1. לפני ערעור וערעור שכנגד שהוגשו על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת רחל ערקובי) מיום 5/2/17 שניתן בשלוש תביעות שאוחדו: תביעה כספית ושתי תביעות לביצוע שטרות.

2. במסגרת ת.א. 12530-02-13 הגישה המערערת (להלן גם: "באקבה") תביעה כספית בסך 300,000 ₪ נגד המשיב (להלן גם: "שוחט").

התביעה עוסקת בעסק שרכשה באקבה משוחט -חנות למוצרי כתיבה ומתנות ברחוב בורוכוב 54 גבעתיים (להלן: "העסק").

נטען בין היתר, כי העסק נרכש משוחט לאור מצגי שווא שהציג ביחס לרווחיות העסק, ובשים לב ליחסי אמון שבין בעלה של באקבה ושוחט.

פורט, בין היתר, כיצד גילתה באקבה כי מדובר במצגי שווא, נאלצה להמשיך לפעול בעסק מתוך המושכר בשל התחייבות מול המשכיר ונגרמו לה הנזקים הבאים:

א) בגין רכישת העסק והמוניטין: 80,000 ₪.

ב) בגין מלאי מיושן מקולקל וחסר כל דרישה:

בסך של 45,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והצמדה:

מיום התשלום ועד ליום הגשת התביעה: 53,150 ₪.

ג) אובדן רווחים בסך של 15,000 ₪ מידי חודש לתקופה של

3 שנים: 540,000 ₪.

ד) עוגמת נפש ונזקים כללים בגין הפרת ההסכם, סך של 100,000 ₪. ה) הוצאות: 25,000 ₪

סך הנזקים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה עמד לטענת באקבה על סכום העולה על 800,000 ₪, ומטעמי אגרה הועמדה התביעה על סך של 300,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

3. שוחט בכתב הגנתו טען, כי כל סכום העסקה הועמד על סך 82,200 ₪ בלבד, המחולק ל- 52,200 ₪ עבור מלאי (כולל מע"מ). ציוד אחר ומוניטין בשווי של 30,000 ₪.

מתוך סכום העסקה הכולל שילמה באקבה רק 20,000 ₪. יתרת השיקים שנמסרו בגין מלאי ומוניטין לא כובדו על ידי באקבה (סעיף 3 לכתב ההגנה).

הוכחשו הטענות העובדתיות הנוספות שנטענו בכתב התביעה.

נטען, כי השיקים שנמסרה באקבה בגין העסקה לא כבדו למעט סכום 20,000 ₪ ששולם.

באקבה ובעלה מעולם לא ביקשו לבטל את העסקה וכי הוא יפנה בתביעה לתשלום בגין מלוא העסקה.

שוחט אכן הגיש לביצוע את השיקים שמסרה באקבה, אשר לא כובדו.

ניתנה לבאקבה רשות להתגונן וההליכים בת.א. 12530-02-13, ת.א.מ. 19234-11-14 ובת.א.מ. 3714-11-15 אוחדו.

4. פסק דינו של בית משפט קמא:

התקיימו 3 ישיבות הוכחות במסגרתן נחקרו עדים. נשמעו הסיכומים בעל פה בישיבה נוספת וביום 5/2/17 ניתן פסק הדין בתביעות המאוחדות.

פסק הדין מפורט. אוחז 39 עמודים ובית משפט קמא נדרש במסגרתו לטענות הצדדים.

רוב הטענות שהיו צריכות הכרעה הן טענות עובדתיות.

בית משפט קמא בחן את טענות הצדדים והכריע כדלקמן:

א) באשר לשאלת תשלום במזומן של 45,000 ₪ שנטען על ידי באקבה כי שילמה לשוחט:

נקבע, כי גרסת באקבה ולפיה שילמה סכום זה במזומן היא הנכונה. (הנימוקים למסקנה זו מצויים בפסק הדין מעמוד 7 ועד עמוד 15).

ב) באשר למחיר עסקת המכירה:

באקבה טענה כי שוחט דרש על רכישת העסק סכום של 135,000 ₪ ולאחר דין ודברים הוסכם כי התמורה תעמוד על 132,200 ₪.

שוחט טען כי מחיר רכישת העסק עמד על 82,200 ₪.

