לפני תביעה על סך 20,000 ₪.

בהתאם לעובדות כתב התביעה, בחודש ינואר 2013 רכשה התובעת רכב מסוג ניסאן מס' רישוי 7572572 מנתבעת 1 בתמורה ל- 120,000 ₪ (להלן: "הרכב"). בטרם הרכישה נבדק הרכב אצל הנתבעת 2, ונמסר לבן זוגה של התובעת כי הרכב תקין.

בדצמבר 2016 ביקשה התובעת למכור את הרכב והרכב נלקח לבדיקה על ידי קונה פוטנציאלי, שאז בבדיקה אצל הנתבעת 2, שבוצעה על ידי אותו בודק ממש שבדק את הרכב בשנת 2013, התגלה כי הרכב עבר תאונה קשה עם פגיעה בשלדה.

התובעת פנתה לנתבעת 1, בעצמה ובאמצעות אחרים על מנת לבדוק את פשר הדברים ואז נודה לה, לטענתה, לראשונה כי הרכב עבר תאונה בטרם מכירתו לתובעת. אחת השיחות הוקלטה על ידי התובעת ותמלילה צורף לכתב התביעה.

התובעת פנתה לשמאי רכב, ובהתאם לחוות דעתו, נגרמה לרכב ירידת ערך בשיעור של 10% עקב התאונה שעבר.

התובעת עתרה לפיצוי בסך 12,000 המהווים 10% מערך הרכב במועד הרכישה; תשלום עבור שכ"ט שמאי בסך 500 ₪; עוגמת נפש בסך 5000 ₪ וריבית והצמדה בסך 2,500 ₪.

בהתאם לכתב הגנה מטעם הנתבעת 1, בעת מכירת הרכב לתובעת היא מסרה לה אודות תאונה קלה שעבר הרכב (פגיעה מאחור) וזאת גם הייתה הסיבה שלכך ניתנה לה הנחה במחיר הרכב, והרכב נמכר לתובעת בתמורה ל- 118,000 ₪ ולא 120,000 ₪ כפי שנטען בכת התביעה. לראיה צירפה הנתבעת 1 תדפיס בנק המעיד על הסכום שהועבר בהעברה בנקאית מתובעת לנתבעת 1.

עוד נטען כי הרכב נלקח לבדיקה על ידי בן זוגה של התובעת, שהוא מנהל מוסך במקצועו, אשר ערך בדיקה קפדנית לרכב במעמד הבדיקה במכון רישוי.

נטען בכתב ההגנה כי הרכב היה בחזקתה של התובעת במשך כ- 4 שנים לאחר מכירתו, וייתכן והוא עבר תאונת דרכים בתקופה זו, כאשר אישורי העדר תביעות אינם מהווים ראיה קונקלוסיבית להעדר תאונות.

ביחס לתמליל השיחה שצורף לכתב התביעה נטען כי בשיחה התובעת דיברה בשטף וניסתה להכניס מילים לפיה של הנתבעת 1, אך גם בשיחה זו נאמר על ידי הנתבעת 1 לתובעת כי במעמד מכירת הרכב נאמר לה לגבי התאונה הקלה שהייתה לרכב.

בכתב הגנה של הנתבעת 2 נטען כי מאחר והתובעת מכרה את הרכב בטרם הגישה את התביעה, נמנעה מהנתבעת 2 האפשרות לבדוק את הרכב ולהגיש חוות דעת שמאי נגדית מטעמה, כאשר לא ניתן לערוך חוות דעת נגדית ללא בדיקה פיסית, כי הדבר עומד בניגוד לסעיף 156 לחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, תשנ"ו – 2016.

עוד נטען כי בדיקת הרכב בחלוף 4 שנים, בה נמצא כי הרכב עבר תאונה, אינה מוכיחה כי פגיעות המזכרות בחוות הדעת היו קיימות בבדיקה משנת 2013.

