הקדמה:

1. החלטה זו עוסקת בשאלה אם יש זכות לחייב המצוי בהליכי פשיטת רגל ואשר ניתן עליו צו כינוס נכסים אך טרם הוכרז כפושט רגל, להגיש תביעות לפי שיקול דעתו ומבלי צורך בקבלת אישורים מבעלי התפקידים השונים שמונו במסגרת תיק הפש"ר או של בית המשפט המחוזי הדן בתיק הפש"ר.

2. עד כמה שידיעתי משגת – שאלה זו טרם הוכרעה על־ידי בית המשפט העליון וטרם ניתנה לגביה הלכה מחייבת – אף שהיא עלתה במספר החלטות אליהן אפנה בהמשך החלטתי.

הבקשה:

3. התובע דכאן – שאינו מיוצג על־ידי עורך־דין – הוא בעל משרד הנדסת בניין הגיש תביעתו קא עסקינן לפיצויו בסך של – 100,000 ₪ בגין נזקים נטענים שנגרמו לו לפי טענתו עקב התנהלותם של הנתבעים בבקשות שמגיש התובע עבור לקוחותיו והעיכובים שגורמים הנתבעים בקידום תיקיו של התובע, עיכובים הנובעים לטענת התובע מכך שהנתבע מס' 3 מבקש כביכול לקבל שוחד לצורך קידום התיקים (סעיף 4 לכתב התביעה), וכן מכך שהנתבעת מס' 2 "ידועה כלאומנית ונוקטת עויינות כלפי התובע ותושבים רבים בכפר שיבלי כי הם בדואים שמשרתים בצה"ל". לטענת התובע, הנתבעת מס' 2 אף פנתה ללקוחותיו והודיעה להם כי אם רצונם בקידום הבקשות שהגישו לקבלת היתרי בניה, עליהם להחליף את התובע (סעיף 5 לכתב התביעה).

4. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכותו של התובע להגישה בהיותו מצוי בהליכי פשיטת רגל, ולחילופין בקשה לעיכוב ההליכים עד לקבלת אישור בית המשפט המחוזי בנצרת. כמו־כן, התבקשה הארכת המועד להגשת כתבי בי־דין נוספים מטעם הנתבעים "(לרבות כתב הגנה)".

נימוקי הבקשה:

5. הנתבעים טוענים בבקשתם, כי בעקבות בדיקה שערכו במערכת האינטרנטית של כונס הנכסים הרשמי, עלה כי התובע מצוי בהליכי פשיטת רגל, וכי ניתן בעניינו צו כינוס נכסים. לפיכך, מרגע שמונה כונס נכסים על נכסי התובע, אזי הוא אינו יכול להגיש את תביעתו ללא קבלת רשותו של כונס הנכסים, המנהל המיוחד ובית המשפט הדן בתיק הפש"ר, ועל־כן, יש לסלק את התביעה על הסף – כך על־פי גישת הנתבעים.

6. בבקשתם החלופית, עותרים המבקשים להורות על עיכוב ההליכים בתיק, וזאת עד לבירור סוגיית ההיתר לניהול התביעה במסגרת תיק פשיטת הרגל.

7. עוד טענו הנתבעים, כי מדובר בתביעת סרק חסרת כל בסיס, שאינה עומדת בתנאי הדין המינימאליים להגשתה, כאשר ברור כי התובע לא יוכל לעמוד בחיוב הוצאות ככל שאלה ייפסקו כנגדו, כך נטען. לפיכך, עתרו הנתבעים שלא לגרום להם הוצאות נוספות הקשורות בהגשת כתבי טענות בתיק על־ידי כך שיוארך להם המועד להגשת כתבי בי־הדין בתיק עד לקבלת עמדת בית המשפט המחוזי שבפניו נידון תיק הפש"ר.

תגובת התובע:

8. התובע מבקש לדחות את הבקשה שלטענתו מתעלמת מפסיקותיו של בית המשפט העליון, וכן מהווה בקשה המטעה את בית המשפט. התובע אף מתנגד לבקשה להארכת המועד מאחר ולטענתו הנתבעים כבר קיבלו בעבר ארכה ניכרת להגשת כתב הגנתם. בתצהיר התומך לתגובתו, הצהיר התובע כי הוא נפגש ביום 20.4.17 עם נציג המנהל המיוחד שמונה על ידי כונס הנכסים הרשמי בתיק הפש"ר, ויידע אותו שיש לו תביעות שבהן הוא תובע, ולדבריו לנציג המנהל המיוחד לא הייתה כל התנגדות "ולא הביע כל מניעה לתביעות".