בית משפט קמא שוכנע, כי יש לקבל את גרסת באקבה גרסה שנתמכה גם בעדים מטעמה. זאת למרות שהמסמכים מראים שבאקבה התחייבה לסכום העולה על 82,000 ש"ח (הנימוקים למסקנה זו מצויים בפסק הדין בעמודים 15 ועד 17).

ג) באשר לשאלה – מה המצג שהוצג על ידי שוחט לבאקבה ולבעלה בנוגע לרווחי העסק:

בית משפט בחן את גרסאות הצדדים ואת העדויות שנשמעו בפניו, ומצא כי יש לקבל את גרסת באקבה ולפיה הוצגו לה דו"חות מע"מ ודו"חות Z, אשר הראו מצג של מחזור עסקי בגובה של 30,000 ₪ ורווח נקי של 15,000 ₪, וכי אין לקבל את גרסת שוחט ולפיה מצג זה מתייחס להכנסה לחודשיים ולא לחודש וכי מדובר בהכנסות לשנים קודמות.

הנימוקים למסקנה זו מצויים בעמודים 18 עד 30 לפסק הדין.

בניתוח שאלה זו קבע בית משפט קמא, כי בין בעלה של התובעת ובין הנתבע היתה היכרות שהתפרשה על פני מספר שנים וכי מדובר ביחסים אשר יש בהם כדי לבסס מערכת של אמון וכי אמון, זה נוצל לרעה על ידי שוחט, כאשר הציג מצג בנוגע לרווחי החנות באופן שלא משקף את מצבה עובר למכירתה ובעת הצגת מסמכים בנוגע להכנסות החנות לשנים קודמות.

התקבלה גרסת באקבה בנוגע להצגת מצגי שווא על ידי שוחט עובר לכריתת ההסכם שבין הצדדים.

ד) הסכומים שהועברו על ידי באקבה לשוחט:

נקבע, כי ביום 21/6/12 העבירה באבקה לשוחט 7 שיקים בסכום כולל של 52,200 ₪, הכוללים 45,000 ₪ בגין רכישת עסק וכן 7,200 ₪ בגין מע"מ.

השיק הראשון על סך 20,000 ₪ נפרע.

כמו כן התקבלה גרסת באקבה ולפיה העבירה לשוחט במזומן ביום 28/6/12 סכום נוסף של 45,000 ₪ במזומן.

בשל העובדה שהקופה הרושמת הועברה לבאקבה רק ביום 5/7/12 וקודם לכן כרטיסי האשראי הועברו לשוחט, נקבע כי התקבל בידי שוחט סכום של 2,839 ₪ עד להעברת הקופה הרושמת ביום 5/7/12, ובסך הכל באקבה העבירה לידי שוחט סכום כולל של 67,839 ₪.

ה) בנוגע לביטול ההסכם:

נקבע, כי שוחט הפר הפרה יסודית את ההסכם ועל כן היתה רשאית באקבה לבטל את החוזה.

נקבע, כי באקבה ביטלה את השיקים שנתנה בגין ההסכם למעט שיק אחד שנפרע.

כמו כן היתה קשורה בהסכם שכירות מול המשכירה למשך שנה ונשארה בנכס מעבר לשנה עד חודש מרץ 2014.

ו) בנוגע לסכומים המגיעים לתובעת – באקבה משוחט:

נקבע כי יש להשיב לה את הכספים ששילמה בסך 67,839 ₪, וזאת בקיזוז סכומים מסוימים.

בנוגע לדרישת שוחט לקזז מסכום ההשבה סכום של 7,200 ₪ - שקיבלה באקבה עבור החזר מע"מ בגין שיק שלא נפרע על ידה:

נקבע, כי מדובר בעניין בין התובעת לרשויות המס ולא למערכת היחסים שבין הצדדים.

לפיכך לא אושר הקיזוז.

באשר לשווי המלאי שהיה בעסק:

שוחט טען, כי המלאי היה חדיש, נבדק על ידי באקבה והיה שווה 45,000 ₪.

משקיבלה באקבה את העסק עם המלאי, יש צורך לקזז את המלאי.

בית משפט קיבל בעניין זה את גרסת שוחט וקבע כי יש לקזז מסכום ההשבה את שווי המלאי בסך 45,000 ₪.

באשר לרכיבי התביעה הנוספים:

נקבע, כי באקבה לא הוכיחה את יתר הנזקים. לא הובאה חוות דעת שתעריך את הנזקים שנגרמו לה עקב התקשרותה עם ההסכם עם שוחט. אין לדעת מה יתרת הרווח שהיתה אמורה להיוותר בידיה בהנחה שהמצג היה כפי שהוצג ובית משפט אינו יכול בהעדר נתונים לחשב את שיעור הנזקים שנגרמו לה.

