המבקש:

יואב פרץ
ע"י ב"כ עו"ד אורון חדי

נגד

המשיב:

בניהו טהבש
ע"י ב"כ עו"ד אלישע כהן

פסק דין

לפני בקשה לבטול פסק בורר, שניתן, ביום 1/2/17, על ידי בית הדין לממונות "נתיבות המשפט" (להלן: "הבורר" או " הגוף הבורר"). הבורר הכריע במחלוקות שבין הצדדים, בהקשר שותפות עסקית – מפעל לייצור תפילין מהודרות בנתיבות, וחייב המבקש בהחזר כספים, שהתקבלו מהמשיב, במסגרת השותפות.

ביה"ד "נתיבות המשפט" הוסכם על הצדדים, ויש רגליים אף לטענה, שהמבקש עצמו בחר במוסד זה, והעדיפו על חלופות אחרות.

הבוררות בין הצדדים, כמנגנון לישוב סכסוכים עתידיים, ככל שיהיו, מעוגנת בס' 21.1 של הסכם השותפות. שטר הבוררות, שנחתם, כולל תניה (סעיף ה'), המאפשרת לצדדים " אפשרות לבקשת ערעור בביה"ד זה בלבד ותוך 30 יום מיום קבלת הפסק, וביה"ד מוסמך לשנות את פסק הדין במקרה הצורך". משאכן, השיג המבקש, בפני הבורר, על תוכנו של הפסק, ניתנה החלטה נוספת, באותו הליך של "ערעור", בידי הגוף הבורר, ביום 14/3/17, שבה נתאשר הפסק דלעיל, ואף נוסף לו סכום מסוים שהושמט.

המבקש הגיש את בקשת הביטול הנדונה, ובה העלה טענות שונות, שבהן ראה משום עילות בטול בהתאם לסעיף 24 של חוק הבוררות תשכ"ח- 1968.

מקצת הטענות, כגון אלה שעסקו במתן הזדמנות נאותה להבאת ראיות, עיון בתיק הבוררות וכיו"ב, נחזו ככאלה, שצריך וניתן היה להכריע בהן בהליך ערעורי, ברוח סעיף ה' בשטר הבוררין. בהחלטות ביניים, שניתנו על ידי, הוצפה הבעייתיות ( לשון המעטה), שבהשלמה עם מנגנון "ערעור" הסכמי, שאינו מתברר בפני ערכאה דיונית שונה, ואף לא בפני מותב, או דן יחיד, בהרכב פרסונלי השונה מזה שנתן את ההחלטה שעליה מערערים. טענה, ברוח זו, אכן, הועלתה מטעמו של המבקש. סברתי, לאור ניסיון העבר, בהקשר ההתנהלות בפני בתי דין לממונות, שאפשר, שהכוונה המשותפת לא הייתה ל"ערעור" במובנו הרגיל, אלא, למעין הליך של "עיון חוזר" בהחלטה, טרם עיגונה כפסק סופי, ע"מ ליתן לצדדים אפשרות להעלות תהיות והבהרות, שיכולות לשכנע את הבורר, בנקודה זו או אחרת. ברם, ב"כ המשיב לא אימץ גישה פרשנית, מעין זו, ועמד על כך, שיש לכבד את המוסכם, כפשט לשונו- "ערעור פנימי", שבגדרו, "ערכאת הערעור" אינה אלא אותו מותב עצמו, שפסקו עומד לבחינה ערעורית.

גישה זו נדחתה על ידי, בהחלטה מיום 2/7/17, שתמצית נימוקיה, בשיא הפשטות: "אין חיה כזאת".

ערעור אינו יכול להידון בפני מי, שטוענים כלפיו, ששגה בהחלטתו. הוריתי על בטול הפסק הנוסף, מיום 14/3/17, ומתוך שאיפה לכבד, ככל האפשר, את הוראות שטר הבוררות, שייחד את הדיון בערעור ל " ביה"ד הזה בלבד", ניתנה הנחיה להחזרת התיק לבית הדין, לשם דיון בערעור בפני הרכב פרסונלי שונה, והוצגה פרשנותי, שלפיה, יש לפרש את התיבה "ביה"ד הזה", כמתייחסת לביה"ד לממונות כמוסד, ולא מההיבט הפרסונלי - של המותב הספציפי שישב ,בעבר, בדין. המבקש הערים קשיים דיוניים רבים, בדרך למימוש הוראה זו, ובסופו של יום- לא הוגש ולא נדון ערעורו על הפסק. הוא טען, בין היתר, שלא ניתן למנות מותב בוררים שונה, מתוך דייני "נתיבות המשפט", ושההחלטה שניתנה אינה בת- בצוע.