תשובת הנתבעים לתגובה:

9. בתשובתם לתגובה הוסיפו הנתבעים וטענו כי אין די בטענות הכלליות של התובע לפיהן הודיע לנציג מנהל המיוחד בדבר הגשת תביעות מטעמו, וכי ככל שלאותו הנציג אכן אין התנגדות להגשת התביעה, אזי אין כל קושי לקבל את עמדתו בכתובים. עוד טענו הנתבעים כי הפסיקה אליה מפנה התובע בתגובתו אינה רלוונטית משום שהיא עוסקת בסילוק תביעות על הסף במקרים שאינם דומים למקרה שלפנינו "בו הוגשה תביעה על ידי מי שאינו בר כשרות להגישה" (סעיף 9 לתשובה).

דיון והכרעה:

10. כפי שהקדמתי וציינתי, השאלה העומדת במרכז הבקשה דנא הינה האם חייב שניתן לגביו צו כינוס נכסים, ברם טרם הוכרז כפושט רגל, זכאי להגיש תביעה בכוחות עצמו, וזאת מבלי לקבל את אישורו של הכונס הרשמי, או של המנהל המיוחד או של בית המשפט של פשיטת הרגל, וככל וימצא שהתשובה לכך שלילית – האם העדרו של אישור מעין זה חורץ גורל התביעה לדחייה על הסף כמבוקש בבקשת המבקשים.

11. כאמור מעלה, השאלה האמורה התעוררה בבית המשפט העליון – אשר כבוד הנשיא גרוניס ראה בה שאלה עקרונית ולא פשוטה – אך היא לא נידונה בסופו של יום ולא הוכרעה משלא היה בכך צורך באותם מקרים שבהם היא התעוררה [ראו: רע"א 1642/12 – עוזי בר נ' כלל החזקות עסקי ביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 18.06.2012), פסקה 10; רע"א 3242/15 – יצחק שרבט נ' מלכיאל שרבט (פורסם בנבו, 16.08.2015), פסקה 3; וכן רע"א 4822/11 – ברוך ארביבו נ' רחל ארביבו (פורסם בנבו, 13.11.2011)].

12. כאמור, עמדת הנתבעים היא, כי מאחר והמשיב מצוי בהליכי פשיטת רגל, וניתן כנגדו צו כינוס נכסים, אזי הוא "אינו בר כשרות" להגיש את התביעה, מבלי שקיבל את רשותו של הכונס הרשמי או המנהל המיוחד, וכן את אישור בית המשפט שבפניו מתנהל תיק הפש"ר.

13. אכן, מעיון בנספחים שצורפו לבקשת הנתבעים, עולה כי התובע מצוי בהליכי פשיטת רגל המתנהלים בבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת תיק פש"ר 28953-08-16, כאשר ביום 14.11.2016 ניתן כנגדו צו כינוס נכסים על־ידי כבוד השופטת תמר נסים שי. על עובדות אלה התובע לא חלק.

14. לאמור, התובע מצוי בהליכי פשיטת רגל, בשלב שלאחר מתן צו כינוס נכסים אך בטרם הכרזתו כפושט רגל.

15. בהתאם להוראת סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), לאחר מתן צו פשיטת רגל, נכסי החייב מוקנים לנאמן ומכאן ואילך פועל הנאמן בנכסי החייב, וכך מורנו סעיף 42 לפקודה:

42. צו הכרזה על פשיטת רגל

ניתן על חייב צו כינוס והחליטו הנושים באסיפתם בהחלטה רגילה שהחייב יוכרז פושט רגל, או שלא קיבלו כל החלטה או לא נתכנסו, או שפשרה או הסדר לא אושרו לפי סימן ג' בפרק זה תוך מועד שקבע בית המשפט, יכריז בית המשפט בצו שהחייב פושט רגל, ומשעשה כך יהיו נכסי פושט הרגל ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן.