דיון בבית המשפט:

בדיון חזרה התובעת על טענותיה בכתב התביעה, אך אישרה כי שילמה עבור רכב מחיר של 118,000 ₪ ולא 120,000 ₪, כטענתה בכתב התביעה, כאשר ההנחה במחיר, לטענתה, נבעה מצורך לחדש את רישיון הרכב בחודש מאי 2013 (פרוטוקול עמ' 2 ש' 10-14).

מטעם התובעת העיד בן זוגה, מר אילן סררו, שהיה נוכח במעמד רכישת הרכב והיה זה שהזמין את בדיקת הרכב בשנת 2013. מר סררו הוא מנהל מוסך בטויוטה במקצועו. לדברי מר סררו הוא הגיע יחד עם התובעת לראות את הרכב, במעמד זה נאמר להם כי רק הנתבעת 1 נוהגת בו, מר סררו עשה נסיעת מבחן ולמחרת הזמין בדיקה לרכב אצל הנתבעת 2.

לדברי מר סררו, כאשר הוא הגיע לבדיקה אצל הנתבעת 2, הנתבעת 1 יחד עם בעלה כבר הייתה במקום ודיברה עם הבודק. לאחר מכן התבצעה בדיקה לרכב, והבודק אמר כי הרכב נקי.

כעבור שלוש שנים עשו בדיקה חוזרת לרכב לפני מכירה והתברר כי הרכב עבר תאונה.

התובעת שללה כי הרכב עבר תאונה כאשר היה ברשותה והציגה אישורים בדבר העדר תביעות בין השנים 2013-2016. (יצוין כי אישור בדבר העדר תביעות לשנת 2014 קיבל סימון של מוצג, אך ככל הנראה לא הוגש פיזית בתיק ונותר אצל התובעת).

מטעם התובעת העיד שמאי שבדק את הרכב בשנת 2016, מר גדי ליטמן. מר ליטמן העיד כי בדק את הרכב וגילה כי הרכב עבר תאונה, אך הוא לא יכול לומר את מועד התאונה, והאם התיקון שבוצע ברכב ישנן או טרי. לפי בדיקתו של מר ליטמן, בתיקון לא היו סימני חלודה, אך מאידך, התיקון לא היה חדש (פרוטוקול עמ' 7). עוד העיד מר ליטמן כי בעל מקצוע, כאשר הוא מרים את הרכב, אמור לראות את התיקונים שבוצעו לאחר התאונה (פרוטוקול עמ' 7 ש' 16).

הנתבעת 1 העידה בבית המשפט וחזרה על גרסתה בכתב ההגנה. היא הוסיפה כי במעמד מכירת הרכב, כאשר היא ובעלה נשאלו, אם הרכב עבר תאונה, גילו לתובעת ובן זוגה כי הייתה תאונה קלה, ואז התובעת ביקשה לקחת את הרכב לבדיקה כדי לוודא שהוא תקין, וכך היה. (פרוטוקול עמ' 8 ש' 6-8). הנתבעת 1 העידה כי התאונה התרחשה כאשר הרכב היה אצל בנה, ורכב אחר נכנס בו מאחור. הנהג שגרם לתאונה ביקש לתקן את הרכב בלי לערב חברת הביטוח, ובנה הסכים, והרכב תוקן במוסך במשולש ולא בשטחים, כפי שאמרה בשיחה המוקלטת, וכאשר הרכב הוחזר לה על ידי בנה, הוא כבר היה מתוקן.

בהתייחס לשיחה המוקלטת הנתבעת טענה כי התובעת לא נתנה לה לדבר, הכניסה מילים לפיה והתווכחה איתה באשר לשאלה, אם בצהלך מכירת הרכב נאמר או לא כי הרכב עבר תאונה, אך משיחה עולה מפורשות כי הנתבעת עמדה על כך שמסרה לתובעת לגבי התאונה.

מטעם הנתבעת 2 העיד הבודק מר סולימאן אבו אל היג'יא (להלן: "מר סולימאן") אשר בדק את הרכב הן בשנת 2013 והן בשנת 2016.