טענה זו נדחתה, משהונחה תשתית נאותה לקביעה, שניתן גם ניתן לקיים את הליך הערעור. הפרטים וההשתלשלות אינם חיוניים להכרעה בתיק לעת הזו. יש להעיר, שבסכומים מטעמו, המבקש מנמק, מדוע, לשיטתו, צדק הוא, משלא שיתף פעולה ביישום ההנחיה לגבי הערעור, ומדוע טעה בימ"ש זה בהילוכו לנדון. להסיר ספק- אני שב ומאשר את החלטות הביניים השונות, וככל שנפלה שגגה- עניין הוא לערכאת הערעור לתקנה- לפי הצורך.

הרלבנטי כעת, ורק לשם כך פורטה מקצת ההשתלשלות, כפי שתוארה, הוא בכך, שבהחלטה מיום 26/10/17, נפסק, שכל הטענות "המעין ערעוריות", שיכלו להתלבן בפני מותב הערעור "הפנימי", במסגרת ביה"ד לממונות, נמחקות מבקשת הביטול שבפני, ולא ידונו עוד. המבקש, הלכה למעשה, וויתר על הזכות להציפן בפני המנגנון הערעורי, ואין שום הצדקה לאפשר לו להתדיין בהן בפני ביהמ"ש. כך למשל, טענה של סרוב לא מוצדק לקבל ראיה ע"י הבורר, ממש כפי שנוהג ביחס לטענה כזו בהתדיינות בפני בית משפט "רגיל", היא ענין, שבמובהק, ערכאת הערעור יכולה להיזקק לה, ולהביאה לתקון, ככל שנפלה שגגה. ראשי טיעון אלה- נמחקו. נותרו לדיון, לפי החלטתי דלעיל, רק טענות הביטול שאינן "ערעוריות", ולו פוטנציאלית, ושמקומן, מאז ומעולם, להתברר בפני בתי המשפט, לפי סמכותם שבחוק הבוררות. במקרה הנדון, הכוונה, לטענות בדבר פסלות המותב שדן, לאור אי גלוי קשרים אישיים, או ממשק עסקי עם המשיב, וחשש להשפעה חיצונית על המותב, או על מי מחבריו, בידי אב בית הדין לממונות, כך נטען, שהוא הרב אהרון רון- אל.

לפי הטענה, עילת הפסלות נודעה למבקש לאחר מתן פסק הבורר ולכן לא יכול היה להציפה בזמן אמת.

פרטי הטענה מעט מפותלים: הרב רון אל לא היה דיין בגוף הבורר ולא ישב בבוררות כלל. הוא נושא בתואר של "אב בית הדין". המבקש סבור, שהרב רון אל הוא "המוציא ומביא" ודמות מפתח בביה"ד. הדעת נותנת, לשיטתו, שחברי הגוף הבורר, הדיינים, שנהלו את הבוררות בפועל, מתייעצים עמו ומיידעים אותו בהתנהלות וכי יש ממשק ושיח בינם לבין הרב רון אל. מאחר, שבעבר, הרב רון אל פרסם, בתשלום, במקומון בשם "רסמי", שהיה בבעלות המשיב, ואף זכה שם לכתבות אוהדות ומקדמות, הרי, יש בכך משום קשר עסקי, שהיה חובה לגלותו למבקש. לו היה מודע לכך, בזמן אמת, כך נטען, לא היה מסכים להתדיין בביה"ד, שרון אל מכהן בו בתפקיד בכיר.

לטענת המבקש, מדובר במידע שבא לידיו לאחרונה, על כן, לא היה בידו להציף זאת קודם, ובזמן אמת.

המבקש אינו טוען לידיעה פוזיטיבית, או לתשתית ראייתית, להוכחת אינטראקציה כלשהי, בין הרב רון אל לבין הדיינים, חברי הגוף הבורר, בכל עניין הקשור לבוררות. מדובר בהשערות ותהיות, אשר המבקש סבור, שנגזרות מהשכל הישר ומהגיונם של דברים. המוטיב החוזר, והמאפיין קו טיעון זה, הינו ברוח "היעלה על הדעת ש..." וללא סימוכין של ממש.

כבר כאן, יש להטעים, כי, הגיונם של דברים, והחזקה הבסיסית, כל עוד לא הוכח אחרת, היא הפוכה. דייני בית הדין, כמו כל מי שאמון על מטלה שיפוטית, או מעין שיפוטית, מוחזקים, כמי שאינם "מזמינים" התערבות חיצונית, או השפעה של צד ג', על מלאכתם, וכמי שחותרים לבצעה בתום לב וביושר. הנטל לסתור זאת- אינו דבר של מה בכך.

