ב"כ המבקש: עו"ד עמירם אילון

ב"כ המשיבה: עו"ד דוד ששון

חלק ראשון – פתח דבר

1. על התובענה והסעדים הנדרשים
   1. התובענה שלפני נפתחה כעתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בעתירה עתר המבקש לשלושה סעדים:
2. לקבוע כי העותר אינו חייב ארנונה לעיריית תל אביב בגין הנכס ברחוב בן יהודה 57, תל אביב.
3. לבטל לאלתר את כל הליכי הגביה שנוקטת עיריית תל אביב כנגד העותר.
4. להטיל על עיריית תל אביב את הוצאות ההליך שננקטים כנגדו.
   1. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים להעביר את ההליך לבית משפט השלום "שידון במחלוקות בדרך של המרצת פתיחה". מכאן ניהול ההליך לפני ומתן פסק דין זה.
5. תוצאת פסק הדין
   1. במסגרת העתירה הועלו שאלות המתייחסות לזכותה של המשיבה לגבות את חוב הארנונה הנטען, התייחסות לזהות המחזיק בנכס, התייחסות לטענה לפיה המשיבה נמנעה מהליכי גביה בעבר, ועוד. בנוסף – עלתה הטענה לפיה המשיבה "לא נקטה שום הליך לפי חוק ההסדרים" וכן "לא בגישה תביעה כספית" ובכל זאת נקטה בהליכי גביה. שאלות מנהליות אלה הועברו יחד עם העתירה לבית משפט השלום. כפי שניתן לראות – ההכרעה לגופו של ענין נוגעת ישירות לחיוב ולאופן גביית חיוב מכח הסכם. על כך בפסקה הבאה.
   2. כבר בתחילה ייאמר שיש לקבל עמדתה העקרונית של המשיבה לפיה הסכום בו חויב המבקש הוא פרי הסכם בין הצדדים. הדיון אודות ההסכמות, מהותן וטענות המבקש כנגדן יובאו בהמשך פסק הדין. אך כאמור – אין לקבל טענות המבקש והוא אכן חב בתשלום מכח ההסכמות בין הצדדים וניתן לגבותם ממנו.
6. תמצית פסק הדין והפניה לסעיפיו (תוכן עניינים)
   1. פירוט העובדות הרלוונטיות להליך יובא בסעיף 4 להלן.
   2. האם המבקש התחייב בהסכם ובפשרה לשלם חוב ארנונה, על כך ועל התשובה החיובית לכך יובא הדיון בסעיפים 5 ו-6 לפסק הדין.
   3. כיצד יש להתייחס לטענות המבקש בדבר הנסיבות שהביאו להסכמתו ולמסירת שיקים ובדבר לחץ שהופעל עליו? לעניין זה יובא הדיון בסעיף 7 לפסק הדין.
   4. המבקש אכן חב מכח ההסכם שנקשר בו. סיכום התמונה העובדתית והמשפטית וכן הערות לפני סיום יובאו בסעיפים 8 ו-9 לפסק הדין.

