1. לפניי בקשת הנאמן להורות לחייבת להשיב לקופת פשיטת הרגל כספי תגמולים בקרן הפנסיה אותם משכה מחברת מנורה, ללא היתר מבית המשפט או מכונס הנכסים הרשמי.

2. צו לכינוס נכסי החייבת ניתן ביום 20.06.2017 בגין חובות מוצהרים בסך 363,600 ₪ ל-5 נושים. ביום 25.06.2018 הוכרזה החייבת כפושטת רגל ונקבעה בעניינה תכנית פירעון לפיה בכפוף לכך שתוסיף החייבת 50 תשלומים בסך 600 ₪ היא תפוטר מכל חובותיה בני תביעה.

3. ביום 13.02.2018 הגיש הנאמן (המנהל המיוחד דאז) את הבקשה שבנדון. במסגרת הבקשה נטען כי ביום 12.09.2017, לאחר מתן צו הכינוס, משכה החייבת סך של 7,718 ₪ מחברת מנורה וזאת ללא כל אישור או כל הסכמה מאת הכונס הרשמי/ בית המשפט. נטען כי אין חולק כי עסקינן בנכס שנמנה על מסת הנכסים הניתנים לחלוקה בין הנושים ולפיכך החייבת לא היתה רשאית למשוך כספים אלה לכיסה ללא כל דיווח או בקשה מתאימה, על כן מדובר במשיכה שלא כדין. הנאמן טען כי מדובר בהברחת כספים ששייכים לקופת הכינוס והתנהלות החייבת מנעה מהנאמן לשים ידו על כספים אלו ולממשם לטובת הכינוס ועל כן יש להורות לחייבת להשיב את מלוא הכספים לקופת הכינוס לאלתר.

4. בהיעדר תגובה מטעם החייבת הוריתי ביום 01.03.2018 לחייבת להשיב את הסכום האמור לקופת הפש"ר וזאת תוך 30 ימים.

5. ביום 08.03.2018 הוגשה מטעם החייבת בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 01.03.2018 ולהורות כי הסך של 7,718 ₪ יוותר בידיה. במסגרת הבקשה נטען כי הסכום שנמשך על-ידי החייבת הנו רכיב התגמולים בקרן הפנסיה אשר מהווים כספים מוגנים שאינם מוקנים לקופה אלא לחייבת בלבד ואשר נמשכו על מנת לממן את הטיפולים עבור בתה של החייבת ולרכישת תרופות וציוד עבורה, וכן עבור דמי מחייה שוטפת בהעדר אפשרות לצאת לעבוד. עוד נטען כי החייבת לא ידעה כי היה עליה לקבל את אישור בית המשפט טרם העברת הכספים והדבר נעשה נוכח המצוקה הכלכלית בה שרויה החייבת ובתום לב מלא ומוחלט, והעובדה שהיא דיווחה בדו"ח הדו-חודשי על הכנסה כאמור מעידה על תום לבה, שקיפותה והתנהלותה התקנית של החייבת.

6. בתגובה לבקשה לעיון חוזר חזר הנאמן על האמור בבקשתו העיקרית והוסיף כי אין המדובר בכספי תגמולים וזאת מאחר והם נמשכו על-ידי החייבת והפנה לפסיקה בעניין. נטען כי מקום שהחייבת ביקשה למשוך את הכספים, מאבדים הכספים מצביונם ככסף מוגן והם הופכים לכספים שאינם מוגנים המוקנים לקופת הכינוס. נטען כי במידה והחייבת היתה מגישה בקשה כנדרש, בית המשפט היה בוחן את הבקשה לגופה ונותן החלטה המאזנת בין צרכי החייבת לבין נושיה, אולם משלא עשתה החייבת כן מדובר בהברחת כספים ואין מקום להורות על ביטול ההחלטה מיום 01.03.2018.

7. בתשובתה לתגובת הנאמן חזרה החייבת על נימוקי בקשתה.

