לפניי בקשה למתן פסיקתה.

1. הנתבעת שוכרת מהתובעת שטחים חקלאיים במשך למעלה מעשרים שנה. דמי השכירות עומדים על 50,000 ש"ח לשנה, בתוספת מע"מ. במרץ 2017 הגישה התובעת נגד הנתבעת תביעה לסילוק יד ולפיצוי כספי. ביום 27.6.2018 הוגש כתב תביעה מתוקן, אשר הסעד הכספי שבו עומד על סך 273,848 ש"ח. הטענה העיקרית בכתב התביעה היא כי הנתבעת אינה משלמת דמי שכירות. הנתבעת לא הכחישה כי במשך תקופה מסוימת לא שילמה דמי שכירות, אולם טענה כי במשך שנים חייבה אותה התובעת ביתר, בכך שחייבה אותה עבור 81 דונם במקום 61 דונם. לטענת הנתבעת, סך כל החיוב ביתר, כולל הפרשי ריבית והצמדה, הוא כ-275,000 ש"ח. היינו, הנתבעת העלתה טענת קיזוז ביחס לסכום זה.

2. מכיוון שממילא תוקף הסכם השכירות פג, הסכימו הצדדים בדיון מיום 20.9.2018 כי הנתבעת תפנה את המקרקעין עד יום 30.6.2019, וכך נקבע בהחלטה שניתנה במעמד הדיון. בדיון שהתקיים ביום 27.1.2019 הסכימו הצדדים להצעת פשרה שהוצעה על ידי בית המשפט כדלקמן:

"בהמלצת בית המשפט אנו מסכימים כי תוכר טענת קיזוז לגבי סכום של 68,750 ש"ח והתביעה תתקבל ביחס ליתרת הסכום. התשלום על התקופה שמאז הגשת התביעה יבוצע על ידי הנתבעת לפי אותו יחס (היינו הורדת סכום של 25 אחוז מסכום הקיזוז הנטען)".

3. לאחר שניתן פסק הדין, הגישה התובעת בקשה למתן פסיקתה, לפיה על הנתבעת לשלם לה סך של 205,098 ש"ח – הסכום המתקבל מהפחתה של הסך של 68,750 ש"ח מסכום התביעה. הבקשה הוגשה על רקע הטענה שלאחר שניתן פסק הדין שהנתבעת שילמה על חשבון תקופת התביעה סך של 143,646 ש"ח בלבד. כפי שהתברר לאחר מכן, מקור המחלוקת הוא בשאלה מהו הבסיס שממנו צריך להפחית את סכום הקיזוז המוסכם. לטענת התובעת, יש לעשות זאת מסכום התביעה. לטענת הנתבעת, יש לעשות זאת מסכום דמי השכירות המגיעים לתובעת בהתעלם מטענת הקיזוז שהעלתה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה על פי דין. מקור הפער בכך שבמסגרת התביעה חישבה התובעת את חובה של הנתבעת על פי ריבית פיגורים בשיעור של 1% לחודש (מה שהביא לריבית בסך כולל של כ-40,000 ש"ח) וכן תבעה בגין עלויות חקירה שניהלה נגד הנתבעת בסך 9,360 ש"ח (כולל מע"מ).

בנוסף, התעוררה מחלוקת בקשר להסדר המתייחס לתקופה שלאחר התביעה. לטענת התובעת, הנתבעת רשאית לקזז 25% מהסכום שאילו היו מתקבלות טענותיה במסגרת התביעה היא הייתה רשאית לקזז. אילו היו מתקבלות טענותיה של הנתבעת היא הייתה רשאית לקזז 10,000 ש"ח מדמי השכירות השנתיים, ולפיכך היא רשאית לקזז 2,500 ש"ח. תחת זאת, קיזזה הנתבעת 25% מדמי השכירות השנתיים כולם, היינו הפחיתה סך של כ-13,021 ש"ח.

4. בדיון שהתקיים בבקשה נעשה ניסיון להביא את הצדדים להסכמות, אשר לא עלה יפה. לאחר הדיון הגישה התובעת בקשה נוספת למתן פסיקתה המורה לנתבעת לפנת את המקרקעין עד יום 30.6.2019, כפי שהוסכם בדיון מיום 20.9.2018. הנתבעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי התובעת ויתרה על דרישת הפינוי שנכללה בתביעתה.