בשנת 2013 נרשם בדו"ח הבדיקה (ת/1) כי בבדיקה נמצאו שריטות בצבע ופגמים במרכב, אשר לדברי מר סולימאן, המשמעות כי הייתה תאונה קלה לרכב. לשאלת בית המשפט הסביר מר סולימאן כי הוא רושם שהרכב עבר תאונה רק כאשר יש פגיעה חזקה (פרוטוקול עמ' 10 ש' 21-22).

עוד מסר העד כי לא כל תיקון בפגוש ניתן לגילוי במהלך הבדיקה ובמקרה והחולף פגוש בפגוש מקורי הוא לא היה מגלה את דבר התיקון (פרוטוקול עמ' 10 ש' 26-27).

באשר לבדיקה משנת 2016 (נ/1) מר סולימן העיד כי הוא ראה בבדיקה כי הרכב עבר תאונה משמעותית ולכן הוא תיאר גם מעיכות וגם פגמים בטופס הבדיקה. כמו כן מעיון בנ/1 עולה כי צוין בנוסף כי קיימים סימני פגיעה בקצות השלדה, פח אחורי הוחלף, הלחמה/חיבורים לא מקוריים, סימני מילוי חומר/זיפות לא מקורי בתחתית הרכב וכי הוחלפו חלקי מרכב (נ/1).

מר סולימאן העיד כי הוא היה היחיד שבדק את הרכב הן בשנת 2013 והן בשנת 2016, ולא ייתכן כי היה מפספס את הפגיעות שנראו על ידו בשנת 2016 בהיותו איש מקצוע מזה כ- 14 שנה. (פרוטוקול עמ' 10 ש' 33-36 עמ' 11 ש' 1-2).

עוד העיד מר סולימאן כי כאשר בדק את הרכב בשנת 2016 הוא ראה שמדובר בתיקון טרי וחדש וכאשר התובעת הביאה את הרכב פעם נוספת לבדיקה (פעם שלישית), שאז בדק את הרכב דודי סעדון מנהל הנתבעת 2 שייצג אותה בדיון, אף הוא ראה כי מדובר בתיקון חדש (פרוטוקול עמ' 11 ש' 26-31).

דודי סעדון העיד ואישר כי כשבדק את הרכב בשנת 2016, הוא ראה כי הזיפות בתיקון אינו מקורי, והוא חדש (פרוטוקול עמ' 12 ש' 3-5 ועמ' 10 ש' 1).

עוד העיד דודי סעדון, והדבר לא הוכחש על ידי התובעת, כי קיימת הכירות ארוכת שנים בין הנתבעת 2 לתובעת, כאשר אין לנתבעת 2 הכירות קודמת עם הנתבעת 1 (פרוטוקול עמ' 12 ש' 26-27).

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את כלל העדים שהעידו בפני ועיינתי במסמכים שהוגשו, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות, מאחר והתובעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בטרם מכירת הרכב בינואר 2013, הרכב עבר תאונה עם פגיעה מאחור. השאלה הראשונה שעומדת להכרעה, האם פרט זה נמסר לתובעת בעת רכישת הרכב ואם לאו.

השאלה השנייה שעומדת בפני, האם הנתבעת 2 התרשלה בבדיקת הרכב בשנת 2013, והאם בזמן הבדיקה היה קיים התיקון שנראה על ידי מר ליטמן בשנת 2016.

האם הנתבעת 1 הטעתה את התובעת בעת מכירת הרכב?

התובעת העידה כי הנתבעת 1 לא מסרה לה אודות תאונת דרכים שאירעה לרכב בטרם מכירתו, אחרת לא הייתה קונה אותו במחיר מחירון מלא כאשר ההנחה נבעה אך ורק עקב מועד קרוב לחידוש רישיון הרכב במאי 2013 (ת/2).

לעומת זאת הנתבעת 1 העידה כי דבר התאונה היה ידוע לתובעת בעת המכירה, וזו הסיבה כי הרכב נלקח לבדיקה וזו גם הסיבה שניתנה לתובעת הנחה של 2,000 ₪ ממחיר המחירון.