16. ואילו בסעיף 107 לפקודה נקבע כי אם "היו בין נכסי פושט הרגל תביעות, יראו אותן כאילו הומחו כדין לנאמן".

17. עוד ראוי לתת את הדעת לעוד שתי הוראת רלוונטיות בפקודה: האחת, הוראת סעיף 124 לפקודה הקובעת כי:

בכפוף להוראות פקודה זו רשאי הנאמן –

(1) ...;

(2) ...;

(3) לענין כל חוב המגיע לפושט הרגל – לתבעו בפשיטת רגל או בפירוק לתבוע לו דין קדימה, לדרוש אותו ולמשוך בשלו דיבידנד;

(4) להפעיל כל סמכות הנתונה לנאמן לפי פקודה זו, ולהוציא יפויי כוח ומסמכים אחרים כדי לבצע את הוראות הפקודה

18. והשנייה, הוראת סעיף 125(א)(2) לפקודה שבו נקבע כי:

(א) בהסכמת ועדת הבקורת, ובאין ועדת בקורת – בהסכמת הכונס הרשמי, רשאי הנאמן –

(1) ...

(2) לפתוח בכל הליך משפטי הנוגע לנכסי פושט הרגל ולהתגונן בהליך כאמור;

19. ממקבץ הוראות אלו של הפקודה עולה כי "עם מתן הצו להכרזת החייב פושט רגל יכול רק הנאמן לתבוע ולהיתבע בנוגע לנכסי החייב שהוקנו לו" [רע"א 8402/05 – ישי בית און נ' עיריית תל אביב (פורסם בנבו, 02.08.2006), פסקה 8].

20. לעומת זאת, לגבי תקופת הביניים שבין מתן צו כינוס הנכסים כנגד החייב ועד להכרזתו כפושט רגל, אין בפקודה הוראות דומות המתייחסות לתביעות שיש לחייב כנגד צדדים שלישיים.

21. הנתבעים מבקשים להישען בטיעוניהם על הוראת סעיף 20(א) לפקודה, משום שלטענתם על־פי סעיף זה "מרגע שמונה כונס נכסים על נכסי חייב הוא אינו כשיר להגיש עצמאית תביעות בשם עצמו ללא רשותו של כונס הנכסים או המנהל המיוחד" (סעיף 4 לבקשה).

22. לגישה זו אין בידי להסכים. סעיף 20 לפקודה קובע בזו הלשון:

20. פעולות צו כינוס

(א) משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע.

(ב) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכוחו של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת

23. הוראת סעיף 20(א) מכוונת להשיג שתי מטרות עיקריות: האחת, מניעת פגיעה בעקרון השוויון בין נושי החייב. כך שאין להלום סיטואציה לפיה נושה (להוציא נושה מובטח) ימשיך בהליכי הוצאה לפועל כנגד החייב ויקבל את מלוא חובו, בעוד שיתר הנושים יסתפקו בדיבידנד שיחולק, לכשיחולק, לאחר שתביעות החוב שהגישו תאושרנה. המטרה היא אם כן למנוע מצב שבו נושה זריז, המקדים נושה מתמהמה, יזכה בנתח גדול יותר מנכסי החייב ולחסוך בהוצאות הכרוכות בניהול משפטים יקרים, הגורעות מהמאסה המוגבלת של נכסי החייב העומדים לחלוקה. השנייה, חיסכון בזמנם של בתי המשפט אם התביעות כנגד החייב כולן תתבררנה לפני הנאמן לפי הוראות הפקודה [ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, תש"ע-2010); בעמ' 118 – 119; וכן רע"א 5137/11 – פלוני נ' עו"ד עודד הכהן (פורסם בנבו, 25.10.2011), פסקה 10].

24. ודוק, סעיף 20 לפקודה אינו דן בחובות שיש לחייב כנגד צדדים שלישיים, אלא בחובות שהוא חייב בהם כלפי צדדים שלישיים ותביעותיהם של אלה האחרונים כנגד החייב. פשיטא, לטענת הנתבעים שלפי סעיף 20 לפקודה האמור יוצא כי "מרגע שמונה כונס נכסים על נכסי חייב הוא אינו כשיר להגיש עצמאית תביעות בשם עצמו ללא רשותו של כונס הנכסים או המנהל המיוחד", אין שום אחיזה בלשון הסעיף.

