהעובדים.

ממסקנה עובדתית זו עולה כי הנתבע השתמש במסך ההתאגדות כדי להונות את לקוחות החברות שהוטעו על ידי נציגיהן במוקד הטלפוני, דוגמת התובעים, ולהותירם ללא יכולת להיפרע לאחר שהחברות רוקנו מתוכן."

מדברי כבוד השופטת עולה כי נציגי התובעת 1 פעלו באופן מטעה ומרמתי כלפי התובעים בתיק התא"מ תקופה ארוכה . הדברים מדגישים את טענות הנתבעות בעניין, כי התובעים פעלו לאורך זמן רב באותה השיטה וכי קיימת חזקה כי ההתנהלות זו של נציגי התובעת 1' מקורה בהכוונה מלמעלה של מנהל החברות, שכן שההכנסות מהתשלומים שנגבו מהתובעים הגיעו אליהן, ולא מסתבר כי מדובר ביוזמה אישית של מי מהעובדים.

דהיינו הגנות הנתבעות מבוססות על שלושה מקורות שונים, האחד – תלונות שהגיעו אל הנתבעות ונבדקו על ידם, השנייה חקירה של רשות ציבורית – הרשות להגנת הצרכן והשלישית החלטות של בית משפט בתיקים שהוגשו כנגד התובעים.

1. מהימנות התובעים בהליך דנן:

התובע 2- מר דוד נגד:

התובע 2 היה מנהלה של התובעת 1 בתקופה הרלוונטית כך שהוא היה האחראי על התנהלות החברה התובעת 1 והעובדים שלה. בעדותו נמצאו סתירות כמו למשל בסוגיית מועדון הלקוחות. מחד טוען התובע 2 כי מועדון שכזה לא קיים כלל, וכך מעדותו

(פרוטוקול מיום 6.3.22 עמוד 47):

"עו"ד קול: וכשהיא שאלה אמרת אין מועדון,

העד, מר ד. נגד: אין מועדון צרכנות.

עו"ד קול: זה שקר?

העד, מר ד. נגד: שקר וכזב."

וכן בהמשך (ע' 57)

"גברתי, אף אחד לא שילם מעולם כסף על מועדון. אין דבר כזה. אין דבר כזה. לא היה ולא

יהיה. אם היה דבר כזה אני לא הייתי מגיע לפה. אני לא אגזול שקל מבן אדם."

אך בהמשך הדיון טען התובע 2, בהתייחסו לטענה, כי עובדים של התובעת 1 נשמעו מתבטאים

בשיחות מוקלטות, על מועדון צרכנים של התובעת 1, כי לא היה מודע לכך וכי העובדים פעלו על

דעת עצמם. וכך הוא טען:

(עמוד 55)

העד, מר ד. נגד: אם עובד דיבר ככה או ככה,

עו"ד קול: זה מצורף כנספח 10,

העד, מר ד. נגד: אין לי שליטה על זה. לי אין שליטה. אבל בתכלס,

אך בהמשך הדברים טען התובע,2 כך:

(ע' 65)

"כשאתה אומר שיש מועדון צרכנים, לא, לא, לא היה. לא היה. כשאתה אומר שיש מועדון זה כאילו אני גובה כסף על מועדון. זה לא, אני רוצה שכבוד השופטת תבין. אין מועדון. יש הנחות שאני רוצה לתת ללקוח. זה הכל. אז אולי קראתי לזה בשם הזה או בשם הזה אבל אין מועדון, אין ולא היה. חשבונית אחת שהוא יראה לי שכתוב מועדון עם חיוב, אני אתן כל מה שהוא רוצה פה. לא היה. אני רוצה שתביני למה רציתי להציג את עצמי בהתחלה,"

נראה כי גרסתו השתנתה מעט, וכי בטענתו הנחרצת כי אין מועדון צרכנים כלל אצל התובעת 1,

הכוונה היא כי לא נגבו כספים בגינו, אך יכול להיות שהוא עצמו דיבר על מועדון צרכנים אך למעשה

כוונתו בביטוי זה הייתה מתן הנחות ללקוח ולא גביית כספים מן הלקוחות.

מצאתי להעדיף בעניין זה את גריסת הנתבעות על פני גרסת התובעים, גרסה שנמצאו לה תימוכין

בגורמים חיצוניים. ונראה אם כן שהנתבעות עברו את רף ההוכחה הנדרש בהגנת אמת דיברתי לגבי

שאלת התנהלות התובעת 1 ונציגיה בנוגע למועדון הצרכנים.

1. התייחסות לתובעת 4 :

ראשית יש לציין, כי בהחלטה שנתתי בנוגע לתובעת 4 מתאריך 02/03/2022 התבקשה התובעת 4 לתת הבהרה בנוגע למעמדה המשפטי, שכן ככל והיא נמצאת בהליך חדל"פ יש לקבל אישור בית משפט הדן בתיק החדל"פ להמשך ההליך בתיק זה.

למעשה לא התקבלה כל תגובה מצד התובעת 4 לבקשתי ומשכך אין בסמכותי לדון בתביעתה ללא שהתקבל לכך אישור מבית המשפט הדן בתיק החדל"פ.

1. סיכום:

ממכלול הראיות עולה שהנתבעות פרסמו פרסומים שיש בהם לשון הרע כלפי התובעים, אך הנתבעות הוכיחו כי שעומדות להן ההגנות הקבועות בחוק ובמיוחד הגנת "אמת דברתי", "תום הלב" והגנה על דיווח עיתונאי. לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה.

1. התייחסות לסוגיית הנזק:

למעשה התייתר הצורך מלדון בשאלת הנזק לאור קביעתי השוללת את קיום החבות, אך אתייחס גם לנושא זה בקצרה. בכתב התביעה העמידו התובעים את תביעתם על סך של 2,000,000 ₪ וטענו כי נגרמו לתובעת 1 הפסדים כספיים עצומים שהביאו למעשה לקריסתה הכלכלית, וכל זאת עקב הפרסומים שבוצעו על ידי הנתבעות. התובעים לא צרפו חוות דעת מומחה התומכת בטענה זו והנותנת הערכה לנזק, שלכאורה, נגרם. על מנת להוכיח נזק בסדר גודל של מליונים יש להגיש חוות דעת מתאימה, וכזו כאמור לא הוגשה.

אני מאמינה לתובעים שהפרסומים גרמו להם לעוגמת נפש אך עקב קביעתי בהעדר חבות, הרי שמתייתר הצורך להמשיך ולדון גם בראש נזק זה.

1. סוף דבר:

לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים 1 ,2,ו 3 ביחד ולחוד לשלם לנתבעות סך של 30,000 ₪ שכ"ט עו"ד וסך של 5,000 ₪ הוצאות תוך 30 יום.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' אדר תשפ"ג, 27 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.