חלק שני – העובדות הרלוונטיות להליך

1. העובדות הרלוונטיות להליך
   1. ראשיתה של הפרשה הוא בהחזקת נכס על ידי חברה בבעלות המבקש. בנכס הופעל פאב מועדון עד שהוצא לו צו סגירה בחודש יולי 2011. כל או כך החוב בגין החזקת הנכס הוא החל מחודש ספטמבר 2010 ועד לחודש אפריל 2012 – כלומר גם בגין תקופת ההחזקה שלאחר הוצאת צו הסגירה.
   2. המשיבה נקטה, כדבריה, בהליכי גביה מנהליים כנגד המבקש ואף נקבה השני מועדים בהם נשלחו מכתבי התראה – ביום 14/4/13 וביום 3/10/13. הליכי הגביה צלחו עם בחירתו של המבקש לכנסת ישראל. על כך בפסקה הבאה.
   3. עם בחירתו של המבקש לכנסת ישראל, בשנת 2015, הטילה המשיבה עיקול על משכורתו. בעקבות כך נתקיימה פגישה במשרדי המשיבה. פרוטוקול הפגישה הוצג בהליך וניתן לראות בו כיצד המשיבה טוענת מצידה שהמבקש חב בחובות הארנונה של החברה. המבקש התנגד לכך וניסה לשכנע שחובות החברה בע"מ אינן חובותיו ואף נאמרו מילים כמו "אתם שמים לי חרב על הצוואר". המבקש, שלא הסכים עם גישת המשיבה לפיה הוא חב כספים באופן אישי פנה באותה ישיבה וביקש "תבטלו לי את עיקול המשכורת שהטלתם". ראש אגף הגביה אצל המשיבה, מר גל פרויקט הבהיר לו - "אני לא מבטל הליכים עד שלא מגיעים להסדר".
   4. בסיומה של אותה פגישה הוסכם על כך שעיקול המשכורת יבוטל והמבקש מצידו יסדיר את החוב ב-12 תשלומים חודשיים על סך של 5,855 ₪.
   5. לאחר פגישה זו לא הועברו שיקים לידי המשיבה וזו שבה ועיקלה את חשבונו של המבקש ביום 27/1/2016. בעקבות זאת התייצב המבקש ביום 7/2/16 במשרדי המשיבה והפקיד שניים עשר שיקים כשהראשון בהם הוא לחודש נובמבר 2016. כלומר שניים עשר התשלומים נועדו להתחיל תשעה חודשים מאוחר יותר – רק בחודש נובמבר 2016.

כאן המקום לציין שלטענת המבקש, השיקים נמסרו תחת לחץ המשיבה. בכל מקרה, כפי שנטען בחקירה הנגדית והתברר כנכון – המבקש רשם על גבו של כל שיק, שהוא נמסר תחת מחאה. השיקים נמסרו ואף כללו מועד דחוי, לדברי המבקש – "מסיבה אחת פשוטה כדי שיהיה לי את כל הזמן להיערך לתביעה מנהלית או עתירה מנהלית נגד העיריה" (ע"מ 17).

• 1. הסכם הפשרה - המבקש, כנטען, נדרש לחתום על הסכם. בהסכם נרשם שסכום החוב הוא 100,168.93 ₪ וסכום הפשרה הוא, כאמור, מכפלה של 5,855 ₪ בשניים עשר תשלומים. מסמך הסכם הפשרה הוצג בבית המשפט. כותרתו היא "בקשה להסכם פשרה", שמו ופרטיו של המבקש נמצאים בו ואף פרטי הנכס והחברה שבבעלות המבקש. בדף השני, מתוך שניים, של ההסכם חתמה גב' חגית סבן מהמשיבה כעדה לחתימת המבקש. מצד המבקש לא הופיעה חתימה מלאה. כל אשר הופיע הוא האותיות "א.ח.". בשלב מאוחר יותר, בעת חקירתו הנגדית, הכחיש את חתימתו על גבי ההסכם.
  2. לטענת המשיבה, בחודש ספטמבר 2016 התייצב במשרדיה המבקש וטען שהשיקים שנמסרו נמשכו מחשבון שכבר נסגר. לכן ביקש להחליף את השיקים האישיים שלו בשיקים אחרים. שיקים של חברה. המשיבה סירבה לקבל שיקים של חברה. לטענת המשיבה, המבקש הבטיח להמציא שיקים אישיים שלו, אך לא עשה כן. בעקבות כך חודשו הליכי העיקול.