8. בדיון שהתקיים ביום 25.06.2018 בבקשת החייבים לפשיטת רגל, חזרו ב"כ הצדדים על האמור בטיעוניהם בבקשה ובתגובה. הנאמן הוסיף כי לאור נסיבותיה המיוחדות של החייבת ניתן לפרוס את ההחזר ל-60 חודשים. יצוין כי במסגרת הדיון הכרזתי על החייבים כפושטי רגל וקבעתי בעניינם תכנית פירעון. באשר לגורל הסכום שמשכה החייבת קבעתי כי החלטה בעניין תינתן בנפרד.

הכרעה:

9. כידוע, בתקופה מיום מתן צו הכינוס ועד למועד הכרזת החייב כפושט רגל, מטילה הפקודה החובה על החייב המבקש לממש כל נכס מנכסיו, לפנות לבית המשפט ולבקש את אישורו לשם כך. הדבר נובע מהוראות סעיף 20 (א) לפקודה שקובע כי "משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס על נכסי החייב...". צו כינוס שולל מן החייב לנהוג בנכסיו מנהג בעלים וכל מעשה שמבקש החייב לעשות בנכסיו יהיה באישור כונס הנכסים או בית המשפט. על כן, נראה כי, משלא פנתה החייבת כאמור לבית המשפט, בטרם ביקשה למשוך את הכספים, אף אם מדובר בכספים מוגנים, היא הפרה את הוראות צו הכינוס, שכן ההגנה על כספים אלה לפי הוראות סעיף 85 אינה מוציאה נכסים אלה מכלל נכסי החייב.

10. יצוין כי, עתה, משהוכרזה החייבת כפושטת רגל, הדיון יסוב על הוראות סעיף 85 לפקודה, אשר עוסק בסמכותו של הנאמן באשר לכספים הצבורים על שם החייב בקופות השונות. החייבת כאמור משכה כספי תגמולים מקרן הפנסיה אשר היו מיועדים לקצבה וזאת ללא רשות מבית המשפט. סעיף 85(1א) לפקודה קובע בהקשר זה כי מקום שעסקינן בכספי קופת גמל אשר הנם למטרת קצבה וטרם הגיע המועד לתשלום הקצבה, בית המשפט לא יורה על העברתם לנאמן באשר כספים אלה לא יוקנו לנאמן. למעשה המחוקק קבע מנגנון הגנה מוגבר בעל מטרה סוציאלית מובהקת, אשר מיועדת לספק הגנות מיוחדות על כספים שחסך החייב בקופת הגמל. נראה כי נוכח ההוראה דנן, לבית המשפט אין שיקול דעת אם להורות על העברת הכספים לקופת הפש"ר, כל עוד לא הגיע המועד לתשלומם כקצבה בשל אירוע מזכה כזה או אחר (ראו הדברים שנקבעו בע"א 7114/09 בן עמי נ' רבין, פסקה 4 (09.05.2012)).

11. הצדדים למעשה אינם חולקים על העובדה כי מדובר בכספים הצבורים בקופת גמל וכי מדובר בכספים מוגנים שלא ניתן לממשם לטובת קופת הפש"ר. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת צביון הכספים לאחר משיכתם על-ידי החייבת ללא רשות בית המשפט. הנאמן טוען כאמור כי מרגע שהכספים שוחררו לאור בקשת החייבת הם מאבדים מצביונם ככספים מוגנים, ומאידך טוענת החייבת כי המדובר בכספים מוגנים ובקשה לשחררם אינה פוגעת בהגנה עליהם, שכן ממילא הם אינן אמורים להיות מוקנים לקופת הפש"ר.