אוסיף הערה נוספת – שיש בה גם להשליך על ההכרעה עצמה: השאלה, ממי ציפה המבקש לגילוי נאות ולשקיפות, לפי ההלכות שצוטטו בסיכומים מטעמו, באופן, שמחדל מעשות כן, יכול להביא לביטול הפסק, באשר ניתן בנסיבות של היעדר גילוי קשר עסקי, או נסיבות דומות. ב"כ המבקש היפנה, בין היתר, לרע"א 2929/99 אחים שרבט בע"מ נ. ח.ר.ש קבלני פיתוח ותעשיות חשמל בע"מ, שם נדונה סוגיה של בורר, שהיה מצוי עם אחד הצדדים בקשרי עבודה, במשך זמן ממושך ובהיקף משמעותי. בעניין הנדון כעת – אין שמץ ראיה לכך, שמי מחברי הגוף הבורר היה מודע לקשר כלשהו בין אב בית הדין לבין המשיב (מבלי לטעת מסמרות, האמנם קשר כזה, הנטען כעת, בכלל מקים עילת פסלות אפשרית, ומחייב גילוי, מלכתחילה). הרב רון אל, כשלעצמו, כלל לא היה חבר בגוף הבורר, ולגרסתו – כמבואר להלן, בכלל לא היה מודע לקיום הבוררות ולהתנהלות בגדרה. אף לו היה מודע לכך, לא ברור, כיצד ובאיזו דרך, סבור המבקש, שהיה עליו לפעול ליידוע הצדדים בדבר אותו קשר. האם, אולי, היה עליו לספר על כך לדיינים הבוררים? זאת- כאשר, עצם שיתופם במידע כזה, יכול להתפרש, ולו בעקיפין, כסוג של התערבות בהליך הנתון בידם? נקודה זו בעייתית ומוקשית, מנקודת המבט של המבקש. אין זה, כלל ועיקר, התרחיש אשר נדון בתקדימים שאליהם הופניתי.

מהיבט הנטלים שעל כתפי מבקש הפסלות – המשיב, המשוכה שיש לעבור, גבוהה עוד יותר. בהנחה, שבוססה תשתית לכך, שהיה קשר עסקי בין הרב רון אל לבין המשיב, כאשר, אין הוא, כזכור, חבר בגוף הבורר, יש להראות, שהוא, בפועל- פוזיטיבית, התערב, או ניסה לעשות זאת, בכל דרך, בין ישירה, בין עקיפה, לטובת המשיב, בממשק שבינו אל מול הדיינים שניהלו בפועל את הבוררות. אין ראיה כלשהי, אף לא טענה רצינית, מלבד ספקולציות בסגנון "האם יעלה על הדעת ", לתרחיש מעין זה. ככל שהטענה הינה, שדי בקשר העסקי האמור, ככל שהיה, כדי להקים חובה, על דרך "שרשור", ליידע בכך את המבקש, באמצעות דייני המותב, שלהם עצמם אין קשר כזה עם מי מהצדדים, וכי, הפרת חובה לכאורית זו די בה, להביא לפסילת תוצאי הבוררות מכל וכל, אזי – מדובר בטענה לא פשוטה וממש לא מובנת מאליה.

ברם – קודם לדיון אפשרי בסוגיות ייחודיות אלה, יש לבחון, האם הונחה תשתית מספקת מההיבט העובדתי, שעל בסיסה ניתן לנסות ולשכנע בטיעון המשפטי.

ברובד העובדתי – ואף לו נמצא ממש באותה "עילת פסלות", שהוצפה בבקשה כעת, והקשיים בדרך לכך – פורטו לעיל, עומדת בפני גרסתם ועמדתם, הן של דייני הגוף הבורר (בהתאם להחלטתי מיום 26.1.10, ובהינתן הטענות בעלות אופי אישי שהועלו ביחס לתקינות ההליך), והן זו של הרב רון אל בעצמו (במסמך כתוב מיום כ' טבת תשע"ח, ולאחר עדות פרונטלית בישיבת 7.3.18). זאת – בנוסף לתוצרי חקירות נגדיות של הצדדים, לאחר שהגישו תצהיריהם לתיק.

העולה מתוך דברי הרב רון אל, וחברי מותב הבוררים כאחד, הם הנתונים הבאים:

1. התואר של "אב בית דין" אינו מתייחס להיררכיה בבית הדין, הנוגעת לתיקים ספציפיים, שם- בכל עניין, יש דיין, שהוא האב"ד הספציפי. מדובר בתואר, שהוא, בעיקרו, עניין של כבוד והוקרה, ומשמעותו הפרקטית, אם בכלל, מצומצמת.

2. הרב רון אל הבהיר, נחרצות, שלא ידע על קיום הבוררות, מושא ההליך כעת, לא נשאל ולא הביע כל דעה שהיא, והוא נעדר עניין כלשהו בתיק. ממילא – לא הייתה לו שום התערבות או מעורבות בבוררות.