5. לפנינו, אפוא, שלוש מחלוקות: מהו הסכום שעל הנתבעת לשלם ביחס לתקופת התביעה; מהי הנוסחה שלפיה אמור להיקבע התשלום בקשר לתקופה שלאחר הגשת התביעה; והאם יש ליתן פסיקתה המורה על פינוי הנתבעת מהמקרקעין.

6. אשר למחלוקת הראשונה: לאחר ששקלתי בדבר באתי לכלל דעה כי היא אינה מתאימה להכרעה במסגרת הנוכחית. מדובר בפסק דין מוסכם, אשר יש לפרשו בהתאם לכללי פרשנות חוזיים. בענייננו, השאלה היא כיצד יש לפרש את המונח "יתרת הסכום" בפסק הדין המוסכם – האם הכוונה היא ליתרת סכום התביעה, כפי שטוענת התובעת, או לדמי השכירות ה"אמיתיים" המגיעים לתובעת, כפי שטוענת הנתבעת. אמת, כי פשט הלשון לכאורה נוטה לטובת התובעת, אולם מנגד יש להביא בחשבון כי לריבית אשר התובעת כללה בכתב התביעה אין, על פני הדברים, בסיס כלשהו בהסכם או בדין, ובכתב התביעה גם אין פירוט של שיעור הריבית. עשויה להתעורר השאלה האם יש לנתונים אלו משמעות ככל שעסקינן בזיהוי אומד דעתם של הצדדים בעת הסכמתם לפסק הדין החלקי. אעיר, מבלי להביע עמדה בשאלה אם יש לכך משמעות כלשהי, כי כשהעליתי את הצעת הפשרה לא הייתי מודע לכך שהתביעה כוללת ריבית בשיעור העולה על זה שלפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961. עם זאת, הייתי מודע לכך שהתביעה כוללת את עלויות החקירה.

משעה שפרשנות פסק הדין אינה ברורה מאליה, ובמיוחד שעה שמדובר בפסק דין מוסכם אשר פרשנותו נעשית על פי כללי הפרשנות החוזיים, לא ניתן להכריע את חילוקי הדעות במסגרת בקשה למתן פסיקתה. ככל שהצדדים לא ישכילו לפתור את חילוקי הדעות ביניהם בהסכמה, לא יהיה מנוס מנקיטת הליך נוסף לצורך הכרעה בשאלות האמורות.

7. אשר למחלוקת השנייה: אמת, כי משעה שניתן פסק הדין סיים בית המשפט את מלאכתו, וככלל הוא לא יידרש למתן הבהרות לפסק דינו. אולם, במקרה הנוכחי יש מקום להעיר כי הפרשנות שלכאורה אימצה הנתבעת, לפיה היא רשאית לקזז 25% מדמי השכירות, היא מופרכת (ואעיר, כי בתגובתה כלל לא התייחסה הנתבעת לשאלה זו). ברי, כי ההסכמה היא שהנתבעת תקזז 25% מהסכום שאילו הייתה מתקבלת גרסתה בכתב ההגנה היא הייתה רשאית לקזז. אבהיר, כי איני קובע שהנתונים המספריים שפירטה התובעת נכונים, ועניין זה אינו אמור להתברר במסגרת ההליך הנוכחי.

8. אשר למחלוקת השלישית: הדין עם התובעת. ההחלטה שניתנה ביום 20.9.2018, על יסוד הסכמת הצדדים, היא פסק דין פינוי, והתובעת זכאית לפסיקתה המבטאת זאת. עם זאת, נוסח הפסיקתה שצירפה התובעת לבקשתה אינו תואם במדויק את מה שנקבע בפסק הדין. ככל שהתובעת מעוניינת בפסיקתה בעניין זה, עליה להגיש פסיקתה לחתימה התואמת במדויק את מה שנקבע בפסק הדין ואינה מוסיפה עליו דבר.

ניתנה היום, י"ח סיוון תשע"ט, 21 יוני 2019, בהעדר הצדדים.