תיאור זה של המשיבה הבשיל לטענה לפיה המבקש הצליח ליטול את השיקים לחזקתו. מנהל הגביה של המשיבה אף טען בחקירתו הנגדית כך: "אורן חזן הגיע לעירייה וקיבל את השיקים ולכן השיקים נמצאים אצל מר חזן אדוני" (ע"מ 62 לפרוטוקול). כך נטען, אך בפועל הודיעה המשיבה כשלושה שבועות לאחר מועד שמיעת הראיות שאיתרה את השיקים בכספת במחלקת הנהלת חשבונות. כלומר – המבקש לא נטל את השיקים. עוד נמצא שבגב השיקים אכן נרשם "תחת מחאה".

חלק שלישי – ההסכם בין הצדדים והנסיבות שהביאו אליו

1. ההסכם בין הצדדים
   1. המשיבה הציגה הסכם בן שני ע"מ שכותרתו "בקשה להסכם פשרה". אין ספק שמדובר בהסכם שהוכן תוך התייחסות לפרטים הספציפיים של המבקש: ההסכם נושא את שמו של המבקש, פרטיו האישיים וכן את שם החברה שהחזיקה בנכס. עוד כולל ההסכם פרטים בדבר רכיבי החוב אשר הגיעו לסך של 100,168.93 ₪.

בנוסף הגיעו הצדדים להסכמה לפיה החוב יועמד לצרכי פשרה על הסך של 68,912.38 ₪ וישולם ב – 12 תשלומים בסך של 5,855 ₪ כל אחד. וכפי שנרשם בסעיף 2 להסכם:

"לסילוק מלא וסופי של החוב הנ"ל וכל טענות הצדדים הקשורות במישרין או בעקיפין לחוב זה ישלם החייב במעמד החתימה על מסמך זה סל של 68,912.38 ₪

...

בהסדר של 12 תשלומים על סך של 5,855 ₪"

בהמשך ההסכם נרשמו הוראות נוספות ובסיומו נותרו מרווחים לחתימת הצדדים. ביחס לחתימה יורחב בפסקה הבאה.

• 1. על גבי ההסכם יועדו שני מקומות לחתימת המבקש ומקום אחד לחתימת המשיבה. באף אחד מהמקומות לא מופיעה חתימה – כאשר בסיומו של ההסכם מופיעות האותיות "א.ח." בכתב יד – כראשי התיבות של שמו של המבקש.

בע"מ הראשון, תחת שם וחתימת המבקש חתמה דווקא פקידת המשיבה – גב' חגית סבן. בע"מ השני לא חתמה כאמור המשיבה, אך חתמה גב' חגית סבן המאשרת שהבקשה נחתמה בנוכחותה. גב' חגית סבן לא הובאה לעדות.

עוד ייאמר שבאותו הסכם פסקה המפנה לכך ש"מצ"ב צילום ת.ז. של החתומים בהסכם זה/ייפוי כח". בפועל לא צורף צילום תעודת זהות של המבקש.

• 1. נסיבות הוצאת ההסכם והטענות ביחס לחתימתו

1. פקידת המשיבה אשר מסרה למבקש את עותק ההסכם לא הובאה, כאמור, לעדות. המשיבה באמצעות מנהל הגביה והמבקש עצמו העידו אודות המצאת ההסכם והסיבה שהמבקש אינו חתום על ההסכם, לפחות לא בשמו המלא או בחתימה מלאה.
2. המשיבה מציינת, באמצעות מר גל פרויקט שהמבקש ציין בפניהם שהוא אינו מעונין שחתימתו תופיע על גבי ההסכם על מנת שהדבר לא יתפרסם. לעניין זה ייאמר ששמו של המבקש הופיע במפורש בכותרת ההסכם אך אכן חתימתו המפורשת לא הופיע בהסכם.
3. המבקש מצדו מתאר, בעיקר במסגרת חקירתו הנגדית, כיצד מסר שיקים אך סירב לחתום על ההסכם. וכך העיד המבקש (ע"מ 21 לפרוטוקול, ההדגשות לא במקור): "לא, אז בוא נדייק גם כאן, כבודו גם כאשר הם הגיעו לאיזשהו סכום ובאתי ונתתי את השיקים הם רצו שאני אחתום איתם על הסכם. על חוזה, הסכם פשרה, אני כמובן סירבתי ואז אמרה לי הגברת הנכבדה, אם זכרוני לא מטעה אותי קוראים לה לימור, אני יכול לבדוק את השם שלה מדויק בנייד שלי, היא אמרה לי תשמע אתה חייב כי בעצם אין פה שום הסכם עדיין, יש וועדה שצריכה לשבת, ואז היא צריכה לאשר את ההסכם בדיעבד. אם אתה לא תעשה ולא תחתום אז הם בכלל לא יאשרו שום דבר אז שום דבר פה לא קביל. אז אמרתי אני לא חותם על שום דבר כי אין לי איתכם הסכם אתם לחצתם אותי תחת עיקולים בלי שום סיבה לתת לכם כסף, אתם מאיימים עליי שהכל יצא החוצה, קחו ואני אגיש עתירה בהתאם לייעוץ לי העורכת דין של העירייה"