התובעת הגישה תמליל שיחתה עם הנתבעת 1 משנת 2016, מהתמליל ניתן ללמוד כי כל אחד מהצדדים עומד על שלו, דהיינו התובעת טוענת כי לא גילו לה דבר התאונה, והנתבעת 2 עומדת על כך שדבר התאונה נמסר לתובעת במעמד מכירת הרכב.

הגרסאות של הנתבעת 1 והתובעת הן שקולות בעיני, כאשר לא ניתן לתת משקל עצמאי, בנסיבות העניין, לעדות של בן זוג התובעת, בהיותו אף הוא צד מעוניין בהליך, כאשר במקרה זה הבדיקה של משקל הראיות היא לא כמותית.

הרכב נבדק לפני הקניה אצל הנתבעת 2 על ידי מר סולימאן.

במהלך הדיון נרמז כי נעשתה "קנוניה" בין הנתעבת 1 לנתבעת 2, עת שהודגש שהנתבעת 1 הגיע למקום הבדיקה לפני מר סררו, וכי מר סררו ראה את הבודק מדבר עם נתבעת 1, אך מעבר לרמיזה זו לא הובאה כל ראיה לקיום "קנוניה" שנועדה להסתיר מפני התובעת את דבר התאונה, ולטעמי, אין כל בסיס להאשים את מי מהנתבעות בקשירת קשר לתרמית, במיוחד לאור העובדה כי דווקא לתובעת הכירות קודמת וממושכת עם הנתבעת 2, ולא לנתבעת 1.

מכאן, שלא הוכח בפני כי הנתבעת 1 הציגה מצג שווא בפני התובעת בעת מכירת הרכב בשנת 2013 והתובעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכיח הטעייה.

האם התרשל מר סולימאן בבדיקת הרכב בשנת 2013?

אין מחלוקת כי בטופס בדיקה שנמסר לתובעת (ת/1) נרשם כי קיימות שריטות בצבע ויש פגמים במרכב הרכב, ותו לא.

מר סולימאן בעדותו בבית המשפט הסביר כי פגמים אלו יכולים להצביע על תאונה קלה, אך בשום פנים לרכב לא היו תיקונים, כפי שהם התגלו בבדיקתו בשנת 2016.

סבורני כי מן הראוי שבודק ירשום בטופס בדיקה אם הוא מתרשם שהייתה תאונה קודמת, גם אם מדובר בתאונה קלה שאין לה משמעות גבוהה, ולא יכתוב אך ורק כי קיימים שריטות בצבע ופגמים במרכב, תיאור שלא בהכרח מצביע על תאונה. מאידך, ההסבר של מר סלימאן כי קיימים מקרים של תיקונים בפגוש האחורי שלא ניתנים לגילוי בבדיקתו כל מה שראה זה שריטות ופגמים במרכב, אותם תיעד בטופס הבדיקה, מקובל עלי. בהקשר זה לא הובאה כל עדות של בעל מקצוע, שסותרת עדות של מר סולימאן בנקודה זו.

אני נותנת אמון בעדותו של מר סולימאן כי בשנת 2013 תיעד את כל מה שראה במהלך הבדיקה ולא הסתיר כל פרט.

מעדותו של שמאי מר ליטמן עלה כי אינו יכול לתארך את התיקונים שבוצעו ברכב ועל כן לא ניתן לדעת, אם התיקון בוצע לפני שנת 2013 או לאחר מכן.

עוד מעדותו של מר ליטמן עלה כי תיקונים שהיו ברכב ניתנים לגילוי קל וכי כל איש מקצוע היה מגלה אותם בבדיקה שכוללת הרמת רכב.

מר סולימאן עובד בתחום בדיקת הרכבים מזה 14 שנה, הוא ראש צוות מקצועי אצל הנתבעת 2 והוא מבצע עשרות בדיקות בשבוע מסוג הבדיקה שעשה לרכב ב- 2013.

לא הובאה כל ראיה באשר לחוסר מקצועיות של מר סולימאן, ויתרה מכך, מר סולימאן היה זה שגילה בשנת 2016 כי הרכב עבר תאונה קשה וכי בוצעו בו בעקבות התאונה תיקונים.