נקבע כי לא הוכח שהיא היתה צריכה לשפץ את החנות בעלות של 15,000 ₪ כאשר מר לוי (עד מטעם באקבה) בתצהירו העיד כי שיפץ את החנות ללא תמורה וכן מעדותו של מר לוי עלה, כי הוא חושב שהוא הובא לחנות על מנת לשפצה עוד לפני שנסגרה העסקה בין הצדדים, ונקבע כי לפני חתימת העסקה יכלה באקבה לדעת מה מצבה של החנות מבחינה חיצונית.

נקבע כי גם לא הוכחו ההוצאות בגין פרסום ושיווק.

בית משפט קמא לא קיבל את הטענה ולפיה התובעת נאלצה להמשיך ולהיות בנכס מעבר לשנת השכירות הראשונה וכי לא הוכח שהיא פנתה למשכירה קודם לכן בבקשה לצאת מהחנות.

נקבע פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪.

לסיכומו של דבר נקבע, כי סכום העסקה הוא 132,500 ₪.

התובעת שילמה לנתבע סכום 67,839 ₪.

מסכום זה יש לקזז שווי מלאי בסך 45,000 ₪.

על כן, על שוחט לשלם לבאקבה סכום של 32,839 ₪.

התביעות לביצוע שטר נדחו.

נפסק סכום הוצאות כולל ושכר טרחת עורך דין בסך של 12,500 ₪.

על פסק דין זה הוגשו הערעורים שלפני.

5. הערעור הראשי – ערעור באקבה:

הערעור מנוסח באריכות תוך הבאת ציטוטים מפסיקה ומפרוטוקול וזאת שלא כהוראת תקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי – התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א").

בתמצית ניתן לומר, כי הערעור הוא על הקביעות הבאות בפסק הדין:

א) דחיית רכיב הנזק בגין אובדן רווחים.

ב) פסיקת סכום נמוך בגין הפרת הסכם ועוגמת נפש.

ג) קביעת בית משפט כי שווי המלאי עמד על 45,000 ₪.

ד) פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום נמוך.

ה) אי פסיקת ריבית והצמדה לסכום שנקבע.

6. הערעור שכנגד:

הערעור הוגש רק ביום 6/6/17 על פסק דין שניתן ביום 5/2/17.

באקבה טענה (בקשה מס' 3 במסגרת הערעור) כי אין מדובר ב"ערעור שכנגד", שכן אין זיקה בין הטענות המועלות ב"ערעור שכנגד" לטענות שהועלו בערעור הראשי, ועל כן עסקינן בערעור על פסק הדין ולא ב"ערעור שכנגד" שהוגש באיחור מבלי שהתבקשה הארכת מועד ומבלי שצורף תצהיר התומך בבקשה להארכת מועד.

נטען, כי הערעור הראשי הוגש ביום 22/3/17. ביום 30/4/17 הודיע ב"כ המשיב על גבי ההזמנה לדיון כי הוא אינו מייצג בתיק.

נטען, כי לאור כלל הידיעה, הודעת הערעור הוגשה מעבר ל-30 הימים שנקבעו בתקנה 414 לתקסד"א, וגם אם ב"כ המשיב שקיבל את הודעת הערעור לא מייצג, אזי עו"ד אביעד אבישי ידע על פסק הדין וצפה בו עוד ביום 6/2/17 ואף ידע על הודעת הערעור, כעולה מהודעתו לפיה אינו מייצג.

בא כוחו של שוחט ביקש לדחות הבקשה.

טען, כי המערערת לא שלחה כלל את הודעת הערעור לשוחט אלא לבא כוחו המייצג אותו. סמוך ליום 30/4/17 קיבל ב"כ המשיב את הזימון לדיון בערעור, והודיע כי אינו מייצג. רק לאחר מכן טרחה המערערת לשלוח את הערעור, ולא חלפו 30 ימים עד למועד הגשת הערעור שכנגד.

כמו כן נטען כי קיימת זיקה בין הטענות בערעור שכנגד לנטען בערעור הראשי.