וגם בהמשך (ע"מ 24 לפרוטוקול) העיד המבקש כך: "לא אני אומר שכשאחרי שמסרתי את השיקים אמרה לי אתה גם צריך לחתום על הסכם כיוון שיש וועדה שצריכה לאשר את הפשרה את ההסכם שנחתם איתך, אמרתי לה אבל אין שום הסכם חוץ מזה מה אתם עושים אישור בדיעבד למה בכלל אז תיתן את השיקים היא גם אמרה לי, אוי ואבוי שאני אוציא אותך מפה בלי חתימה"

1. הצדדים הסכימו שהמבקש יישא בחוב הארנונה בפשרה בסך של 68,912.38 ₪
   1. בסופו של יום בפני מסמך המתייחס לחוב ארנונה והמתייחס לכך שהמבקש ייטול על עצמו את חוב הארנונה, תוך הפחתת הסכום מסך של 100,163.93 ₪ לסך של 68,912.38 ₪. נכון הוא שהמבקש מכחיש שאת ראשי התיבות "א.ח." הוא רשם כחתימה. אך נכון עוד שקיימות אינדיקציות שונות לכך שאכן הייתה הסכמה.
   2. המשיבה לא העידה, כאמור, את הפקידה שנכחה במועד מסירת ההסכם ובמועד החתימה, לטענתה. כאן יודגש שהטענה החמורה מצד המבקש כאילו מאן דהוא חתם בשמו, עלתה אמנם רק בשלב החקירה הנגדית, ואולם כבר בתצהירו העלה המבקש את הטענה לפיה "אין הסכם בכתב" ואף טענה לפיה "הבקשה אינה חתומה". לצד זאת יודגש שטענה כה חמורה, לרבות הטענה שלא חתם על ההסכם לא הופיעה בעתירה ובכתב הטענות הפותח את ההליך.
   3. גם אם אין הסכם חתום בין הצדדים, הרי עדיין קיימות הסכמות שעולות בבירור מהתנהלות הצדדים ולעניין זה יובאו הדברים הבאים:
2. חיזוק ראשון לקיומו של הסכם מסירת השיקים - חיזוק עיקרי להסכמות בין הצדדים מתקבל ממסירת השיקים האישיים של המבקש. כאשר לפני שני צדדים והאחד (המשיבה) טוען שהסכים לקבך 12 שיקים, על סכום מופחת – ואין חולק שאכן קיבל 12 שיקים, על הסכום המופחת שנטען – הרי בוודאי שהיו הסכמות בין הצדדים. ודוק – המבקש לא מסר שיקים התואמים שובר תשלום מסוים, או דרישת תשלום שהתקבלה אצלו. המבקש ידע דווקא למסור 12 שיקים, בסך של 5,855 ₪ כל אחד, בדיוק בהתאם להסכמות בין הצדדים כטענת המשיבה.
3. חיזוק שני לקיומו של הסכם - הסכום תואם להצעה שניתנה בפגישה בין הצדדים - ההסכם, או ה"בקשה להסכם פשרה", נושא את התאריך 11/2/16. כחודש וחצי קודם לכן נפגשו המבקש והמשיבה, כשאת המבקש ליווה עו"ד ורו"ח ליאור שחטר. הפגישה, כפי שמלמד הפרוטוקול שהומצא, הייתה טעונה. כך ממש. עם זאת לקראת סיומה החלו הצדדים להתייחס לאפשרות של פשרה וכך מר גל פרויקט ציין – "אני מוכן לגבות את החוב קרן + הצמדה 68,900 בכפוף לאישור ועדת פשרות ומועצת העיר כדין". בהמשך המבקש שב ומלין על העיקול שהוטל ומבקש שזה יוסר. בסיומו של פרוטוקול הפגישה מופיעים חילופי הדברים הבאים:

"אורן: אני אגיע בשבוע הבא. אני מבקש להסיר את עיקול המשכורת. אני מתחייב להגיע בשבוע הבא לשלם עפ"י ההסכם שהוצע ע"י מנהל האגף.

גל: תסירו את העיקול בהתאם להתחייבות שלו"

כלומר – אפילו לא נחתם ההסכם, הרי בפועל הצדדים נהגו בדיוק בהתאם להסכמות שהופיעו בפרוטוקול הישיבה. הסכום ששולם הוא קרן של 68,912.38 ₪ בעוד בפגישה בין הצדדים נקב מר גל פרויקט בסך של 68,900 ₪. בנוסף – העיקולים הוסרו, כפי שאף נרשם בפרוטוקול הישיבה בין הצדדים.

1. חיזוק שלישי לקיומו של הסכם - ההתנהלות לאחר מסירת השיקים – גם ההתנהלות לאחר מסירת השיקים מלמדת שאכן היו הסכמות בין הצדדים. המבקש אולי סבר שלא חתם על הסכם, אך בוודאי ידע שמסר שיקים. ובכל זאת לא עשה דבר. לא נקט בשום הליך משפטי. לא פנה בכתב אל המשיבה. זאת ועוד- כשהגיע מועד פירעון השיקים הגיע אל המשיבה וביקש להחליפם באחרים. על כך ארחיב עוד בהמשך, ביחס לטענת כפיה ולחץ שהופעלו על המבקש. אך בשלב זה יודגש שההתנהלות לאחר מסירת השיקים מכוונת ומלמדת על הסכמה בין צדדים.
2. חיזוק רביעי לקיומו של הסכם -הפסקת הליכי הגביה והעיקולים - חזקה על המבקש שידע שאכן נקשר הסכם. שיקים נמסרו על ידו והליכי הגביה פסקו. לא ניתן לקבל כעת, לאחר שהגיע מועד פירעון השיקים ולאחר שננקטו הליכי גביה חדשים – שכלל לא היה הסכם בין הצדדים.
3. סיכום לעניין קיומו של הסכם בין הצדדים - הנסיבות החיצוניות מלמדות על ההסכם עצמו. אפילו "במקרים בהם קיים הסכם בכתב הרי ככל שלשונו אינה ברורה הרי יש לפנות לנסיבות חיצוניות, ונקבע כי "על הפרשן לחרוג מגווילו של ההסכם, ולפנות אל אותן 'אותיות פורחות באוויר', הנסיבות החיצוניות. אכן, דרך הכלל היא כי התחקות כדבעי אחר אומד דעת הצדדים, תֵעשה באמצעות פניה אל מעבר לתוכן החוזה ולשונו, אלֵי נסיבות כריתתו", ר' דברי כב' הש' נ' סולברג בע"א 7869/14 ‏ ‏ ד.ד. ליה יזום והשקעות בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין ת"א (מיום 9/3/17, הש' א' רובינשטיין, י' עמית ונ' סולברג). בענייננו אין ספק שהיה הסכם כלשהו ולראיה: נמסרו שיקים והוסרו עיקולים; השיקים נמסרו על סכום שהופיע בנוסח חתום או לא חתום; השיקים והסכום תאם לפרוטוקול ישיבה קודמת בנוכחות המבקש וכן עו"ד ו רו"ח שחטר מטעמו; השיקים נותרו בידי המשיבה אשר מצידה חדלה מהליכי עיקול וגביה.
4. ביחס לטענה שהשיקים נמסרו בלחצי המשיבה וכן ביחס לטענת חתימה "תחת מחאה"
   1. המבקש ציין שהשיקים נמסרו על ידו בגין הלחץ שהופעל עליו על ידי המשיבה. במהלך החקירה הנגדית אף העלה המבקש טענה חדשה, לפיה על צידם האחורי של השיקים רשם "תחת מחאה", טענה שהתבררה כנכונה.
   2. ביחס לחתימה על ההסכם העיד המבקש שנאמר לו שיוכל להגיש את השיקים ורק כך יוסרו העיקולים ולאחר מכן יוכל לתבוע את המשיבה. וכך (בע"מ 12 לפרוטוקול) העיד: "השאלה שנשאלה האם נתתי את השיקים לאחר שהעיקול הוסר אז התשובה היא לא, אני נתתי את השיקים תחת המלצה של יועצת משפטית של עיריית תל אביב שאמרה לי תמסור את השיקים אנחנו נסיר את העיקול ואז תגיש תביעה נגד העירייה". וכן בהמשך, בע"מ 14 לפרוטוקול – "אמרה לי היועצת המשפטית הדרך היחידה שלך להרוויח את הזמן כדי לתבוע את העירייה בלי שיהיה לך את החרב של העיקול על הצוואר, תן להם שיקים, תן אותם דחויים".