לא הוכח בפני כי הפגיעות ברכב כפי שהתגלו בשנת 2016, היו קיימות בבדיקה משנת 2013, כאשר בין שתי הבדיקות חלפו להן כמעט 4 שנים, ולא ניתן לשלול טענה, לפיה במהלך תקופה זו הרכב עבר תאונה נוספת, שכתוצאה ממנה נגרמה ירידת ערך המתוארת בחוות דעתו של השמאי מר ליטמן.

בחלוף הזמן בין מכירת הרכב לבין הבדיקה בשנת 2016, יש כדי לנתק קשר סיבתי בין התאונה שהתרחשה לפני מכירתו (לפני ינואר 2013) לבין הבדיקה האחרונה, ולא ניתן לשלול כי לא התרחשה במהלך תקופה זו תאונה נוספת.

וכך נאמר בע"א (ת"א) 8104-11-14 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (23.11.15) בפסקה 10:

"הלכה היא כי כאשר מדובר בנזקי רכוש (פח) כתוצאה מתאונת דרכים, דו"ח השמאי חייב להיערך בסמוך למועד הפגיעה, וככל שהבדיקה נעשית במועד מאוחר יותר למועד התאונה, כך מתעורר קושי להסתמך על בדיקת השמאי, ויש בחלוף הזמן בין מועד התאונה לבין מועד הבדיקה על ידי השמאי כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הנטען כתוצאה ממנה, כאשר הפסיקה מתייחסת לתקופות קצרות בהרבה מהתקופה שבענייננו (כשנה וחצי) כמשך זמן המוביל לניתוק את הקשר הסיבתי. הרציונל בקביעה זו הינו כי ככל שמדובר בפגיעות זניחות יחסית שלא משביתות את הרכב, הרי שבתקופה שעד הבדיקה יכול הרכב לספוג פגיעות נוספות, ואין באפשרות השמאי לאבחן בין הפגיעות השונות.

כך ציין בית המשפט בבר"ע (ת"א) 1035/05 יניב הדר נ' אבוטבול מירית (פורסם בנבו, 03.01.06):

"חוות הדעת עליה מבקש המבקש להסתמך, נערכה כחלוף כחצי שנה לאחר מועד קרות התאונה.

לפיכך, אין כל אפשרות לסמוך על חוות הדעת להוכחת גובה הנזק, בשל פרק הזמן הארוך שחלף בין מועד התאונה ובין מועד עריכת חוות הדעת".

ראה גם: ת"ק (ת"א) 33589-10-14 שירי שחר נ' אברהם בלזב (פורסם בנבו, 29.5.15); ת"ק (פ"ת) 6417-02-13 ניסים כהן נ' פרד קיזר (פורסם בנבו, 18.06.13); ת"ק (ת"א) 12192-07-08 מרדכי פאול ג'ורג' פלייסר נ' סמי קאר בע"מ (פורסם בנבו, 07.12.08); ת"ק (חי') 1427/06 חסיד שירה נ' גרינברג אורית (פורסם בנבו, 06.06.06). " (ההדגשה לא במקור מ.פ.ב.)

עוד אציין כי אין באישורים בדבר העדר תביעות כדי להוות ראייה קונקלוסיבית לאי התרחשות התאונות, ולראיה התאונה שהייתה לרכב לפני מכירתו לא תועדה בשום מסמך, ובדומה לכך – גם תאונה מאוחרת יותר הייתה יכולה להיות לא מתועדת.

מכאן, גם כשלא ניתן לשלול את גרסת התובעת, כך גם לא ניתן לשלול את גרסת הנתבעות, והראיות משני הצדדים שקולות בעיני.

מכאן, שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה הן להוכיח תרמית מצד הנתבעת 1, הן להוכיח רשלנות של נתבעת 2 והן בלהוכיח כי ירידת הערך לרכב נגרמה כתוצאה מתאונה שאירעה לפני מכירתו בשנת 2013.

מכאן אני דוחה את התביעה.

בנסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ח, 28 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.