בא כוח המערערת הדגיש בתשובתו כי טענות שוחט אינן נתמכות בתצהיר (הגם שהינן עובדתיות) וכי אין זיקה בין שני הערעורים.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ושמעתי את השלמת טיעוני הצדדים בעל פה בערעורים, אני סבורה כי דין הערעור שכנגד להידחות לגופו ולכן אין צורך בדחיית הערעור מטעמים הנובעים מאיחור בהגשתו, או לבצע בדיקה דווקנית של הזיקה בין הטענות בערעור הראשי ובין הערעור שכנגד.

על כן, אלך לשיטת ב"כ שוחט ולפיה הוגש הערעור שכנגד במועדו, וכי עסקינן ב"ערעור שכנגד", ואנמק מדוע יש לדחות הערעור שכנגד לגופו.

7. הטענות המרכזיות בערעור שכנגד – ערעור שוחט:

בתמצית ניתן לומר, כי הערעור שכנגד מוגש ביחס לקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

א) נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי באקבה שילמה סכום של 45,000 ₪ במזומן מבלי שיש אסמכתא מפורשת לכך.

ב) שגה בית משפט קמא כאשר מצא כי גרסת באקבה ביחס לבחינת העסקה היא הנכונה.

ג) שגה בית משפט קמא כאשר קבע שסך 7,200 ₪ המהווים את המע"מ מהמכירה, הם עניין שבין התובעת לרשויות המס.

ד) נטען כי עסקינן בעסקה בין רוכשים ומוכרים מרצון חופשי. מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה מבחינת באקבה. לא הוצג לה מצג שווא, ויש להורות על ביטול פסק הדין ולהשיב כספים ששילם שוחט לבאקבה בעקבות פסק הדין.

8 לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת הטיעונים בעל פה, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור הראשי להתקבל בחלקו ודין הערעור שכנגד להידחות מהנימוקים כדלקמן:

א) קריאת טיעוני הצדדים מחייבת להזכיר את ההלכה הפסוקה והמושרשת, אשר נראה כי נשתכחה מהצדדים, ולפיה במסגרת ערעור על פסק דין, בית משפט מתערב בממצאים עובדתיים, בקביעות עובדתיות ובממצאי אמינות אליהם הגיעה הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין בממצאי הערכאה הדיונית או כאשר מדובר בקביעות בלתי מבוססות או מופרכות על פניהן.

ראה לעניין זה: ע"א 3526/11 כראדי אברהם נ' צנציפר – חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ (6/5/13) – סעיף 25 ופסקי הדין המאוזכרים שם.

שני הצדדים בערעוריהם טוענים טענות נגד קביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא על סמך מכלול הראיות שהובאו בפניו ולאחר התרשמותו הישירה מהעדים שהעידו בפניו.

אני סבורה, כי אין מקום להתערב בקביעות אלו שהועלו על ידי שני הצדדים בערעוריהם.

ב) בית משפט קמא בפסק דינו הארוך מנמק, מדוע הגיע לכל מסקנה עובדתית אליה הגיע.

אין מדובר בפסק דין המבוסס על עדות של עד אחד מול עדותו של עד אחר ללא תמיכה בראיות נוספות, אלא בית משפט קמא התבסס על מסמכים בכתב, הקלטות, דו"ח איכון טלפון בעת משיכת סכום מזומן לטענת באקבה. נשמעו עדים מלבד בעלי הדין, בית משפט עיין בדו"חות ונימק מדוע הגיע למסקנות אליהן הגיע.

לא מצאתי כי הממצאים שנקבעו אינם מבוססים או מופרכים על פניהם ולפיכך יש להותיר את הקביעות בעינן.

לפיכך, ניתן לקבוע כבר עתה, כי דין הערעור שכנגד להידחות לגופו.

ג) כאשר קבע בית משפט קמא שסכום העסקה הוא 132,200 ₪ ולא הסכום אשר נכתב, וכי התובעת שילמה לנתבע סכום של 45,000 ₪ במזומן, נקבע כך לא רק על סמך עדויות ועל התרשמויות מעדים (הגם שבית משפט רשאי כמובן לבסס פסק דינו גם על עדויות והתרשמותו מעדים), אלא המסקנה נתמכה גם בראיות חיצוניות לעדויות הצדדים וביניהן: בחינת גרסאות שונות שהוגשו בתצהירים בתיקים השונים (עמ' 8-9 לפסק הדין) תוך הצלבה לתשובות לשאלון ולנושא איכון הטלפון הנייד של שוחט (נספח ג/3 לתצהירה של באקבה) וכן עיון בטופס משיכה מהבנק באותו יום (נספח ג/4 לתצהירה של באקבה) כאשר תשובות לשאלון שהשיב עליהם שוחט לא עלו בקנה אחד עם הראיות האובייקטיביות.