המבקש הוסיף להסביר שמסר שיקים דחויים על מנת שיוכל לנצל את הזמן עד פירעונם כדי לנקוט בהליכים כנגד המשיבה וכך העיד (בע"מ 17 לפרוטוקול): "השיקים ניתנו דחויים מסיבה אחת פשוטה, כדי שיהיה לי את כל הזמן להיערך לתביעה מנהלית או עתירה מנהלית נגד העירייה כיוון שהחוב הזה הוא לא חוב שלי, הסיפור הזה של העירייה של מה שהיא עשתה לי הוא חוצפה ואני אגיד את זה בצורה הכי פשוטה, אתם אנסתם אותי לשלם כסף וזה למה אנחנו נמצאים כאן".

• 1. הטענה לפיה מסירת השיקים נעשתה כי המשיבה "אנסה את המבקש לשלם כסף" היא טענה שאכן ניתן היה לדון בה אילו הייתה מועלית מיד משהוסרה הכפייה. גם הטענה לפיה השיקים נמסרו "תחת מחאה" אינה גורעת מהעובדה שאכן נמסרו שיקים ואינה גורעת מההסכמה שתוארה לעיל. הכיתוב "תחת מחאה" שנרשם בצד האחורי של השיקים יכול לשמש ראיה ללחץ בו נמצא המבקש , אך אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מהעובדה שאכן נמסרו שיקים ואכן הייתה הסכמה. זאת ועוד, עצם הרישום "תחת מחאה" אינו מלמד מיניה וביה שאכן ההתקשרות נעשתה בכפיה, ור' ע"א 276/09,  דן טאבא ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל (מיום 2/1/11, בסעיף 16 לפסק הדין).
  2. אילו סבר המבקש שפעולות העיקול הן משום כפיה, וכאשר מסר שיקים "תחת מחאה" – הרי היה עליו לבטל השיקים ולבטל ההסכמות מיד משהוסרה הכפייה כלומר עם הסרת העיקולים, ור' סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 וכן ע"א 7850/17 ‏ ‏ פלוני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (מיום 18/11/19). לפחות בשלושה שלבים שונים יכול היה המבקש לפעול כנגד הכפייה הנטענת, וכך לא עשה. שלושת השלבים, וכן שלב רביעי שנוסף יפורטו להלן:
     1. השלב הראשון בו לא נקט התובע בהליך כלשהו, עם הטלת העיקול ועוד טרם מסירת השיקים – גם אם נצא מהנחה שהמבקש כלל לא ידע על הליכי הגביה הננקטים כנגדו, הרי משעוקלה משכורתו היה עליו לנקוט באופן מידי בהליך להסרת העיקול. כך לא נעשה.
