רקע

1. לפניי תביעה על סך של 7,850 ₪ וכן, תביעה שכנגד על סך של 14,448 ₪, שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 30.9.2016.

2. לצדדים גרסאות שונות אשר לנסיבות התרחשות התאונה וכל צד מגלגל את האחריות לקרות התאונה ולנזקיה לפתחו של משנהו.

3. התקיים לפני דיון בו נשמעו ראיות הצדדים, ובכללן עדויות שני הנהגים המעורבים – מר מדמון תומר שנהג ברכבו בעת התאונה והנתבע 1 /התובע שכנגד – מר שלומי מדהלה שנהג ברכבו בעת התאונה.

טענות התובע

4. התובע ביקש להיכנס לחנייה שהייתה חסומה על ידי הנתבע 1 ולאחר דין ודברים בין התובע לנתבע 1 החל התובע לנסוע ימינה לכיוון החנייה, תוך כדי כך שנתבע 1 מתפרץ עם רכבו לחניה ופוגע ברכב התובע בחלקו הקדמי שמאלי.

טענות הנתבעים

5. בעת שהנתבע 1 עקף את רכב התובע בכביש בעל שני נתיבי נסיעה, החל לנסוע לפתע רכב התובע ישר אל נתיב נסיעת רכב הנתבע 1, וכתוצאה מכך התנגש רכב התובע ברכב הנתבע 1 בצידו הימני הקדמי.

דיון והכרעה

6. אף שעסקינן בתביעות קטנות בהן בית המשפט מגמיש את דרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין שומה על התובע להוכיח את תביעתו, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". לעניין נטל השכנוע נקבע בפסיקה כי :

" ... נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". [רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"די נז (4) 981].

7. לאחר שעיינתי בכובד ראש בכתבי הטענות, המסמכים והתמונות שהגישו הצדדים וכן התרשמותי הישירה מעדויות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, לרבות תמונות כלי הרכב וחוו"ד שמאי שצורפה לכתב התביעה, אני סבור כי לפנינו מקרה של "גרסה מול גרסה". הצדדים חלוקים באשר לאופן התרחשות התאונה כאשר כל אחד מהם סבור כי האחריות לתאונה ולנזקים שנגרמו בעטיה, מוטלת על הצד שכנגד.

8. הנתונים האובייקטיבים המונחים לעיני בית המשפט הם מיקומי הנזק ואופיים, כפי שאלו עולים מחוות דעת השמאים ומן התמונות שהובאו לעיוני. לאחר שבחנתי את מוקדי הנזק כפי שהוצגו לפני בתמונות שצורפו לחו"ד השמאי, אינני סבור כי מוקדי הנזק מטים את הכף לטובת גרסה זו או אחרת של מי מהצדדים. לא הובא לעדות עד חיצוני, ניטראלי או ראייה אובייקטיבית שיש בהם כדי להטות את הכף לטובת צד זה או אחר.

הימנעות התובע מלהביא עדים לאימות גרסתו

9. לטענת התובע הוא צפר לנתבע כדי שיזיז את רכבו:

"..יצא אלי הנתבע 1, שאני לא מכירו, קילל וגידף אותי ויצאתי מבועת מכל המקרה הזה. הוא פגע בי גם פיזית. לפני שהוא החל לקלל, הושיט את ידו לתוך רכבי והזיז אותי עם החולצה ואז החל למשוך אותי ולקלל אותי. באו אנשים והפרידו. יצאתי החוצה עם רכבי כדי לתת לו לצאת." (ש' 1-3 ע' 2 לפרוטו')

לטענת התובע, הנתבע גרם לנזק ברכבו במזיד. אני מקבל את טענת הנתבעים כי מדובר במעשה פלילי של גרימת היזק בזדון שהרף להוכחתו גבוה "מעל לכל ספק סביר" והתובע לא עמד בחובתו להוכיח טענה זו .

הימנעות התובע מהבאת עדים לאימות גרסתו

10. התובע העיד :

"לשאלת בית המשפט, אין לי עדים מטעמי, למרות שאנשים ראו, אך לא הבאתי אתי עדים ואין לי את הפרטים שלהם. יכול להיות שאלו היו אנשים שעובדים בחנות מתחת לבניין ואני לא כל כך מכיר אותם." ( ש' 4-5 שם)

ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" (ע"א 641/87, קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד(1) 239, 245 [1990]).

וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת הימנעות בעל דין מלהביא לעדות ראייה עדות כנגדו" (ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ. טלקאר חברה [פורסם בנבו]).

התובע היה יכול לברר על נקלה ,מי הם העדים לתאונה ויכול היה להזמינם למתן עדות לאימות גרסתו. לפיכך, מחדל זה נזקף לחובת התובע ומכרסם באמינות גרסתו.

השיהוי בבדיקת רכבו של הנתבע על ידי השמאי

11. רכבו של הנתבע נבדק בשיהוי כחודש וחצי לאחר קרות התאונה. איני מקבל את הסבר הנתבע כי הדבר נבע מהעובדה שסוכן הביטוח שלו רצה לברר מה קורה עם התלונה שהגיש נגדו התובע למשטרת ישראל.

ההלכה היא כי כאשר מדובר בנזקי רכוש כתוצאה מתאונת דרכים, יש לערוך בדיקת שמאי בסמוך למועד קרות התאונה. ככל שחולף פרק זמן ארוך יותר בין מועד התאונה למועד הבדיקה כך ישנו קושי להסתמך על בדיקת השמאי שבוצעה באיחור, ויש בחלוף הזמן כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק לתאונה.

וכך נאמר בע"א (ת"א) 8104-11-14 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (פסקה 10)

"הלכה היא כי כאשר מדובר בנזקי רכוש (פח) כתוצאה מתאונת דרכים, דו"ח השמאי חייב להיערך בסמוך למועד הפגיעה, וככל שהבדיקה נעשית במועד מאוחר יותר למועד התאונה, כך מתעורר קושי להסתמך על בדיקת השמאי, ויש בחלוף הזמן בין מועד התאונה לבין מועד הבדיקה על ידי השמאי כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הנטען כתוצאה ממנה."

סוף דבר

12. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה לא עלה בידי מי מהצדדים להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי גרסתו לתאונה, עדיפה על פני גרסת הצד האחר. לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה העיקרית והתביעה שכנגד. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 ימים ממועד קבלתו, לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ח 1 בנובמבר 2017 , בהעדר הצדדים.