כמו כן בית משפט קמא התבסס על שמיעת הקלטה שתמלילה צורף נספח י' לתצהירה של באקבה תוך סקירה מפורטת של הגרסאות שהועלו ונימוק בנוגע לקבלת גרסתה של באקבה.

אין זה המקרה שבו בית משפט קמא קובע קביעה, שאין לה אסמכתא וממילא אין מקום להתערב בקביעה זו.

כך גם הקביעות העובדתיות בנוגע לבחינת העסקה ובנוגע למצגי השווא ואף עניין אי קיזוז 7,200 ₪ המהווים מע"מ מהמכירה, נסמכים על הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא ואין מקום להתערבות.

9. בנוגע לערעור הראשי:

א) בנוגע לשווי המלאי:

ב"כ באקבה טוען טענות ביחס לקביעת בית משפט ולפיה שווי המלאי עמד על 45,000 ₪ ועל כן נקבע, כי מהסכום אשר שולם על ידי באקבה לשוחט בגין העסקה יש להשיב את הסכום ששילמה בניכוי 45,000 ₪.

נטען כי מכתב ההגנה של שוחט עולה שהמלאי אינו שווה 45,000 ₪ וכי בסעיף 18 לכתב ההגנה נכתב כי סכום של 45,000 ₪ מורכב מ- 30,000 ₪ בגין מזגן, דלפק, ויטרינה, דלפק מכירות, מכונת צילום, מחשב ועוד, והיתרה נבעה ממלאי, כך שלא ניתן לקבוע כי שווי המלאי הוא 45,000 ₪.

ב"כ באקבה מציין כי גם בחקירה הנגדית של שוחט, אישר שוחט כי שווי המלאי הוא 30,000 ₪ ולא 45,000 ₪ (עמ' 96-97 לפרוטוקול מיום 19/12/16).

נטען, כי יש להפריד בין המטלטלין בסכום של 30,000 ₪ ובין הסחורה – המלאי בסכום של 15,000 ₪ ולא היה מקום לאפשר קיזוז בסך 45,000 ₪.

עוד צוין, כי מדו"ח רווח והפסד לשנת 2012 שצורף לתצהיר באקבה רואים כי היא רכשה במשך המחצית השניה של שנת 2012 סחורה חדשה בסך 60,510 ₪ כך שלא ניתן לומר שהחנות נמכרה עם מלאי מלא.

ב"כ שוחט בעיקרי הטיעון ציין (סעיף 22) כי שוחט לא שינה גרסתו לעניין שווי המלאי ובאקבה בעדותה אישרה כי שווי המלאי היה להערכתה בסכום דומה.

לעניין זה אציין כבר עתה, כי ב"כ שוחט מפנה במוצג י' מטעמו לעמ' 63 לפרוטוקול בית משפט קמא מיום 1/12/16.

כאשר נשאלה באקבה מה היה שווי המלאי לערכתה כאשר נכנסה לחנות תשובתה היא: "40,000 ₪ לפי הערכתי שהיתה שגויה" (שורה 17).

כך שברור שהיא לא אישרה שזה היה שווי המלאי.

עוד הוא מפנה לעדותו של מר אילן באקבה, במסגרתה הוא אכן זלזל בשווי המלאי שהיה בחנות. (מוצג י"א למוצגי שוחט).

הגם שקביעת בית משפט קמא איננה נטולת ספקות בנוגע לשווי המלאי, לא מצאתי כי ספק זה עולה לכדי פגם הנופל לשורשו של ההליך באופן המצדיק התערבות בקביעה עובדתית כה מובהקת של הערכאה הדיונית, הנסמכת לא רק על בחינת שורה זו או אחרת בפרוטוקול הדיון אלא על מכלול הראיות שהוצגו ולפיכך לא מצאתי לנכון להתערב בקביעה עובדתית זו.

יתר טענות הערעור הראשי אינן טענות בנוגע לקביעות עובדתיות מובהקות ולפיכך אדרש לכל רכיב ורכיב בנושא בנפרד.

ב) באשר לדחיית רכיב הנזק בגין אובדן רווחים:

באקבה טוענת, כי בידי בית המשפט היו כל הכלים והנתונים להגיע לתחשיב בנוגע לאובדן הרווחים וזאת גם ללא חוות דעת.