     2. השלב השני בו לא נקט התובע בהליך כלשהו, לאחר הסרת העיקולים ועוד טרם מסירת השיקים - ביום 24/12/15 התקיימה פגישה בין המבקש ומשיבה. בסיומה של אותה פגישה הוסרו העיקולים, תוך שהמבקש מבטיח "להגיע בשבוע הבא לשלם עפ"י ההסכם שהוצע". המבקש לא הגיע למשרדי המשיבה בשבוע שלאחר מכן. אף לא בחודש שלאחר מכן. והעיקולים הוסרו. אם אכן סבר המבקש שהוא תחת כפיה או אף עושק, היה עליו לנקוט מיד עם הסרת הכפייה והעושק בהליך משפטי. ואם לא מיד, אזי שבו או שבועיים לאחר מכן. כך לא נעשה.
     3. השלב השלישי בו לא נקט התובע בהליך כלשהו, לאחר מסירת השיקים והסרת העיקולים - השיקים נמסרו לתקופה מאוחרת, כשהראשון בהם הוא לחודש נובמבר 2016, כלומר תשעה חודשים לאחר מסירתם. המבקש טען במפורש שמסר שיקים דחויים על מנת שיוכל לנקוט בהליכים משפטיים כנגד המשיבה. המבקש אף טען לייעוץ משפטי שבו נאמר לו שזו "הדרך היחידה שלך להרוויח את הזמן כדי לתבוע את העירייה בלי שיהיה לך את החרב של העיקול על הצוואר".
  3. ועוד שלב לנו, שלב רביעי בו ניסה המבקש להחליף את השיקים. לא זו בלבד שהמבקש לא נקט בשום הליך אלא הגדיל לעשות ומשהגיע מועד הפירעון התייצב המבקש במשרדי המשיבה וביקש להחליף השיקים שמסר. אם אכן סדר המבקש שההסכמה אליה הגיע אינה תקפה או שהיא נגועה בכפיה ועושק – לא היה מגיע ומבקש להחליף שיקים שמסר חודשים לפני כן.

1. התמונה העובדתית והמשפטית העולה מהראיות והאמור לעיל

מכל האמור לעיל עולה תמונה ברורה:

1. המבקש הגיע להסכמות עם המשיבה ביחס לתשלום חוב ארנונה של חברה בבעלותו.
2. לטענת המבקש ההסכמות נבעו מהליכי עיקול וכפיה שבוצעו על ידי המשיבה שלא כדין. לטענת המשיבה פעלה כדין ובהתאם לחובתה וסמכותה. שני הצדדים הגיעו לפשרה, תוך קניית סיכונים והתחשבות בסיכויים.
3. בהתאם לפשרה התחייב המבקש לפרוע את חובות הארנונה למשיבה בסכום השווה לכ-70% בלבד מסכום החוב וכן בפריסה לשניים עשר תשלומים וכן תוך תקופת חסד של כתשעה חודשים.
4. משחלפה תקופת החסד וכן משחלף מועד התשלומים, ולאחר שכמובן הוסרו העיקולים – טוען כעת המבקש לכך שלא התנהל הליך תקין ביחס לחוב הארנונה. ואולם – את קיומו של ההליך המשפטי החליף ההסדר המיטיב ביותר עם המבקש. הסדר בו הועמד החוב על סך השווה ל-70% מסכומו המקורי, וכן ניתנה תקופת חסד שלאחריה ייפרס החוב על פני שנה שלמה.