25. כידוע, התחנה הראשונה בדרכו של הפרשן הינה לשון החוק, ובגדרה יינתנו למילותיו של דבר החקיקה, ולשפה שבה בחר המחוקק להשתמש, רק אותן משמעויות המצויות ב"מתחם האפשרויות הלשוניות", משמע כאלה שהמילים יכולות "לשאת" מן הבחינה הלשונית. פרשנות הנעדרת כל עיגון לשוני אינה יכולה להתקיים, שהרי "גבול הפרשנות הוא גבול הלשון" ו"הפרשן אינו רשאי להגשים מטרה שאין לה עיגון לשוני בחוק" [ע"א 1900/96 – איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, בעמ' 827. ראו גם: ע"א 8918/06 – שלמה קמחי נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.01.2009), פסקה י"ד].

26. אוסיף ואציין כי "אין ההכרזה על החייב פושט־רגל פוגעת בכושרו לחוב או לעשות דיספוזיציות בנכסיו. אין ההכרזה הופכת את פושט הרגל פסול דין" [חיבורם הנ"ל של לוין וגרוניס, שם, בעמ' 181]. אם כך לאחר הכרזת החייב פושט רגל, הרי קל וחומר שכך הוא המצב גם לפני הכרזתו ואף אם ניתן צו כינוס.

26. הנתבעים נסמכים על החלטת כבוד השופט גרשון ב-בש"א (מחוזי חיפה) 7448/07 – בנק הפועלים בע"מ נ' ופא שרוף (פורסם בנבו, 08.11.2007), שבה נקבע כי "אכן, אין בהוראות הסעיף האמור (סעיף 20(א) לפקודה, א"ס) התיחסות מפורשת לזכותו של חייב לתבוע באופן עצמאי בעת שהוא מצוי בהליכי פשיטת רגל. ברם, מהיעדרה של התיחסות כאמור אין להסיק, בהכרח, על דבר קיומה של זכות כזו בידי החייב. מרגע שניתן צו כינוס כנגד חייב ממונה הכונס הרשמי ככונס נכסי החייב ונשללת מן החייב האפשרות לפעול בנכסיו כראות עיניו. למותר לציין כי זכות תביעה המצוייה בידו של החייב הינה בבחינת נכס" (ההדגשה לא במקור) (שם, פסקה 3(ב) להחלטה).

27. על־פי גישתו של כב' השופט גרשון, חייב הנמצא בהליכי פשיטת רגל – ולצורך זה די במתן צו כינוס נכסים – אינו חופשי לפעול בנכסיו, לרבות זכות תביעה העומדת לו, משום ש"כונס הנכסים אמור לאסוף ולכנס את כל נכסי החייב, לרבות זכויות תביעה העומדות לו, כדי שניתן יהיה לשלם מתוכם את המגיע לנושי החייב" (שם, פסקה 3(ג) להחלטה). כב' השופט גרשון מונה טעם נוסף לדבר והוא ש"הגשת תביעה על ידי החייב באופן עצמאי אינה מותרת גם בשל טעם נוסף: ניהולה של תביעה כאמור כרוך בהוצאות (כגון תשלום אגרה ותשלום שכ"ט עו"ד) ויש עימו סיכון כי החייב יחוייב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לנתבע או הנתבעים שכנגדם נוהל המשפט. אם כך יקרה כי אז תוקטן מסת נכסי החייב המיועדת לפרעון חובותיו ויש בכך כדי לפגוע בנושיו" (שם, שם). יתירה מזו, על־פי דידו של השופט גרשון, הגשת תביעה באופן עצמאי על־ידי החייב מהווה חוסר תום לב מצידו (שם, שם).