נטען כי בית משפט קמא קיבל טענות באקבה ולפיה הוצג לבאקבה מצג, כי הרווח הנקי של העסק הוא בסך של 15,000 ₪ נטו ולכן לא היה צריך לפרט מה שיעור ההוצאות שהוצאו בפועל ומה יתרת הרווח שהיתה אמורה להיוותר אצל באקבה בפועל.

בית משפט קמא יכל להכפיל 15,000 ₪ במשך התקופה שבה היתה באקבה בנכס, ולפסוק פיצוי על הרווח שנמנע ממנה לו החוזה היה מקוים.

15,000 ₪ X 3 שנים = 540,000 ₪ או לחלופין 315,000 ₪.

אין דעתי כדעת המערערת.

אזכיר, כי סכום התביעה הועמד לצרכי אגרה בסך של 300,000 ₪ כך שבית משפט לא היה צריך וגם לא יכל לפסוק למערערת את הסכום המבוקש על ידה בגין אובדן רווחים.

זאת ועוד, עצם העובדה שבית משפט קמא הגיע למסקנה ולפיה הוצג על ידי שוחט מצג שווא לפיו יש רווח של 15,000 ₪ לחודש לעסק, אין בה כדי להוביל לקבלת רכיב של אובדן רווחים בדרך של הכפלת התקופה שבה היתה באקבה בעסק כפול 15,000 ₪ לחודש.

אובדן רווחים הוא לפי המצב בפועל ולא לפי מצג שווא .בפני בית משפט קמא לא הונחו הנתונים המאפשרים בדיקת רכיב אובדן הרווחים.

בגין מצג השווא נקבע כי ניתן היה לבטל את ההסכם ואין צורך לפרוע את השיקים שניתנו בגין העסקה (שיקים שלא נפרעו) אך מכאן ועד למסקנה ולפיה אובדן הרווחים בפועל הוא בשווי 15,000 ₪ לחודש X 3 שנים, הדרך ארוכה.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש מקום לקבל הערעור בגין רכיב זה.

ג) באשר לפסיקת סך 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש:

באקבה טוענת כי משהתקבלה גרסתה העובדתית בנוגע למצגי שווא ולזכותה לבטל את ההסכם, אזי פיצוי בגין עוגמת נפש בגין 10,000 ₪ הוא פיצוי נמוך ושגוי אשר אינו תואם את הפסיקה.

"כידוע, בתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה (או בגין עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין) מוטל על התובע להוכיח שנגרם לו נזק ממוני... לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני... במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הינה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין... אך עם הזמן "נקלטו" פיצויים אלו גם בדיני החוזים" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון ניתן ביום 22/1/15 )

במקרה דנן, משלא התערבתי בקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הדין, ומתוך סכום תביעה של 300,000 ₪ נפסק כי על באקבה לקבל לאחר קיזוז סכום נמוך משמעותית מסכום התביעה אינני סבורה כי סכום הפיצוי שנפסק, המסור מעצם טיבו לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית, מחייב התערבות.

על מנת לסבר את האוזן, אני מפנה את ב"כ באקבה לפסק דין שנתתי בתביעה שהוגשה על סך 4,000,000 ₪, כאשר קיבלתי טענות התובעות שם ,לפיהן פעלה הנתבעת בחוסר תום לב בניגוד לסעיף 12 חוק החוזים .למרות זאת פסקתי פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 150,000 ₪ לתובע פרטי ו- 100,000 ₪ לתובעת שהיא חברה. (ת.א. 27470-02-12 גורביץ נ' אסותא ניתן ביום 3/7/16. ערעורים על פסק הדין נדחו בהסכמה ביום 21/3/17 בבית משפט העליון בע"א 7723/16).

קביעת פיצוי בגין עוגמת נפש היא נגזרת של מכלול הנסיבות וגם מ"שווי ההליך" שבו עוסקים.

בנסיבות שלפנינו, אין מקום להתערבות בסכום שנקבע.

ד) פסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,500 ₪:

באקבה טוענת, כי לא היה מקום לפסוק הוצאות שאינן ראליות. התקיימו 8 ישיבות בית משפט מתוכם 3 דיוני הוכחות וישיבת סיכומים. הניהול הצריך הוצאות רבות. שכר טרחה לא נפסק בשיעור ראלי ויש מקום להתערב בקביעה.