חלק רביעי – הערות לפני סיום וסוף דבר

1. הערות לפני סיום
   1. המבקש טען ביחס לכך שהמשיבה נוקטת בהליכי גביה מנהליים. לדבריו ככל שהמשיבה סבורה שבידיה שיקים, הרי עליה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל וככל שהיא סבורה שנקשר הסכם – עליה לנקוט בהליך אזרחי ותביעה כספית בגינו.

עוד טוען המבקש שלא ניתן לנקוט בהליכים מנהליים ובעיקולים אלא במקרים מיוחדים המנויים בסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992. . מקרים שעיקרם הוא הברחת נכסים או העברת נכסים ללא תמורה וזאת על ידי בעל שליטה. טענה זו מביאה לדיון בשאלה האם המבקש אכן הבריח נכסים או העביר נכסים ללא תמורה והאם יש לחייב אותו באופן אישי.

דא עקא ושאלת הנשיאה האישית בחוב נדונה בין הצדדים טרם הגיעו להסכמות ולפשרה שתוארה לעיל. כפי שניתן לראות מפרוטוקול הישיבה בין הצדדים - המבקש עמד היטב על טענותיו ומהגד עמדה המשיבה אף היא על טענותיה. בסופו של יום הגיעו הצדדים לפשרה – הקונה כאמור סיכונים וסיכויים. פשרה זו מתייחסת לכך שהמבקש נוטל על עצמו את חיובי הארנונה ואלה מופחתים באופן משמעותי ואף נפרסים לתשלומים.

• 1. אין מקום לנהל דיון מלכתחילה על פשרה בין צדדים. החובות בגין החזקת הנכס יוחסו למבקש, בסכום מופחת ובפריסה לתשלומים וזאת בהתאם להסכמה. הדבר שקול להליך משפטי בו היה מוטל החוב על כתפי המבקש. שני הצדדים חסכו את ההליך המשפטי ושני הצדדים התפשרו בסכום התשלום. אין צורך לנהל הליך משפטי נוסף באשר לכבר הוסכם. ההליך המשפטי הרלוונטי הוא בשאלה – האם אכן הוסכם שהמבקש יישא בתשלום – והליך זה מסתיים כעת בפסק דין הקובע שהמבקש אכן מחויב בתשלום. מכאן ממילא ניתן לנקוט בהליכי הגביה כנגדו. ושוב יודגש – אין מדובר בגביה מנהלית של חוב אזרחי, חוב כגון דמי שכירות או דמי שימוש. הגביה המנהלית היא של חוב הארנונה והנלווים לו. חוב שאכן הוטלו בגינו עיקולים אך לאחר מכן המבקש והמשיבה הסכימו שיוטל על המבקש בהפחתה ובתשלומים.
  2. מהסיבות המנויות לעיל אין גם מקום לדון כעת בשאלה האם המבקש אכן הבריח נכסים באמצעות החברה שבשליטתו או האם הועברו נכסים ללא תמורה. נושאים אלה נדונו ו"נבלעו" בהסכמות הפשרה בין הצדדים.

1. סוף דבר

לא ניתן להצהיר שלתובע אין חוב למשיבה. ההיפך הוא הנכון – הוכחה הסכמה בין הצדדים לפיה המבקש יישא בחוב ואף נמסרו שיקים לפירעון החוב. ההסכמה היא ביחס לחוב ארנונה והנלווים לו ומכאן הגביה המנהלית ביחס אליהם. פשרה מעצם טבעה מגלמת קניית סיכונים וסיכויים ואינה זהה בהכרח לחוב מקורי נדרש. לצד זאת – אין לשוב ולדון בפשרה ואין לקיים "פשרה על פשרה" או הליך משפטי נוסף על מחלוקת משפטית שכבר הסתיימה בפשרה.

אשר על כן התובענה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ז אדר תש"פ, 23 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.