28. בכל הענווה ובכל הכבוד איני יכול לאמץ פסיקתו של כבוד השופט גרשון בעניין ופא שרוף הנ"ל. קביעתו של כבוד השופט גרשון כי עם מתן צו הכינוס "נשללת מן החייב האפשרות לפעול בנכסיו כראות עיניו" אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון ב-ע"א 1656/90 – מנחם זילברמן נ' הנאמן בפשיטת-רגל לנכסי החייב חיים גושן, פ"ד מו(3) 854, שבו נקבע כדלקמן:

"אמנם, "משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב..." (סעיף 20(א) לפקודה), אולם בניגוד לשלב שלאחר צו הכרזת פשיטת הרגל, נותרים נכסי החייב בהשגחתו, אין הם עוברים לנאמנותו של הכונס, ולכן יכול הראשון להמשיך ולעשות בהם עיסקאות. יצוין, כי גם "פשיטת הרגל אינה גורעת מכוחו של פושט הרגל לעשות דיספוזיציות בנכסיו אלא שעם פשיטת הרגל מוקנים, בדרך־כלל, כל נכסיו לנאמן ולכן אין לפושט הרגל עוד נכסים משלו, שבהם יכול היה לעשות דיספוזיציה, בדרך שפלוני אינו יכול למכור נכס של אלמוני" ... כוחותיו של הכונס בנכסי החייב מוגבלים בהשוואה לכוחותיו של הנאמן, ובכך מוסבר חששו של המחוקק מהעברות רכוש בשלב קריטי זה. בשל חשש זה נמנע ממתן הגנה גם לרוכש בתום־לב ובתמורה" (ההדגשה שלי, א"ס) (שם, בעמ' 859 ב' – ד')

29. כעולה מפסק הדין בעניין זילברמן הנ"ל, בניגוד לשלב שלאחר צו ההכרזה של פשיטת הרגל, בשלב שלאחר מתן צו הכינוס נותרים נכסי החייב בידיו והוא יכול להמשיך ולעשות בהם עסקאות, אם כי הפקודה לא מעניקה הגנה למי שרכש מהחייב שעליו ניתן צו כינוס נכסים אף אם הוא פעל בתום לב ונתן תמורה. בעניין זה אציין, כי המונח "נכסים" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כדלקמן: "מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא, וככלל זה כספים ונשיים, בין בישראל ובין מחוצה לה, לרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, רווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם". אלה כוללים גם זכויות תביעה כפי שגם ניתן ללמוד מסעיף 107 לפקודה וכפי שנקבע בפסיקה [חיבורם הנ"ל של לוין וגרוניס, שם, בעמ' 297. ראו גם: ע"א 7602/09 – בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIERE S.A ואח', תק-על 2011(1), 2187 (10/02/2011), בו נקבע כי "נכסיה של החברה בפירוק עשויים לכלול הן נכסים מוחשיים והן נכסים ערטילאיים. אחד מסוגי הנכסים הערטילאיים הוא זכות תביעה. נכס מסוג זה שונה הוא מהנכסים האחרים, שכן על מנת לממשו יש להגיש תביעה (אלא אם הנתבע הפוטנציאלי מוכן להגיע לפשרה לפני תביעה)" (שם, בפסקה 6)].

30. וזאת חשוב לציין, "תפקידו של כונס הנכסים הרשמי הינו לבדוק ולברר את מצבו של החייב, על-מנת לספק לבית המשפט נתונים טובים וראויים, אשר ישמשו לו כחומר גלם בבואו להחליט האם להעניק לחייב את הזכות לחסות בצילן של ההגנות הניתנות על-פי פקודת פשיטת הרגל" [פש"ר (מחוזי נצ') 215/03 – כילאני נסאר נ' הכונס הרשמי חיפה (פורסם בנבו, 25.11.2003), פסקה 9].

31. זאת ועוד, אין לומר כי הגשת תביעה על־ידי החייב כבמקרה שלנו עולה כדי דיספוזיציה בנכס השייך לו, אלא ההפך מכך. חייב שכזה דווקא מעוניין לצרף למצבת נכסיו עוד נכס ועל כן יש לברך על כך, הגם שההצלחה לעולם אינה מובטחת וקיים סיכון לדחיית התביעה אגב חיוב בהוצאות.

32. לפיכך, אף ממהות פעולתו של צו הכינוס, עולה כי אין החייב נדרש לאישורו של הכונס או של בית המשפט של פשיטת הרגל על מנת להגיש תביעה משפטית למימוש זכות מהותית המוקנית לו על־פי הדין משום שאין בכך משום הוצאת נכס מרשותו והעברתו לאחר [ראו גם: ת"א (שלום פ"ת) 3427/05 – רוזנטל מיקי נ' לוין דב (פורסם בנבו, 16.10.2006), פסקה 9].