3. אין ולא היו לרב קשרי עסקים עם המשיב. ההתנהלות בנושא פרסומים במקומון, שבכלל נסגר שנים טרם תחילת הבוררות, היו דרך מנהל הלקוחות – אבי דרעי, וכל פרסום היה בתשלום. ספק, בעיני הרב, ככל שהוא בכלל פגש, אי פעם, את המשיב, אם יכול היה לזהותו ברחוב.

4. הבוררים הבהירו, כי אין להם היכרות עם המשיב, מחוץ להליך הבוררות, לא היה להם, כמובן, קשר עסקי או טובת הנאה, עם הצדדים, ולא הייתה שום התערבות או השפעה בתהליך. אין זה נכון, שהרב רון אל הוא "המושך בחוטים" בהתנהלות בית הדין. הם לא עדכנו את הרב בשום שלב של ההתדיינות, החל מפתיחתה.

סברתו של המבקש על אותו "קשר עסקי", שבסיס עילת בקשתו, שעונה על דבריו של אחי המשיב, הרב שמעיה טהבש, שיש לו סכסוך, לרבות משפטי, מר וקשה, פנים משפחתי, עם המשיב, ואשר, מרבית המידע שבפיו, הינו עדות שמועה, לצד ידיעה, שאינה מוכחשת, אודות עצם ביצוע פרסומים עבור הרב רון אל במקומון "רסמי", שבכלל נסגר כבר בשנת 2014 (עדות בישיבת יום 19.2.18).

המבקש הודה, בהגינותו (עדות מיום 19.2.18, עמ' 2 ש' 20), שפרט לכתבות במקומון, שהגדיר כ"מפרגנות", אין לו מידע על קשר אישי בין המשיב לבין הרב רון אל. מידע נוסף, שהוא עדות שמועה לחלוטין, והוכחשה על ידי הנוגעים בדבר, עסק בכך, שלרב רון אל היה קשר, שבמרכזו גם הפנית לקוחות, למשרד תיווך, שהעסיק בעבר את המשיב. לעניין זה, כמו לעניין הקשר עם המקומון הנ"ל, העיד המשיב, נחרצות (עמ' 21 מיום 7.3.18 , ש' 20-21), שאין לו, ולא היה לו, שום קשר לרב רון אל (או למי מהדיינים שישבו בעניינו), וכי, לא פגש את הרב, בכלל, אי פעם.

המבקש לא הציג שום ראיה משכנעת, שתסתור את דבריהם הנחרצים של המשיב עצמו, של הדיינים הנכבדים (שנתנו התייחסות כתובה לתיק) ושל הרב רון אל, שהעיד ונחקר באריכות.

מכאן – לא הונחה תשתית עובדתית מינימאלית, שעל בסיסה ניתן לבנות טיעון, כפי שהוצג בבקשה הנתונה להכרעה כעת.

מעבר לצריך – ואף לו הוכח, ואין אלה פני הדברים, שלא מר אבי דרעי טיפל בפרסומים, מטעם הרב רון אל, במקומון "רסמי", אלא, אותם פרסומים, בתשלום מלא, עברו דרך המשיב, שנים אחדות קודם לתחילת ניהול הבוררות, אין זה מובן מאליו, כלל ועיקר, שהיה צורך, או מקום, להבאת מידע זה לידי המבקש, כאשר, הרב רון אל מכהן, אמנם בבית הדין הנתון, אך, אינו נמנה על חברי המותב היושב בבוררות, ואין לו נגיעה ישירה להתנהלות שם. אולם – שאלה זו יכולה להיוותר לעת מצוא.

אחזור ואטעים, שכל עילת ביטול או בטלות נוספת, מאלה שהמבקש חפץ להציף, בהליך כעת, אינה עוד נושא לדיון ולהכרעה, משהוחלט, שנושאים אלה יכולים היו להיות מועלים בהליך הערעור, שעליו הוסכם, בשטר הבוררות, ושאת יישומו וביצועו סיכל המבקש, בהתנהלות שפורטה בהחלטות ביניים בתיק, ובעטיה של זו, הוחלט, שהוא מנוע מלהסתמך עליהן בשלבי ההמשך של התיק כעת.

מכל האמור – דין הבקשה להידחות, מהטעמים שפורטו ועל כן – לפי הוראת סעיף 28 של חוק הבוררות, מאושר פסק הבורר המקורי, מיום 1.2.17, בכפוף להבהרה, שמאחר שפסק הבוררים בהליך "הערעור" המאוחר יותר, בוטל בהחלטה קודמת, ומנימוקיה, פסק זה אינו מתאשר.

אני מחייב את המבקש בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין שלו, בסכום כולל של 15,000 ₪.

המזכירות מתבקשת לשגר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים, ולסגור את התיק.