לא מצאתי לנכון להתערב ברכיב זה. אין אפשרות להתעלם מכך שסכום פסק הדין הוא נמוך מהסכום שנתבע.

דהיינו – לא התקבלו מלוא דרישות באקבה בסופו של ההליך אלא רק חלקן.

כאשר בית משפט בוחן את נושא פסיקת ההוצאות, הוא רשאי להתחשב גם בפער שבין הסכום הנתבע לבין הסכום שנפסק בפועל.

אין גם מקום להרחיב מעבר לנדרש בנוגע לעובדה ולפיה ערכאת ערעור מתערבת בפסיקת הוצאות רק במקרים חריגים ונדירים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ,ואני מפנה לעניין זה לע"א 8340/10, 7635/11 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל (30/1/13) סעיף 23 , ע"א 6685/11 כרמלה גרדי נ' יחזקאל הולצמן (4/7/12) ורע"א 1749/17 יעקב שריב שטרית נ' עו"ד צבי ריש (17/9/17).

המקרה שלפני אינו נופל לגדר החריגים ואינני מוצאת מקום להתערבות.

ה) אי פסיקת ריבית והצמדה לסכום אשר נפסק:

בעניין זה מצאתי לנכון לקבל את הערעור.

משנפסק כי על הנתבע לשלם לתובעת כספים בסעיף 1 ובסעיף 4 לעמוד 39 לפסק הדין, היה צריך להידרש לנושא ריבית והצמדה.

יתכן ומדובר בטעות סופר אך באקבה לא ביקשה מבית משפט קמא לבחון עניין זה.

בכתב התביעה (סעיף 103) ביקשה באקבה לחייב את שוחט בסכום התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

בתקנה 14 (ב) לתקסד"א נקבע כי אין חובה לדרוש בכתב התביעה הפרשי הצמדה וריבית כיוון שבית משפט מוסמך לפסוק הפרשי הצמדה וריבית גם ללא בקשה כזו בכתב התביעה.

במקרה דנן, בכתב התביעה כן נוספה דרישה שכזו.

משקיבל בית משפט קמא חלק מסכום התביעה וקבע כי יש לשלמו, לא היה מקום שלא להידרש לנושא ריבית והצמדה.

מכל מקום, לא נקבע ולא נומק, מדוע יש לפעול במקרה דנן בדרך החריגה ולא לפסוק ריבית והצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצדמה תשכ"א – 1961.

בנסיבות אלו, אני מקבלת את הערעור במובן זה שבו יש לקבוע כי הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת תביעתה של באקבה (12/2/13) ועד התשלום בפועל.

קביעתי זו מתייחסת גם לסכום שיש לשלמו כהוצאות ושכר טרחה.

ו) באשר להוצאות בסך 2,500 ₪ שנפסקו לטובת באקבה משלא התייצב שוחט לדיון בהתנגדות לביצוע שטר:

אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שנפסקו הוצאות כאלו, אך בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 29/10/15 (עמ' 3 שורות 11-12) נקבע כי המועד לתשלום של ההוצאות יידחה עד לסיום ההליך.

בית משפט קמא לא התייחס להחלטה זו בפסק דינו וכך יצא שלא נקבעה כל קביעה ביחס לאותו תשלום.

לאחר שעיינתי במכלול הטיעונים, נראה כי גם אי ההתייחסות לעניין זה בפסק הדין איננה בכוונת מכוון אלא ככל הנראה נשתכח הנושא בעת מתן פסק הדין.

ההחלטה בדבר פסיקת הוצאות בסך 2,500 שח מעולם לא בוטלה.

משניתן פסק הדין, אני קובעת כי אין מקום לדחות את ביצוע ההחלטה והיא ניתנת לביצוע .

הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממתו ההחלטה בדבר פסיקת ההוצאות.

10. לסיכום:

א) לאור האמור לעיל, דין הערעור הראשי להתקבל בחלקו כמפורט לעיל.

דין הערעור שכנגד להידחות.

ב) שוחט ישלם לבאקה הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

סכום זה יחולט מתוך הערבון אשר הפקיד ויועבר לבאקבה באמצעות בא כוחה.

יתרת הערבון יוחזר לשוחט באמצעות בא כוחו.

הערבון אשר הפקידה באקבה יוחזר לה באמצעות בא כוחה.

ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח אלול תשע"ז, 19 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.