33. חיזוק למסקנתי זו שואב אני גם מהוראת סעיף 107 לפקודה, שבה נקבע, כאמור לעיל, כי אם "היו בין נכסי פושט הרגל תביעות, יראו אותן כאילו הומחו כדין לנאמן". לפיכך, "ככלל, מרגע שניתן צו פשיטת רגל, פושט הרגל מאבד את מעמדו כבעל עניין ומוצא את מקומו מחוץ ל"מגרש המשחקים" של ההליך. הנאמן תופס את מקומו של פושט הרגל לצורך ניהול הנכסים ונכנס לנעליו גם לצורך ניהול הליכים משפטיים (סעיפים 42, 85(2), 107, 125(א)(2) לפקודה). לצד זאת, נתונה לבית המשפט של פשיטת רגל האפשרות להחזיר את פושט הרגל עצמו ל"מגרש המשחקים" כדי לשמש צד להליך משפטי מסויים" [ע"א 3907/14 – ד"ר בוריס בנאי נ' עו"ד איתן ארז, נאמן לנכסי החייב אלי רייפמן, תק-על 2016(3), 5725 (10/08/2016), פסקה 19].

34. רואים אנו כי המחוקק צפה אפשרות כי נכסי פושט הרגל כוללים גם תביעות. יושם אל לב, כי סעיף 107 לפקודה מדבר על "תביעות" ולא על "זכויות תביעה". על־כן, יש לדעתי לפרש את הסעיף כמתייחס לתביעות תלויות ועומדות. כפי שצוין בעניין בנאי הנ"ל כמצוטט לעיל, החייב מאבד את מעמדו וכוחו לשלוט בניהול ההליכים המשפטיים רק מעת הכרזתו כפושט רגל.

35. אילו רצה המחוקק להתנות המשך ניהול התביעות בידי החייב, אותן הגיש בטרם מתן צו הכינוס, או להתנות הגשתן של תביעות חדשות בידי החייב לאחר צו הכינוס, בקבלת אישור הכונס הרשמי או בית המשפט של פשיטת הרגל, כי אז היה אומר את דברו במפורש כפי שעשה, לדוגמא, בסעיף 125(א)(2) לפקודה עת התנה פתיחת הליך משפטי הנוגע לנכסי החייב פושט הרגל על־ידי הנאמן בהסכמת ועדת הביקורת, ובהיעדרה – בהסכמת הכונס הרשמי. דומני, כי במקרה זה שתיקת המחוקק היא שתיקה "מדעת".

36. לבסוף אציין כי בית המשפט בעניין ארביבו הנ"ל, הביע את עמדתו לפיה אין להטיל על זכות החייב לגישה לערכאות במקרה שכזה מגבלות רק מפאת החשש שאם יחויב בהוצאות משפט יצטרך לשלמן, ואלו ייגרעו מן הכספים שהיו יכולים להיות מועברים לטובת הנושים (שם, פסקה 6).

זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית:

37. טעם נוסף שלדעתי מצדיק דחיית דרך הילוכם של הנתבעים נעוץ בזכות הגישה לערכאות, באשר תוצאת קבלת עמדת הנתבעים משמעה, הלכה למעשה, הגבלת זכות הגישה של התובע לערכאות למען מיצוי זכויותיו.

38. "זכות הגישה לערכאות" במובנה הרחב, הנה זכותו של האדם לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד, ללא סירוב, ללא עיכוב וללא משוא פנים. הזכות מבוססת על ההנחה, כי זכותו הדיונית של האזרח לפנות אל הערכאות, הינה כלי להגשמת יתר הזכויות המהותיות המוקנות לו על פי החוק [יורם רבין "זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה', 217].

39. עוד בטרם כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"), הוכרה זכות הגישה לערכאות כזכות יסוד שאינה כתובה "עלי ספר". זכות זו אף באה לידי ביטוי בחוקים שונים, שאף שאינם מציינים את הזכות בשמה המפורש, הם תורמים לפתיחת שערי בית המשפט ולהגברת יכולת הגישה לערכאות. אף בית המשפט העליון, ראה בזכותו של האזרח לפנות אל הערכאות, זכות בסיסית ויסודית [ראו מאמרו הנ"ל של רבין, שם, בעמ' 218-220).