12. ב"כ החייבת הפנה לפסיקה של בתי משפט מחוזיים אשר במסגרתה התיר בית המשפט לחייבים לקבל כספי תגמולים וזאת בשל נסיבותיהם האישיות. מנגד הנאמן הפנה לתיק פש"ר (ב"ש) 8865-07-13 אבו נ' כונס הנכסים הרשמי (04.06.2017) (להלן: "עניין אבו"), במסגרתו נקבע כי משנתן החייב הוראה לשחרור הכספים המוגנים, והכספים הועברו לחשבונו מאבדים הכספים מצביונם והם הופכים להיות מוקנים לקופת הפש"ר. באותו מקרה הורה בית המשפט, לפנים משורת הדין, לחייבת להשיב לקופה את מחצית הכספים, כאשר נקבע כי אם תקיים החייבת את החלטות בית המשפט תהיה רשאית להגיש בקשה רטרואקטיבית ביחס ליתרת הכספים.

13. קראתי בעיון רב את הפסיקה שהפנו אליה ב"כ הצדדים, ומסכים אני עם קביעתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין אבו שלעיל. סבורני כי מקום שהחייבת פדתה את הכספים המוגנים והם הועברו לידיה, למעשה, כספים אלה אינן שונים מכל נכס אחר עליו חל צו הכינוס. פירעון מוקדם של כספי פנסיה מבטל את "ייעודם הקצבתי" והם הופכים להיות כספים "רגילים". כאמור לעיל ההגנה שבסעיף 85(1א) בעלת מטרה סוציאלית וההיגיון שעומד בבסיסה הוא למנוע מימוש כספים אשר אמורים לשמש את החייב, בבוא היום, בהגיעו לגיל הפרישה, מכאן מצא המחוקק הגיון "להגן" על כספים אלה ולא להקנותם לנאמן. עתה משבחרה החייבת לוותר על זכותה כאמור (או על זכות שאריה), לקבל כל קצבה מהקרן לעת זקנה, ייעוד הכספים המקורי נשמט והכספים הפכו להיות נזילים ועל כן אין עוד הגיון להגן על כספים אלה. מכאן, כספים אלה נמצאו תחת צו הכינוס ואמורים היו להיות מוקנים לקופת הפש"ר לאחר הכרזת החייבת כפושטת רגל.

14. מתן היתר לחייבים למשוך כספים המיועדים לקצבה, ללא כל רשות מבית המשפט, יביא לכך שחייבים המצויים בהליך פש"ר ימשכו כספים מוגנים, יעשו בהם שימוש ואף יעלימו אותם מעיני בעלי התפקיד וזאת מבלי שהכספים ישמשו למטרתם המקורית שהנה קצבה לאחר פרישה. יש להעיר כי לו בעלי התפקיד במקרה דנן העבירו הודעה בדבר מתן צו הכינוס לקופות הגמל והוטל עיקול על הכספים, החייבת לא היתה מצליחה למשוך את הכספים כאמור ללא אישור מבית המשפט.

15. אציין עוד, כי החייבת הביאה לעיוני החלטה שניתנה על ידי בפתקית בתיק פש"ר 17790-02-17 מלול נ' כונס הנכסים הרשמי (החלטה מיום 14.09.2017). שקלתי את ההחלטה הנ"ל, ולאחר ששקלתי טענות הצדדים לעומק, מצאתי כי הדין מוביל למסקנה אותה קבעתי בהחלטתי זו.

16. יחד עם האמור לעיל, ובנסיבות העניין שלפניי, מקום שהחייבת התנהלה בתום לב לאורך ההליך, ואף הצהירה בדוחותיה הדו-חודשיים על הכספים נשוא הדיון כאמור, ובשים לב לנסיבותיה של החייבת אשר הנה אם לתינוקת כבת שנה, המוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100%, כאשר הכספים שימשו אותה לצורך הטיפול הנדרש לבתה וכן למימון ההוצאות המינימלית וההכרחיות של התא המשפחתי, ועל אף העובדה שהחייבת ביקשה לפדות את הכספים בלי ידיעת בית המשפט, ובשים לב לגובה סכום הנדון, סבורני כי באיזון הראוי יש להתיר את הכספים בידי החייבת.

17. על כן הנני מורה על ביטול החלטתי מיום 01.03.2018, אולם הכספים יוותר בידי החייבת, כאמור.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ח, 28 יוני 2018, בהעדר הצדדים.