40. "הגם שזכות זו נהנתה תמיד ממעמד רם - עם כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קיבלה הזכות מעמד חוקתי על חוקי מן המעלה הראשונה, כנגזרת מהזכות לכבוד או לחירות. זכות זו אף משויכת פעמים רבות לאושיות המשטר הדמוקרטי, "צינור החיים" של בית המשפט והתשתית לקיומו של שלטון החוק" (ההדגשה שלי, א"ס) [רע"א 2142/13 – שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, תק-על 2014(4), 6003 (13/11/2014), פסקה 6. ראו בעניין זה גם: ע"א 733/95 – ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, בעמ' 629; רע"א 3899/04 – מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר ואח' ואח', תק-על 2006(2), 836 (01/05/2006), פסקה 26].

41. עוד נקבע כי "העלאת זכות הגישה לערכאות למעמד חוקתי פועלת לטובת חיזוק כוח התובע "לממש את כח התביעה שבידו להוכיח את זכויותיו המהותיות" (...). היא "משפיעה על עוצמת האינטרס של בעל הדין, המבקש לתבוע את זכויותיו במשפט, בשיקלול היחסי של הערכים המתנגשים ברקע מוסד ההתיישנות" ונגזר ממנה "העקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל" כך שנוצרה "מעין חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול זכות זו אלא לצורך השגת תכלית בעלת משקל מיוחד. לפיכך, הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות, יש לפרשן בצמצום"" [דנ"א 1595/06 – עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, תק-על 2013(1), 11178 (21/03/2013), פסקה 44. ראו גם: ע"א 9413/03 – אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים ואח', תק-על 2008(2), 3886 (22/06/2008), פסקה 12].

42. משהתחזק מעמדה של זכות הגישה לערכאות, שמלכתחילה היה חזק דיו, נקבע כי "שלילה או הגבלה של זכות הגישה לערכאות מחייבת אמירה ברורה – מפורשת או משתמעת – בדין, ובהעדרה – תעמוד לאדם זכות בסיסית זו" [רע"א 993/06 – מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני, תק-על 2011(3), 6181 (18/07/2011), פסקה 25].

43. כאמור, על־פי הדעה הרווחת בקרב שופטי בית המשפט העליון, זכות הגישה לערכאות נגזרת כיום מהזכות לכבוד או לחירות. בתור שכזו, כל פגיעה בה צריכה לעמוד בפסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. לאמור, הפגיעה צריכה להיות "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

44. אלא שבפקודה אין הוראה הקובעת במפורש, אף לא במשתמע, כי מעת מתן צו כינוס הנכסים אין החייב יכול לפעול בנכסיו, או שנכסי החייב מוקנים לכונס הנכסים הרשמי או כי החייב נדרש לקבל אישורים כאלה או אחרים לצורך הגשת תביעות למימוש זכויות מהותיות המוקנות לו על־פי הדין. הליכך, אין להתנות במקרה זה הגשת תביעה על־ידי חייב בכינוס נכסים בקבלת אישורים כאלה או אחרים על דרך של חקיקה שיפוטית.

סיכום:

45. לאור האמור לעיל, נדחית בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף ואני קובע כי התובע רשאי להמשיך בניהול התביעה ללא צורך בקבלת אישור כונס הנכסים הרשמי או המנהל המיוחד או בית המשפט של פשיטת הרגל.

46. אציין שככל שיש לנתבעים חשש כי לא יוכלו לגבות את הוצאות המשפט שייפסקו לטובתם אם וכאשר התביעה כנגדם תידחה, הרי שעומדים לרשותם כלים משפטיים אחרים להבטחת זכויותיהם, כגון הגשת בקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אפשרות אשר נשקלת על־ידם כפי שעולה מהאמור בסעיף 7 לתשובתם לתגובה (כמובן אין בדברי לעיל משום חיווי דעה כלשהיא באשר לסיכוייה של בקשה שכזו, ככל שהיא תוגש).

47. לאור התוצאה אליה הגעתי כאמור לעיל, על הנתבעים להגיש את כתב הגנתם עד לא יאוחר מיום 14/12/2017.

48. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך כולל של – 1,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן – הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, כ"ה חשוון תשע"ח, 14 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.